ב"ה יום שני, י"ג חשוון תשע"ט | 22.10.18
הרב אלי וולף - מגזין >> חג השבועות - מתנה מהבורא

מדוע חסרונו של יהודי אחד, ויהיה זה היהודי הפשוט ביותר – היה מונע מכל עם ישראל, כולל ממשה רבינו, מלקבל את התורה? ● הרב אלי וולף בשיחה מרתקת
מערכת שטורעם
חג השבועות -  מתנה מהבורא

בעת מעמד מתן תורה עמדו שש מאות אלף איש, ששים ריבוא יהודים, וקיבלו את התורה. אומרים על כך חז"ל במדרש (מכילתא יתרו יט, יא. דברים רבה ז. ח): אילו עם ישראל היו חסרים יהודי אחד, אזי לא היתה התורה ניתנת גם לא למשה רבינו.

דבר זה דורש הסבר, מדוע חסרונו של יהודי אחד, ויהיה זה היהודי הפשוט ביותר – היה מונע מכל עם ישראל, כולל ממשה רבינו, מלקבל את התורה. מה לימוד והבנת התורה של יהודי זה, חשוב ונעלה כל כך, עד שכל עם ישראל לא יקבל את התורה באם הוא לא יקבלה.

*

חג השבועות נקרא בנוסח התפלה בשם: "זמן מתן תורתנו". כשאנו משווים את שם רגל זה לעומת שמות שני הרגלים האחרים, חג הפסח וחג הסוכות, אנו מבחינים שיש כאן שוני מהותי.

חג הפסח נקרא בשם "זמן חירותנו", וחג הסוכות נקרא בשם "זמן שמחתנו". שמות אלו מבטאים את הפעולה שנעשית אצלנו, אצל עם ישראל.

בנוסח התפילה, חג הפסח נקרא בשם "זמן חירותינו", על שם העובדה שיצאנו לחירות, השינוי הגדול שנעשה אצלנו, הפכנו מעבדים לבני חורין. חג הסוכות נקרא בשם "זמן שמחתינו", על שם השמחה, "שמחה פורצת גדר" שלנו. על ידי שמחת האדם, נעשה בו שינוי, הוא יוצא ו"פורץ" את ה'גדרים' שלו.

לעומתם, חג השבועות, לא נקרא על שם דבר שנעשה אצלנו, אלא על שם פעולה של הקב"ה. הוא לא נקרא בשם "זמן קבלת התורה", המבטא את העובדה שביום זה אנחנו קיבלנו את התורה, אלא על שם הפעולה של הקב"ה, שהוא זה שנתן לנו את התורה, "זמן מתן תורתנו".

מה הסיבה לשינוי זה.

*

גם לפני מתן תורה למדו תורה בעם ישראל. חז"ל אומרים (יומא כח): "מימיהן של אבותינו, לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים, ישיבה עמהם. אברהם אבינו זקן, ויושב בישיבה. יצחק אבינו זקן, ויושב בישיבה". לפני שיעקב אבינו יורד למצרים, מספרת התורה (ויגש מו, כח): "ואת יהודה שלח לפניו .. להורות לפניו גושנה", נאמר על כך במדרש (תנחומא יא): "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".

עובדה זו, שעם ישראל למד תורה עוד לפני מתן תורה, מעוררת שאלה, מה חידושו של חג השבועות, מדוע מציינים יום זה כיום שניתנה בו התורה, בשעה ששנים רבות לפני כן כבר למדו תורה.

"תורה" היא "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", התורה היא שכל והיגיון. ה"תורה", היא מלשון "הוראה", המורה מה נדרש מאתנו לעשות, מה מותר ומה אסור, ה"תורה" היא "תורה אור", המאירה את העולם – וכל זה, היה גם לפני חג השבועות, האבות האירו את העולם, הם למדו מה צריך לעשות, "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, אפילו עירוב תבשילין", האבות למדו והבינו בשכלם את חכמת התורה, ומה הוא חידושו הגדול של חג השבועות, "זמן מתן תורתינו".

במבט ראשון נראה, שעיקר חידושו של חג השבועות, הוא בתחום של המצוות, לא של לימוד התורה.

על הפסוק בשיר השירים (א, ג) "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך", נאמר במדרש (שיר השירים רבה א, ג, א) "כל המצוות שעשו לפניך האבות, ריחות היו. אבל אנו, שמן תורק שמך".

המצוות שהאבות עשו, לא היתה להם השפעה על גשמיות העולם, הדברים הגשמיים שבאמצעותם הם קיימו את המצוה, לא הפכו להיות חפצים של קודש, הקדושה לא חדרה בעולם הגשמי, הם היו כמו "ריח" שמטבעו הוא מתנדף במהירות. לעומתם, על ידי המצוות שאנו מקיימים אחרי מתן תורה, הקדושה חודרת את הדברים הגשמיים. הקלף או האתרוג, הופכים להיות חפצי קודש. הקדושה מחלחלת אל העולם הגשמי, כמו "שמן", המפעפע וחודר בכל מקום בו הוא בא במגע.

כך  שלכאורה יש להבין מדוע מציינים את מעלת חג השבועות בכך שזה היום שבו ניתנה התורה, מדוע הוא נקרא בשם "זמן מתן תורתינו".

*

החידוש שנעשה בחג השבועות – בא לידי ביטוי בשמו: "זמן מתן תורתינו". הקב"ה "נתן לנו את תורתו". ולא רק שהוא "נתן" לנו את התורה, אלא הוא גם העניק לנו אותה ב"מתנה".

עד ליום מתן-תורה, האבות והשבטים למדו תורה, שהיא תורת ש" חכמתכם ובינתכם", אך לפי יכולת הבנתם והשגתם. כאשר יהודה הקים במצרים בית תלמוד, הוא לימד שם תורה רק עד כמה שיד שכלו השיגה, עד כמה שהוא הבין, ותלמידיו הבינו רק עד כמה שיד שכלם יכולה להשיג.

אברהם אבינו היה אדם גדול מאוד, הוא מכונה "האדם הגדול בענקים" (מסכת סופרים, כא), גם בין "הענקים" הרוחניים, הוא היה "האדם הגדול" שבהם. עד כדי כך שהקב"ה אמר למשה רבינו, ביחס לאברהם אבינו (דברים רבה ב, ז) "במקום גדולים, אל תעמוד" – אבל למרות מעלותיו הכבירות, לימוד התורה היה לימוד על בסיס ההבנה שלו, של אדם נברא.

ביחס ללימוד התורה של אברהם אבינו, אומרת התורה (תולדות כו, ה): "עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורותי". אברהם אבינו שמר את המצוות החוקים והתורה, אבל הבסיס לכל זה היה "עקב אשר שמע אברהם", על בסיס של "שמיעה", במובן של הבנה.

לעומת זאת, במתן תורה, קיבלנו את התורה לא כפי ההבנה וההשגה שלנו, הברואים – אלא את תורתו של הקב"ה. בברכת התורה אנו אומרים: "ברוך אתה ה' .. ונתן לנו את תורתו", הקב"ה העניק לנו את התורה שלו, התורה של הקב"ה, שאינה מוגבלת בהגבלות ההבנה והשכל שלנו.

האבות למדו אמנם תורה, אבל היא לא "ניתנה" להם, הם למדו והבינו עד כמה שהם יכלו להשיג בה, כברואים. לעומת זאת, לנו, ניתנה התורה. הקב"ה נתן את התורה למטה, בדיוק כפי שהיא למעלה.

שמו של החג לא מציין פעולה שנעשתה אצלנו, הנבראים, אלא את הפעולה של הקב"ה, שהוא העניק לנו את תורתו. זה לא זמן "קבלת התורה", אלא "מתן תורתינו". זה היום בו הקב"ה נתן את התורה.

חג הפסח בו יצאנו מעבדות לחירות, וחג הסוכות, על שם "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם בארץ מצרים" – היו לפני מתן תורה, לכן הם מדגישים את השינוי שנעשה אצלנו, הנבראים המוגבלים. השינויים שנעשו בנו. חג זה הוא "זמן חירותנו", וחג זה הוא "זמן שמחתנו".

אך בחג השבועות - התחברנו עם הקב"ה, עם הבורא הבלתי-מוגבל. בחג זה מציינים את החיבור של הקב"ה, הבורא, איתנו. את הפעולה מצדו: "זמן מתן תורתינו", הנתינה מצדו של הקב"ה.

יתרה מזו: שמו של החג הוא לא רק זמן "נתינת" התורה, עם האות "נון", אלא יום "מתן" תורה. עם האות "מם". זו לא רק "נתינה", אלא זו "מתנה". נתינה – מוגבלת לפי אופיו וכישוריו של המקבל. לעומת זאת "מתנה" - מגדירה את הנותן, הוא זה שמעניק מתנה מצדו. זו מתנה, "מתן", מהקב"ה.

כיון שביום זה הקב"ה, מצדו, התחבר איתנו, זה יום שלא תלוי בכלי ההבנה שלנו, זה יום שבו הקב"ה התחבר עם כל יהודי מצד עצם היותו יהודי, ולא משנה מעמדו הרוחני, או אופי כישוריו –

כיון שיום זה מדגיש את הנקודה הפנימית של כל אחד מששים ריבוא איש שבעם ישראל – לכן אילו היה חסר יהודי אחד, ולא משנה מה מהותו, לא היתה ניתנת התורה אפילו למשה רבינו. מבחינת עצם היותנו יהודים, הקשר הפנימי עם הקב"ה, אין הבדל בין משה רבינו לבין יהודי פשוט.

"זמן מתן תורתינו"  מעניק את ההבנה והידיעה שכל יהודי, יהא מעמדו אשר יהא, יהיו כישוריו אשר יהיו – כאשר הוא לומד תורה, יש לו בלימודו את "תורתו" של הקב"ה, הוא מתאחד עם הקב"ה הלא-מוגבל, ב"יחוד גדול, שאין יחוד כמוהו נמצא כלל", כלשונו של אדמו"ר הזקן בספר התניא.

(משיחת חג השבועות תשל"א – השיחה י"ל כעת מחדש, על ידי וועד הנחות בלה"ק (ותשל"ה))
ב' בסיון תשע"ח