ב"ה ערב ש"ק, ו' כסלו תשע"ח | 24.11.17
צילום: ארכיון שטורעם.נט
יתרו > "ואתה תחזה" שבכל אחד ■ הפרשה החסידית

יתרו, שעל שמו נקראת פרשת השבוע – שמו המקורי היה "יתר", ללא האות וא"ו בסוף. כאשר הקב"ה שלח את משה ממדין למצרים, כדי לגאול את עם ישראל, מספרת התורה: "וילך משה, וישב אל יתר חותנו, ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים". שמו של חותנו היה "יתר" ● הרב אלי' וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● הפרשה החסידית >>>
ר' אלי וולף

יתרו, שעל שמו נקראת פרשת השבוע – שמו המקורי היה "יתר", ללא האות וא"ו בסוף. כאשר הקב"ה שלח את משה ממדין למצרים, כדי לגאול את עם ישראל, מספרת התורה (שמות ד, יח): "וילך משה, וישב אל יתר חותנו, ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים". שמו של חותנו היה "יתר".

האות וא"ו, ניתוספה לשמו על שם הפרשה היתרה שהוא הוסיף בתורה. כך נאמר בספרי (על הפסוק בהעלותך י, כט): "למה נקרא שמו יתרו – על שם שיתר פרשה אחת בתורה, ואתה תחזה".

בפרשת השבוע, פרשת יתרו, מספרת התורה שיתרו ראה כיצד "כל העם ניצב עליך – על משה רבינו - מן בוקר עד ערב", וכאשר, במענה לתמיהתו של יתרו , משה רבינו השיב לו שהוא לבדו שופט את העם, ומלמד אותם את דברי הקב"ה – אמר לו יתרו "לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עמך". לא תוכל להחזיק מעמד באופן זה.

הוא מציע לו "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל .. ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות", והוא מסיים את דבריו: "אם את הדבר הזה תעשה .. ויכולת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".

יתרו זכה לתוספת האות וא"ו בסוף שמו, על שם הפרשה שהוא ייתר והוסיף בתורה, פרשת "ואתה תחזה". [ומפני שפרשה זו, הנקראת "ואתה תחזה", פותחת עם האות "וא"ו", לכן ניתווספה האות "וא"ו לשמו המקורי "יתר", והוא נקרא "יתרו"].

*

למרות הצעתו של יתרו שעל משה רבינו להיעזר ב"שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות" – מי שאמור לבחור ולמנות אותם, הוא משה רבינו עצמו, "ואתה תחזה".

לא זו בלבד שהבחירה והמינוי צריכים להיות על ידי משה רבינו, אלא יתרה מזו, הם צריכים להיעשות על ידי פנימיותו ועצמותו של משה רבינו, כפי שהוא מוגדר בתואר "ואתה", ללא כל הגדרה מגבילה אחרת.

אדם מורכב מרמות שונות של מהות: השכל וההבנה, המידות והרגש, הטבע שלו – ויש את המהות הפנימית העצמית שלו, זו שלא ניתן להגדיר אותה בהגדרה מגבילה מסוימת, אלא עצם מהותו. אותה התורה מכנה "ואתה", אתה מי שאתה, מהותך הפנימית.

ואת אותם "שרי אלפים, שרי מאות וכו'" – משה רבינו עצמו, מהותו הפנימית, צריכה לבחור אותם. "ואתה תחזה מכל העם".
דבר זה בא לידי ביטוי גם בביאורו של רש"י על המילים "ואתה תחזה". רש"י כותב: "ואתה תחזה – ברוח הקודש שעליך".

במבט שטחי, ביאורו תמוה. דרכו של רש"י היא לבאר מילים או נושאים שיש בהם קושי ודורשים הסבר והבנה. ואילו דברי יתרו "ואתה תחזה", אינם דורשים כל ביאור והסבר, ומדוע רש"י רואה צורך לבאר אותם, ולכתוב "ברוח הקודש שעליך".

אלא בביאורו, רש"י מדגיש, ש"ואתה" - משמעותו מהותו הפנימית, עצמיותו של משה רבינו. מהותו הפנימית של משה רבינו היא "רוח הקודש שעליך", וכפי שחז"ל מגדירים את משה רבינו: "שכינה מדברת מתוך גרונו". רוח הקודש, רוחו של הקב"ה, שעליו – זו מהותו הפנימית, "ואתה".

וממהותו הפנימית של משה רבינו, מ"ואתה", מ"רוח הקודש שעליך" – עליו למנות "שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות", שבאמצעות מינוי זה "כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".

*

הבנה זו מהווה עבורנו הוראה:

כמו עם ישראל, המורכב מאנשים רבים - כך כל יהודי ויהודי, מורכב מפרטים רבים ופעולות רבות.

היות וצריך לוודא ש"גם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום", שהנהגתו של יהודי בכל פרטי "העם" שבו יהיו כנדרש, שכל פרטי החיים שלו, מחשבתו, דיבוריו, מעשיו, כולל גם הנהגתו בתחום של "כל מעשיך – יהיה לשם שמים", ו"בכל דרכיך – דעהו",

לשם כך יש צורך ב"ואתה תחזה .. שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות".

לכל יהודי יש "משה רבינו" בנשמתו. מסירת נפשו אל הקב"ה, או כפי שזה מכונה בחסידות: "כח החכמה שבנפש", זו נקודת "משה רבינו" שבנשמתו של כל יהודי.

כח רוחני מרומם זה, כח מסירת הנפש של היהודי - אינו אמור להיות הכח המפעיל כל פעולה ועשיה של היהודי במשך עשרים וארבע שעות היממה, של "כל העם", לא כל עשיה צריכה להיות מופעלת על ידי כח זה. אם כך ינהג האדם – הוא עלול להגיע למצב, כפי שיתרו הגדיר זאת: "נבול תיבול".

כח החכמה שבנפש האדם, אמור להפעיל כח פחות ממנו, וממנו זה יירד הלאה בתהליך מדורג – עד שזה יגיע לעשיה הפרטית. ה"חכמה" משפיעה על ה"בינה", והיא על ה"דעת", ומשם הדבר אמור להשפיע על המדות ורגש הלב, ומשם אל כח העשיה, ואל מגוון הפעולות השונות של האדם.

הכוחות הללו הם "שרי האלפים, שרי המאות וכו'" שבנפש האדם, כוחות הממונים על "אלפים", על אלף נושאים פרטיים, כוחות פחותים מהם הממונים על "מאות", ופחותים יותר הממונים על "חמישים" ועל "עשרות".

אבל כל אותם "שרים" – אמורים להיות מופעלים ומונהגים על ידי "ואתה תחזה", כוח מסירת הנפש של היהודי.

*

בתחילת היום, עוד טרם שהתחיל היהודי את עבודת היום – הוא צריך להתפלל אל הקב"ה. עבודת התפילה מוגדרת בכך, שהיא כמו סולם אשר "ראשו מגיע השמימה".

מיד בתחילת היום אדם צריך להתחבר אל "השמימה" שבנפשו, אל החלק הנעלה והמרומם שבו, אל ה"משה רבינו" שבנפשו, ובכך הוא מתחבר גם עם "השמימה" במובנו הפשוט, עם הקב"ה –

כתוצאה מכך, לאחר מכן במהלך היום – הדבר ישפיע על תחתיתו של הסולם, על המקום בו הוא "מוצב ארצה", על המעשים הארציים שלו. בכל הנהגת היום שלו, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ".

בתחילת היום היהודי מתחבר עם "ואתה תחזה" עם עצם נפשו – מקבל החלטות כלליות בנוגע הכללות הנהגת היום שלו, ולאחר מכן, מההחלטות הכלליות הללו, ממסירת נפשו הכללית אל הקב"ה – יגיעו הדברים אל החלטות ומעשים פרטיים יותר, אל "שרי אלפים", ומשם אל "שרי מאות", עד לפרטי העשיה של משך כל היום כולו, "כל העם הזה".

אין צורך שלפני כל פעולה של קיום תורה ומצוות שאדם עושה במהלך היום, יהיה עליו לשבת ולהתבונן עם כל כוחות נפשו האם עליו לעשות זאת או לא. הנהגה כזו לא תביא אותו לידי עשיה בפועל, זו הנהגה שמביאה ל"נבול תיבול".

אמנם כל מעשה אמור להיות מונהג לפי הוראות השכל, "הנפש השכלית" של האדם, לפי הוראות הנפש האלוקית שמקום משכנה הוא בראש –

אבל ההתבוננות הזו אינה צריכה להיות לפני כל עשיה פרטית, אלא בתחילת היום על האדם להתבונן ולקבל החלטה נפשית, מפנימיות נפשו, מכח החכמה שבו, ממשה רבינו שבנפשו, "ואתה תחזה",

ו"משה רבינו" ממנה תחתיו את כוחות השכל, כוחות הרגש, "שרי אלפים, שרי מאות" – והם אלו שמנהיגים את עשיית כל היום כולו, שתהיה בהתאם להנחיה וההדרכה של "ואתה" שבנפשו.

וכאשר זו תהיה הנהגתו של היהודי, אזי "גם כל העם הזה – על מקומו יבוא בשלום". הנהגת היום כולו, "העם", תהיה מונהגת בהתאם להחלטה הנפשית, של "ואתה תחזה".

והודות להנהגה זו המביאה ל"יבוא בשלום", נזכה לשלום האמיתי, ל"פדה בשלום נפשי" על לידי משיח צדקנו, אשר "שלום ושקט אתן על ישראל בימיו", בקרוב ממש.

(משיחת ט"ו בשבט תשל"ט)

כ' בשבט תשע"ז