ב"ה יום שלישי, כ"א חשוון תשפ" | 19.11.19
הרבי
הרבי צילום: מכון אבנר
וארא - קרח ואש ● פרשת השבוע החסידית

במכת ברד התחולל נס של "ואש מתלקחת בתוך הברד", בתוך הקרח בערה אש. לשם מה עשה הקב"ה נס מופלא זה ● מדוע דווקא אחרי מכת ברד פרעה הצהיר לראשונה "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" ● מה ההבדל בין מצרים לבין העולם כולו, ומה התוכן של אדמת הסחף שהנילוס משאיר על הקרקע ● למה כל העולם חורשים את האדמה לפני הגשם, ואילו במצרים לא * 'רשימה' של הרבי, מוגשת על ידי אלי' וואלף
הרב אלי' וולף

בפרשיות ו'ארא' ו'בא' התורה מספרת לנו על עשרת המכות שהקב"ה הכה בהם את המצרים, שמטרתם היתה כפולה, הן להראות לפרעה ולמצרים את כוחו ושליטתו של הקב"ה, למרות טענתו של פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל", והן כדי לשבור את קשי עורפו של פרעה.

בפרשתינו, פרשת וארא, אנו לומדים על שבעת המכות ממכת 'דם' ועד מכת 'ברד', ובפרשת בא נלמד על שלושת המכות האחרונות; ארבה, חשך מכת בכורות.

המכה האחרונה בפרשתינו הינה מכת 'ברד'.

בהוראתו של הקב"ה משה רבינו נוטה את המטה שלו כלפי השמים (ט כב-לה): "וה' נתן קולות וברד, ותהלך אש ארצה, וימטר ה' ברד על ארץ מצרים, ויהי ברד, ואש מתלקחת בתוך הברד, כבד מאוד".

ברד זה היה בו "נס בתוך נס" כדברי רש"י על הפסוק. הברד שהוא קרח, היה בו לא רק קרח, אלא "ואש מתלקחת בתוך הברד", בתוך הברד בערה האש. וכדברי רבי יהודא במדרש רבה על הפסוק, שהברד היה: "צלוחיות של ברד מלאות אש".

מכה מופלאה זו גרמה לשבירה משמעותית בקשיות עורפו של פרעה, ולראשונה מאז תחילת המכות, הוא הצהיר "חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים". בעקבות כל המכות האחרות פרעה אמנם הסכים, זמנית, לשלוח את עם ישראל, אך הוא לא יצא בהצהרה כה משמעותית של "חטאתי הפעם". רק בעקבות מכת ברד הוא הכריז כך.

דבר זה דורש ביאור, ראשית - לשם מה היה הצורך בנס מופלא שכזה שהקרח יכיל בתוכו אש, הרי המטרה של המכה היתה (כדברי הפסוק) כדי לשבור את העצים ואת בעלי החיים שהיו בשדות: "ויך הברד בכל ארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ואת כל עשב השדה הכה הברד, ואת כל עץ השדה שיבר", ולשם מה היה צורך בנס מופלא כזה שהברד יכיל בתוכו אש.

שנית, מדוע דווקא מכה זו גרמה לפרעה להכיר בחטאו, ולצאת בהצהרה של "חטאתי הפעם".

מצרים שונה מכל העולם, ומארץ ישראל במיוחד.

מים הם מקור החיים של העולם כולו. אך מקורות המים של מצרים, שונים מאלו של העולם כולו.

העולם כולו ניזון מן הגשם, ואילו מצרים – ניזונת ממימי היאור, מהנילוס. הנילוס היה עולה ומשקה את שדות מצרים.

כדברי הפסוק בחומש דברים (יא י) "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה – לא כארץ מצרים היא .. הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה – למטר השמים תשתה מים". ארץ ישראל שותה מים מימי הגשמים, ואילו ארץ מצרים שותה מן הנילוס.

מה משמעות הדבר: כאשר העולם כולו זקוק למים – האנשים נושאים את עיניהם אל השמים. האדם מבין שהכל תלוי בברכה ובשפע המגיע מלמעלה. העולם זקוק לכוחו ולברכתו של הקב"ה כדי שנוכל לחיות ולהתקיים.

הגשם המגיע מן השמים, מביא את בני האדם להכיר בכוחו ובעליונותו של הקב"ה.

יתרה מזו, כדי שיהיה גשם בשמים, בעננים – זקוקים קודם כל לאידי מים שיעלו מלמטה, כדברי הפסוק בבראשית (ב ו) "ואד יעלה מן הארץ – והשקה את כל פני האדמה".

משמעות הדבר היא, שכדי שנזכה לקבל שפע מלמעלה, אנו נדרשים להתעדן ולהתעלות. כדי שנזכה לגשם של "והשקה את פני האדמה", נדרשת מהאדם עבודת של "ואד יעלה מן הארץ", אנו צריכים לשפר ולהיטיב את מעשינו.

בנוסף לכך, כשאנו רוצים לנצל את מי הגשמים ולהשתמש בהם – נדרשת מאיתנו חרישת האדמה.

משמעות חרישת האדמה היא, שהאדם צריך "לחרוש" ולטחון את ה"ארציות" שלו, לבטל את היישות והחומריות שלו – ואז הוא זוכה שיירד לו שפע מלמעלה, והוא ינוצל כראוי.

לעומת זאת, מצרים – היא לא מביטה כלל כלפי מעלה, מצרים אינה ניזונת מן הגשם, היאור עולה ומשקה אותה. אין לה כל רגש של ביטול כלפי כח עליון. היא חשה מעצמה ישות אבסולוטית.

יתרה מזו, לא זו בלבד שהיא לא נדרשת למי הגשמים, היא גם לא נדרשת לחרישת הקרקע, היא לא "שוברת" את עצמה כלל. כשהנילוס עולה – הוא משאיר אחריו על הקרקע שכבת עפר פוריה, שרק מוסיפה לישות והארציות של מצרים. וכדברי פרעה (יחזקאל כט ג) "לי יאורי, ואני עשיתיני", ומבאר רש"י: "איני צריך לעליונים. כי יש לי יאורי המספיק לי כל צרכי".

כאשר האדם נוהג כנדרש והוא "חורש" את הקרקע שלו, כאשר הוא נוהג בגישה של "ואד יעלה מן הארץ", כאשר הוא מביט כלפי מעלה ומבין שהכל רק בכוחו של הקב"ה. כאשר התחושה שלו כלפי הקב"ה היא מתוך שפלות, כמו "מים", שהתכונה שלהם היא שהם יורדים ממקום גבוה אל מקום נמוך, תכונה של שפלות –

אזי האדם זוכה - ויורדים לו גשמים. היות והוא מתנהג כמו "מים", לכן הוא זוכה לקבל מים.

אך אדם שנוקט בגישה אנוכית של "לי יאורי", אדם שלא חורש את עצמו כלל, ואדרבה, היאור עולה לקראתו ומניח עליו עוד שכבה של עפר, ועוד שכבה של עפר, אדם שהגסות והחומריות שלו רק גדלים כל העת –

אדם שכזה, מכיל בעצמו שתי תנועות נפש מקבילות:

מחד – הוא קר לחלוטין כלפי הזולת, לא אכפת לו מהשני כלל. הזולת כלל לא מעניין אותו.

מאידך – הוא שקוע רק בעצמו, עם הישות והמציאות שלו, והוא עושה זאת עם מלוא החום והרגש.

בעקבות הנהגה זו של פרעה, הוא קיבל באופן של "מידה כנגד מידה" - את מכת ברד.

ראשית דבר, הראו לפרעה שיש צורך בעליונים, שלא יחשוב שהכל מגיע מהיאור "ואיני צריך לעליונים", אלא העולם זקוק לגשם, הכל מגיע מלמעלה. ולכן הפסוק כותב: "וימטר ה' ברד", ראשית דע לך שיש "וימטר", יש מטר, גשם. הכל מגיע מלמעלה.

ובגלל ההתנהגות והגישה שלכם – המטר הופך לברד, "וימטר ה' - ברד". ובאמצעות ברד / גשם זה – תלקו.

והמכה של הברד היא, מידה כנגד מידה, בהתאם להתנהגות והגישה שלכם: הגישה של מצרים היא קור כלפי הזולת וחום כלפי עצמו. לכן הברד היה בדומה לזה - קרח מבחוץ, קור כלפי חוץ, אבל הוא היה עם אש מבפנים, חום כלפי עצמו.

"ואש מתלקחת – בתוך הברד". "צלוחיות של ברד" מבחוץ, והם "מלאות אש".

כאשר פרעה קיבל מכה זה, כאשר הוא הפנים את העובדה שהשיטה של "לי יאורי", שכאילו "איני צריך לעליונים" – אינה נכונה. כאשר הוא הבין שגם מצרים תלויה בכוחו של הקב"ה, הקב"ה בעל הבית על העולם כולו ועל מצרים: "וימטר ה' ברד" – שהכל מגיע בכוחו המטר מלמעלה –

אזי הדבר גרם לו לשבירה, הוא הגיע להכרה של "אני ועמי הרשעים", ואילו "ה' הצדיק".

(רשימות חוברת כז)

כ"ח בטבת תשע"ג