ב"ה ערב ש"ק, ח' כסלו תשע"ט | 16.11.18
ויהי בנסוע הארון. ווי ווי. ויהי בנסוע הארון - - - ● מרטיט

הדמות התמירה שניצבה בפתח באותה שעה, העניקה בבת אחת אישור מקפיא דם לכל מה שעד כה התרוצץ בין המוח והלב. כן. זה נכון. יש אמת בבשורה המרה שבקעה מצג מכשיר הביפר. יש אמת בקול האזעקה שהעיר את נמי השכונה כולה לבשר להם כי אראלים ניצחו את המצוקים ● מערכת שטורעם מגישה לכם מהארכיון את מאמרו של בנימין ליפקין, תלמיד ב'קבוצה' תשנ"ד
בנימין ליפקין

זכור לא אשכח את הרגע שהעניק לי את ההמחשה הראשונה, האיומה, כי הנורא מכול אכן אירע. זה היה בין השעה שתיים לשלוש לפנות בוקר. מישהו לחש על אוזני בעודי מתהלך כמאובן, אנה ואנה, בחזית 770, כשידיי תומכות בראשי הנשען עליהן, כי יש ללכת למקווה. ירדתי במדרגות הברזל המוליכות אל המקווה ברחוב יוניון ובשנייה שבה עמדתי להיכנס אל תוך המקווה, נראתה לפניי דמותו של הרב מארלאו.

הדמות התמירה שניצבה בפתח באותה שעה, העניקה בבת אחת אישור מקפיא דם לכל מה שעד כה התרוצץ בין המוח והלב. כן. זה נכון. יש אמת בבשורה המרה שבקעה מצג מכשיר הביפר. יש אמת בקול האזעקה שהעיר את נמי השכונה כולה לבשר להם כי אראלים ניצחו את המצוקים.

זכור לא אשכח את הצמרמורת שאחזה בי, בשנייה שבה נראו דמויותיהם של המזכירים שיצאו מהאמבולנס שהגיע בקול סירנה מחריד ועצר את נסיעתו אל מול הפתח הראשי של 770. אני זוכר היטב את האנשים שניצבו משני צדדיי אל מול המחסום שכבר הספיקו להציב. מימיני, הרב קפלן מוועד רבני ליובאוויטש. משמאלי, הרב משה הבלין, ראש הישיבה ולימים רבה של קריית גת.

מפינו פרצה יללה נוראית עם צאת המיטה מתוך האמבולנס. אולם עוד קודם לכן, ברגע שבו נראו המזכירים יוצאים מן האמבולנס, היה דבר אחד שהעניק שוב את אותה המחשה איומה, אכזרית מאין כמותה. היו אלו הטליתות. בידיו נשא כל אחד מהמזכירים את שקית הטלית שלו. המראה הזה ביטא פרידה אמיתית מן המקום בו שהו עד כה. שלושה עשר שבועות של שהייה רצופה בבית הרפואה תמו בקריאת קריעה: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.

זכור לא אשכח רגע אחד שהתרחש חצי שעה קודם לכן. היה זה הרגע בו נראה הגדוד הראשון של השוטרים מופיע בחזית 770. בפניהם לא ראית כל הלם או הפתעה. הארשת שאחזה בהם הייתה קפואה לגמרי. ממשאית שהגיעה בעקבותיהם, החלו לפרוק בזה אחר זה, עשרות על עשרות של מחסומי ברזל. מבט בפני המפקדים שלהם ביטא עוד יותר את המכה הצורבת בעוצמתה. בידיהם היו מפות מסודרות. הם עיינו בהן ולפי השרטוטים שבידיהם ניווטו את מערך הכוחות.

היה בה בהמחשה הזו כמו סטירת לחי מצלצלת. בעוד אנו הלומי רעם. איננו מסוגלים לעכל, בוודאי שלא לבטא במילים, כי את אשר לא פיללנו ולא מיללנו, בא עלינו – עבור אותם שוטרים הייתה זו תכנית מגירה שהוצאה מאי שם, ננערה, אובקה ויצאה אל הפועל. בסדר מופתי. מתכתי. מקפיא.

זכור לא אשכח רגע אחד, תמונה אחת, שנותרה מוחשית, טרייה, כואבת, כמו פצע פתוח שלעולם לא יגליד. הייתה זו כבר שעת צהריים. הספקנו לעבור, זו הפעם השנייה, מול פתח חדרו הקדוש של הרבי, הפתוח לרווחה, כמו ארון הקודש שהפרוכת שלו מוסטת הצידה ביום תשעה באב. בלילה עברנו על פני גופו הקדוש והטהור של הרבי, כשרק הובא הנה. ועתה, לפני שעה קלה, לאחר הטהרה, עברנו שוב, לבקשת מחילה, מול אותו מראה איום ונורא של אבינו רוענו, עטוף בטלית ועדה של עשרה אומרת תהלים בדבקות למראשותיו.

עוד אנו עומדים בשדרה הראשית ההולכת ונכבשת בהמון אדם, מן הדלת הראשית נפלטים החוצה, בזה אחר זה, מאות ואלפים. והנה, רגע אחד, תמונה אחת, דוממת ומייסרת עד כאב. מבעד לדלת הראשית ניבטת דמותו של הגאון רבי משה יהודה לייב לנדא יוצא.

כתמיד אף עתה הליכתו זקופה. קרע בדש בגדו. עיניו דומעות. ורק מי שידע את מעורבותו בתקופת 'יושב בסתר', יכול היה לחוש בכאב הנורא הניבט עתה מכל ישותו. הוא דמם בהליכתו אך זעקת הדממה שלו החרישה אוזניים.

זכור לא אשכח את הזעם האדיר שהתנחל בלב עד כדי התפוצצות געש. היה זה כבר בעיצומו של מסע ההלוויה. אלפי אדם מי ברכב ומי ברגל, רצו, נהרו, אחר הארון. בדרך, פעם אחר פעם, היכתה בנו המציאות הקשה יותר מכל משאלה, מכל מחשבה של בן אנוש.

בדרכנו חלפנו על פני רבעים בהם נראו ילדים משחקים בבייסבול כאילו מאום לא אירע. בנתיבי התנועה המקבילים שלא נסגרו לתנועה, נראו אלפי מכוניות עושות את דרכן, כל אחת למחוז חפצה, מבלי שאיש מיושביהן יחוש באבל הנורא, ביתמות הגדולה שירדה על פני תבל. העולם כולו, בניגוד כה קוטבי מהמצופה, לא עצר מלכת.

זכור לא אשכח את הרגע בו פילחה את החלק האחרון של שדרת איסטערן פארקווי, זעקה היסטרית. רכב מסחרי, וואן בשפת המדינה, שהגיח מעברה השני של התנועה, אל מול ההמון הצועד, עצר לפתע בחריקת בלמים. מתוכו זינק 'פוילישער חסיד' שלמראה ההמון הצועד שאל-זעק: די ארון איז שוין ארויס? (הארון כבר יצא?)...

וכראותו את ההמון הצועד, קיבל את התשובה המרה, נטש את רכבו בלב אי-התנועה, והחל לצעוד.

ויהי בנסוע הארון. ווי ווי. ויהי בנסוע הארון - - -

כ"ז בסיון תשע"ח