ב"ה יום שני, כ"ג אלול תשע"ט | 23.09.19
הרב דוד מאיר דרוקמן
הרב דוד מאיר דרוקמן צילום: מאיר דהן
אריאל שרון המנוח: "וכבוד עשו לו במותו" (ב"ק ,ט"ז)

"כבוד עשו לו במותו", דווקא הפלשתינאיים-העזתים, אלה שלמענם ועל מזבחם הקריב המנוח את אחיו היהודים תושבי גוש קטיף ● הם, שכני גוש קטיף, הפרטנרים לשלום, כיבדו את האשכבתא דאריאל ב'מטחי כבוד' בדמות רקטות מתעופפות ("דברים מתעופפים באויר" ש. פרס), סמוך ונראה להלווייתו ומקום קבורתו של האיש
הרב דוד-מאיר דרוקמן

וכבר היה מעשה, שספדו לאיזה בר מינן בפני מיטתו, וכתרו לו כתרים ושבחים מפליגים כיד הדמיון של אותו ספדן, עד שנתעורר המנוח מתרדמתו, וזעק: "סליחה, זה לא אני"...

ולא בכדי, מספרת הגמרא במסכת ברכות (ס"ב.א) על ההוא ספדנא ששיבח את הנפטר שהיה "צנוע באורחותיו", טען כנגדו רב נחמן; וכי היית עמו בבית.... שיודע אתה להעיד שצנוע היה?

ובעצם, מה היה איכפת לרב נחמן, שאותו ספדן סתם הגזים? האם 'זה עולה כסף'? אלא עונה הגמרא: "....כשם שנפרעין מן המתים, כך נפרעין מן הספדנים, וכן מן העונין אחריהם", וביאר המהרש"א: שכמו שנפרעין מן המת על דבר מצוה שלא היה בו (על השלילה שהייתה בו) , כך נפרעין מן הספדנים - שמספרים על המת דבר טוב שלא היה בו, וכן "מן העונין אחריהם " – שעונים "אמן" ומודים בדבר.

וכן כתב בספר חכמת אדם' (כלל קנ"ה סעיף ו'); שהטעם שאין להוסיף בשבחיו של הנפטר, מפני שהוא לו למזכרת עוון, שיאמרו – לא רק שזה לא היה בו, אלא אפילו כך וכך עשה (חטאים ועבירות), ומתוך כך יבואו להזכיר חטאיו, ובכלל זה – הכותבים שבחים ותוארים על המצבות.

ידועה העובדה, שפעם ציוה הגאון הקדוש רבי יצחק אייזיק אפשטיין רבה של הומיל זצ"ל על משמשו שיתלווה עמו לבית העלמין, וייטול עמו גרזן. והנה, כשהגיעו, לקבר מסוים, ציוה רבי יצחק אייזיק על משמשו שימחוק בעזרת הגרזן את התוארים החקוקים על המצבה. אח"כ אמר הרב שעשה בזה טובה גדול לנפטר – כי בשמים תובעים מהנפטר את השבחים והתוארים הכתובים על המצבה. מטעם זה אגב, מנהג חב"ד, שבכלל לא מספידים.

וכי תאמר, שאף אם חטא אדם באחרית ימיו – מדוע לא יזכירו את זכויותיו בימי הראשית שלו? הרי סוף כל סוף, "צריכים להיות אובייקטיבים", היו לו גם מעשים טובים, "יש לקחת את הכל בפרופורציה", ומדוע שלא להזכיר דברים טובים שכן היו בו, לאחר מיטתו?

ובכן, קודם לכל, יש להקדים, כי אנו, בני אנוש המוגבלים בהשגותינו והקרוצים מחומר - איננו מתיימרים לדון דיני שמים, ולקבוע מהו 'החטא ועונשו'.

שמא ואולי, ייתכן, ובבית דין של מעלה, יעשו את המכלול, ויתחשבו בכל הקשור לפלוני-אלמוני בצדקותיו אשר עשה, אף כי החמיץ והרשיע באחרית ימיו. אלא, שהדילמה המרכזית הניצבת בפנינו הינה; מבחינה חינוכית וערכית, כיצד עלינו לנהוג? מהן ההשלכות החינוכיות על היחיד והציבור כאשר מהללים את ה'רישא' בתולדות חייו של הנפטר, בעוד שה'סיפא' הייתה שלילית, ועד כדי רמיסת כל הערכים שהמנוח דגל בהם בעידן ה'רישא'?

הבה, וניטול דוגמא מדינו ודמותו של ה 'זקן ממרא': ברמב"ם נפסק, כי 'זקן ממרא' האמור בתורה, הוא לא פחות מאשר "חכם מחכמי ישראל שיש בידו קבלה (כלומר, הוא מודה בתורה שבעל פה ובקבלת החכמים איש מפי איש), ודן ומורה בדברי תורה, כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל". כלומר, מדובר ברב אמיתי, תלמיד חכם גדול! והנה, למרות כל זאת ואעפ"כ, באשר בסוף, אותו גדול בתורה ירד מן הדרך אשר אחז בה בעבר (בכך שחלק על הסנהדרין וכו') – "גזרה עליו תורה מיתה". במילים אחרות: אדרבה, העובדה שמדובר באדם שידע את האמת, אלא שאח"כ התכחש אליה, אחד שכזה כבר לא נכלל בקטגוריה של 'תינוק שנשבה', אלא הוא על תקן של 'שנה ופירש', בבחינת "יודע את קונו ומתכוון למרוד בו"!

כאשר אתה בא לקלס ולשבח את אריאל שרון, על גבורותיו, תהילותיו ומעלותיו בעבר הרחוק, ומאידך, הפשעים כלפי אחיו בני ישראל, ההתנכרות המבהילה לשותפיו לדעה שנים הרבה, וכל זאת, אך כדי להציל את עורו ממלכודות משפטיות ("כעומק החקירות עומק הנסיגות") – בעבר הקרוב, זה, הפוך על הפוך; אך מגדיל את האובר-דראפט שלו.

נמצא אפוא, שבמקרה דנן, ההתמקדות במעלותיו של האיש - אינה לזכותו אלא ההיפך.

בקשר לחובת ההספד על מת מצינו בחז"ל 2 מטרות;

א. "יקרא דשכבי" – לטובת הנפטר,

ב. "יקרא דחיי" – לטובת החיים.

לאמור, אם דואג אתה לטובת הנפטר, ל'עתידו' בבית דין של מעלה – עדיף שתנצור לשונך, תתאפק מלהשתפך בשבחיו, כי בזה אתה אך מערער את עמידתו ומצבו בפני בית דין של מעלה. אינך גורם לו בכך טובה, אלא את ההיפך.

זה בקשר ל"יקרא דשכבי".

מאידך, אם אתה דואג ל"יקרא דחיי", כלומר שההספד נועד עבור החיים – וכמו שאמר שלמה המלך "טוב לילך לבית האבל מלילך לבית המשתה", והסיבה לכך; משום "והחי יתן אל ליבו", היינו, שכתוצאה מאמירת ההספדים - יתעוררו החיים והמלווים בהרהורי תשובה של הטבת דרכיהם ומעלליהם;

מה, אפוא פעלת בהספדך, כאשר העלית על נס, את דמותו של אדם, אשר הרס, החריב, ולא חמל. מי שגם על כבוד ה'קולגות' העכשוויות שלו, היינו שוכני עפר, לא חס, בכך שהביא לעקירת והטרדת מתים ממנוחתם וקבריהם. האם בצורה כזו מתקיים "והחי יתן אל ליבו" – בהאדרת דמות שכזו שאיננה ראויה לחיקוי? הרי, בכך, המאזין להספדים כאלה מפנים בקרבו שדי להיות בעל 'כרטיס מועדון', כלומר להימנות על המועדון הנכון – ואז. בלי קשר למעשיך, יכול אתה להישאר עטור בהילה של 'גבור ישראל'. בהחלט חינוך טוב.

"אמור לי מי ידידיך ואומר לך מי אתה" – אומר הפתגם. תא חזי, מיהם המחבקים את דמותו. זה כבר כמה שבועות, שדואגים חוגים מאד מסוימים בתקשורת ובפוליטיקה, לפרוק את כל מה שהם צברו במשך 8 שנים, במגירות 'החבצלת', ולשטוף את המוחות אודות 'מורשתו' של שרון, ולא נתקררה דעתו של שר החינוך, וברוח 'מורשת רבין' שלא הייתה ולא נבראה ואף משל לא הייתה – אשר הכריז על; התמקדות ב ..'מורשת שרון' בבתי הספר. כך, לא פחות.

מצטער על ההשוואה, אבל היא כמעט מתבקשת; ברוסיה הסובייטית הטיל הדיקטאטור סטאלין משימה על הסופר הידוע גורקי, לכנס את כל הסופרים, המשוררים ומושכי העט באותה תקופה, ולצוות עליהם באותה אסיפה, שכל רעיונותיהם ותוכן כתיבתם ישאפו לאחת: האדרת שמו של המנהיג...

תדרי הרדיו ו-3 רשתות הטלביזיה בישראל נרתמו השבוע למטרה אחת: 'גיוס' ההמונים למסע הלווייתו של שרון, וזאת, תוך כדי טפטוף למודע ולתת-מודע אודות גודל ערכו ומנהיגותו של האיש.

וזאתלא בכדי. זה חשוב להם מאד - להכשרת תודעת העם לקראת הגירוש הבא אותו הם שוב זוממים, לו הם מצפים ומייחלים. שוב, גירוש מחפיר ומחריד היל"ת של יהודים מיהודה ושומרון ומבקעת הירדן. חשוב, חשוב מאד מבחינתם, להעניק 'הכשר למהדרין' לאיש, אשר זכות ראשונים לו בהתכחשות טוטאלית לכל אשר הוא עצמו הטיף ובנה במשך עשרות שנים, לפיגורה אשר ייצרה את התקדים הנוראי שאפשר לדרוס במנעל מסומר יישובי ישראל. ולמרות כל זאת להישאר בתודעה - 'צדיק'. לא בכדי, יצחק שמיר ז"ל, חבר במועדון הלא נכון, לא זכה לאחר מותו, לאותו כבוד, לו זכה אריאל שרון. כי זה האחרון, הוא בהחלט דמות להזדהות בעיני התקשורת ושותפיה בשמאל, המקדמים הקמת מדינה פלשתינאית רצחנית לאורך הגבול המערבי, תוך כדי עידוד של "אוהבי" ישראל ברחבי העולם.

ברם, מסתבר, שלעם ישראל, יש חושים וחיישנים בריאים. בפונקציה הפוכה לפרופגנדה שסביב ההלוויה – ההמונים לא נראו כלל ועיקר, לא במסע ההלוויה, ולא ב'כבוד האחרון' (אשר נערך בסגנון נכרי, וכמיטב נוסח אומות העולם), שעשו לאיש ברחבת הכנסת.

מה שכן, "כבוד עשו לו במותו", דווקא הפלשתינאיים-העזתים, אלה שלמענם ועל מזבחם הקריב המנוח את אחיו היהודים תושבי גוש קטיף.

הם, שכני גוש קטיף, הפרטנרים לשלום, כיבדו את האשכבתא דאריאל ב'מטחי כבוד' בדמות רקטות מתעופפות ("דברים מתעופפים באויר" ש. פרס), סמוך ונראה להלווייתו ומקום קבורתו של האיש, בחלקה אשר כרה לעצמו (בכסף מלא כמובן), בחוות השקמים.

ט"ו בשבט תשע"ד