ב"ה יום שלישי, י"ג שבט תשפ"א | 26.01.21
הרב מייזליש ע"ה בעת השחזור, על רקע בניין הכנסת אז
הרב מייזליש ע"ה בעת השחזור, על רקע בניין הכנסת אז צילום: ארכיון שטורעם.נט
החב"דניק שתכנן לפוצץ את הכנסת, משחזר ● מרתק

זו הייתה חבורה סודית, סוערת ונאיבית, שהציבה לעצמה מטרה אחת ברורה: להכפיף את המדינה לדיני ההלכה ● למען המטרה הזאת הם היו מוכנים להרחיק לכת – לשרוף מכוניות שחיללו שבת ולהצית חנויות שמכרו טריפות ● לפני כמעט 4 שנים, במוסף חג הפסח של עיתון 'בקהילה' - בדיוק 60 שנה אחרי המאורעות, חזר הרב אברהם מייזליש ע"ה מכפר חב"ד אל בניין הכנסת הישנה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, כדי לשחזר את הפעולה שלא הייתה, אבל רשמה אותו ואת חבריו בדפי ההיסטוריה של המאבק על צביונה של המדינה ● עם פטירתו, אנו מגישים את סיפור 'מבצע כלה' שהביא למעצרם, לשפיטתם ואף למאסרם של בני החבורה וששם קץ לפעילותה של מחתרת 'המחנה' ● לכתבה המלאה
זלמן רודרמן, צילום: שמוליק סופר

"לא, לא הייתי פה מאז ניסיון הפיצוץ הכושל והמעצר שבעקבותיו", אומר לנו הרב אברהם מייזליש, שעה שאנו חומקים מטיפות הגשם המטפטפות עלינו, נמלטים מהצינה החורפית העזה בבוקרו של יום אדרי שבסופו צפו החזאים שלג על הפסגות הירושלמיות הגבוהות, אל תוככי בניין בית-הדין הרבני הגדול ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים.

'בית פרומין' קראו פעם לבניין העגול השוכן בין הרחובות ש"ץ ובארי, אף כי לציבור הוא מוכר יותר כבניין 'הכנסת הישנה'. מעל דלת הזכוכית המסורגת בכניסה הראשית, מתנוססת הכתובת: "משכנה של כנסת ישראל, כ"ד באדר תש"י – כ"ד באב תשכ"ו".

שש כנסות אירח בית זה, שמאז עד היום השתנה בצורתו הפנימית, לבלי היכר. "ממש אי אפשר להכיר את המקום", אומר ר' אברהם כשחיוך דק מבליח מבין שמורות עיניו השובבות ומתחת לשפמו שהשיבה זרקה זה מכבר בשערותיו.

את פנינו מקדם המזכיר הראשי של בית-הדין, משה ביטון, המוביל אותנו לסיור קצר בין אגפי הבניין. "אין אולם מליאה ואין יציע אורחים", ממלמל ר' אברהם בנוסטלגיה. "רק עמודי התמך נשארו", הוא מוסיף ושולח יד אל אחד העמודים העגולים והעבים, המפרידים כיום בין הלשכות השונות של הדיינים ואנשי המנהלה.

השנים הנקובות בשלט הנ"ל, היו שנים של מדינה בהתהוות, שנים של לא מעט סערות ציבוריות אשר זעזעו את חייה של החברה הישראלית המתגבשת. השלטון בראשותו של דוד בן-גוריון הפעיל אז את כל שיטותיו, הלגיטימיות והדורסניות גם יחד, במגמה ליצור כאן "שפה אחת ודברים אחדים". לקבוצות ולאמונות שלא היו חלק אינטגרלי מהזרם המרכזי, לא נמצא מקום.

לא הכול השלימו עם השתלטות הקבוצה החזקה על כלל האזרחים. אנשים חיו עדיין תחת השראת המחתרות – קצתם אף היו חברי מחתרות בעצמם – שלחמו באויב הערבי ובשלטון הבריטי, ערב קום המדינה. מה שהיה טוב למנדט הבריטי, טוב יהיה גם לשלטון הישראלי, אמרו אלו בלבם. וכך קמו להן באותם ימים של בלבול ופיצול, שלל מחתרות, מימין ומשמאל. 'מחתרת צריפין', 'המגף השחור', 'המגף הלבן', 'ברית הקנאים', 'בני פנחס', 'ארגון לוחמי היהדות' ו'המחנה', והיו עוד.

ר' אברהם השתייך לזו האחרונה, אחת המחתרות היותר קצרות מועד שפעלו בארץ. ועם זאת, בתקופת פעילותה הקצרה, כעשרה חודשים בלבד, חוללה מחתרת 'המחנה' רעש והמולה יותר מרוב אחיותיה. "המטרה שלנו הייתה פשוטה וברורה מאוד", אומר ר' אברהם ולרגע שב וניצת בעיניו הניצוץ קנאי ההוא, זה שאפיין אותו ואת חבריו באותם ימים – "להכפיף את המדינה לדיני ההלכה". כך, חד וחלק.

טקס קבלה מסתורי ודרמטי

מסכת חייו של הרב אברהם מייזליש, צבעונית למדי. הוא נולד בשנת תרצ"ג בירושלים. מצד אימו הוא נצר לגאון רבי אברהם שאג, מגדולי רבני הונגריה ורבו של הגאון רבי יוסף-חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים. מצד אביו הוא דור שביעי מרבי משה מייזליש, מחסידיו הנודעים של 'הרב' בעל ה'תניא' זי"ע ומי שנשלח על ידי רבו לרגל במטה צבא נפוליון על מנת לסייע לניצחון הרוסים במלחמה.

"רבי משה מייזליש, שנמנה עם ראשי הקהל בווילנה, דבק בשלב מסוים בבעל ה'תניא' ובדרכו", מספר ר' אברהם. "מאוחר יותר עלה רבי משה לארץ. תחילה התיישב בצפת, לאחר מכן עבר לחברון ושם גם נפטר ונקבר. כל צאצאיו בדורות הבאים היו חסידי חב"ד. כך עד לפטירתו בדמי ימיו של סבי ז"ל, שהותיר אחריו את אבי, ר' מרדכי ז"ל, יתום בן תשעה חודשים. בעקבות זאת נמסר אבי לאומנה בביתו של הרב קצנלבויגן שהיה דיין מטעם ה'פרושים', ובאווירה זו הוא גם גדל".

ר' אברהם גדל אפוא בבית שבו החינוך היה 'פרושי' והשורשים – חב"דיים. לימים יחזירוהו שורשיו לחב"ד והוא יעבור ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בלוד, 'בפרדס' המפורסם, אצל ה'משפיע' הדגול "ר' שלמה חיים קסלמן". אבל העלילה שלשמה התכנסנו מתרחשת זמן מה קודם לכן, בימים שר' אברהם למד עדיין בישיבת 'עץ חיים' בירושלים.

"הייתי חבר ב'ארגון הפעילים, יד לאחים', שבאותם ימים (תש"י) הוקם כדי לחלץ ילדים עולים מתימן ומצפון אפריקה, מידי הממסד החילוני שפעל לחילונם ולהעברתם על דת", מספר ר' אברהם. "היינו מתגנבים לתוך המעברות, משכנעים את ההורים למסור לידינו את ילדיהם, ומעבירים את הילדים למוסדות חינוך דתיים. שם בארגון פגשתי חבר'ה צעירים עם מזג סוער, שלא היו מוכנים להשלים עם הכיוון שאליו הובלה המדינה.

"כך הכרתי, בין השאר, אנשים כמו יהודה וידר, נח וורמסר, אליהו רפול ומרדכי אליהו. כמה מהם עתידים ברבות השנים להפוך לדמויות מפורסמות מאוד, אבל באותם ימים הם היו בחורים צעירים ונחושים, שבלהט אמונתם היו מוכנים להרחיק לכת במעשיהם. וכך גם מצאתי עצמי לילה אחד עובר טקס הצטרפות יוצא דופן לארגון המחתרתי 'המחנה'".

מעמד הקבלה למחתרת הירושלמית שמנתה כ-40 בחורים וגברים ועוד תא נשים קטן ונפרד שנשא את השם 'תא יהודית', אכן היה יוצא דופן, שלא לומר מסתורי ודרמטי.

"הביאו אותי לבית כנסת מסוים בשכונת 'בית ישראל', שם ישב אדם שראשו מכוסה בבד, כדי למנוע את זיהויו וחשיפתו", נזכר ר' אברהם. "לאחר ששאל אותי מספר שאלות ותשובותיי עליהן השביעו את רצונו, הורה לי לחזור אחריו על נוסח שכלל הצהרת אמונים למחתרת וסדרת פסוקים בגנות העוברים על מצוות התורה. אני זוכר את רצף הפסוקים בתהילים, 'הלוא משנאיך ה' אשנא... תכלית שנאה שנאתים... וכו'".

בנזין ומושבים חרוכים

יעדי הפעולה הראשונים של חברי המחתרת הירושלמית היו – מחללי שבת בפרהסיה. "באופן כללי חולקנו לחוליות של שישה פעילים, אבל בעניין הזה פעלנו כיחידים או בזוגות", אומר ר' אברהם.

"אזור הפעולה שלי היה בשכונות 'גאולה' ו'מקור ברוך'. בלילות שבת היינו יוצאים לשטח כשבידינו ספר תנ"ך עב כרס, עם כאלף עמודים. בעוברנו ליד המכוניות קיפלנו את אוזני הדפים בהתאם למספרי המכוניות החונות. לוחיות הרישוי נשאו אז שלוש ספרות בלבד. למחרת, לעת צהרים, עברנו שוב באותם רחובות ובדקנו את מצב המכוניות על פי הסימונים מהלילה. מכונית שלא נמצאה במקומה, משמע שבעליה נסע איתה. את מספרה בספר היינו מקפלים שוב – הפעם לצד השני. בימים הבאים טיפלנו בכל אותן מכוניות שבעליהן חיללו שבת". כשר' אברהם אומר 'טיפלנו' הוא מתכוון ל...שרפנו.

חברי 'המחנה' היו משגרים מכתבי אזהרה לתחנות מוניות ולבעליהן של מוניות שחיללו שבת. מי שהתעלם מהאזהרות, הסתכן בהרחת ריח חריף של בנזין שרוף ומושבים חרוכים העולה מרכבו.

באמת האמנתם שבלוחמת הגרילה הזאת תצליחו להשפיע על צביונה של המדינה?! אנו תוהים.

ר' אברהם מניע את ראשו אנה ואנה, מכחכח בגרונו. "במבט לאחור, ברור שאלו היו מעשי משובה של צעירים סוערים ונאיבים", הוא אומר. "אבל אז, בהחלט האמנו שזו השיטה. צריך לזכור שהמדינה הייתה אז בחיתוליה ושום דבר בה עוד לא היה יציב וקבוע. ההרגשה הייתה שעדיין אפשר לשנות, שעדיין ניתן להשפיע על עיצוב הפרהסיה בארץ".

ומה חשבו על כך ההורים, הם ידעו בכלל על פעילותו של ה'בן יקיר'?

"מה פתאום! אילו ידעו, לא היו מניחים לי לעסוק בה. אבל הם כן חשדו. כששמעו על שריפת המכוניות, חששו מיד שידי במעל. הכירו את ה'תכשיט' שלהם"...

אלא שאנשי 'המחנה' לא הסתפקו במוניות ובסתם מכוניות. "לא הרחק מ'בית פרומין' הייתה חנות שמכרה 'דבר אחר'", מספר ר' אברהם שניכר עליו בבירור, כי אינו נדרש למאמץ מיוחד כדי לדלות מנבכי זיכרונו את פרטי המאורעות שאירעו לפני 60 שנה. "באחד הימים הצלחנו להחדיר לתוך החנות מכל מלא בנפט. מהמכל משכנו צינור דק אל מחוץ לדלת החנות. כשהחנות הייתה ריקה ונעולה, הדלקנו את קצה הצינור והאש זחלה פנימה מתחת לדלת והציתה את המכל שהבעיר אש בכל החנות".

השב"כ נכנס לתמונה

פעולותיה של המחתרת הקטנה יצרו תהודה ציבורית רחבה מאוד. הציבור החילוני חש מאוים ובאופן טבעי תקף בחריפות את הפעילות ה'פירומנית'. גם הממסד הדתי והחרדי גינה את מעשי ההצתה. "לא הופתענו מתגובתם של הפוליטיקאים החרדים", אומר ר' אברהם, "מלכתחילה יצאנו לפעולות הללו מתוך תחושה שעל הנציגות הפוליטית הרשמית אי אפשר 'לבנות' יותר מדי".

בשלב הזה צדה פעילותם של חברי 'המחנה' גם את תשומת לבו של שירות הביטחון הכללי ושל העומד בראשו, איסר הראל.

"היו מספר דמויות שהצטרפו למחתרת ומהרגע הראשון לא מצאו חן בעיניי", אומר ר' אברהם. "הם נראו לי סתם הרפתקנים. באוזני ראשי המחתרת טענתי חזור וטעון, כי עלינו להשקיע באיכות החברים ולא בכמותם. בדיעבד הסתבר שהשב"כ אכן הצליח להחדיר לשורותינו אי אלו מתחזים, שדיווחו לו בזמן אמת על תכניותינו".

אבל נכון לחודש אייר תשי"א, אנשי 'המחנה' עדיין לא חשדו במאומה והכנותיהם לקראת הפעולה הבאה, נשלמו והלכו.

באותם ימים סערה הארץ בשאלת גיוס נשים ובנות לצה"ל. המנהיגות הפוליטית החילונית וכן ראשי הצבא ביקשו לכפות גיוס צבאי גם על נשים ובנות. היהדות החרדית, מטבע הדברים, התייצבה כחומה בצורה מול המגמה הזאת ואף קיימה הפגנות סוערות ביותר בנושא.

ביום שני ח' באייר עתידה הייתה הכנסת לקיים דיון מיוחד בסוגיה. לקראת מועד זה, געשו ורעשו הרוחות. פוליטיקאים ואישי ציבור משני צידי המתרס איימו והזהירו, שילחו את חרצובות לשונם אלה באלה והאווירה הציבורית התלהטה.

לחברי 'המחנה' היה רעיון יצירתי במיוחד, שנועד להביע את מורת רוחם מעצם העלאת הנושא לדיון בכנסת. התכנית שלהם הייתה לפוצץ את הדיון כבר בפתיחתו. בהקשר הזה, למילה 'לפוצץ' יש יותר ממשמעות אחת.

היו"ר שפרינצק נלחץ

"התכנית הייתה כדלהלן", משחזר ר' אברהם. "לקראת הדיון החלטנו להשליך 'פצצת עשן' מאולתרת לתוך אולם המליאה, ברגע שבו יכריז יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, על פתיחת הישיבה.

"יהודה רידר הכין את ה'פצצה' מקופסת סיגריות אנגליות עשויה מפח. זו הייתה קופסה בעלת נפח לא קטן. לתוך הקופסה הוא הכניס פילם של סרטים וכן נפצים (כמו של פורים). הפילם נועד ליצור עשן וסירחון ואילו הנפצים – לחולל רעש. בקופסה הוא ניקב חור על מנת שהעשן ייצא ממנה וימלא את האולם. את התערובת הזו היה אמור להדליק באמצעות סיגריה, ולהשליכה מיציע האורחים אל תוך אולם המליאה.

"לתכנית הזאת היה חלק נוסף. מקור החשמל של הכנסת היה שלטר מרכזי של חברת החשמל שהיה ממוקם בסמטה קטנה במרחק מה מבניין הכנסת. על פי איתות מוסכם מראש, אמור היה נח וורמסר (פעיל מרכזי נוסף במחתרת, כזכור) להוריד את השלטר ולהחשיך את אולם המליאה במקביל להטלת 'פצצת העשן' על ידי רידר. המטרה הייתה ליצור במקום פחד ובלבול ובכך למנוע את עצם קיום הדיון".

השם שהעניקו מייזליש וחבריו לפעולה היה, 'מבצע כלה' ("מפני ש'כנסת ישראל' משולה לכלה"...). הם אבל לא ידעו שבשלב הזה השב"כ היה כבר עמוק בעניינים. ראש השירות, איסר הראל, שקיבל מידע פנימי על התכנית, יידע בפרטיה את יו"ר הכנסת. להראל הייתה בקשה מעט מוזרה משפרינצק. "אנחנו חייבים לתפוס אותם בשעת מעשה", אמר ליו"ר, "לכן, נהל את הדיון כרגיל, כאילו דבר לא עתיד לקרות. וכשפעילי המחתרת יבצעו את זממם, תרגיע את חברי הכנסת ואנחנו נלכוד את הטרוריסטים 'על חם'".

אבל מי ששיבש לראש השב"כ את תכניתו היה דווקא – שפרינצק. הישיבה נפתחה בסערה, ובקהל נמצאו רבים שקראו קריאות גנאי. יו"ר הכנסת חש מאוים וחרד בעת הישיבה, ולכן נעל אותה רגעים מספר לאחר שנפתחה, ובטרם היה סיפק בידי רידר להטיל את ה'פצצה'. רידר יצא מהבניין, פגש בוורמסר שהמתין ליד השלטר והודיע לו כי הדיון בכנסת בוטל ונדחה למועד לא ידוע. הוא מסר לו את ה'פצצה' על מנת שיחביאה בביתו, עד לפעולה הבאה.

רידר לא היה פעיל המחתרת היחיד שישב ביציע האורחים. גם ר' אברהם היה שם וכן מספר פעילים נוספים. "באנו לשם והתיישבנו בין האורחים הרבים שגדשו את היציע", הוא מספר. "ברגע שהישיבה נקטעה בפתאומיות, יצאנו כולנו מהבניין. פניתי והלכתי משם לעבר בית הוריי ברחוב צפניה. פתאום הרגשתי שמישהו עוקב אחריי. עליתי על אוטובוס וה'צל' עדיין אחריי. איכשהו הצלחתי לחמוק ממנו ובמקום להגיע לבית ההורים, המשכתי הלאה אל מוסד לילדים של 'צעירי אגודת ישראל' בו שימשתי מדריך בשעות הלילה".

טרור להגנת הדת

בבוקר השכם הוערו מייזליש וחבר נוסף, גם כן פעיל המחתרת, על ידי שוטרים שהקיפו את מיטותיהם בבניין הפנימייה של המוסד בו הדריכו. "מאוחר יותר התפרסם, כי למרות שלא הצליח לתפוס אותנו זורקים בפועל את ה'פצצה' בכנסת, החליט איסר הראל להניח עלינו יד ולשים קץ לפעילותה של מחתרת 'המחנה'", אומר ר' אברהם.

ואכן, באותו לילה וביום שלמחרת, ט' באייר, נלכדו כל חברי המחתרת, כ-40 במספר. אישה אחת מ'תא יהודית' נתפסה ונעצרה גם כן. בחיפושים שנערכו בכליהם, בבתיהם ובמוסדות בהם למדו או עבדו פעילי 'המחנה', נתגלתה כמות נכבדה של נשק ותחמושת, שכללה שני תתי מקלע מסוג סטן, שלושה אקדחים, מחסניות של טומי-גאן, כ-1,800 כדורים מסוגים שונים, שישה רימוני יד מסוג מילס, נפצים, חומרי נפץ וכן ארגזים מלאים בבקבוקי מולוטוב וחומרים להכנת פצצות תבערה. כמו כן נמצאו בחיפוש, מסמכים הקשורים לפעילות המחתרת.

רובים?! כדורים?! רימונים?! לשם מה בדיוק?

"נערכנו לכל מיני מצבים אפשריים בעתיד", משיב ר' אברהם בחצי פה. "ואולם לכל אורך חודשי פעילותנו, זכורה לי רק פעם אחת שבה נעשה שימוש, וגם זה לא שימוש פעיל, בנשק חם. זה היה כאשר קבוצה גדולה של קיבוצניקים עמדה להגיע לשכונת מאה שערים במטרה לעורר פרובוקציה. חבר'ה שלנו התייצבו על גגות הבתים עם אקדחים, על כל צרה שלא תבוא"...

בחזרה לליל המעצרים. עשרות העצורים הובלו לתחנת המשטרה ב'מגרש הרוסים'. 20 מהחברים נעצרו במעצר מנהלי לפי תקנה 111 לתקנות ההגנה (לשעת חירום), שהופעלה בפעם הראשונה מאז הפעולה כנגד הלח"י בעקבות רצח ברנדוט.

למחרת היום החלה הארץ לסעור. "ארגון טרוריסטי תכנן מעשי חבלה בכנסת ובמוסדות הממשלה", זועקת כותרת גדולה בעיתון שאנו מוצאים בארכיון (שמו של העיתון לא מצוין על הדף). גם בימים הבאים מלאו העיתונים בכותרות ובשלל גילויים על 'מבצע כלה' ושאר עלילותיה של המחתרת. אגב, העיתונים בלבלו כל העת בין 'המחנה' ומחתרת 'ברית הקנאים' ולמעשה, עד היום רבים מייחסים בטעות את הפעולות שתיארנו ל'ברית הקנאים'.

"הנני רואה כאחד הפשעים החמורים ביותר שבוצעו אולי מאז קום המדינה, בניסיון שנעשה שלשום בערב לחבל בכנסת ואולי גם באנשיה", הכריז מפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב לוי אברהמי, במסיבת עיתונאים מיוחדת שכונסה לרגל המעצרים הנרחבים. ואילו משה שרת, מ"מ ראש הממשלה, אמר בנאום חוצב להבות שנשא בכנסת: "לדאבון לב כולנו הטרור להגנת הדת הוא עובדה בחיינו. נחשול של מעשי אלימות לשם השגת מטרה דתית, כביכול,– זה החיזיון המנסה להתאזרח בחיינו הציבוריים".

בליל יום רביעי הועברו עשרות העצורים מתחנת המשטרה למחנה הצבאי ג'למי שליד 'שער העמקים'. ואולם מה שאירע במהלך העברת העצורים ובימי המעצר הבאים בג'למי, הפך את הקערה על פיה ועורר סערה ציבורית שדומה כי היא עלתה על זו שנגרמה כתוצאה מעצם חשיפת המחתרת.

הנסיעה מירושלים לג'למי החלה בשעה 12 בלילה ונמשכה כארבע שעות, עקב טעות של הנהגים בניווט. במהלך הנסיעה הארוכה ביקשו כמה מהעצורים לרדת ו'להתפנות', אבל השוטרים שליוו אותם סירבו לעצור ואף הטיחו בהם דברי זלזול ועלבון.
לאחר מכן, כשהגיעו למחנה עצמו, כאמור, באישון לילה, הורדו בצעקות ובבעיטות והורצו אל תוך מקום שנראה כעין מכלאה. גם בימים הבאים הכו השוטרים והריצו את העצורים הלוך ושוב. הם כפו עליהם תרגילי סדר ארוכים ומגוחכים ופקדו עליהם לפנות אליהם אך ורק תוך שימוש בתואר "אדוני השוטר". מי שלא נהג כך, הוכה והושפל. השוטרים גם פגעו בכבוד האישה העצורה. כמו כן הם מסרו לעצורים דפים לכתיבת מכתבים למשפחותיהם, אך בפועל לא שלחו את המכתבים והשתמשו בהם להשוואת כתבי יד בלבד.

ח"כים מ'החזית הדתית' דרשו בתוקף הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור את התלונות החמורות על המשטרה. כמו כן הם קבלו על השימוש החריג שעשתה המשטרה בסעיף 111 הנ"ל, לגבי חלק מהעצורים.

ואכן, ועדה כזאת הוקמה והיו חברים בה שבעה חברי כנסת. 18 ישיבות ניהלה הוועדה ובסופן מצאה כי ההתנהגות כלפי העצורים הייתה "בניגוד לחוק, פוגעת בעצורים ובכבוד האדם, במקרים רבים בלתי הוגנת ומשפילה". חברי הוועדה קבעו אף, כי "מדובר בהתנהגות מתוכננת ומנוהלת מגבוה, ולא במקרה בודד של התנהגות לא ראויה של קצין או שוטר". מסקנות הוועדה כללו שורה של המלצות להתנהלות המשטרה במקרים דומים בעתיד.

בתום מעצר שנמשך שבועות מספר, שוחררו כמעט כל חברי 'המחנה' מג'למי, להוציא ארבעה שנחשבו מנהיגי המחתרת. הארבעה הללו נשפטו ונידונו לתקופות שונות. העונש הכבד ביותר הוטל על יהודה רידר, שהודה ב-25 האשמות ונידון לשנת מאסר. אליהו רפול ומרדכי אליהו נידונו ל-10 חודשי מאסר. על נח וורמסר נגזרה חצי שנת מאסר.

את המשפט ניהל פרקליט המדינה. בגזר הדין ציין הפרקליט, כי על אף חומרת המעשים החליט להתחשב בנאשמים ולהטיל עליהם מאסרים קצרים, יחסית, בשל "גילם הצעיר ורגשותיהם הדתיים", ומפני שהם "למדו לקח".

"המעצרים וכל מה שבא בעקבותיהם, חיסלו לגמרי את המחתרת", מסכם ר' אברהם.

ר' אברהם מוכר לרבים גם כמושך בעט סופרים ומשוררים, עיסוק בו החל כבר מגיל צעיר מאוד. את הכתבה עליו אנו בוחרים לחתום בשיר קצר אותו כתב ר' אברהם באביב תשי"א, זמן מה לאחר שחרורו ממעצר במחנה ג'למי:

אינני רוצה
בחיים כאלו ריקי-התוכן
חסרי חזון, נטולי עתיד,
וההווה – הינו כה מפחיד
עד כי את היבשת ירעיד

ואין פה פוצה
לאמור: ראו נא כי אכן
צורת-חיים כזאת רק קלון ימיט
רק את כבודנו יוריד
אך אין מי שזאת יגיד.

כי לשלושה פלחים אחיי פולחו:
או נדי-ראש, או רתענים,
או שותקי-שתוק;
אך מזה הרביעי שכחו
מלהיות מרהיבי-עוז
וזרועות-עולם-לחבוק.

פעם לוחם, תמיד לוחם

הרב אברהם מייזליש נולד בירושלים בשנת תרצ"ג. בילדותו ובנעוריו למד ב'עץ חיים' ובגיל 19 נכנס לישיבת 'תומכי תמימים' בלוד. לאורך כל שנות בחרותו שילב לימוד בישיבה עם פעילות אידיאליסטית, נמרצת ונחושה: תחילה ב'חבר הפעילים, יד לאחים' ובהמשך גם במחתרת 'המחנה'.

לאחר מכן נישא והקים את ביתו בכפר חב"ד, שם גם עסק עשרות שנים בחינוך ילדים ובני נוער, ב'חיידר' המקומי וב'בית הספר לתורה ולמלאכה' בכפר. במרוצת השנים לימד מאות רבות של תלמידים, רבים מהם קשורים אליו בקשר אישי חם עד עצם היום הזה. זאת משום שהוא השקיע בהם את כל כוחותיו ונלחם בחירוק שיניים למען עתידם הרוחני, גם כאשר הם בעצמם לא תמיד הבינו כי זוהי טובתם. פעם לוחם – מסתבר – תמיד לוחם.

י"ב בטבת תשע"ה