ב"ה יום שני, ד' כסלו תשע"ט | 12.11.18
חלק מהכתבה
חלק מהכתבה צילום: באדיבות: 'קו עיתונות'
מגזין החג של 'קו עיתונות' בכתבת ענק על "האוסף"

ר' מנדי ריזל מעורכי רשת 'קו עיתונות' וכתב 'קול ברמה', מפרסם במוסף חג של רשת 'קו עיתונות' - המופץ במאות אלפי עותקים ונחשב לשבועון החרדי הגדול בישראל - כתבה גדולה ומרתקת על "אוסף שניאורסון", שהושב ע"י הנשיא פוטין למוזיאון היהודי ● לשם כך הוא ביקר במוזיאון, ראיין את רבה של רוסיה הרב בערל לאזאר ואת הרב ברוך גורין, ומביא גם את ההיסטוריה הארוכה של הספרייה המופלאה ● "הסיפור המדהים של האוסף שגורם למשבר דיפלומטי חריף בין שתי המעצמות הגדולות בתבל, מתחיל אי שם בימי הקומוניזם, ממשיך בספריית לנין, אבל לסיומו הטוב לא הגיע עד עצם היום הזה" ● לקריאה, מרתק
מערכת שטורעם

הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה. נהרות של דם נשפכו אז ביבשת אירופה, ומיליוני חיילים ואזרחים קיפחו את חייהם.
העיירה ליובאוויטש, ממרכזי היהדות השוקקים והבולטים באותם ימים, שכנה בפלך מוהילוב. היא הייתה בתחום המושב, שם נרדף לאזור שיועד בידי השלטונות ליהודים, ושכן תדיר בקצה רוסיה הגדולה, סמוך לגבולות. פלך מוהילוב היה בסמיכות לגבול עם פולין. "בפרונט של המלחמה", כפי שמסביר הרב ברוך גורין. "הרבי החמישי בשושלת חב"ד, כ"ק האדמו"ר הרש"ב, רבי שלום-בער זצוק"ל, היה צריך לעזוב את האזור שהפך לפתע לזירת קרבות המסכנת חיים. זה היה פיקוח נפש".

את גורין פגשתי השבוע במשרדו הנאה והמרווח, בטבורה של מוסקבה. כשנכנסתי, הוא היה רכון על ספר חדש שיצא לאור בקרוב, בעריכתו. הוא ערך והוציא לאור עד כה למעלה מ-100 ספרי יהדות המתורגמים לשפה הרוסית: החל מסידור וחומש עם פירוש רש"י, עבור דרך 'עין יעקב' וספרי הלכה, וכלה בספרי חסידות והשקפה.

אבל ברוך הוא גם סוג של גאון והיסטוריון. בור סוד שאינו מאבד טיפה. אין ספק שעם חזרתו בתשובה, איבדה האקדמיה הרוסית, את אחד מטובי המוחות שפעלו במדינה. בשיחה המרתקת איתו, חזרנו אחורה בגלגל הזמן, בניסיון להבין מה בדיוק הוביל למשבר הדיפלומטי החריף שנמשך כבר 3 שנים בין שתי המעצמות החזקות בתבל, ארצות-הברית ורוסיה, סביב אוסף גדול ונדיר של ספרי קודש וכתבים, מרביתם נדירים, ואפילו מאוד. מדובר בסיפור מרתק, המתפרס על פני למעלה ממאה שנים, ומעסיק חסידים ואנשי מעשה, נשיאי מדינות ודיפלומטים, שופטים ועורכי דין מהשורה הראשונה, היסטוריונים וסוחרי עתיקות.

רוסיה מחרימה את הספרים

כל האדמו"רים שעמדו בראש חסידות חב"ד, אספו ספרים ששימשו ללימוד. האדמו"ר השלישי, ה'צמח צדק', הרחיב את הנושא ורכש ספרי קודש רבים גם לצורך מחקר וכדומה. ב"שריפה הגדולה בליובאוויטש", שפרצה בג' תמוז תרי"א עלתה הספרייה באש. הרבי אמר אז שצר לו על כך שהחסידים לא עשו "חסידישע גניבה" מספרייתו, ובכך היו מצילים אולי כמה מהספרים.

"אנחנו צריכים להבין שבאותם ימים ספרים היו מצרך נדיר: בעל ה'עין יעקב', רבי יעקב אבן-חביב שהיה המחבר המפורסם ביותר של האנתולוגיות של התלמוד בכל ההיסטוריה היהודית, כתב שכאשר הגיע לקושטא, מצא מסכת בירושלמי שלא ראה מעולם. זה לא שמישהו המציא מסכת חדשה: פשוט לא היה שייך להשיג את הספרים הללו", מספר גורין.

הרש"ב התחיל לאסוף שוב מאות ואלפי ספרים, לצורך ספריית ענק שהקים. הוא שלח שלוחים לכל קצוות אירופה והללו רכשו עבורו כל ספר קודש שיצא: הוצאות שונות של תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, ספרי מוסר ואגדה, השקפה והלכה, דרוש וחסידות. "כולם ידעו אז שהוא מחפש ספרים, בעיקר נדירים. עד תחילת המאה ה-20, זו הפכה להיות אחת הספריות היהודיות הגדולות ברוסיה ואפילו בעולם.

בנו וממשיך דרכו, הריי"צ, רבי יוסף-יצחק זצוק"ל, המשיך גם הוא באותו נתיב, והחל לרכוש ספרים ככל שידו הייתה משגת, כבר בהיותו ילד. "למעשה זו ספריה של הרש"ב, אבל כולם מכירים אותה בשם 'הספרייה של הריי"צ', כי למעשה את רוב הספרים הוא רכש", אומר גורין. הרבי, כילד, מילא בתחילה טופס עם פירוט של כל ספר. הוא גם הדפיס חותמת מיוחדת, שאותה הדביק בעצמו על כל ספר. על ספרים אחרים חתם בכתב ידו בתוספת עיטורים".

בזמן מלחמת העולם הראשונה כאמור, הייתה צריכה משפחת הרבי – כמו גם יהודי העיירה כולה – לנטוש את המקום. הספרים נשלחו למחסנים מיוחדים במוסקבה. זה היה דבר מאוד מקובל באותם ימים: בעלי ספריות גדולות שלחו אותן לעיר הגדולה, כדי שהספרים יישמרו שם. באותם ימים עלו הקומוניסטים לשלטון. "אחד החוקים הראשונים שלו, שהתקבל אז, בשנת 1918, היה שכל הספריות הגדולות, שבהן למעלה מ-1,500 כרכים, יולאמו. בעלי ספריות נדרשו להעניק אותן לממשל, ומי שספריו אוחסנו במחסנים במוסקבה, איבד אותם באופן אוטומטי. באותה מידה אנשים הפסידו לטובת 'אמא רוסיה' אוספים תרבותיים אחרים, ארמונות, כסף, זהב וכל מה שהיה שייך להם", מסביר גורין. "ספרייתו של הרבי מנתה אז 12,500 ספרים בתוך 4,000 כרכים – כאשר ספרים רבים נכרכו יחדיו, כפי שהיה נהוג באותה התקופה.

רבי שלום-בער תקע יתד בעיר רוסטוב. שם פתח מחדש גם את הישיבה שהקים, 'תומכי תמימים'. במקביל, באותה תקופה החל הרבי וספרניו, לצד בנו, רבי יוסף-יצחק לשלוח מכתבים למשרד התרבות הרוסי בדרישה להשיב את הספרים. הספרנים של ספריית לנין במוסקבה קבעו שמדובר בספרים נדירים ויקרי-ערך שאין כדוגמתם בספרייה ולפיכך אין אפשרות להחזירם.

הספרייה מסרבת לשתף פעולה

עברו חודשים, חלפו שנים ומים רבים זרמו בנהר הדון החוצה את רוסטוב. הרבי הרש"ב הסתלק, ונטמן בעיר. את מקומו ירש בנו וממלא מקומו, שעקר לפולין, שם שהה עשר שנים, עד להגעתו אל ארצות-הברית של אמריקה.

במשך 50 שנה, מאז עזב הריי"צ את המדינה, לא ידעו חסידיו היכן נמצאת הספרייה. באותם ימים גם לא היה את מי לשאול בנושא. בשנות ה-80, כאשר השלטון ברוסיה נהיה פתוח יותר והיחסים בין ארה"ב לרוסיה התחממו, שלח הרבי מליובאוויטש - חתנו של הריי"צ ומנהיגה השביעי והאחרון של החסידות, כמה ממקורביו במטרה לגשש ולאסוף מידע אודות הספריה.

הראשון מבניהם היה ר' ניסן מינדל, הספרן הנודע הרב בער'ל לוין (המשמש כיום כספרן הראשי בספרייה הענק ב-770 שבניו-יורק, מ"ר) ועוד. הללו נעזרו באחד מגדולי ההיסטוריונים הרוסיים באותם ימים, שהיה בן למשפחת חסידי חב"ד ולמד בעצמו בישיבה בליובאוויטש אך התפקר למרבה הצער ברוח הימים ההם. הוא נרתם למלאכה ואיתר בספריית לנין, בה היו מאוחסנים למעלה מ-40 מיליון ספרים כאשר מתוכם 50 ספריות יהודיות, את ספרי הרבי. "זה היה בגדר נס, כי חשבו שהספרים מפוזרים בקייב, מינסק, לנינגרד ועוד. הייתה שמחה גדולה לדעת שכולם במקום אחד, וזה נתן רוח גבית למאבק".

ואז החל המאבק לקבלת הספרים בחזרה. אנשי עסקים חשובים, שהיו יקרים לממשל הרוסי, גוייסו למערכה. אחד מהם היה ארמנט המר, מיליונר אמריקני ממוצא יהודי, שהיה בקשר עם לנין ויורשיו. הוא דרש מהשלטון לסייע לו בכך והתערבותו פתחה את הדלתות. כתוצאה מכך נודע בכמה ארגזים מדובר.

בשנת תש"ן, 1990 למניינם, נפטר המר. הצוות המטפל בנושא, נותר ללא אמצעי לחץ, ולכן פנו לפוליטיקאים מקומיים ולפוליטיקאים רוסיים. הם קיבלו הבטחות מהשלטון על כך שישחרר את הספרים, אבל ראשי ספריית לנין התנגדו לכך: הם לא התייחסו ברצינות לבקשת השלטון החלש מאוד באותם ימים, וגם חששו שיתנו על כך את הדין.

בלית ברירה הגיע הנושא לפתח בית המשפט ברוסיה. השופטים קבעו כי הצדק עם חסידות חב"ד. הספרנים ערערו לבית המשפט העליון במדינה, ששופטיו הודו אף הם: יש חובה להחזיר את הספרים לבעליהם. אלא שאז התערב נשיא בית המשפט, והפך את הקערה על פיה וביטל את ההחלטה.

העניין המשפטי לא הוביל אפוא לפתרון ואז החלו לחצים פוליטיים. כל נשיא מערבי שהגיע לרוסיה, התבקש להעלות את הנושא בפגישתו עם הנשיא הרוסי. "כבר לא היה שייך לקבל את האוסף בדרך חוקית, אלא רק בהחלטה נחרצת של השלטון, ולכן היה חשוב ללחוץ על המנהיגים".

פוטין מתערב

אלא שחברי אגודת-חסידי-חב"ד, "אגו"ח", הרבנים יצחק קוגן ("הצדיק מלנינגרד"), הרב שלמה קונין, הרב יוסף-יצחק אהרונוב והרב בער'ל לוין, לא הרימו ידיים: הם החליטו ללחות על רוסיה באמצעות עתירה לבית משפט אמריקני. "זה היה לחץ פוליטי נטו, כי אם גם בית משפט באמריקה יפסוק שהאוסף ששייך לליובאויטש, רוסיה לא מחויבת לשמוע לכך. לכן, היא אפילו לא שלחה נציג מטעמה", מסביר גורין.

בית המשפט האמריקני פסק אף הוא שהאוצר שייך לחסידים. מכאן החל הסחרור הנוכחי: כיוון שרוסיה מחזיקה ברכוש השייך לאזרח אמריקני, הרבי מליובאוויטש, החל חרם תרבותי נגד מוסקבה. בשנים האחרונות לא יכול אף גוף תרבות רוסי להביא תערוכות לשטח ארצות-הברית, מחשש שזו תחזיק באוצר כפיקדון. במקביל, תערוכות אמריקניות לא מוצבות ברוסיה.
"זה אמצעי לחץ חזק על הקרמלין. אין ספק. זו הפעם הראשונה שהיה עליהם איום מוחשי בנושא הזה. אפילו בתקופת סטאלין היו תערוכות תרבות בין שתי המדינות, אבל כיום זה כלל לא קיים", אומר גורין.

לפני כשנה נכנס לעובי הקורה הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין. הוא הכריז כי המקום הטוב ביותר עבור הספרים הוא המוזיאון היהודי הענק והמרשים שהקימה החסידות במרכז עיר הבירה הרוסית. "מצד אחד, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות עד עכשיו: אנחנו יודעים בוודאות שספרים רבים של האוסף 'נעלמו' עם השנים. סוחרי יודאיקה שיחדו כמה גורמים והצליחו לקחת משם ספרים. כעת, למרות שברור שהספרים אינם האידיאלי, ב-770, אף אחד לא נוגע בהם לרעה. בנוסף, הם גם תחת השגחת הקהילה וזו הפעם הראשונה שיכולים לראות אותם וללמוד בהם. מצד שני, החוק לא מאפשר את הוצאתם החוצה, שם, כאמור, הם אמורים להיות", מסכם גורין.

דילמת הלחץ

הגאון הרב בערל לאזאר, הוא רבה הראשי של רוסיה ואחד מהיהודים הקרובים ביותר לנשיא ולדימיר פוטין, שמחבבו מאוד. בכל שנה קורא לו הנשיא לפגישות לבביות, מבקש ממנו להתלוות לאירועים רשמיים ושולח לו מכתבים לרגל החגים, המיועדים לאזרחי המדינה היהודיים.

ישבתי עימו לשיחה בארבע עיניים, כדי להבין היכן עומד המאבק והאם הוא משפיע על קשרי הממשלה הרוסית והקהילה היהודית במדינה הגדולה.

הרב לאזאר חולש על מעצמת ענק. זר לא יבין זאת. מי שלא יראה במו עיניו את קהילת הקודש במוסקבה על עשרות מוסדותיה, מפעליה ופעולותיה, לא יבין באיזו אימפריה אדירה מדובר. אבל כשהרב, הנמצא במדינה כבר כחצי יובל, מדבר איתך בנינוחות, הוא מעניק לך את כל תשומת הלב. 

אחרי שנים של מאבק, הספרים נפדו חלקית. איך התחושה?

"אני אמנם מלווה את המאבק", משיב הגר"ב לאזאר, "אבל לא הייתי קשור אליו במשך כל השנים, כיוון שידוע שהרבי שלח שלוחים מיוחדים שיטפלו בזה. התחושה היא שלדאבוננו עדיין הגאולה לא הגיעה וכולנו מצפים ורוצים שהספרים יגיעו לניו-יורק ומה שמרגישים זה שלעת עתה הדבר לא ריאלי ולא ממשי על פי הדרך טבע".

מה הסיבה?

"הסיבה הגלויה היא ש'הם' לא יתנו את הספרים תחת לחץ של משפט בארצות הברית: גורמים בממשל אמרו לי שאם יבטלו את המשפט הם ידונו בנושא. מצד שני אני מבין את הגורמים בניו-יורק שחוששים לוותר על ההליך המשפטי, כי אחרת לא יהיה אמצעי לחץ על הממשלה כאן".

הרב לאזאר יודע שצריך ללכת כאן בין הטיפות. "ללחוץ על רוסיה זה דבר מאוד קל, אבל לא מביא תוצאות", הוא אומר. "בישראל יש משפט שאומר 'תהיה חכם ואל תהיה צודק' והוא אקטואלי גם לנושא זה: ברור שהספרים שייכים לספריית הרבי וצריכים לחזור לשם אבל השאלה היא איך לפעול מול הממשל. משפט זה לא הדרך הנכונה. זה מה שאנחנו שומעים מהצד הרוסי; הם אומרים שאם יתנו תחת לחץ, ייווצר תור של ארגונים, מוסדות ויורשים שיתבעו משפטית את כל מה שיש להם בארכיונים. הם לא מוכנים להתמודד עם מאות אלפי תביעות בכל העולם".

ומה דעת הרב על הפשרה של פוטין?


"באיזה שהוא מקום, המשפט בארצות-הברית גרם להרגשה לא נעימה במדינה, כאילו חב"ד בארצות הברית לוחמים נגד הממשל הרוסי. נהיינו, כביכול, האויבים של המדינה והצטייר כאילו חב"ד נגד הממשל. יחד עם זאת, ראינו שהממשל מעוניין לסגור את הפרשה ולא מעוניין שתגרם כאן סחבת בנושא, שתוביל לאנטישמיות. לכן עלתה ההצעה לתת את הספרים למוזיאון. זה היה מצידם, ובוודאי שלא היינו מעורבים בתהליך או ניסינו לבקש את זה. אפילו לא שאלו את דעתנו, פשוט הודיעו. כעת, התקווה שלנו זה שהדבר הזה יביא בעתיד לשחרור הספרים לארצות-הברית אבל לזה יצטרכו למצוא את הפלטפורמה. הדרך שנקטו, בלית ברירה, הייתה צודקת אבל לא חכמה ואני בטוח שיש דעות אחרות של אנשים שחושבים אחרת".

מספריית לנין – למוזיאון היהודי

במרחק של 500 מטר אווירי ממשרדו החמים של הרב, שוכן המוזיאון היהודי. מדובר בקומפלקס ענק, מרהיב ביופיו, עתיר טכנולוגיה, שמספר על ההיסטוריה היהודית במדינה. הוא נבנה סמוך ונראה ל'מרכז החסד היהודי 'שערי צדק' שאליו זרמו בביקורנו שם אלפי הנזקקים, לקראת חג הפסח. במוזיאון המושך אליו רבבות תיירים מידי חודש, הושקע הון רב ומחשבה על כל פרט. רובם יהודים מרוסיה, ישראל וארצות-הברית – אבל יש גם אלפי נוכרים שפשוט מתעניינים בדת היהודית. לאחרונה החליט משרד החינוך הרוסי כי כל תלמיד מוסקבאי בכיתות ד'-ז' חייב לבקר במקום פעם אחת לפחות. "זה מפחית את השנאה כלפינו. מי שמבקר כאן לא יהיה אנטישמי לעולם", אומרים בסיפוק בקהילה היהודית.

לפני מספר חודשים החליט פוטין להעביר לאגף במבנה הגדול את הספרים. זו הייתה הוראה שניחתה על ראשי הקהילה, מבלי לשאול לדעתם. תוך זמן קצר אורגן אירוע, שאליו הגיע הנשיא בעצמו. הוא היה נרגש, ודיבר על חשיבות תרומתו של העם היהודי בכלל, ושל הרבי מליובאוויטש בפרט, ליהדות רוסיה.

מאז, הם שם. הספרים הנדירים של ''אוסף שניאורסון''. חסידי חב"ד רבים, לצד יהודים מכל העדות והחוגים, מגיעים לראותם – ועומדים נפעמים. חלק מרכזי מהביקור הוקדש לכך.
הרב יענקי קליין, שליח חב"ד לקהילת דוברי האנגלית במוסקבה ובנו של הרב בנימין קליין ממזכירי הרבי, היה המדריך שלי במקום. קשה לתאר את הרגשות ההומים במקום הזה, כאשר "אוסף שניאורסון" ניבט מול העיניים. כתב ידו היפהפה של הריי"צ, נראה על כריכות כמה מספרי הקודש.

"בכל כמה שבועות מחליפים את התצוגה, ומציבים דפים עם הסבר על כל ספר וספר", אומר קליין. לקראת פסח הוצבו במקום הגדות של פסח. כולן נדירות, מדפוסים ישנים. צמרמורת חלפה בגווי כאשר הבחנתי באחת ההגדות, בקצה האולם. על הדף נכתב כי מדובר בהגדה השייכת ל"רשכבה"ג, אש שמעו הולך בכל המדינות, שר התורה ושר העבודה... תפארת ישראל, ה"ה אדמו"ר ראש גולת אריאל נ"י מליובאוויץ אדמו"ר מהר"ש נ"ע זי"ע". מדובר אפוא בהגדתו של האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד, רבי שמואל זצוקלל"ה. זה ספר אחד, אחד מיני רבים, שהיה אצור עד כה בספריית לנין ואיש לא יכול היה לראותו. נקל לתאר את ההתרגשות, והכאב: התרגשות על שחרורם היחסי של הספרים מהשבי, אך כאב על כך שהם עודם בידיים זרות.

על הספרייה אחראית למעשה הממשלה. היא אמנם נמצאת בשטח השייך לקהילה, אך הספרנים הם נציגים נוכרים מטעם השלטונות. כל ביקור במקום מחייב הפקדת דרכון. מי שירצה, יוכל להנפיק בספרייה כרטיס מיוחד, שבאמצעותו יוכל להזמין אליו כל ספר קודש שירצה – ונמצא במקום. וכך זה הולך: בקומה הראשונה, באולם הקטן שבו נמצאת התערוכה, ניצבים כמה כסאות, שולחנות ומחשבים. במחשבים נמצאים, סרוקים, כל הספרים שכבר הועברו לשם, ומדובר על כ-2,500 ספרים עד כה. מי שמחזיק בכרטיס יכול לבקש מהספרן את הספר הספציפי בו הוא מעוניין, ותוך דקות אחדות יגיע הספר המבוקש לידיו. "הרבה אנשים נעזרים בכך. זו אפשרות מדהימה לראות כל ספר מקרוב ולא דרך זכוכיות וארונות נעולים", מספר קליין.
המשכנו לקומה השנייה. לא כל אחד יכול להגיע אליה: רק מי שהזמין תור כמה שבועות מראש. למרות שבמקרה שלנו לא זה היה המצב, נעתר הספרן להכניס אותנו אל האולם המיוחד שבו נמצאים אלפי הספרים.

בכניסה אליו מרגישים משב רוח קריר, ומסתבר שכדי לשמור על הספרים יש צורך בקירור המקום, בטמפרטורה של 16-18 מעלות. כדי לא להזיק לספרים העתיקים, יש צורך באמצעי שמירה נוספים, וביניהם, לדוגמא, איסור להשתמש בפלאש במהלך צילום תמונה – כי הוא מזיק לדפים המצהיבים. הספרים שיש חשש להתפוררותם מוחזקים בקרטונים מיוחדים.
ביקשנו לראות כמה מהספרים המיוחדים, והם הוצאו לנו בעדינות אחד לאחד. העתיק ביניהם הוא 'שאלות ותשובות לרבינו אשר' שנדפס בויניציא ב-1533. ספר מעניין אחר הוא המשניות שקיבל הריי"צ בגיל 9. בכתב יד ילדותי הוא אייר את שמו "יוסף יצחק שניאורסון ליובאוויטש" ומסביב עיטר את המילים בעיגולים.

"שים לב שעל מרבית הספרים יש חותמת בצורת כוכב", האיר יענקי את תשומת-ליבי. "זו חותמת של הצבא האדום, שסימן בשעתו את הספרים החשובים ביותר לספריית לנין, שאותם יש לקחת בעת נסיגה ממוסקבה, במידה והגרמנים ינצחו. רוב הספרים ב'אוסף שניאורסון' מסומנים בצורה כזו, המעידה על חשיבותם בעיני הרוסים".

החשיבות הזו, למרבה הצער, עדיין לא הוסרה. הם ממאמנים להיפרד מהם. מהעבר השני ניצבים החסידים. גם הם לא מוותרים. מתפללים ונאבקים להשבתם.

אז מי ינצח במאבק? ייתכן שהתשובה תינתן בעוד ימים או שבועות, אבל לא מן הנמנע שהמאבק הארוך לשחרורם הסופי מהשבי יארך גם חודשים או שנים.

בסופו של דבר, מאמינים חסידי חב"ד, הלמודים מאבקים ומסירות נפש, תהיה יד החסידים על העליונה.

י' בניסן תשע"ד