ב"ה יום שלישי, י"ט אדר ב' תשע"ט | 26.03.19
מתוך העיתון
מתוך העיתון צילום: שטורעם.נט
הנער שנשלח ללמוד בישיבת תו"ת בכפר חב"ד ● טור

במסגרת פרויקט מיוחד של עיתון המוסף מבית 'ידיעות אחרונות' בו נשלחו צעירים שלא שומרים תורה ומצוות לע"ע - נשלח הנער דני קציר, תלמיד כפר הנוער אשל הנשיא, אל ישיבת "תומכי תמימים המרכזית" בכפר חב"ד להרגיש את הצד השני של החברה הישראלית ● כיצד הוא מסכם את החוויה לאחר יממה לצד התמימים החב"דיים? ● לטור המלא >>>
מערכת שטורעם
"שלא תחזור לנו בתשובה", אמרו לי חברים לפני שנסעתי לכפר חב"ד. "ישעמם לך, כל הזמן לומדים שם תורה".

לא ידעתי יותר מדי על אורח חייהם של חסידי חב"ד. אני מכיר אותם בעיקר מהדוכנים שמציעים לעוברים ושבים להניח תפילין ליד הסופר השכונתי, ובעזרה שהם מציעים באסונות שקורים ברחבי העולם. זה מה שהפך את יום הלימודים
בישיבת "תומכי תמימים" לכל כך מרתק.

בדרך, ברכבת, חלפו המחשבות על מה שאני צפוי לפגוש. בראש עלו לי הדימויים המקובלים, שאחר כך התגלו כפחות קשורים למציאות. חשבתי שאתקל בהשתמטות מצה"ל (בפועל, הרוב המוחלט של חסידי חב"ד מתגייסים בשלב מאוחר יותר), שאראה בעיקר בתי מדרש ותלמודי תורה (בכפר יש לא מעט מסעדות, קיוסקים וחיילים שמסתובבים ברחוב) לצד מרכז צעירי חב"ד, הבקו"ם של בתי חב"ד בישראל (ושאפגוש חברה מנותקת) אבל הווי החיים הישראלי היה שם בכל פינה.

מתחנת הרכבת בכפר חב"ד הגעתי היישר לישיבת "תומכי תמימים", שם לומדים בני נוער בגילי. מתברר שהישיבה
נוסדה עוד ברוסיה לפני 120 שנה ע"י האדמו"ר החמישי של חב"ד, וכיום היא רשת שמונה אלפי תלמידים בכל העולם.

כבר בכניסה נחשפתי לחלל עצום שבו המון רב של תלמידים - כולם בחליפות ובכובעים שחורים - התפללו באותה העת תפילת שחרית. קול התפילה הזכיר לי את ראש השנה ויום כיפור בבית הכנסת. לראשונה בחיי תקעתי בשופר, או יותר נכון ניסיתי לתקוע בשופר, כי מתברר שזה סיפור לא כל כך פשוט.

כך או כך, אין לתאר את התחושה שעוברת בגוף כששומעים את השופר. החברים בישיבה שאלו אותי אם אני מעוניין להניח איתם תפילין וכמובן שלא יכולתי לוותר על החוויה, למרות שלא עשיתי זאת כמה שנים טובות. לאחר התפילה, בשולחן ארוחת הבוקר, פגשתי בחור ישיבה בן 19 בשם מנדי הרצל.

משפחתו, כך סיפר, היא שליחת חב"ד במושב חד-נס שברמת הגולן. ביקשתי לשמוע ממנו על סדר היום שלו, והוא סיפר על שגרה שמתחילה בשש וחצי בבוקר ונגמרת בעשר וחצי בלילה, ובמהלכה הוא לומד מקצועות קודש גם באופן עצמאי וגם ב"חברותא" – לימוד בצוותא של אחד על אחד.

מנדי מספר שרק פעם בחודש התלמידים יוצאים לשישי ושבת בבית, עם המשפחה. התקשיתי להבין איך אפשר לעמוד בשגרה כזאת. לא רק סדר היום הוא די ברור, אלא כל מסלול החיים: לומדים בישיבה עד גיל 20 , לאחר מכן נוסעים לשליחות של שנה ולימוד בברוקלין, ולבסוף חתונה.

בהמשך היום נכנסנו לשיעור גמרא עם אחד מראשי הישיבה, הרב יעקב גולדשמיד, שאחר כך גם הזמין אותי לשיחה אישית מעמיקה. היה מעניין מאוד לשמוע את העיסוק בסוגיות יומיומיות הקשורות ללימודי התורה. אחת הסוגיות שנידונו במהלך השיעור הייתה "המוציא מחברו עליו הראיה". מי יכול לומר שמאה שקל שנמצאו אכן שייכים לו ולא לאדם אחר? בהתחלה היה לי קשה להבין במה מדובר, שכן השפה בה מועבר השיעור היא טיפה שונה, אבל התעניינתי באופן שבו הועבר החומר.

צורת הלימוד שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי לפני כן. אין לוח, אלא מתקיימת דינמיקה של שיחה עם הרב שהוא בעצם המורה, ומתווכחים ארוכות על סוגיות שנידונות באותו השבוע.

לא עוסקים כל הזמן בבחינות ובמדדים. בהמשך השיעור מתחלקים התלמידים לזוגות וממשיכים לדון לעומק בסוגיות. הרב מביט מהצד ועוזר כשצריך, אך לא מתערב בתהליך הלימודי.

הצטרפתי לאחד הזוגות והתפתחה בינינו שיחה מרתקת. לא רק על נושא השיעור אלא גם על צבא, לימודי ליבה וזוגיות. מובן שעניין אותי מאוד עולם השידוכים. סיקרן אותי לדעת על לימודי הליבה, האם הם חלק מתוכנית הלימודים. התשובה שלילית.

לטענתם, אנחנו משננים חומר, שיטה שלא מפתחת את המוח, והם פשוט לומדים ללא כל הפרעה. את לימודי הליבה הם יוכלו להשלים בהמשך אם רק ירצו בכך. כששאלתי מתי מסתיים הביקור נאמר לי שזה תלוי בי. בחרתי להישאר כמעט עד סוף היום שלהם, פשוט כי היה לי מעניין.

הביקור לימד אותי הרבה על הקהילה החרדית ועל חב"ד בפרט. על כך שהם חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו ושהם רואים אותנו כחלק מהחברה שלהם. למדתי שהדרך הכי טובה להכיר היא דרך העיניים. צריך להיזהר מללמוד על מישהו שאתה לא מכיר דרך כתבות בעיתון או קריאה סלקטיבית באינטרנט. אני כבר מחכה לביקור הבא כדי להשלים את הפאזל.
ג' בתשרי תשע"ז