ב"ה יום שני, י"ג חשוון תשע"ט | 22.10.18
צילום: שטורעם.נט
וזאת התורה ■ סיפור לחג / מאת זלמן רודרמן

"מי אתם?", התעניין. כשהציגו את עצמם וסיפרו על ייחוסם, ניכרה עליו התרגשות גדולה. "אז אתם הנכדים שלהם?!", שאל בנימת תדהמה וכעבור רגע הוסיף, "היינו מיודדים מאוד ואפילו יש לי כמה תמונות שלהם!"
זלמן רודרמן
התרגשות מיוחדת מילאה את אוויר בית הכנסת בבוקר יום הבר-מצווה, כשהנער בן השלוש-עשרה עלה לתורה. רב הקהילה שהוזמן להשתתף באירוע ולנצח עליו חש כי ההתרגשות אינה נובעת אך ורק מעצם המעמד החגיגי. במרוצת השנים, בהן העלה לתורה אין-ספור חתני מצוות, פיתח 'חוש ריח' מיוחד לבני אדם. תחושתו אפוא הייתה כי להתרגשות היתרה הפעם יש סיבה נוספת, יוצאת דופן.

לאחר מכן, בסעודת המצווה שנערכה במקום התברר לו כי צדק בתחושתו.

המאורע המתואר התרחש בראשית שנת תשס"ז. הרב יוסף ליברוב, רב ושליח חב"ד בברנקייה שבקולומביה, הוזמן לשמחת בר-מצווה של נער יהודי המתגורר בעיר פררה המרוחקת כשעתיים טיסה ממקום מגוריו ושליחותו. מדובר באזור שבו אין קהילה יהודית מסודרת והוא הוזמן לשם במיוחד כדי ללוות את בני המשפחה ולהדריך את חתן המצוות ביום החגיגי.

כאמור, בסעודה שלאחר התפילה התגלה הסוד, כאשר סופר הסיפור הבא:

תחילתו של מעשה כשישים שנה קודם לכן. סבו-זקנו של חתן המצוות היה כהן ממוצא ספרדי ששם משפחתו קון. הוא ורעייתו (בת למשפחה אשכנזית) התגוררו אז בגרמניה, בעיר קטנה שבה חיו כחמש-עשרה משפחות יהודיות בלבד. אף-על-פי-כן החזיק מר קון בית-כנסת. הוא אף הזמין אצל סופר סת"ם ספר-תורה ושילם לו על הספר מכספו. זה היה ספר-התורה היחיד בבית-הכנסת והוא שימש את בני הקהילה הקטנה בימות החול כבימי שבת ומועד.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה הבין הסבא-רבה כי אם חפץ חיים הוא, עליו להימלט מגרמניה בהקדם האפשרי. בימים כתיקונם לא היה מעלה על דעתו להיפרד מספר-התורה שלו, שהיה יקר מאוד ללבו. אבל בנסיבות הזמן והמצב, נאלץ להשאיר את ספר-התורה למשמורת בבית-מרפא של הכנסייה המקומית. הוא ידע כי שם יהיה ספר-התורה מוגן ובטוח. "ביום מן הימים אבוא לקחתו", אמר לאחיות.

*

הסב ומשפחתו ברחו מגרמניה והיגרו לקולומביה. תחילה התגוררה משפחת קון בבוגוטה בירת המדינה. כעבור זמן עברה המשפחה לפררה. בתוך שנים מספר הלך הסבא לעולמו, ועניין ספר-התורה נשתכח לגמרי.

הבנים והנכדים הצליחו בעסקיהם. הם הקימו בפררה בית-חרושת למחזור נייר, שבו יוצרו מוצרי נייר שונים. העסק התרחב והלך ובעליו התעשרו.

בשנת תשנ"ג נסע אחד הנכדים לגרמניה, כדי לרכוש כלי-רכב חדש למפעל המשפחתי בפררה. הוא נסע לשם בלוויית רעייתו והחליט לייחד חלק מהביקור למעין 'מסע שורשים'.

במהלך הפגישה עם מנהל המכירות במפעל המכוניות, סיפר הנכד על מוצאו ועל רצונו לבקר בעיר מגוריהם של סבו וסבתו, ערב מלחמת העולם. כשנקב בשמה של העיר, אמר לו המנהל: "אה! יש לנו עובד משם". בתוך כך קרא המנהל לעובד ואמר לו: "מחר אל תבוא לעבודה. במקום זאת קח את שני בני זוג האלה לסיור מודרך בעיר מגוריך". העובד המופתע שמח להחליף יום עבודה אפור בהדרכת שני התיירים.

למחרת בבוקר יצאו בני הזוג לסיור מודרך ברחבי העיר. בזכות המידע המוקדם שבו הצטיידו מצאו בנקל את כתובת מגוריהם של הסבא והסבתא המנוחים. והנה הם עומדים ובוחנים בהתרגשות את הבית שממנו נמלטו זקניהם עם פרוץ המלחמה.
בעודם ניצבים מול הבית, הציץ אחד השכנים מבעד לחלון ביתו. האיש בחלון נראה אדם ישיש. אולם חרף גילו המתקדם ניחן, כפי הנראה, בראש צלול ובשתי עיניים ערניות.

"מי אתם?", התעניין. כשהציגו את עצמם וסיפרו על ייחוסם, ניכרה עליו התרגשות גדולה. "אז אתם הנכדים שלהם?!", שאל בנימת תדהמה וכעבור רגע הוסיף, "היינו מיודדים מאוד ואפילו יש לי כמה תמונות שלהם!".

הישיש הזמין את בני הזוג ואת מדריכם להיכנס לביתו, שם הראה להם את התמונות והסביר כי בעבר עבד כצלם. "יש לכם מזל גדול שהגעתם היום, כי בדיוק מחר אני עוזב את ביתי ועובר להתגורר בבית אבות", אמר. בטרם נפרדו בהתרגשות מהזקן, ביקש מהם הלה את פרטי הכתובת והטלפון שלהם בפררה. "שיהיה!", הפטיר.

*

תשע שנים חלפו מאז הביקור המרגש בגרמניה. בשנת תשס"ב קיבלו שני בני הזוג שיחת טלפון. על הקו היה הצלם הזקן מגרמניה. כן, הוא עדיין חי וראשו נותר צלול. "יש לי מידע שעשוי לעניין אתכם", אמר.

והוא סיפר:

"האם ידעתם שסבכם הפקיד ספר-תורה בבית-המרפא של הכנסייה המקומית?", שאל. כעבור רגע הוסיף לספר: "ובכן, לפני כמה שבועות קרסה הרצפה של עליית הגג בבניין בית-המרפא הישן. בין החפצים שנפלו מהעלייה התגלה גם ספר-התורה של סבכם. לא הייתי יודע על כך אילולא התפרסמה ידיעה קטנה כעבור כמה ימים בעיתון המקומי, שאני מקפיד לקרוא כל בוקר. בידיעה סיפרה אחות העובדת במקום, כי לפני כמה שנים מתה אחות אחרת, זקנה, מוותיקות המקום. קודם מותה סיפרה לה האחות הזקנה על ספר-תורה שהשאיר שם ערב המלחמה יהודי ששם משפחתו היה קון. 'האם מישהו מכיר את האיש או את אחד מצאצאיו?', נשאלה השאלה בסוף אותה ידיעה עיתונאית קטנה. כפי שכבר סיפרתי לכם, אני הכרתי היטב את סבכם וסבתכם, ובזכות ביקורכם כאן ידעתי כיצד לאתר אתכם"...

סיפורו של הזקן נשמע מעברו השני של קו הטלפון בהתרגשות עצומה. לא חלף זמן רב ובני המשפחה הגיעו לגרמניה. שם, במעמד רשמי וחגיגי שהתקיים בבית העירייה המקומית, הוחזר לידיהם ספר-התורה שכתב אבי המשפחה ושבמשך שנים היה חבוי בעליית-הגג של בית-המרפא.

ספר-התורה הובא לארה"ב, נמסר לבדיקה ונמצא פסול. בני המשפחה השקיעו כסף רב בתיקונו. והנה הבוקר, בשעה שקראו בספר-התורה הזה, עלה לתורה חתן המצוות הצעיר, נינו של 'כותב' הספר.

כשסיים אביו של חתן המצוות לספר את הסיפור, נשנק קולו ושתי דמעות גדולות גלשו במורד לחייו. להתרגשותו של האב היו שותפים עתה כל הנוכחים שהקשיבו מרותקים לסיפור המופלא. סיפור שהוא במידה רבה גם סיפורו של העם היהודי, הנרדף ונודד ממקום למקום, אך לעולם נשאר מחובר לשורשיו, מחובר לתורתנו הקדושה.
ב' בסיון תשע"ח