ב"ה יום שלישי, י"ג שבט תשפ"א | 26.01.21
ציור: ר' זלמן קליינמן
ציור: ר' זלמן קליינמן
ולקחתם לכם ■ סיפור לחג, זלמן רודרמן

לאחר שתמו דבריה ופסק בכייה, הורה הצדיק לגבאי לגשת שוב אל תחנת-המשטרה ולבטל כליל את התלונה. אחר-כך הוציא ממגירת שולחנו מעטפה ובה כסף והניחה על השולחן. "בשבילך", אמר ● הסופר ר' זלמן רודרמן מגיש סיפור מיוחד לחג-הסוכות ● מתוך 'בין הדגים לזמירות', חלק ג, שיראה אור בקרוב
מאת זלמן רודרמן
זה היה שנים רבות לאחר פטירתו של הצדיק רבי ישראל פרידמן, נכדו האחרון של הצדיק הנודע רבי ישראל מרוז'ין והשני בשושלת אדמו"רי הוסיאטין.

לילה אחד פרץ גנב לביתו בתל-אביב, הבית שבו התגורר לאחר עלייתו לארץ בהיותו כבן שמונים. רבי ישראל, שנודע כצדיק וכפועל ישועות, בחר להתיישב בתל-אביב דווקא ולא בירושלים, שלכאורה הייתה מקום מגורים טבעי יותר בעבורו, משום ש"בעיר זו אין צריחים של כנסיות ולא נשמעים בה פעמוניהן"...

בבית (השוכן עד היום ברחוב ביאליק בתל-אביב ומשמש בית תפילה) התגוררה אז נכדתו הישישה, הרבנית מרים באומינגר. לילה אחד, בעלותה על יצועה, שמעה הרבנית רחשים, אך היא לא ייחסה להם משמעות מיוחדת ועל-כן התעלמה מהם.

כשקמה בבוקר משנתה, נעשה לה 'חושך בעיניים'. מבט חטוף על הנעשה סביב הבהיר לה מיידית כי מקור הרחשים בליל אמש היה גנב שחדר לדירה ונטל עמו את כלי-הכסף שמצא; וכאלה, יש לציין, היו בבית רבים מאוד.

כמנהג בית רוז'ין, נהג גם סבה גינוני מלכות. הכלים בביתו היו מפוארים ומצוחצחים. קצתם באו לו בירושה מאביו ומסבו וקצתם הוענקו לו במתנה על-ידי חסידיו שרצו לפאר את ביתו בכלים נאים. אלה נהגו לחרוט את שמם על הכלי כדי שבעת-רצון יהיו נזכרים לפניו לטובה ולברכה.

בהקשר זה ראוי לצטט התבטאות של הצדיק מהוסיאטין בהזדמנות כלשהי. "אם יש בביתי הידור ואם יש בהנהגותיי פאר", אמר, "הרי זה חלק ממצוות 'כיבוד אב' שאני מחוייב בה".

לגודל יגונה וצערה התברר לרבנית הנכדה כי הגנב ביצע 'עבודה יסודית' ולא הותיר בבית דבר.

מבלי-משים הרימה מגבת מאחת הכורסאות שבסלון ולשמחתה גילתה תחתיה את מנורת החנוכה המפוארת ואת קופסת האתרוג היפהפייה. רק אז נזכרה כי יום קודם לכן הוציאה את שתי אלה מן הארון על-מנת לנקותן. ומכיוון שלא הספיקה להשלים את המלאכה את תומה הן נותרו על הכורסה, מכוסות במגבת שבה השתמשה. כך ניצלו השתיים מידיו החמדניות של הגנב.

השיבה הרבנית לארון את מנורת החנוכה והתיישבה על הכורסה, אוחזת בידיה את קופסת האתרוג. הקופסה הייתה צרופה מכמה סוגים של כסף, מעוטרת באבנים טובות ששובצו בה.

בעודה מתבוננת בקופסה המהודרת, צף ועלה בזיכרונה מעשה שאירע כארבעים שנה קודם-לכן, בהיותה אישה צעירה בבית סבה, הרבי, כאשר התגורר בווינה (אליה עבר מהוסיאטין, כמעשיהם של אדמו"רים נוספים לבית רוז'ין, עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה).

ומעשה שהיה כך היה:

זה היה ביום שישי, באחד מימי החורף הקצרים. אחד מבני-הבית ניגש לארון כלי-הכסף כדי להוציא את הגביעים לקידוש ולהציבם על השולחן. לפתע הבחין בחסרונה של קופסת האתרוג המהודרת. החל לשאול את בני-הבית אם מי מהם הוציאה מהארון או לפחות יודע היכן היא. כל הסובבים הנידו ראש בתימהון והצטרפו מיידית לחיפושים אחרי הקופסה הנעלמת.

ביום ראשון, לאחר שכל החיפושים בבית העלו חרס, פנה אחד מבני-המשפחה לתחנת-המשטרה ודיווח על היעלמותה של קופסת האתרוג היקרה. הוא הביע חשש כי היא נגנבה.

המשטרה נכנסה לעובי הקורה וביצעה חקירה מעמיקה. העקבות הוליכו אל נערה יהודייה, ממוצא הונגרי, יהודית שמה. הנערה עבדה פרק-זמן מסויים בבית הרבי וימים מספר לפני היעלם קופסת האתרוג, קטעה ביוזמתה את עבודתה בבית.

חיפוש שעשתה המשטרה בבית מגורי הנערה אימת את החשד. קופסת האתרוג היקרה אכן נמצאה בביתה של זו והיא הובלה אחר כבוד לבית-המעצר.

הקופסה הושבה למקומה והרבי ביקש מהגבאי לגשת לתחנת המשטרה ולבקש לשחרר את הנערה לכמה שעות, כדי שתבוא אליו לבירור העניין ולשיחה על המעשה שעשתה. המשטרה ניאותה לבקשה והנערה התייצבה לפני הצדיק בראש מורכן ובעיניים מבוישות.

התברר כי הנערה הינה מהגרת מהונגריה, מבית דל וחרב. אביה איננו בקו הבריאות ואף מכור לטיפה המרה. היא ואמה ושתי אחיותיה נאלצו לפרנס את עצמן ממלאכות מזדמנות. בראותה כי ההווה אינו מאיר לה פנים והעתיד לוט בערפל, החליטה להיפרד ממשפחתה ולצאת לחפש את מזלה במקום אחר. בדרך-לא-דרך התגלגלה עד שהגיעה לווינה.

ימים מספר התהלכה ברחובות העיר, בודדה וזנוחה, מחפשת מחסה ומסתור מזרם וממטר, ועבודה להתקיים ממנה.

לשמחתה מצאה במהרה עבודה בבית הרבי, ובו-בזמן נזדמן לה גם שידוך הגון – צעיר טוב לב, אף הוא ממוצא הונגרי. אולם שמחתה לקראת החתונה, שאף מועד נקבע לה כבר, נמהלה בעצב. שכן בעוד החתן שלח לה מדי פעם מתנות קטנות וחביבות שחיממו את ליבה, לה לא היה מה להשיב לו.

בצר לה – ולאחר ימים ולילות של חיבוטי נפש קשים – החליטה ליטול את קופסת האתרוג ולשגרה לחתנה. מצפונה ייסרה קשות על המעשה הנפסד, אך היא האמינה כי בבוא היום, לאחר שתקים את ביתה, תגלה לחתנה את מקור המתנה, והוא בוודאי ייעתר לבקשתה וישיב את הקופסה לבעליה. היא שכנעה את עצמה כי לא גניבה היא זאת, אלא שאלה שלא מדעת הבעלים...

אולם עתה, לאחר שנתפסה בקלקלתה, מכירה היא בטעותה ומבקשת עליה סליחה ומחילה. לכל אורך דבריה זלגו דמעות מעיניה.

לאחר שתמו דבריה ופסק בכייה, הורה הצדיק לגבאי לגשת שוב אל תחנת-המשטרה ולבטל כליל את התלונה. אחר-כך הוציא ממגירת שולחנו מעטפה ובה כסף והניחה על השולחן. "בשבילך", אמר בפנותו לנערה, "כדי שתוכלי לקנות לחתנך קופסת אתרוג מהודרת. השומעת את? קופסה מהודרת! ונא לא לקמץ בהוצאה...".

נבוכה התקרבה הנערה אל השולחן וביד רועדת נטלה את המעטפה. בטרם צאתה הורה לה הרבי לשוב אליו כעבור יום ולהציג לפניו את הכלי הנרכש.

למחרת היום שבה הנערה ובידיה קופסת האתרוג שקנתה במצוות הרבי. הרבי בחן אותה מכל עבריה. ובעוד עיניו מביטות בקופסה הנאה, פנה שוב אל הנערה ושאלה: "מדוע לא סיפרת כי עומדת הינך להינשא בקרוב וכי אין בידייך כסף להוצאות?".

הנערה שתקה, ושוב החלו דמעות לזלוג מעיניה.

ביקש הצדיק לשמוע פרטים נוספים על החתן ועל מועד החתונה. לאחר שקיבל תשובות לשאלותיו, השתתק לרגע קט ואז פנה אל הנערה ואמר: "את כל הנדרש לך תקבלי כאן. בכל נושא ועניין פני לגבאי ר' דוד. הוא יעמוד לימינך ואף ילווה אותך לחופתך כפי שנוהג כל אב בבתו".

פניה של הנערה נהרו משמחה ועיניה היו אסירות-תודה. השיב לה הרבי את קופסת האתרוג והעתיר על ראשה ברכות למזל-טוב ולבניין עדי-עד.

בכל הסיפור הזה נזכרה עתה נכדתו – שהייתה עדה לכל שלבי ההתרחשות – שעה שאחזה בידיה את קופסת האתרוג היפה והיקרה וליטפה אותה ברגש.
הנה כי כן, בפעם ההיא נעלמה הקופסה, אך כעבור זמן קצר הוחזרה למקומה. ואילו הפעם הזאת, כלומר בלילה האחרון, ניצלה קופסת האתרוג מלכתחילה ממעשה הביזה, ולמרבה השמחה – נותרה ברשותה.

י"ג בתשרי תשע"ד