ב"ה מוצאי ש"ק, ו' חשוון תשפ"א | 24.10.20
הרב דוד-מאיר דרוקמן
הרב דוד-מאיר דרוקמן צילום: ישראל ברדוגו
"בדרך להלוויתו של חברי ר' יהושע" ● מאמר פרידה

ברגעים אלה אינני בוכה, אני פשוט המום, ולא מסוגל לעכל ולקלוט שר' יהושע מונדשיין, איננו עוד איתנו בעלמא דין, ועם סיום כתיבת שורות אלה אני עולה לירושלים להלווייתו ● הזעקה הגדולה ומרה מתפרצת מעומק נקודת הלב בקלא דלא אשתמע ● מיוחד בשטורעם: הרב דוד-מאיר דרוקמן נפרד מחברו הטוב, הרה"ח הרב יהושע מונדשיין ע"ה
מאת הרב דוד-מאיר דרוקמן

"על שולחנו של סבא אהרן בחנות, בפינת ה'ראיונות' שלו עם הכפריים, היה מונח סטוק ספרים בהם סבא עיין בכל הזדמנות. איש הספר היה סבא אהרן, תלמיד חכם מובהק, חסיד נלבב וירא שמים".

כך מתואר בקולמוסו של אחד מכותבי הזיכרונות המשפחתיים, אודות דמותו של הרה"ח ר' אהרן שטיין הסבא-רבא של ידידי וחברי אבלחוט"א - ר' יהושע מונדשיין.

ר' יהושע יקירנו שהיה בן לאביו ר' מרדכי מגזע אצילי בני ישראל, ירש את ה'גנים' של חביבות לספר, ממשפחת אמו ע"ה ממנה התייתם בגיל צעיר.

עוד מנערותי התקשרתי רגשית ליהושע, שכן היינו 'לאנדסמאנים' מהחלק הויז'ניצאי של מחוז בוקובינה שבאוסטריה לימים רומניה, ובמשפחתנו תדיר גמרו את ההלל על הגב' חיה שטיין-מונדשיין אמו של ר' יהושע.

זכה ר' יהושע, ועוד בימי נערותו דבק בכל עוז באורה ובתורתה של חב"ד, באילנא דחיי.

שורות אלה נכתבות קודם ההלויה, ובאשר בשעות אלה אי אפשר לכתוב בדברי תורה (ניטל), רק נרמוז כי בתורת רבה"ק מבואר כי מהותו של 'פנימי' הוא – אחד שלא משתנה ולא מתפשר.

בדורנו הרדוד והאינסטנטי מכנים אחד שכזה 'קיצוני', אבל פעם, בדור דעה - קראו לזה 'פנימי'.

יהושע חברי היה 'פנימי'.

כל אנ"ש, ולא רק אנ"ש מכירים את ר' יהושע בעיקר דרך ספרי ה"אוצר", אשר יד הכל ממשמשים בהם.

ובהקשר לכך, אני נזכר שעוד לפני 50 שנה, כשספרי ה'כף החיים' ממש לא היו בנמצא, יהושע רכש ספרים ישנים של כף החיים ועליהם רכן בחדרו שבפנימיית הישיבה בכפר חב"ד ונבר במקורות המנהגים, אשר ספרי ה'כף חיים' הינם כידוע מקור לא אכזב בשטח זה. כבר אז דיברו, שהיה מתחקר-'חולב' את רבה של בני ברק הגר"י לנדא בכל הקשור למנהגי ליובאוויטש.

זכור אזכור ותשוח עלי נפשי, באיזה דביקות אין-סוף במטרה הוא נצמד למכונת הכתיבה 'הרמס', בדירתנו המשותפת ב-784 א. פארקוויי שבחצרות המלך – באותה תקופה הוא ערך, סיגנן, ליטש והביא לבית הדפוס את ביאוריו של הר"י קארף על ספר התניא. זה היה, דומני, פרי הביכורים שלו.

כח התמדתו היה כה מופלא –עד שהיו יכולים לעבור ימים ארוכים ולא מסוגל היה להתפנות אפילו להחליף את חולצתו.

כישרונותיו העילויים הינם מן המפורסמות שא"צ ראיה, ודיי אם אזכיר שעוד לפני עשרות שנים, התבטא בפניי הסופר החסיד והחוקר ר' בצלאל לנדא ז"ל ואמר בהתפעלות ש"יהושע מונדשיין הוא כיום מספר 1 בביבילוגרפיה".

בכלל, היה לו לר' יהושע, טביעת עיין מופלאה בכל הקשור לחסידים 'פנימיים' – אותם העריץ בכל עוז ובהם דבק. לא ייפלא אפוא, שהוא היה מקבל פנימי של המשפיע ר' שלמה חיים אשר פקודתו שמרה רוחו ומהשפעתו לא זז עד סוף ימיו.

בהקשר לזה; לא רבים יודעים, שר' יהושע היה 'עובד' המאריך בתפילתו לא רק בתור בחור בישיבה, אלא גם בתור 'בעל בית'.

איש אמת היה, גם במובן שאהב את האמת, וגם במובן ששנא את השקר. בהחלט תכונת נפש שהיא מצרך די נדיר בעידננו.

וזאת למודעי, וכידוע לכל מי שיצר קשר איתו, אשר כגודל תקיפותו הבלתי מתפשרת שבאה לידי ביטוי בכתיבה, כך גודל ענוותנותו ושפלותו בעיני עצמו נוכח כל מי שבא עמו במגע.

את הבשורה המרה שר' יהושע לקה במחלה הארורה רח"ל קיבלתי בימים בהם השתטחתי על ציון מורנו הבעש"ט במעז'יבוז ורבנו הזקן בהאדיטש. בתוככי רבים ביקשתי שזכות דבקותו בתורת רבה"ק תעמוד לו להיוושע בדבר ישועה ורחמים.

ברם מן שמיא גזרו אחרת, ובפליאות תמים דעים כעת יתבקש יהושע לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אשר שיבחו ועודדו כל העת לטפח את כישרונותיו הברוכים. הוא בודאי יעמוד לפני הדום רגליהם הק' בעלמא דקשוט, ויעתיר רחמים עלינו יושבי ארץ החיים לאויוש"ט שנזכה אנו בני שה פזורה, לצאת מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב.

אם נשים לב, לא תיארתי את יהושע בתוארים של "גאון וחסיד", תוארים כה מקובלים המחולקים בנדיבות היום, למרות שטיטולים אלה בהחלט הולמים אותו. כתבתי על חברי פשוט 'יהושע' וזאת מהטעם הפשוט; הוא לא זקוק לזה גם מכח ענוונתנותו, ומה גם, שתורתו מעידה עליו, ספריו וכתביו אשר נשארו עמנו, מעידים כאלף עדים, מיהו האוצר כל כלי חמדה שנלקח מעמנו. ווי להאי שופרא דבלי בארעא קדישא – בהר הזיתים, נוכח הקודש והמקדש – בעוד שעות ספורות הערב. ירחם ה'.

וגם, אינני מסיים בסיומת הרגילה בגון דא במילים "הכותב בדמע", כי ברגעים אלה אינני בוכה, אני פשוט המום, ולא מסוגל לעכל ולקלוט שר' יהושע מונדשיין, איננו עוד איתנו בעלמא דין, ועם סיום כתיבת שורות אלה אני עולה לירושלים להלווייתו.

מה שכן, הזעקה הגדולה ומרה מתפרצת מעומק נקודת הלב בקלא דלא אשתמע:

"אוי, עד מתי?!, עד מתי?"

ב' בטבת תשע"ה