ב"ה יום שני, ו' חשוון תשע"ט | 15.10.18
כ"ח ניסן – נפילת חומות יריחו ■ הפרשה החסידית

כ"ח ניסן מלמד אותנו שניתן להפיל את חומת יריחו, לכבוש אותה – עוד יותר מאשר כיבוש מצרים ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית, על שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

כאשר יהושע ועם ישראל נכנסו לארץ – היעד הראשון שלהם היה כיבוש העיר יריחו. חז"ל (במדבר רבה טז, יב) מגדירים את מעמדה האסטרטגי של יריחו כ"מנעולה של ארץ ישראל". כאשר היא תיכבש, כאשר ה"מנעול" ייפרץ, הכניסה לשאר חלקי הארץ תהיה נוחה יותר.

כיבוש יריחו היה על ידי שבמשך ששה ימים אנשי המלחמה הקיפו את חומת העיר עם ארון ברית ה', כששבעה כהנים נושאים שופרות עוברים לפניהם ותוקעים בשופרות, וביום השביעי הקיפו את העיר שבע פעמים, הכהנים תקעו בשופרות, וחומת העיר נפלה תחתיה.

כפי שמסופר בנביא (יהושע ו, טו-כ) "ויהי ביום השביעי .. ויסובו את העיר .. שבע פעמים .. ויהי בפעם השביעית ויתקעו הכהנים בשופרות .. ותיפול החומה תחתיה".

בספר 'סדר עולם' (פרק י"א)מובא, שהיום הראשון להקפת יריחו היה בכ"ב בניסן, כך שהיום השביעי, היום בו "ותיפול החומה תחתיה", היום בו נכבשה יריחו - היה זה בכ"ח בניסן, שחל באותה השנה ביום השבת.

(כך גם מובא בתוספות, ד"ה 'מכאן', במסכת מנחות ל: "ויהי ביום השביעי .. יום שביעי שהיה שבת כ"ח בניסן").

יום כ"ח בניסן זהו יום כיבוש יריחו, היום בו נפלה חומת העיר לפני עם ישראל, והחל כיבוש הארץ.

*

יריחו היא "מנעולה של ארץ ישראל", וככזו, כיבושה הוא יעד בעל משמעות חשובה מאוד.

'יריחו', יש לה גם מובן פנימי, ו"כיבוש יריחו" הפנימי, הוא יעד בעל חשיבות גבוהה.

השם "יריחו" נגזר מהמילה "ריח". המשנה אומרת (תמיד ג, ח) "מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת", ריח הקטרת הקטורת בבית המקדש, היה מגיע עד ליריחו.

הייחודיות של ה'ריח', בשונה מ'טעם', הוא התענוג שבו. התענוג שבריח מרומם מההנאה שבטעם. טעם המאכל או המשקה, נכנס לגופו של האדם, ועצם העובדה שהאדם יכול להכניסו לגופו, משמעות הדבר שהוא מוגבל לפי יכולת ההכלה של האדם, לעומת זאת הריח, הוא מרומם יותר.

את מעלתו של משיח, שהאור האלוקי שלו נעלה מיכולת הקליטה המוגבלת של האדם, מגדירה התורה כ'ריח'. הנביא אומר (ישעיהו יא, ג) "והריחו ביראת ה'", וכפי שחז"ל למדים מפסוק זה (סנהדרין צג), שמעלתו של המשיח תהיה, שהוא "מורח ודאין", הוא יריח את האדם, ועל פי הריח הוא יקבע את הדין.

מעלתו של המשיח היא מעלת הריח, מעלת התענוג. בתורת החסידות מוגדרת מעלת נשמתו של המשיח בתואר "יחידה", הרמה הגבוהה ביותר של הנשמה, שאינה מדודה לפי הגבלות כוח האדם.

כיון שמעלתו של המלך המשיח היא ה"ריח", התענוג, לכן מגדיר הרמב"ם בסוף ספרו את תקופת ביאת המשיח (סוף הלכות מלכים) "מעדנים מצויין כעפר", יהיה תענוג בשפע רב מאוד.

זו גם הסיבה שתקופת ימות המשיח מוגדרת כ"שבת", תקופת הגאולה מוגדרת בחז"ל (סוף מסכת תמיד) "יום שכולו שבת ומנוחה", כי יום השבת הוא יום של עונג, וכדברי הנביא (ישעיהו נח, יג): "וקראת לשבת עונג".

עולה מכך, שתוכנה הפנימי של העיר "יריחו", שמובנו של שם זה הוא "ריח" – הוא "תענוג".

"יריחו", זו עיר בארץ כנען שיש לכבוש אותה. "יריחו" מבטאת תענוג של שלילה, של "כנען", מידות שליליות, תענוג שלא בתחום הקדושה. כדי לכבוש את "ארץ כנען" ולעשות ממנה "ארץ ישראל", יש צורך "לכבוש את יריחו".

אך יריחו היא עיר קשה לכיבוש, וכדברי הנביא בתחילת הפרק, "ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל", העיר היתה מוקפת חומה –

לשם כך, לצורך כיבוש יריחו, כיבוש התענוג השלילי – יום נפילת חומות העיר היה ביום השבת. יום של תענוג, "וקראת לשבת עונג". כי בכוחו של התענוג של הקדושה, לכבוש את התענוג השלילי.

זו גם הסיבה שלצורך הפלת חומות העיר, תקעו בשופרות. כי אחד מפירושיו של המילה'שופר', הוא מלשון תענוג, בברכתו לבנו נפתלי, אומר יעקב אבינו (בראשית מט, כא): "הנותן אמרי שפר",שהפירוש של המילה "שפר",הוא עונג.

למרות ש"יריחו", תענוג שאינו של קדושה, הוא מקום קשה לכיבוש, אבל בכוחם של עם ישראל, על ידי ה"שבת", ועל ידי ה"שופר", על ידי תענוג של קדושה – להפיל את חומת יריחו ולכבוש את העיר.

*

סיפור כיבוש יריחו בכ"ח בניסן, הוא הוראה לכל אחד מאיתנו.

יכולה לבוא הטענה: בכוחינו "לכבוש" את הדיבורים שלנו, את המעשים שלנו, ואפילו גם את המחשבות, שהם יהיו בתחום של קדושה. אדם יכול למנוע עצמו מלדבר או לעשות דברים שהם לא של קדושה, וגם על המחשבה בכוחו לשלוט, וכאשר מגיעה מחשבה לא ראויה, ביכולתו להסיט אותה ולחשוב על דבר אחר,

אבל כח-התענוג, שהעונג שלו יהיה רק בתחום הקדושה – זו לכאורה דרגה שרק צדיקים עומדים בה, הדבר לא בכוחינו, לא בכוחם של אנשים המוגדרים כבינונים,

כ"ח בניסן, היום של כיבוש יריחו, מורה לנו, שלמרות שהעיר "יריחו" היתה "סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל", מבצר בלתי ניתן לכיבוש, "אין יוצא ואין בא", אי אפשר לחדור אליה –

כאשר אנו הולכים בתוקף העובדה שאנחנו (שמות יט, ו)"ממלכת כהנים וגוי קדוש", כאשר אנו יוצאים לכבוש את העיר כשהכהנים שבנפשנו צועדים בראש, כשארון ברית ה' צועד לפנינו, אנו באים בכוחה של התורה, כאשר יהודי מעורר את 'קול השופר' הפנימי שבו, וכדברי הרמב"ם אודות הרמז של תקיעת-השופר (הלכות תשובה ג, ד) "רמז יש בו, כלומר, עורו ישינים משנתכם", כשאנו באים בכוחה של התשובה, של ההתעוררות מהשינה הרוחנית –

אזי ניתן לכבוש גם את יריחו. חומות העיר יפלו לשמע קולות תקיעת השופר שלנו.

הדברים אמורים לא רק כלפינו אנו, אלא גם כלפי הזולת. כאשר אנו פוגשים יהודי אחר, יהודי שכח התענוג שלו מונח בעניינים שאינם בקדושה –

בכוחינו וגם בכוחו, להביאו למצב בו העיר יריחו שלו תיכבש על ידי תקיעת השופר.

*

כ"ח ניסן מלמד אותנו שניתן להפיל את חומת יריחו, לכבוש אותה – עוד יותר מאשר כיבוש מצרים.

כאשר עם ישראל יצא ממצרים, אומרת התורה (שמות יב, לו) "וינצלו את מצרים", שהמובן הפנימי של הדברים הוא - שהשאירו אותה "כמצולה שאין בה דגים". הוציאו ממצרים את כל ניצוצות הקדושה שהיו בה. וכיון שאין בה עוד ניצוצות של קדושה, אזי אין מה ליהודי לעשות שם, ולכן התורה מצווה שלא להתגורר במצרים,

אך למרות זאת, נפסק להלכה (ירושלמי סנהדרין י, רמב"ם הלכות מלכים ה, ח) שאמנם אין לגור בה בקביעות, אך ניתן להגיע אליה לצרכי עסקים, "אבל אתה חוזר לפרקמטיא".

לעומת מצרים, שניתן לחזור אליה לצרכי עסקים - לגבי יריחו אומר יהושע (ו, כו): "ארור האיש .. אשר יקום ובנה את העיר הזאת", אין לבנות אותה מחדש כלל. עיר זו, התענוג השלילי, אמורה להישאר חרבה כל הזמן. אחרי כיבושה, אין לה כל מקום בנפש האדם.

יש לכבוש את יריחו, כפי שהיא "מנעולה של ארץ כנען", ארץ של אומות העולם, ולעשות ממנה "מנעולה של ארץ ישראל", מנעולה של הארץ עליה אומר הקב"ה (דברים יא, יב) "ארץ אשר .. עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה". לעשות ממנה "יריחו", עיר שבה מריחים את פיטום הקטורת שבבית המקדש, עיר עם ריח ותענוג של קדושה.

ועל ידי כיבוש יריחו, כיבוש הריח, כח התענוג - נזכה לביאת המשיח, לזמן בו יקויים היעוד "מעדנים מצויין כעפר", לזמן בו "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ובקרוב ממש.

(משיחת שבת כח ניסן תשל"ז)

כ"ז בניסן תשע"ח