ב"ה ערב ש"ק, כ"ו מנחם-אב תשע"ז | 18.08.17
שער הכתבה המרתקת ב"בקהילה"
שער הכתבה המרתקת ב"בקהילה"
אחרי 80 שנה: יומן קהילת חב"ד חברון נחשף באפריקה

אחרי למעלה מ-80 שנה בהן היו הכול בטוחים כי יומן קהילת חב"ד בחברון נשרף ונכחד בפרעות תרפ"ט, צץ היומן כמתהום הנשייה והתגלה ב...דרום-אפריקה ● הדבר התרחש בזכות ובמהלך עבודתה של עורכת דין וציירת תל-אביבית על ספר המתעד את תולדות משפחתה, משפחת יפה, בעלת אילן יוחסין מפואר וממקימות היישוב החב"די בעיר האבות
זלמן רודרמן, בקהילה
כמעט 25 שנות תחקיר וכתיבה התקרבו ובאו אל סיומן.

הגב' אביבה מרים נאמן, ילידת תל אביב ומאושיותיה, עמדה סוף סוף להגשים את חלומה ולהוציא לאור ספר שיתעד וינציח את תולדות משפחתה, משפחת י?פה (שם המנוקד בקמץ קטן ועל כן נהגה כמו יופה).

אילן היוחסין של משפחת יפה מטפס ועולה עד דוד המלך. לפי אחת המסורות שם המשפחה נשאב מתיאורו של דוד בפסוק כ"אדמוני עם יפה עיניים". ולפני כ-200 שנה נמנו כמה מבני המשפחה עם מייסדי הקהילה החב"דית בעיר מלכותו הראשונה של בן ישי, הלוא היא חברון. קהילה זו נוסדה על ידי כ"ק האדמו"ר הרה"ק רבי דובער זי"ע, השני בשושלת אדמו"רי חב"ד, והיא נגדעה באכזריות בפרעות תרפ"ט.

העבודה על הספר הושלמה כמעט לגמרי כאשר בביתה של הגב' נאמן בצפון תל אביב נתקבלה יום אחד שיחת טלפון שכמו חייבה אותה לעצור הכול ולבחון מחדש את כל מה שעשתה.

בכתיבת הספר החלה הגב' נאמן בשנה האחרונה לחיי אמה, חנה פרומה נאמן, שמחלת הסרטן הכריעתה בחורף תש"מ והיא כבת 75. כל אותה שנה זנחה הבת את עבודתה המשרדית כעו"ד המתמחה במקרקעין וכן את המכחול בו נהגה למשוך בכל עת מצוא, על נייר, עץ או בד, והתמסרה לחלוטין לאמה. בין טיפול קשה אחד למשנהו, הייתה מסיעתה לקונדיטוריה תל אביבית שקטה, שם היו השתיים יושבות על כוס קפה ועוגה, ומגלגלות בשיחה, בעיקר על ההיסטוריה המשפחתית של האם.

עולם קסום ורב מעללים החל נפרש על ידי האם באותן שעות של מנוחה והתרגעות. סיפורים על עליות מחו"ל לארץ ישראל, על מסעות גבאי צדקה (שד"רים) מהארץ לחו"ל, על בתי דפוס נודדים, על שודדי דרכים או סתם ישמעאלים מתנכלים ועוד ועוד – עובדות מבוססות בצד אגדות לא מאומתות שעברו במשפחה מפה לאוזן. בבואה לביתה הייתה אביבה מרים רושמת את סיפורי האם, לבל תשכחם.

כעבור כשנה נפטרה חנה פרומה. בתום ה'שבעה' חזרה בתה אל רשימותיה וראתה בהן סוג של צוואה שעליה למלאה. בליבה גמלה החלטה – להשלים את המלאכה ולהביא לדפוס את הסיפור המלא של המשפחה, מאז עליית ראשון בניה מרוסיה הלבנה לחברון, עד ימינו. במשך שנים כיתתה רגליים ופגשה בני משפחה, שוחחה עם ענפים רחוקים מחו"ל, התכתבה עם חוקרים וספרנים, ליקטה בקנאות כל פיסת מידע היסטורית.

בין לבין היא הוסיפה לעסוק בתחום התמחותה המקצועי וכן הציגה תערוכות מציוריה, שכמה מהם אף זכו בפרסים בינלאומיים. היא מציירת ציורים מופשטים של נופים בעיקר. אבל לאורך כל הזמן הזה היה לבה נתון לספר שעליו עבדה.

לפני שנים מספר, כשהספר כבר היה מוכן לעימוד, צלצל כאמור הטלפון ונתקבלה השיחה הנזכרת. אלא שבאופן העשוי להפתיע, השיחה הזאת דווקא גרמה לנאמן שמחה והתרגשות בל יתוארו.

מוכרחים לעשות סטופ

על קו הטלפון הייתה אסתר כהן מדרום אפריקה, בת של בת דודה של האם המנוחה. בפיה של כהן, שהשמועה על העבודה המשפחתית הגדולה שמבצעת נאמן הגיעה עד אליה, היה סיפור מוזר, כמעט הזוי. "זה לא מכבר פגשתי אדם הטוען כי מצא באיזו גניזה יומן בכתב יד ועליו חותמת של הקהילה היהודית בחברון", אמרה.

לשמע דבריה ניתרה נאמן כנשוכת נחש. "לא ייתכן שמדובר ביומן קהילת חב"ד בחברון", מלמלה בפסקנות, ספק לעצמה ספק לאוזני בת שיחה?. "מדוע, לא ייתכן?", תהתה הקרובה הרחוקה. "מפני שהכול יודעים שהיומן הזה נכחד בפרעות תרפ"ט כשהפורעים רצחו את מזכיר הקהילה והעלו באש את משרדו", השיבה לה נאמן.

"אני לא יודעת באיזה יומן מדובר וגם לא יכולה להתחייב לך לגבי האותנטיות שלו", השיבה הדוברת מעבר לקו, "אבל אני כן יכולה לצלם אותו בעבורך ולשלוח לך את העותק". נאמן התקשתה לכבוש את התרגשותה. "בבקשה ממך, עשי זאת בהקדם!", התחננה. כעבור שעות מספר טלפנה כהן שוב והודיעה לה כי צילמה את היומן, הכניסה את הדפים המשוכפלים למעטפה סגורה ומסרה אותה לאדם שטס באותו יום מיוהנסבורג לישראל.

למחרת היום טלפן לנאמן אדם דובר אנגלית. הוא מסר לה כתובת של אולם חתונות בו יהיה בערב והזמין אותה לבוא ולאסוף משם את המעטפה שנמסרה לו. נאמן עשתה כדבריו ובאה. ביד רועדת נטלה את המעטפה מידי האיש שמבטיו הסגירו חשדנות רבה. במילים חמות מאוד הודתה לו על השליחות החשובה שביצע למענה.

אלא שלנוכח התרגשותה היתרה ותודתה העמוקה של נאמן, נהפכה חשדנותו של האיש לצינה של ממש. "אני לא יודע מה יש במעטפה הזאת, לא מעוניין לדעת מה יש בה ומרגע זה והלאה גם אינני מכיר אותך", אמר לה בטון קר וקשוח. רק מאוחר יותר העלתה נאמן הנדהמת והפגועה השערה, כי האיש סבר, כפי הנראה, שהשתמשו בו כבלדר להברחת יהלומים...

נאמן שבה לביתה ופתחה את המעטפה הגדולה. היא הייתה צריכה לשפשף את עיניה כדי להיות בטוחה שמה שהיא רואה – אמיתי. בידיה היא החזיקה צילום מוגדל ואיכותי של יומן הקהילה החב"דית בחברון, שחיי אבותיה וזקניה שזורים בהם שזור היטב. כ-80 שנה היו הכול בטוחים כי היומן הזה נכחד מעל פני האדמה. כל ימיה שמעה במשפחתה על אובדנו המכאיב של היומן יקר הערך, המתאר כל מאורע חשוב בחיי הקהילה. והנה, דווקא היא זוכה לגלותו ולהחזיק בו!

המשמעות הייתה ברורה: מוכרחים לעשות סטופ עם הספר ולבחון הכול מחדש, לאור הנתונים שביומן. כמו כן, תידרש עבודת השלמה נרחבת של הספר, תוך שילוב כל המידע החדש האצור בין דפי היומן האבוד שלפתע צץ כמתהום הנשייה.

סימני-קריאה עד סוף השורה

כל אותו הלילה ישבה נאמן עם צילומי היומן, קראה אותו בשקיקה, שברה את עיניה כדי לפענח עמודים שהיו מטושטשים וכתב יד שלעיתים נרשם באותיות קטנות וצפופות. כשהשחר עלה כבר ידעה בבטחה כי בידיה אוצר בלום.

איך וכיצד עשה היומן את דרכו הארוכה מחברון לדרום אפריקה? על כך גם היום, שנים לאחר מציאתו, אין לה כל תשובה ולמעשה לאיש אין תשובה על כך. היא יכולה רק להעלות ספקולציות אפשריות. למשל, שביום הפרעות בחברון ביקר תייר מחו"ל – נניח, מדרום אפריקה – במשרדי הקהילה. מזכיר הקהילה שכבר הריח באוויר את תמרות העשן ושמע את צחצוח החרבות מהרחוב, החליט להקדים תרופה למכה ולהציל את היומן ההיסטורי. הוא מסר אותו לידי התייר וביקש ממנו לשמור עליו מכל משמר.

כעבור שעות מספר נרצח המזכיר ואילו התייר, שעזב את חברון מבעוד מועד, נסע עם היומן בחזרה לארצו. איש לא ידע שהיומן בידיו ועל כן גם מעולם לא נדרש אותו תייר להחזירו. והתייר עצמו? ספק אם הבין את חשיבות המסמך שבידיו.

אבל זוהי, כאמור, ספקולציה בלבד.

למחרת בבוקר החליטה נאמן לעשות שני דברים. האחד, לצלם שני עותקים נוספים של היומן. והשני, להעניק את אחד העותקים לאנשי חב"ד בחברון. זה הרי שלהם! אמרה בליבה, ובצדק.

כאן אירע דבר מה אירוני. נאמן התקשרה לבית חב"ד בחברון. "האם אני מדברת עם מזכיר קהילת חב"ד בחברון?", שאלה את הטלפונאי שמעבר לקו. האיש, שלא דקדק בזוטות ולא טרח להבחין בין 'קהילת חב"ד חברון' ל'בית חב"ד בחברון', השיב בחיוב. לנוכח תשובתו דימתה לרגע נאמן כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה וכי הדובר עמה אינו אלא ממלא מקומם וממשיך דרכם של מזכירי קהילת חב"ד ההיסטורית בחברון... אלא שהדובר הצעיר, שככל הנראה לא שלט בפרטי המידע ההיסטורי, התקשה לרדת לסוף דעתה של האישה המבוגרת מתל אביב. תגובתו הייתה סקפטית ואדישה.

מאוכזבת קשות מהיחס של 'מזכיר קהילת חב"ד בחברון', החליטה הגב' נאמן לשגר הודעת דוא"ל אל הרב שלום בער לוין, הספרן הראשי של ספריית חב"ד העולמית, השוכנת בניו-יורק. נאמן ידעה גם כי הרב לוין חיבר בעבר ספר מחקרי בשם 'תולדות חב"ד בארץ הקודש', שיותר ממחציתו מוקדשת לתולדות קהילת חב"ד בעיר האבות. היא ידעה זאת גם משום שבעבודתה היא מרבה לאזכר ספר זה, לצטט מתוכו, ופה ושם אף להשיג עליו.

בהודעתה סיפרה בקצרה על כתב היד שהתגלה בדרום אפריקה ועל צילומו הנמצא בידיה. את ההודעה היא חתמה בשאלה, "האם אתה מעוניין בעותק מהיומן שבידיי?". לא חלפו אלא שלוש דקות מאותו רגע ועד להודעת הדוא"ל החוזרת שקיבלה מהרב לוין. זו הכילה מילה אחת בלבד, "בוודאי", ועשרות סימני-קריאה שבאו אחריה ומילאו את כל השורה...

לאושרה של נאמן לא היה גבול. הידיעה כי בידיה מסמך בעל ערך רב, זכתה עתה לאישור גם מהרב לוין, מגדולי החוקרים וההיסטוריונים החרדיים בזמננו ו'אנציקלופדיה מהלכת' בכל הקשור לתולדות חב"ד. בהמשך היא כמובן העבירה לידיו עותק מצולם של יומן הקהילה האבוד.

החסיד מתקשה להיפרד

לא חלף זמן רב וספרה של נאמן, 'חברון שלנו' שמו, ראה אור. קרוב ל-300 עמודים בפורמט אלבומי, עם טקסט באותיות לא גדולות, גדושים ומלאים בסיפורה המפעים של משפחת יפה בארץ ישראל. אלא שהספר איננו תוחם עצמו בגבולותיה של משפחת יפה בלבד. הוא שופך אור על תולדות קהילת חב"ד בחברון ואף על קורותיו של כלל היישוב היהודי בעיר האבות.

'חברון שלנו' פוסע, כאמור, בעקבות בני משפחת יפה, שהוותיק מביניהם בהקשר הזה הוא ר' ישראל יפה, תושב קאפוסט, עיירה הסמוכה לעיר שקלוב, ומחסידיו הנאמנים של רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל ה'תניא' ו'שולחן ערוך הרב'.

אמנם עובדתית, שניים מבניו של ר' ישראל – ר' משה יפה ור' דוד יפה – הקדימו את אביהם ועלו ארצה כמה שנים לפניו, אך מבחינת סדר הדורות, ר' ישראל הוא הראשון והקדום בבני המשפחה שעלה והתיישב בחברון.

ר' ישראל היה איש אמיד, עתיר נכסים ובעל בית דפוס, עובדה שזיכתה אותו לאורך השנים בכינוי 'המדפיס מקפוסט'. בבית הדפוס שלו, שנודע באיכות אותיותיו הגבוהה, הודפס בין השאר סידורו של בעל ה'תניא', עם ביאורים על פי הסוד והחסידות.

בספרה מציינת נאמן כי "שני סיפורים חוזרים בגאווה רבה, מסופרים מהורים לילדיהם וזכורים כמעט על ידי כל ענפי המשפחה עד עצם היום הזה. אני עצמי", כך היא כותבת, "התפלאתי לגלות איך במשפחות שכבר איבדו את הקשר ביניהן חוזרים ומספרים אותן עובדות כמעט באותן מילים. שני סיפורים אלה הם סיפור הדפסתו של סידור התפילה של ה'תניא' וכן אותו סיפור מופלא על הדרך בה יצא האדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן, ז"ר) מבית הכלא (בו היה כלוא מאז א' חול-המועד סוכות תקנ"ט – 1798), כשהוא רכוב ונישא על כתפיו של ר' ישראל (יפה, ז"ר)".

בשנת תקע"ז (1817), כארבע שנים לאחר פטירת אביו, בעל ה'תניא', מחליט בנו וממשיכו, רבי דובער זי"ע, לייסד יישוב חב"די בעיר האבות. בין החסידים שהוא בוחר לשלוח לחברון, גם ר' ישראל 'המדפיס מקפוסט'. המסורת המשפחתית מספרת, כי ר' ישראל התקשה להיפרד מרבו, שכן חפצו עז היה להמשיך להסתופף בצילו ולשמוע מפיו 'חסידות'. או-אז הבטיח לו רבי דובער כי ישלח לו מעת לעת 'כ??תבים' לארץ ישראל. "ואכן היה שולח אליו מאמרי חסידות הכתובים בעצם כתב ידו".

זמן קצר קודם עלייתו לארץ נחל ר' ישראל הפסד כספי עצום כאשר לקח על עצמו להוציא לאור מהדורה חדשה ויוקרתית של התלמוד הירושלמי. אולם "בזמן שהוא יגע, טרח, תיקן והשלים, מיהרו מתחריו מדפוס 'האחים מסלאוויטה' והוציאו בזריזות את התלמוד הירושלמי. על אף שההוצאה שלהם לא הייתה מהודרת כזו של 'המדפיס מקפוסט', הם מילאו את הדרישה בשוק היהודי, כך שלספרו של ר' ישראל יפה לא היה כבר ביקוש. הוא איבד בהוצאה מפוארת זו את כל הונו, ירד מנכסיו והסתבך בחובות".

חוצפתו של 'הרב השחור'

סיפורי בית הדפוס של ר' ישראל יפה סיפקו לו הרפתקאות נוספות, לאו דווקא חיוביות, גם לאחר עלייתו לארץ. זאת לאחר שהחליט להעלות עמו ארצה גם את מכונות הדפוס שלו. דפוס שכזה עתיד היה לתת לו מקור פרנסה ואף לתרום משמעותית לפיתוח החיים היהודיים והתורניים בחברון ובארץ ישראל כולה.

בסיומו של מבצע לוגיסטי מורכב וממושך, הצליח אכן להעלות את כל הציוד הכבד לארץ. אלא שדווקא כאן, על אדמת הארץ, בדרך לחברון, הותקפו ר' ישראל וחבורת החסידים שעמו על ידי שודדי דרכים ערבים שנטלו מהם את כל אשר להם, כולל את הדפוס וציודו, האותיות וכל החלקים. כל אשר נותר מהדפוס המפואר של קפוסט היה רק הבסיס, שמפאת גודלו וכובדו לא הצליחו השודדים לקחתו.

לימים הביא הבסיס שנותר לפליטה, תועלת וברכה. היה זה כאשר בשנת תקצ"א (1831) עלה ארצה ר' ישראל ב"ק מברדיצ'וב והתיישב בצפת. ב"ק הביא עמו מכבש עץ ואותיות דפוס ולמעשה הקים את בית הדפוס היהודי הראשון בארץ ישראל. לאחר שלוש שנות פעילות של הדפוס התרחש מרד הפלחים בצפת ובית הדפוס הועלה באש. ב"ק הצליח לשחזר את כל חלקי הדפוס, אך לא יכול היה להפעילו מחמת העדר תושבת למכבש. יום אחד נודע לו כי בחברון נמצא בסיס כזה. וכך, הבסיס של ר' ישראל יפה מקפוסט חבר למכונות ולאותיות של ר' ישראל ב"ק מברדיצ'וב – והיו לדפוס אחד.

סיפורים מרתקים רבים מגוללת נאמן בספרה. אחד מהם הוא על 'הרב השחור', שמירר את חייה של קהילת חב"ד בעיר ולמרות זאת זכה לקצבה חודשית שמנה במיוחד מקופת ה'כולל' שמקורותיה באו בעיקר מגיוס תרומות בחו"ל. מי שזכה לכינוי זה היה לא אחר מאשר... שייח' ערבי, עבד אל-רחמן עיסא עמר שמו, תושב הכפר דורא שליד חברון. אל-רחמן הנהיג כנופיה אלימה שהורכבה משמונת אחיו ומחבר מרעיהם.

וזה דבר המעשה: "פעם בא אל-רחמן לבית ר' לוי-יצחק סלונים (מזכיר ה'כולל' באותם ימים, ז"ר) ומצא על השולחן את דמי החלוקה ופנקסי ה'כולל'. חקר ודרש בטיב המסמכים ולבסוף אמר לר' לוי יצחק: 'יודע אתה שיש לאל-ידי לקחת הכול, אבל איש ישר אנוכי ולא אקפח מחיית העניים. אולם מוצא אני לעצמי זכות, בשכר הגנתי עליכם (ובשפה עדכנית: פרוטקשן, ז.ר.), להיות נרשם ברשימה כאחד מחשובי הרבנים'. מאז הוכתר ונקרא שמו בפנקסי חב"ד 'הרב השחור' והיה מקבל ככל היהודים – אתרוגים (תמיכה עיקרית), לולבים (תוספת ליחסנים) והדסים (תמיכות בהתאם לנסיבות – עזר לחולים, נישואין, יולדות וכו')".

בכינויים אלה – אתרוגים, לולבים והדסים – השתמשו אנשי ה'כולל' כדי להגן על התורמים שהתגוררו ברוסיה, מפני הצנזורה המקומית, לבל ייחשדו כמסייעים בכסף לממלכה העותומנית.

"בחלקים רבים של הארץ", כותבת נאמן, "היו שודדים שהפילו את חיתתם על הסביבה ושדדו דמי חסות. אולם רק לשודד זה הייתה החוצפה התהומית והנבזות לדרוש להירשם ולקבל שכר כרב". היא גם מוסיפה ומציינת, כי "בגלל הכינוי 'הרב השחור' נוטים לפעמים להתייחס לסיפור כאל קוריוז ולספרו אגב התבדחות, ולא פעם שמעתי את הסיפור בהקשר כזה. אולם, לא הייתה כל בדיחה במצב. התעללויותיו של הפושע ביישוב היהודי בחברון, ספרדי כאשכנזי, היו נושא לדאגה לכל מי ששלום היישוב היה לעיניו".

בזכות הטלפון והטלגרף

מטבע הדברים, פרק נרחב במיוחד בספר עוסק במשפחתה הקרובה של נאמן, ששני הדורות האחרונים שלה, שמרו אומנם על קשר חם עם המסורת (אביבה מרים ואחיה התחנכו במוסדות דתיים בתל אביב), אך עם זאת קשה לומר כי אורחות חייהם הם המשך ישיר וטבעי לשושלת החסידית החברונית המפוארת.

הסיבה לכך נעוצה בגירושם בשנת תרס"ד (1904) של התושבים האשכנזים שהחזיקו בנתינות רוסית מהארץ. באותה שנה פרצה מלחמת רוסיה-יפן ובמהלכה כרתו הרוסים ברית עם האנגלים, אויבי השלטון הטורקי ששלט אז בארץ ישראל. הנתינים הרוסים נתפסו אפוא כחלק מגוש המדינות העוין. בעקבות זאת נאלץ סבה של אביבה מרים, ר' אברהם יצחק יפה, לרדת למצרים. כעשרה ילדים נולדו לר' אברהם יצחק ולרעייתו שרה, מתוכם שניים במצרים, אך שישה מהם נפטרו בגיל צעיר ורק ארבעה שרדו והתבגרו.

ר' אברהם יצחק עצמו נפטר אף הוא בגיל צעיר. הדבר אירע במצרים ושם גם נקבר. אלמנתו וילדיו נותרו עזובים ועניים, והבן הבכור, אריה צבי, שהיה אז כבן 17 בסך הכול, נהפך למפרנסם העיקרי. בתנאים הללו ובמצב הנתון, נשלחה הבת הצעירה חנה פרומה (אמה של אביבה מרים) ללמוד בבית ספר של נזירות, וזאת לאחר שהנזירות התחייבו מראש לפוטרה מלימודי דת.

חינוכה של חנה פרומה בבית ספר זה הסתיים באופן פתאומי, כאשר יום אחד הגיעה אמה, שלא כמתוכנן, לבית הספר ומצאה את בתה כורעת על ברכיה עם חברותיה ו'מתפללת'. "סבתא", מספרת נאמן בספר, "בשמלותיה הרחבות ובתלבושת יהודית מהיישוב הישן בירושלים, נחרדה, תפסה את אימא בידה וגררה אותה משם בבהלה. למותר לציין שאימא לא חזרה יותר לבית הספר של הנזירות. במקומו היא נשלחה לבית ספר אליאנס".

אלו הן אפוא האווירה והנסיבות בהן גדלו אמה של נאמן ואחיה. לארץ ישראל הם חזרו בשנת תר"פ (1920), תחת שלטון המנדט הבריטי. הבריטים שביקשו לחבר את 'פלסטינה' אל העידן הטכנולוגי שהיה אז בראשיתו, חיפשו אנשים שהבינו בטלפון ובטלגרף, וכך הם הגיעו אל אריה צבי יפה במצרים. אריה צבי שהתמצא בתחומים אלה, התנה את בואו לארץ בהסכמת הבריטים לצירופם של אמו, אחיו ושתי אחיותיו. הבריטים הסכימו, וכך חזר ענף זה של המשפחה ארצה.

כיום, 90 שנה אחרי, ממלאים צאצאיו של ר' ישראל יפה, 'המדפיס מקפוסט', את כל מרחבי הארץ. קורותיהם, כולל מידע עדכני על שמותיהם, מקומות מגוריהם ותחומי עיסוקם, מופיעים ב'חברון שלנו'.

"ספר זה", כותבת נאמן בהקדמה לספרה וכך גם בגב הספר, "הוא סיפור אהבה של בני המשפחה לארץ ישראל. בשל אהבה זו הם עזבו את בתיהם, עלו בייסורים לארץ ישראל, עברו בה תלאות רעב, מגפות, סבל ופרעות, אבל דבקו בארץ אבות".

כ' בחשוון תשע"ב