ב"ה יום שני, ד' כסלו תשע"ט | 12.11.18
מפגש פסגה. כרמלי ואלפסי
מפגש פסגה. כרמלי ואלפסי צילום: עוזי ברק
אחים למסע: כשכרמלי פגש את אלפסי ■ מרתק

"היהודי הנודד" יצחק כרמלי טייל עד היום בעשרות מדינות, אתרים ומקומות בשלל תחפושות, ובחודשים האחרונים פרס מעל דפי "כל ישראל" את חוויותיו ותמונותיו מחלק גדול מהמסעות הללו "היהודי הנודד" מאיר אלפסי, גם הוא יהודי חרדי, חסיד חב"ד, ביקר גם הוא, בנפרד, בעשרות מדינות ועלה בחייו ליותר מ-250 טיסות וצבר אין ספור חוויות מהדרך למרות הנתיב הדומה, היצר ההרפתקני המשותף, והמטרות הזהות - השניים מעולם לא נפגשו במיוחד למוסף "אושפיזין" של "כל ישראל", פגש לראשונה יצחק כרמלי את מאיר אלפסי, וחזר אתו יחד לחוויות שהם צברו מכל הנסיעות כמה עלתה הטיסה היקרה ביותר? מה עשה כרמלי כשפיספס טיסה והפר את ההבטחה לאשתו? איך מספיקים טיול שאמור להימשך שבועות ביום אחד בלבד? מה החוויה ההזויה ביותר שהם עברו, ובאיזו מדינה שניהם נעצרו? המסע המשותף של "היהודים הנודדים"
באדיבות מגזין "כל ישראל"

בחודשים האחרונים אתם קוראים כאן, מעל דפי 'כל ישראל', את חוויותיי מהמסעות שעשיתי ברחבי העולם. ביקרתי יחד איתכם, הקוראים, בחרן, בגאנה, בחבל הבסקים, באוגנדה, באיים האזוריים ועוד ועוד.

אני לא מאמין שיש עוד הרבה יהודים חרדיים עם אותו ג'וק, שעשו גם הם את אותם מסעות ברחבי העולם, ונדו בין עשרות מדינות. בעצם יש לפחות עוד אחד כזה, וגם עליו קראתם כמה פעמים מעל דפי 'קו עיתונות', מאיר אלפסי שמו.

במקצועו הוא אמנם צלם אירועים ועיתונות, אך הוא ניצל גם את עבודתו וגם את זמנו הפרטי לביקור בעשרות מדינות. יצר ההרפתקנות, כנראה, שוכן לא רק אצלי. אבל למרות שגם הוא חרדי שעשה לא מעט מסעות ואף פרסם עליהם כתבות בעיתונות החרדית ובמקומות נוספים, מעולם לא נפגשנו, וכאשר הוצע לי לראיין או לשוחח עם שותף נוסף למוסף החג, היה ברור לי שאני רוצה לפגוש בו, לתהות על קנקנו, להעלות ביחד חוויות משותפות לשנינו, ואולי אפילו לנסות לתכנן איזה מסע פעם ביחד.

מאיר אלפסי, חסיד חב"ד נלהב, מכונה "שליח חב"ד הנודד". הוא נודד בין עשרות מדינות, מקומות ואתרים, ו"לוכד" שם יהודים וישראלים ומיד מרים להם את שרוול החולצה ומניח להם תפילין. יש לו מנהג נוסף, חב"די, במסגרתו הוא נוהג להגיע לכל מיני מקומות רחוקים שרגל יהודית לא דרכה בהם, ושם להדפיס באיזו מדפסת ניידת או מקומית את "ספר התניא".

ישבנו יחד לשיחה ממושכת ומרתקת, וניסינו למצוא את המשותף או את ההבדל שבין שנינו, שהיינו בכה הרבה מקומות בעולם.

בניגוד למה שרבים חושבים עליי, פתחתי, אני דווקא איש של בית ואוהב להיות בבית. אך מצד שני, אם אשתי לא הייתה מונעת ממני לנסוע יותר מידי, ואם הייתי יודע אנגלית שוטפת ויכול לנסוע כמעט לכל מקום בלי מניעה, אני לא יודע אם בכלל הייתי חי היום. שואלים אותי תמיד: אתה לא מפחד להיות בכל אותן מדינות ערב והמדינות המוסלמיות בהן ביקרת ולהתערבב בין המקומיים? אז כן, אני דווקא אדם מלא פחדים וגם לי יש חששות, אך כשאדם אוהב משהו - הוא מתגבר על הפחדים. זו התשובה האמתית והנכונה. וב"ה אשתי שומרת עליי שלא אצא להרפתקאות מסוכנות מידיי. הויזה הכי קשה להשגה, אני תמיד אומר, היא מהבית, מהאישה.

איך התחילו המסעות שלך?

מאיר אלפסי: "תראה, לפני החתונה היו תקופות שהייתי נוסע למסעות של שנה-שנתיים, שאתה נוסע היום עם תרמיל ולא יודע מה יהיה מחר, אבל מאז שהתחתנתי זה נע בין שלושה ימים, שבוע, עד לשבועיים וחודש. אגב, בזמן הפיגועים במומביי, קיבלתי ויזה מיוחדת להודו ל-24 שעות בלבד כדי לתעד את מה שקורה שם, נסעתי ליום בלבד וחזרתי מיד. אבל כאמור, בדרך כלל מדובר בנסיעות של שבועיים עד חודש".

בשבילי שבועיים ושלושה זה המון. אני יכול לספר לך שהיו לי כמה נסיעות של יום אחד. נסעתי בבוקר וחזרתי בסוף הלילה לארץ.

"אני לא מסוגל לזה. אני עוד חושב שגם הנסיעות שלי הן נסיעות קצרות יחסית... באלבניה, למשל, הייתי במשך שבוע וחצי וחשתי שלא הקפתי אותה".

אתה יודע כמה זמן הייתי אני באלבניה? יום אחד... והספקתי המון.

"אבל אני חושב שאם כבר משקיעים כסף, כדאי לנסוע לתקופה ארוכה יותר".

לנסוע לתקופות קצרות זה באמת עולה הרבה יותר כסף. אתה, מאיר, בדרך כלל נוסע ליותר משלושה ימים, אז אתה לא מכיר את מחירי הטיסה שאני משלם. פעם נסעתי לטורקיה ליום אחד, ושילמתי יותר מ-2,000 דולר על הכרטיס, כאשר לידי באותו מטוס ובאותה טיסה ישב בן אדם שנסע לכמה ימים יותר, עם דיל שלם כולל העברות, בית מלון ועוד, ושילם 300 דולר בלבד... זה היה לפני כ-16 שנה, כשרעידת אדמה גדולה פקדה אזורים שונים בטורקיה ונסעתי לצלם שם באופן עצמאי. כשאתה נוסע לזמן כל-כך קצר, אתה מקוטלג ישר כאיש עסקים ומשלם בהתאם, וזה כמובן מאד מרגיז. הרבה לא יודעים את זה, אבל על מטוס שבו כמה מאות נוסעים, כל אחד משלם מחיר אחר. זה פשוט מדהים, וכאמור גם מאד מרגיז... לאלבניה, כאמור, נסעתי ליום אחד, למשל, אבל חזרתי עם המון המון חומר.

"כמה עלתה לך הטיסה?"

לא פחות מאלף דולר. הייתה לי אז עוד תקלה, שבדיוק הייתה שביתה בחברה בה הייתי אמור לנסוע ונאלצתי לקחת איזה מטוס אלבני שלא ידעתי אם הוא ישרוד את הטיסה או לא, אבל לפחות טוב שמצאתי טיסה חזרה...

"הטיסה הכי יקרה שלי, הייתה שילוב של כמה טיסות ביחד, חמש כמדומני, ביניהן טיסה מפולין לפרו, מפרו לברזיל ומברזיל לארה"ב. הכל יחד עלה בערך 4,000 דולר. כמובן, בלי להזכיר את הנסיעה לקוטב הדרומי, שגם שם הייתי, שכולל הטיסה ושאר המסלול עלתה בסביבות 10,000 דולר... אגב, מגרה אותך להיות בקוטב?"

כן, אני מאד רוצה לנסוע לקוטב. אמנם אין שם שבטים יהודיים, אבל אני בטוח שנמצא שם את הנקודה היהודית.

"אולי תייחס לפינגווינים שיש שם תכונות של שבט יהודי קדום... אגב, יש שם בסיס צבאי של הבריטים, שהוקם מחשש להשתלטות של היטלר ימ"ש על כל העולם. הם רצו להקים בסיס במקום שאולי אליו היטלר לא יגיע, והקימו שם. יש לי תמונה משם. פגשתי שם גם חוקרים יהודיים. יש שם הרי ניסויים גרעיניים בכמה אזורים".

אותי מעניין להגיע גם לקוטב הצפוני.

"יש מעבורת סיבירית, אוניה עתיקה שוברת קרח שנוסעת מסיביר לעבר אזור הקוטב הצפוני. רואים שם דובי קוטב מטורפים".

אני חייב להגיד לך: אני מסוג האנשים שקודם מסמנים את המטרה, ואחר-כך שמים את החץ, ואני גם די מקפיד למצוא משמעות למקום אליו אני נוסע. למשל, במשך שנים רציתי לנסוע להר האתנה, הר הגעש הפעיל יותר באירופה, שנמצא בסיציליה, שהיא אוטונומיה באיטליה. ומכיוון שאני מנסה בכל מקום למצוא את הנקודה היהודית, חיפשתי את הנקודה היהודית שיש שם, אך לא מצאתי. ואז, ישב לידי בשבת אחת חמי, ועיין בספר 'ראשית חכמה', ופתאום הוא הקריא לי מההערות שם בשם היעב"ץ, שיש הר געש שנקרא אתנה בסיציליה, 'בוערת בו אש תמיד וזהו פתח של הגיהינום', והוא אפילו מבאר שלזה כיוונה גמרא מסוימת בעירובין. אמרתי: הנה, יש לי הערה של היעב"ץ! אמנם הוא אומר שמדובר בגיהינום ולא בגן עדן, אך כבר יש לי תירוץ טוב בבית לנסוע לשם... וגם לשם, נסעתי בבוקר וחזרתי בלילה. כל נסיעה כזו היא ס"ד גדולה.

"בכמה מדינות היית?"

אני לא סופר, אבל הייתי בוודאי ביותר מחמישים מדינות, כשאני לא כולל בזה נסיעות כפולות וכו'.

"אם מדברים על נסיעות (לא על מספר מדינות שהייתי בהן), טסתי בלמעלה מ-250 טיסות, לכל מיני מקומות. מבחינת מדינות, הייתי בערך בחמישים. אגב, כן כדאי לך לספור את המדינות, כדי שתציב לך מטרה ותנסה לעמוד בה: למשל, להיות במאה מדינות... שמעת על הנווד הישראלי לונלי פלג? הוא נווד, לא דתי, שמסתובב בהרבה מאד מדינות, והוא הגשים את החלום שלו להיות במאה מדינות, בתוך 9 שנים בלבד. הוא התחבר אליי מאד".

אבל צריך להבין שהוא אינו שומר תורה ומצוות, ואין לו משפחה, והוא אולי כן יכול לעמוד ביעד הזה. אני לא מדבר על הבעיה הכשרותית שיש לשומר מצוות, כי עם זה תמיד ניתן להסתדר. אבל ככלל, פלג, הוא אדם שאין לו עול, והכל כמובן קל לו הרבה יותר, ולשומר מצוות זה אחרת.

איך היו נראים המסעות שלך בתחילה?

"את המסעות שלי התחלתי בשלבים. בתחילה הייתי נודד מבית חב"ד לבית חב"ד. במשך תקופה יכול היה להיות לי אוכל כשר נורמלי, ובמשך תקופה אחרת לא, תקופה שיכולה הייתה להימשך גם שבועיים-שלושה עד שהייתי מגיע למיקום של בית יהודי או בעיקר לבית חב"ד. בזמנים האלו הייתי חי מפירות, או מפיתות שהייתי מטגן מקצת קמח על מחבת ושמן".

אגב פיתות: בארמניה, היכן ששנינו היינו לאחרונה, לרב הראשי שם, הרב בורשטיין, יש מאפיה מתחת לבית הכנסת, ובכל בוקר כשהוא קם הוא זורק לשם קיסם כדי שהאפיה לאחר מכן תהיה 'פת ישראל'.

הסגולה של באר יעקב

רציתי לדבר עם מאיר, על חוויות עוצמתיות שהוא חווה בדרכים. כשהוא ביקש ממני לתאר תחילה חוויה מיוחדת שלי, אמרתי לו שכששואלים אותי על כך בהרצאות, קשה לי מאד לענות על השאלה הזאת, אבל אני חושב שאחד המקומות הכי מרגשים עבורי שביקרתי בהם, היה הבאר של יעקב בחרן, היכן שיעקב ורחל אמנו נפגשו, ביקור שכתבתי עליו כאן לאחרונה. היה לי שם סיפור מרגש, שדווקא לא כתבתי אותו בכתבה שפורסמה כאן בזמנו: הצטרף אליי אז בחור רווק מבוגר לנסיעה הזאת, ובדרך דיברנו בינינו והזכרנו שפעם המקובל הרב טויסיג אמר למישהו מסוים שהתקשה בשידוכים, שאם הוא היה מוצא את הבאר שלידה יעקב ורחל נפגשו - שיידע שזו סגולה לשידוכים. אחר כך ראיתי גם את דברי רש"י שהאבות הקדושים מצאו את זיווגיהם על באר המים. והנה, אנחנו כאן, ממש ליד... אך לא ידענו כיצד להתייחס לסגולה הזאת. כשהיינו ליד הבאר, צילמתי קצת מה שקורה שם מאחורה, וכשחזרתי אחרי כמה דקות לבאר עצמה, קלטתי שהחבר שלי ממלמל שם כמה פרקי תהלים ותפילה קצרה. שבועיים לאחר מכן, הוא התארס...

סיפרתי את זה לאחרונה בהרצאה למורות, ואמרתי להן שחודש אחרי שחזרנו הוא התארס, ומישהי קמה אז ואמרה: "זה לא נכון. הוא התארס אחרי שבועיים בלבד... מדובר בשכן שלי, והנה, גם אחותו כאן". ואחותו אכן קמה גם היא והעידה על הסיפור הזה...

לפני כמה שנים, סיפרתי למאיר, נסעה משלחת מהארץ לחפש את באר יעקב, והיו בה נציג מרשות העתיקות בשם ישראל יגאל, ועוד אנשים. אבל הם הלכו לחפש במקומות אחרים לגמרי, על סמך יומן שכתבה נזירה איטלקית לפני 500 שנים, למרות שהיו אחרים שזיהו את באר יעקב באזור שנקרא עד היום "חרן" בטורקיה. אני, לעומתם, דווקא נסעתי לחרן שבטורקיה - על פי פשט שהבנתי בפסוקים. כתוב בפסוק "ותרץ הנערה לבית אביה", אז הסקתי מזה שהבאר צריכה להיות סמוכה לחרן המקראית. יש שם באזור אמנם הרבה בארות מים, אבל ראיתי שלבאר שהכי קרובה לעיר המקומיים קוראים "ביר יעקוב". מכל זה הסקתי שזו הבאר המקורית. זהו, אגב, גם המקום היחיד בטורקיה שמדברים בו ערבית. לאחרונה זהו אזור "חם" מאד, כי שוהים בו הפליטים מסוריה הסמוכה. כאן צריך כמובן לציין שכשאנחנו היינו בחרן, באנו מחופשים לעולי רגל מוסלמים שבאו להתפלל שם, במקומות הקדושים לאיסלאם.

"איזה עוד רגעים מיוחדים נוספים אתה זוכר?"

יש עוד המון רגעים מעניינים. הלכתי פעם בקובה, למשל, שם יש המון מזוקנים, ופתאום ראיתי מולי מישהו שתווי הפנים שלו הזכירו לי משהו יהודי, אז פניתי אליו ב"שלום" בעברית, והוא ענה לי: "שלום" וזה היה מאד מרגש. רגע מעניין נוסף קרה לי גם באתיופיה. האתיופים פחות 'שחורים' משאר האפריקאים, ושם ראיתי מישהו שצבע הגוף שלו הוא מוקה. למרות שהיו יותר בהירים ממנו, נדמה היה לי משום מה שהוא היהודי האחרון מקהילת היהודיים התימנים הקטנה שחיה שם, ששמעתי שהוא גר באזור. עברתי לידו ואמרתי: טוב, ננסה, אגיד "שלום" ואמשיך, ואכן אמרתי "שלום" והמשכתי. ופתאום שמעתי מאחורה, במבטא תימני: "שלום וברכה"... הסתבר שזה אכן היה שלמה שאלמיי, היהודי התימני האחרון שגר שם, שלפי מה שידוע לי כבר נפטר מאז. שמעתי, אגב, שלאחרונה נפתח שם, באדיס אבבה, בית חב"ד. אם כבר חב"ד, אני דווקא אוהב להיות במקומות שחב"ד עדיין לא הגיעה אליהם, כי אם הם או קוקה קולה הגיעו לאותו מקום, בשבילי זה כבר לא "ראשוני"...

"אבל השאלה היא להיכן חב"ד עוד לא הגיעה"...

עדיין יש מקומות. אני הייתי בהודו ובמומביי עוד לפני שחב"ד הגיעה לשם. מסרתי בזמנו הרצאה במגדל העמק, וסיפרתי על הביקור שלי במומביי, ואמרתי שהמקום כה שומם מיהדות שאפילו חב"ד אין שם. נכח שם הרב רוזנברג, חמיו של ר' גבי הולצברג הי"ד, שליח חב"ד במומביי, והוא שתק כל ההרצאה, אך בסוף ההרצאה אמר לי: לפני חודשיים נפתח שם בית חב"ד, ובתי וחתני מנהלים אותו שם... אך כשאני הייתי בהודו עוד לא היה שם בית חב"ד ובכלל לא האמנתי שיקום שם אי פעם בית חב"ד. אבל היום, גם אם יספרו לי שבאסמרה נפתח בית חב"ד בשביל התימני האחרון שנותר שם, אאמין.

"בדרך כלל, ארגון השליחים הרשמי של חב"ד גורס שאם יש במקום מסוים 10-20 אנשים, שווה להחזיק שם בית חב"ד, אבל לא בשביל אחד-שניים. אבל גם למקומות הממש קטנים הם שולחים בחורים בחגים, כמו למדינות נידחות ומסוכנות באפריקה".

ומה החוויות העוצמתיות הרוחניות שלך, מאיר?

"אני נזכר בכמה: חוויה מיוחדת הייתה לפגוש במטייל ישראלי מסוים בכמה וכמה מקומות בהם שנינו טיילנו, ובכל פעם נפגשנו במקרה, בהשגחה פרטית, ובכל פעם הנחתי לו תפילין: בארגנטינה, בברזיל, והמוזר יותר שגם בהודו, שהיא בכלל ביבשת אחרת. בדרום אמריקה לפגוש אותו כמה פעמים, זה עוד היה איכשהו מובן, מכיוון שיש לא מעט אנשים שעושים מסלול שעובר בין כל מדינות דרום אמריקה, אבל לפגוש בו גם בהודו, בבית חב"ד בגואה, כבר היה מעבר למסתבר... לא ידעתי מה להגיד. לאחר מכן פגשתי בו גם באיים הצפים, בנהר הכי גבוה בעולם (בביקור שפרסמתי עליו כתבה בזמנו, ב'קו עיתונות'), וגם שם הנחתי לו תפילין, במקום שלא ברור שמישהו הניח בו תפילין לפני כן אי פעם. אגב, קודם הזכרת סיפורים שהרגשת לגבי אנשים מסוימים שהם יהודים, אז גם לי קרה משהו כזה: באיגואסו, בגבול ברזיל ארגנטינה, היכן שיש את המפלים הכי גבוהים בעולם, פגשתי מטייל, ומשום מה הייתה לי תחושה שהוא ישראלי, ויצא לי מהפה משפט (בעברית): 'דוד, מה נשמע?', והוא הביט בי בהלם: איך אתה מכיר אותי? אמרתי לו: אני לא יודע, זה פשוט יצא לי מהפה... לא הכרתי אותו מעולם לפני כן".

קורים לעתים דברים מעניינים כאלה. קראתי פעם באנציקלופדיה על הארארה, בזימבבואה, ובדיוק באותה שעה צלצל אליי חבר מארה"ב, שכלל לא ידעתי שהוא מתעסק עם זהב באפריקה. שאלתי אותו: היכן אתה נמצא כעת? והוא ענה לי: בהארארה... זה היה פשוט מדהים.

"חוויה נוספת ומרגשת שאני זוכר, הייתה בהודו, עם יהודי, ישראלי לשעבר, שהוא ראש מאפיה בהודו, שמתעסק בסמים ושאר מרעין בישין וכמובן לא שומר שבת, אך מה עניין אותו? לעשות הבדלה. הוא לקח יין מגבי הולצברג הי"ד, ושמר עליו מפני הגויים שסביבו כדי שהוא לא יהיה יין נסך. היה לו חשוב מאד לעשות הבדלה. הוא שם כיפה לבנה על ראשו ועשה הבדלה בכוונה עצומה במבטא ספרדי מיוחד. זה דבר שהיה חשוב לו והוא הקפיד עליו. לפעמים אתה רואה נקודות של יהדות באנשים שהם רחוקים, דברים שלא רואים בדרך-כלל בארץ".

המעצר הכפול בקפריסין

בעבר רציתי להוציא ספר עם מאה סיפורים קטנים מרגשים שאספתי בדרך. ואחד מהם הוא הסיפור הבא: נסעתי פעם לבלפסט בצפון אירלנד, והתכנון היה לנסוע ליום אחד. אני בדרך-כלל מאד דייקן, גם בארץ וכמובן גם בטיסות לחו"ל, וזו הייתה הפעם היחידה שפספסתי טיסה. עוד לפני כן עבדתי קשה לשכנע את אשתי שאני נוסע לאירלנד בסך הכל ליום אחד בלבד, כדי לתעד את הקהילה היהודית הקטנה שחיה שם בין הפרוטסטנטים והקתולים. לאחר שהיא איכשהו הסכימה, נסעתי דרך לונדון לצפון אירלנד, ובדרך חזור, מכיוון שהייתי עם חבר (אותו חבר, אגב, שהתחתן בזכות באר יעקב) וסמכתי עליו שהוא מכיר את שדה התעופה היטב, פספסתי את הטיסה, כי בטעות התבלבלנו שם. אותו חבר נסע איתי הרבה, ואמר שהוא אף פעם לא ראה אותי כזה מתוח ולחוץ - לא ידעתי איך להודיע לאשתי שפספסנו את הטיסה... היה כבר מאוחר בערב, כשבסוף מצאנו איזו פקידה שאמרה שמחר בבוקר נוכל לנסוע מלונדון לישראל במחלקת עסקים במחיר של 2,000 דולר... אבל אמרתי לעצמי: אין ברירה. צלצלתי לאשתי ואמרתי לה: אמנם הבטחתי שאחזור מוקדם, אבל קרה מה שקרה, אז יש שתי אפשרויות: או שאסע מחר, או שאתעכב קצת כאן ואני אביא לך את ההפרש במחיר כדי שתקני לעצמך משהו, והיא אמרה: טוב, תישאר... על כל פנים, בצפון אירלנד, כשחיפשנו את בית הכנסת המקומי, עברה שם אישה עם כלב שפנתה אלינו ושאלה מה אנו מחפשים. שאלנו אותה היכן בית הכנסת, והיא הסבירה לנו ובסוף הוסיפה: אני רוצה לספר לכם שבעלי הוא יהודי. אך היא סיפרה שהוא לא הולך לבית הכנסת ואין לו שום קשר ליהדות. שאלנו אותה לשם משפחתו והיא אמרה: וסרצוג, ואנחנו נצרנו אצלנו את השם.

מאוחר יותר הגענו לבית הכנסת, ופגשנו שם באיזה חב"דניק, שלא היה אז עדיין השליח הרשמי של חב"ד, ואמרנו לו את השם של היהודי, וסרצוג. חודשיים לאחר מכן, כשיצרנו קשר עם החב"דניק, הוא סיפר שהוא הפך את העולם והצליח למצוא את היהודי הזה, ובחודשיים האלה הוא התקרב מאד ליהדות. וזה יהודי שכבר עשרות שנים היה בלי שום קשר ליהדות, והשליח הגיע בזכותנו ומשך אותו שוב ליהדות. זה משהו שעשה לי המון שמחה. סיפור דומה היה לי גם בקפריסין. גם בקפריסין, אגב, כאשר הגעתי לשם בפעם הראשונה עוד לא היה שם חב"ד. ועוד משהו מעניין מקפריסין: אני נעצרתי שם...

"לא תאמין, אבל גם אני נעצרתי בקפריסין. זה היה אחרי החתונה. רעייתי ואני באנו כזוג צעיר לעזור לרב רסקין השליח בלרנקה שבקפריסין. באחד מימי השישי חילקנו יחד עם עוד בחורים חב"דניקים נרות שבת מחוץ לשדה התעופה, ליהודים שעברו שם. בשלב מסוים נטלתי את המצלמה והתחלתי לצלם קצת את הבחורים במשך כמה דקות. אבל אז מישהו רמז לי להפסיק לצלם. לא הבנתי מה הוא רוצה, והמשכתי לצלם. אני הרי רגיל כצלם מכל ההפגנות בישראל שתמיד השוטרים ואנשי החוק אומרים לי לא לצלם, ואני לא ממש מקשיב להם... אבל אז בקפריסין, אחרי עוד הקלקה על המצלמה, פתאום ניגש אליי מישהו בלי מדים כלשהם וביקש שאצטרף אליו. הוא לקח אותי לחדר, אמר: אתה עצור, וקשר את ידיי באזיקים. וכל זה שבועיים בלבד אחרי החתונה... הגעתי לחדר קטן שבו עצרו את החשודים, וזה כאמור היה לפני שבת והייתי לחוץ. הסברתי להם שבסך הכל צילמתי קצת יהודים. בסוף שחררו אותי וברחתי משם כל עוד נפשי בי".

אצלי הסיפור היה קצת יותר ארוך. הסכסוך והמתיחות בקפריסין בין הצד הצפוני (היווני) לצד הטורקי מוכרים מאד, זה אחד המקומות המתוחים בעולם. עד לפני כמה שנים, כשרצית לעבור מהחלק היווני לחלק הטורקי, אפילו היית צריך לחתום שאתה לא מכיר בכיבוש הטורקי. הסיפור קרה בשנה בה ביקרתי 3 פעמים בקפריסין, וכל פעם בשני הצדדים. וכאן אני צריך לציין לקוראים שאם אתה חוזר לצד היווני אפילו עם מסטיק מהצד הטורקי, זה כבר יכול להרגיז את היוונים. הפעם האחרונה האמורה בה הגעתי לשם, הייתה אחרי שגירשו את הפלסטינים שהיו נצורים בכנסיה בבית לחם. ספרד, פורטוגל, אירלנד ועוד כמה מדינות קלטו את המגורשים, וגם קפריסין קלטה 3 מהמחבלים הפלסטינים, כשישראל שיגרה רמזים אמרה: אנחנו עוד נגיע אליהם. החלטתי שאני נוסע לשם כדי לצלם את המחבלים האלה. אמנם אפילו לא ידעתי באיזה מלון הם, אבל ידעתי היכן אזור בתי המלון בחוף של לרנקה, בצד היווני, והנחתי שלפי הדיווחים בתקשורת הזרה אמצא אותם. הגעת לשדה התעופה של לרנקה, כשאני עוד עם הכיפה, והוצאתי את הדרכון הישראלי. לידי ראיתי מישהו שמוציא דרכון לבנוני, כשעל ידיו מצלמת וידאו, והבנתי שהוא איש תקשורת. כשהגעתי למלון בו שהו המחבלים (באמת לפי דיווחי התקשורת שם), ראיתי אותו בין העיתונאים, וראיתי שהוא מצביע עליי, אך לא התייחסתי.

עוד לפני שצילמתי במלון הייתי קצת בחלק הטורקי של קפריסין וצילמתי שם. ואז חזרתי לצד היווני והתחלתי לצלם את בית המלון מאחורה, שם אגב גם היה בית הקברות היהודי הזמני של 'המעפילים'. התחלתי לצלם, במקום שלא הרבה צילמו, ותוך כדי צילום ראיתי את השוטרים הקפריסאים כשהם במרחק 100 מטר מהמלון. לא חששתי, כי היו שם הרבה צלמים, וזה לא היה נראה לי מוזר שגם אני אצלם. אבל פתאום קפצו עליי שניים בלבוש אזרחי, ואמרו לי: אתה עצור. שאלתי: מי אתם? תראו תעודות! והם הראו לי משהו במהירות. נכנסתי ללחץ ואף חשבתי שזו חטיפה, וב"ה למזלי זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי עם טלפון סלולרי, ועוד לפני שהכניסו אותי לרכב הספקתי להתקשר לחבר שלי. אמרתי לו בעברית שרכב מסוג סיטרואן עם מספר רכב זה וזה חטף אותי. נסענו בכביש המקביל לכביש החוף, וכשהכניסו אותי לתחנת המשטרה כבר הייתי רגוע יותר. ושם הייתי עצור עד חצי שעה לפני שעת הטיסה שלי חזרה לארץ, באותו לילה. במשך הזמן הזה הם פרקו כליל את התיק שלי מכל מה שהיה בו, ובחנו בעיון כל דף ודף שהיה שם. הם יצרו קשר עם השגרירות הישראלית, וכבר מהתחלה השגריר אמר לי הם בטוחים שאני מהמוסד, וזה קורה הרבה. תראה, הוא אמר, שחצי שעה לפני הטיסה הם יגרשו אותך.

אבל כל התקרית הזאת הייתה לא נעימה. הייתי בחדר בלי מיזוג, ולא קיבלתי שתיה או אוכל במשך הרבה שעות, ואז גם התחילו לשחק איתי בתרגילים של החוקר הטוב והחוקר הרע. השיא היה כאשר הם הוציאו ממני בצורה ברוטאלית את הכסף ואת המצלמה ולקחו את הפילם לפיתוח (על חשבוני כמובן), ואז הם ראו מהתמונות שהייתי בצד הטורקי. החוקר הראשי צעק: היית בקפריסין הטורקית? כשהשבתי שכן, הוא דפק על השולחן וצעק: זה לא של טורקיה! זה כיבוש! ואז במפתיע הוא ממש החל לדמוע ואמר: לכם יש רון ארד אחד, לנו יש 700 רון ארד! וממש בכה. אחרי זה הוא נרגע ועבר על שאר התמונות. היו לי שם תמונות שצילמתי במאגר בית זית בישראל, והוא מאד התלהב מהנוף שם. בקפריסין מאד חוסכים מים, אפילו בחורף יש פרסום לחסוך במים, והוא אמר לי: איזה יופי, בישראל יש לכם הרבה מים. וכך התחלנו קצת לדבר. בסוף היום שמו עליי אזיקים ולקחו אותי בניידת. כל העת פחדתי שייקחו לי את התמונות, אבל הם דווקא החזירו לי אותן.

"טוב, לפחות הם פיתחו לך אותן"...

כן, אבל זה היה על חשבוני... מהניידת לקחו אותי ישר לשדה התעופה כדי לגרש אותי חזרה לארץ, ולא הייתי צריך לחכות בכלל בתור ומיד הועליתי למטוס. זה היה לא רע, כי גם לא היה לי הרבה מה לחפש בדיוטי פרי שם שהיה מאד יקר...

"ואתה יכול כיום לחזור לקפריסין?"

עד היום אני לא יודע, אבל אני יכול לומר שאני מאד רוצה לחזור לשם מתי שהוא. אגב, כאשר אני נסעתי לקפריסין, עוד לא היה שם בכלל בית חב"ד. היו שם אולי 3 יהודים בסך הכל, שרידים לקהילה הבריטית שהייתה שם, שלאחר מכן קיבלו אזרחות ישראלית. הלכתי לבקר אז יהודי בשם ישורון משרידי הקהילה של"ע היה נשוי לגויה. כשהגעתי לביתו אשתו באה ללחוץ לי את היד אך אני כמובן לא לחצתי בחזרה, והיא מאד התלהבה מזה. היא סיפרה שהיא הייתה פעם בפראג ושם פגשה את השליח חב"ד שם, שגם הוא כמובן סירב ללחוץ את ידה. היא אמרה: 'בכל חיי ראיתי איך שרבים מאד מחברינו מתגרשים, ואצלכם היהודים הדתיים אפילו יד לא לוחצים לאישה. אז הייתי מאד רוצה שיפתחו כאן בית חב"ד אפילו בשביל אדם אחד - בשביל בעלי'. ואז צלצלתי לרב רסקין. עוד לפני שהוא פתח שם את הבית חב"ד הרשמי הוא היה מארגן שם סדרי פסח לאנשי השגרירות ולתיירים. סיפרתי לו את הסיפור, ועד היום אני לא יודע, אך ייתכן שזה משהו שתרם להקמת בית חב"ד שם בקפריסין.

גם בישראל יש נופים

קודם סיפרתי שאני בדרך-כלל נוסע למטרות יהודיות במסעות שלי, למצוא איזה שרידים לקהילות עתיקות, או לסייע ליהודים שונים. מה המטרה שלך במסעות? שאלתי את מאיר.

מאיר אלפסי: "לפני כן אני רוצה להקדים: כשנסענו לקוטב, נסענו במשך חודש שלם. במהלך הנסיעה הלוך וגם חזור אתה עובר במעבר מאד מסוכן, שם הגלים הם בגובה 6 מטרים. בכל זמן המעבר באזור הזה אתה לא יכול לישון או לשבת ולאכול, הכל זז כמטוטלת כל הזמן, ומה שעל השולחן - נזרק. אתה מרגיש כמו ג'וק קטן בלב ים. כשהנסיעה הזו בדרך חזור הסתיימה, רב החובל אמר לכולם: כעת נגמר הטיול וכל אחד הולך לביתו, אבל דעו לכם שזה לא באמת נגמר. את החוויות שלכם - אף אחד לא יוכל לקחת מכם. כסף אפשר לקחת, אוכל זה דבר שנגמר, אבל חוויות שחקוקות אצל הבן-אדם אף אחד לא יכול לקחת. אז אני גם אומר לך, יצחק: את החוויות שאנחנו עוברים בכל התקופות האלה של המסעות, אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. את הסיפורים והרגשות שאנחנו מרגישים במקומות אליהם אנחנו מגיעים, את החוויה שפעם נסעתי במשך יומיים שלמים מבוליביה לארגנטינה ואת כל מה שחוויתי בדרך, את כל זה אף אחד לא יכול לקחת ממני.

"באשר למטרה, כתוב 'מה רבו מעשיך ה'', אז כמו שכתוב 'והיו עיניך רואות את מוריך', שיש עניין להסתכל על צדיקים, יש גם עניין לראות בפועל את 'מה רבו מעשיך ה''".

לא חשבתי על זה...

"ביום יום אתה חי בלחץ ובעבודה, ואתה לא רואה או מרגיש שום דבר מפעים מידי בטבע, בטח לא בבני ברק או ברחובות שם אני גר, או בתל אביב בה נולדתי. לכן אפשר להבין את הרצון לראות טבע ומקומות מעניינים.

"אני היום בן 29, ולפני קרוב ל-15 שנה, בגיל 15, כבר התחלתי את המסעות. אגב, מתי אתה התחלת?"

תראה, לפני הכל מגיל מאד צעיר טיילתי בארץ עצמה המון.

"דווקא אני, בשונה ממך, כמעט ולא טיילתי בארץ. אני כמעט לא מכיר פה שום דבר. הייתי אמנם בהרבה מקומות בגלל העבודה שלי, אבל אני לא מכיר מספיק".

למה? למה אתה מעדיף לטייל בחו"ל? אתה אוהב לראות נופים או אוהב אנתרופולוגיה, לפגוש אנשים?

"אני אוהב לפגוש אנשים ואני אוהב נופים, ואני חושב שבארץ חסר לי את כל זה. חסר לי את כל ההרים הגבוהים שאתה מסתכל עליהם ואומר וואו".

אבל גם בארץ יש בהחלט נופים יפים, ולהיסרט מקוץ כשאתה מסתכל על נוף בארץ, זה לא כמו להיסרט מקוץ בגרוזיה, תסכים איתי. אני כל יום שישי יוצא לטייל בארץ, בסמוך לאזור ירושלים שם אני גר, אולי תבוא איתי פעם? אני יוצא בימי שישי באופן קבוע למסע משולב עם ריצה במשך 3 שעות, ואני לא חוזר הביתה עד שאני מוצא משהו חדש. זה יכול להיות בעל-חיים, גת, בור מים, ממש כל דבר. חלק מהמקומות שאני מגיע אליהם אינם ידועים או מוכרים, והכל קרוב לבית. למרות זאת בכל שבוע אני מוצא משהו חדש.

"תראה, לטייל אפשר גם פה, אבל כאן זה המקום הטבעי שאתה חי בו, אז גם הנופים יותר רגילים, ואילו אני אוהב לראות ולצלם דברים מיוחדים. אגב, אשתו של הרבי מליובאוויטש אהבה מאד טבע. היה לה מדור ב'שיחות לנוער' שהיא כתבה אותו. לאהוב טבע זה לא דבר פסול".

מה אתה אומר! לא ידעתי שהיא כתבה את זה, הייתי קורא את זה כילד. 'נפלאות הבריאה' קראו למדור הזה. אולי אף הושפעתי גם משם בלי לדעת.

"מה שאני מתכוון לומר הוא שלאהוב טבע זה לא פסול, רק שהכל צריך להיות בקדושה ובטהרה ואתה צריך לדעת את הגבולות. הרי לא חסר מקומות ודברים לא טובים בעולם, ואתה חייב לשים לך כללים ברורים לגבי אוכל או צניעות, כללים שאתה לא סוטה מהם.

"אגב, בקשר למטרות המסעות. רק הקשר יהודי הוא שמושך אותך לנסוע?"...

אני לא מסתיר את יצר ההרפתקנות שיש לי. במסגרת ההרפתקנות עשיתי עוד המון דברים בחיי, שלא את כולם אפשר לספר. אני עושה דברים שאנשים יראו כדברים מסוכנים, אבל האמת היא שאני דווקא אדם מאד זהיר ומאד מחושב. כשהסתובבתי לאחרונה במחנה פליטים של סורים בכורדיסטן, לא העזתי להוציא שם מצלמה, למרות שאתה שם ואתה אומר לעצמך: בדיוק פה אני לא אצלם? זה המקום הכי "חם" כעת. אבל לצלם שם זה פשוט היה להתאבד. אגב, כשהייתי בכורדיסטן, מכיוון שהייתי שם בזמן הרמאדאן והתחזיתי למוסלמי, שלושה ימים הייתי בצום, כדי שלא יעלו עליי ח"ו. והם לפחות בזמן הצום אוכלים ושותים בשירותים כשאף אחד לא רואה, אך אני ממש לא אכלתי ולא שתיתי כמה ימים.

אך מעבר ליצר ההרפתקנות, כמעט בכל נסיעה אני מקפיד, אולי בשביל התירוץ, לעשות שליחות של קודש. יש לי עשרות ומאות דוגמאות של בתי כנסת או בתי עלמין שסייעתי להם. נתתי המון מידע לארגוני שמירה על בתי עלמין. במלטה למשל הגעתי לבית קברות יהודי מלפני 2,000 שנה שהוא מתחת לכנסיה ולא נותנים לאף אחד להיכנס לשם. אך אני הגעתי לשם בדרך לא דרך, נכנסתי לשם עם פנס וראיתי כיצד כל הקברים מתקופת המשנה פתוחים עם העצמות בחוץ. חזרתי לארץ מזועזע, ולמחרת פגשתי במקרה (ואין מקרה בעולם) את רבי דוד שמידל בירושלים וסיפרתי לו את זה, ויומיים לאחר מכן הוא שלח לשם מישהו. ואז הסתבר שהגעתי לשם ממש בזמן, שבועיים לפני שארכיאולוגים באו לשפץ שם, כלומר "לנקות" כליל את כל בית הקברות, אחרי שקיבלו לכך תקציב עתק מהאיחוד האירופי. ב"ה שלפני כן הגיעו לשם אנשים משלנו ואספו את העצמות, והיום העצמות קבורות בקבורה זמנית, עד להחלטת בית המשפט המקומי שם. יש הרבה סיפורים כאלה שהם בהחלט מרגשים. אם אסתכל בתמונות מהנסיעות, אזכר במאות סיפורים מהסוג הזה. אבל אתה דווקא לא נוסע רק בשביל הנקודות היהודיות. הרי אין נקודה יהודית בקוטב.

"אל תשכח שגם שם הייתה לי בזה מטרה יהודית - הלכתי להדפיס את התניא בקוטב. זו כבר מטרה יהודית, שלא לדבר על כך שאני כל הזמן מניח ליהודים תפילין, בכל מקום".

אז אתה מסודר בכל מקום...

"כן. וחוץ מזה ברור שגם אני הרפתקן. הייתי בגבול איראן, הלכתי להצטלם עם אריות, ועוד דברים שמעניינים אותי".

להתחפש או לא?

נושא מעניין נוסף ששונה בינינו, הוא ההיטמעות באוכלוסייה. אני נוהג תמיד ללמוד על המקומיים במקום אליו אני נוסע, וכבר חודשים לפני הנסיעה מתכונן למראה החדש שלי במקום אליו אגיע, כדי להיטמע במקומיים. זה יכול להיות זקן מסודר כך או כך, שפם איראני ועוד ועוד. מאיר, לעומת זאת, דווקא מסתובב עם הכיפה בכל מקום.

אני תמיד עושה עבודת שטח לפני נסיעה, סיפרתי למאיר, ורק פעמים בודדות 'נפלתי' בזה שלא הצלחתי ללמוד את השטח מספיק טוב. כשנסעתי פעם לתוניס, התחפשתי למישהו פונדמנטליסטי בלבוש, אך כשהגעתי לשם הסתבר לי שתוניס, בניגוד למה שחשבתי, זו מדינה מאד ליברלית. זה בדיוק הפוך ממרוקו, עליה כולם חושבים שהיא ליברלית והיא לא. וכך מצאתי את עצמי שם עם כיפה של חאג', ונראה ערבי יותר מכל הערבים שם. זה היה לי דווקא לרועץ.

"מתי זה עוד קרה לך?"

זה קרה פעם נוספת כשהייתי בחבל הבסקים. לפני הנסיעה, הקפדתי כתמיד לעבור על תמונות ולראות כמה שיותר פרצופים של מקומיים, ולפגוש אנשים שגרו שם. הכרתי מישהו שעבד ביישוב שלי שהיה שם, וכשהתחפשתי שאלתי אותו אם המראה מתאים, והוא השיב שכן. מה שלא ידעתי וכנראה גם הוא שכח לעדכן, הוא שלבסקים יש כמה מאפיינים חשובים, למשל, המקל הבסקי שנקרא "מקילה", וכן הכובע. את הכובע הבסקי, שהוא למעשה כובע ברט, קניתי במחנה יהודה, אך במקום לקנות אותו בצבע שחור, קניתי בצבע כחול כהה, כי בתמונות לא כל-כך שמתי לב להבדל הקטנטן. ואז הגעתי לשם, וראיתי שאנשים מסתכלים עליי בצורה מוזרה. נכנסתי לכפרים בהם חיים אנשי המחתרת הבסקית בעזרת איזה פעיל קומוניסטי שהכרתי, אך גם שם ראיתי שמסתכלים בצורה מוזרה, עד שמישהו פשוט צחק ואמר לי: אדוני, הכובע שלך בצבע כחול והכובע צריך להיות בצבע שחור... זה כמו שבלש משטרתי מחליט להיכנס למאה שערים מחופש, ומתחפש בדיוק לפי מה שאמרו לו ונכנס לשם עם שטריימ'ל וזקן ופאות, רק ששכחו להגיד לו שהשטריימ'ל צריך להיות בצבע חום ואילו הוא מגיע עם שטריימל לבן... אתה דווקא לא מתחפש במקומות אליהם אתה נוסע, לא?

"כן. הלכתי עם כובע וחליפה באזורים הכי מוסלמיים בהודו, כמו קשמיר. למה? אני לא יודע להסביר. נכון אמנם שלמשל בארמניה, בגבול עם איראן, קצת פחדתי וכן נטמעתי עם הלבוש המקומי".

איך אתה מסתדר בכל המסעות מבחינת כשרות?

"אז פעם הייתי חי מבית חב"ד לבית חב"ד, אבל בתקופות האחרונות אני מביא מהארץ כל מיני חטיפי אנרגיה שיש בהם ויטמינים, קרקרים שיכולים לעזור לי לתקופה ארוכה וכו', וגם לוקח איתי אמגזית וכך יכול להכין לי אורז או פסטה. לבשר, אני כמובן מחכה למקומות שאפשר לקנות בהם בשר".

אתה מזכיר לי סיפור. אני מאד אוהב להתחבר למקומיים, אך כיהודי אני כמובן לא יכול לאכול בשום מקום לצערי את האוכל המקומי בשל בעיות הכשרות. ובאתיופיה כבר סיפרתי קודם שפגשתי את היהודי התימני האחרון, והוא שחט עגל במיוחד עבורי ובישל לי אוכל חריף, ושמחתי שיש לי אפשרות לאכול את האוכל המקומי... אצלי בעיית הכשרות כמעט ולא קיימת, מאחר ואני נוסע לנסיעות קצרות ואפשר להסתדר. אני תמיד אומר שקוקה קולה נותן הרבה אנרגיה ואפשר לחיות כמה ימים עם קוקה קולה ופיסטוקים... בנסיעה האחרונה שלי למדינה מוסלמית, נסענו לארבעה ימים ואכלנו רק קרקרים יבשים, ואז הגענו לאיזה מרכול ואמרנו: בוא נחפש טחינה. ופתאום ראינו שם צנצנת טחינה שיש עליה הכשר וכתובת בעברית, שהמקומיים אפילו לא ידעו עליה... שמחנו מאד, וקנינו שום ולימון ואכלנו עם הטחינה, וזה היה כזה טעים עד שהרגשנו מתיקות של דבש בטחינה הזו... כמובן, כשהייתי במדינות המזרח הרחוק כמו הודו או באפריקה, אכלתי הרבה פירות, אננס וקוקוס ושתיתי מיץ קוקוס שהוא מרווה מאד. אפשר לחיות ככה.

"לסין נסעת פעם?"

סין לא כל כך מושכת אותי, כי מקומות נדושים ו'נטחנים' פחות מעניינים אותי. אני מעדיף להגיע למקומות שאפילו השם שלהם מקפיץ. הנה, כעת רציתי לנסוע ל'כף ורדה', וכשאר צלצלתי לשני סוכני נסיעות הם ניתקו לי את הטלפון בפנים כשהם חושבים שאני עובד עליהם... כף ורדה הוא אי ממערב לאפריקה, והטיסה לשם מאד יקרה. יש שם בית קברות יהודי ששופץ על ידי מלך מרוקו לפני שנה וחצי. אין שם אמנם יהודים, אך יש שם תושבים עם שמות משפחת יהודיים שהם כנראה צאצאים של מגורשים מפורטוגל שהגיעו לשם לפני 500 שנה. בקיצור, אני אוהב מדינות שאפילו השם שלהם אקזוטי, מעניין ופחות מוכר.

אגב, אני תכננתי לנסוע לאוורסט עוד לפני שהישראלי הראשון כבש את האוורסט, אבל לאחר שהוא עשה זאת - זה כבר פחות מעניין אותי...

"אני גם אוהב את המקומות המעניינים והפחות נדושים. את האוורסט אעשה השנה, בעז"ה".

מה הדבר 'המשוגע' ביותר שעשית?

"הנסיעה במשך יומיים באוטובוס, עליה סיפרתי קודם".

אם מדברים על נסיעות הזויות, נסעתי לא פעם במשך שני לילות בלי שינה. כדי להספיק עוד ועוד בזמן הקצר של הנסיעות שלי, אני פשוט נוסע בלילות בכבישים. וכשהייתי בגאנה, הזהירו אותי לא לנסוע שם במקומות מסוימים בלילה, כי שוטרים יורים שם הרבה וללא הרבה אבחנה בגלל המסתננים. אבל בשל הזמן הלוחץ נסעתי בכל זאת בלילה, ובבוקר שמעתי שבאותו כביש בו נסעתי ירו בלילה בשבעה אנשים...

לסיום השיחה אני מציע למאיר: אולי ניפגש פעם באיזה אי נידח?

"יודע מה?", הוא אומר, ההחלטה שתצא מהשיחה הזו היא שנעשה איזה מסע, איזה פרויקט ביחד".

לסיום, מה המטרה הבאה שלך, מאיר?

"לקבל בארץ הקודש את פני משיח צדקנו".


ט"ז בתשרי תשע"ה