ב"ה ערב ש"ק, י" אדר א' תשע"ט | 15.02.19
הרב ספושינסקי אוחז את התמונה בה הוא נראה לצד ה'ברכת שמואל'
הרב ספושינסקי אוחז את התמונה בה הוא נראה לצד ה'ברכת שמואל' צילום: לביא נצר
נחשף החב"דניק שמאחורי התמונה עם ר' ברוך בער

הוא נולד בעיירה "ללא חסיד אחד", התיידד עם נכדו של הגאון הנודע רבי ברוך בער לייבוביץ' זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל' שהחליט לקחת אותו תחת חסותו, בישיבה בקמניץ, שם הפך לאחד מתלמידיו חביביו. בשבתות וימים טובים אף סעד על שולחנו בביתו ● רבי משה חיים ספושינסקי, חסיד חב"ד המכהן כיום כרב בית הכנסת נוסח האר"י המיתולוגי במונטריאול, זוכר את אהבת האמת בין בחורי הישיבה החסידיים ל'מתנגדים' ● בכתבה מרתקת באדיבות משפחה נחשף סיפורו המרתק של האיש שהוא חסיד חב"ד אך שומר באדיקות על היארצייט של ה'ברכת שמואל'
ישראל בסר, מונטריאול

המולת העיר הגדולה נעצרת בפתח הבית הקטן שצופה אל ה'מונט רויאל' המפורסם, שהעיר מונטריאול נושאת את שמו.

הרב משה חיים ספושינסקי, רבו של בית הכנסת ההיסטורי 'נוסח האר"י', אותו ייסד חמיו המנוח עם קבוצה של יהודים מרוסיה, ממתין לנו נמרץ מתמיד, כשעיניו התכולות מחייכות בשובבות, ושום דבר במראהו החיוני אינו מסגיר את שנות התלאה הארוכות שהוא נושא עליו.

הבית הוותיק בקהילה היהודית של מונטריאול מעוטר בתמונות ובעציצים שמעידים על שנות טיפוח ארוכות. בעבור הרב ספושינסקי מעוטר הבית הזה בתמונה אחת ויחידה: תמונת חייו שבה הוא נראה לצדו של רבי ברוך בער ונכדו הצעיר באותם ימים, יהושע. במשך שנים ראתה התמונה המפורסמת אור בספרים ובכתבי עת שונים. הכל זיהו את רבי ברוך בר ואת נכדו האהוב, אך שמו של הנער הנוסף הנראה אף הוא קרוב לראש הישיבה ולנכד, לא נודע. רבים ניסו לפתור את התעלומה ולגלות מיהו הנראה כבנו המאומץ של רבי ברוך בער, אך רק כעת, 71 שנים לאחר פטירתו של גאון ישראל, איתר 'משפחה' את התלמיד הנוסף, הלא הוא הרב ספושינסקי.

לא רבים נותרו מהדור שידע את רבי ברוך בער במראה ולא בשמועה ובסיפורים. לא רבים עדיין זוכרים את הימים הגדולים הללו, מעטות הן האוזניים שהתענגו על שמיעת שיעורי 'רבי ברוך בער' או זכו לשעת התעלות ישיבתית לצלילי זמירות השבת הבלתי נשכחות סביב שולחן השבת שלו. לא רבים אשר ראו את פניו המאירות, המעוטרות בכיפתו הענקית וממסוגרות בפאות לבנות מתנופפות.

הרב ספושינסקי הוא השריד שעוד נותר מ'שם' כדי להעיד.

הוא לא רק זוכר, הוא עדיין חי את קורות הימים הללו, כאילו התרחשו זה לא מכבר ועדיין הם חיים וקיימים. "אילולא הרב'ה שלי, לא הייתי כאן היום", הוא אומר כשדמות דיוקנו של ה'רב'ה' עומדת מול עיניו. "אני חב לו את כל חיי".

כיסא ביער

מהסלון החמים בבית במונטריאול משיב אותנו הרב ספושינסקי אל תחנת חייו הראשונה בפולין.

הרב ספושינסקי נולד בעיירה הפולנית סובלק, "עיירה ללא חסיד אחד", הוא מגדיר אותה. אך טבעי היה שהנער הגדל ללא אווירה יהודית חמימה יצטרף לתנועות הנוער החילוניות המזמינות, כמו רבים מבני גילו, אבל יד ההשגחה העליונה ליוותה אותו במסע התורה שלו. בקיץ של שנת תרח"ץ כשהיה בן ארבע עשרה נסע משה חיים עם אמו לתקופת נופש קצרה. אמו סבלה מדלקת מפרקים, ורופאה יעץ לה לבלות את חודשי הקיץ באוויר המרפא של עיר הקיט דרוסקניק.

אם טבריה היא אתר הנופש האולטימטיבי לישראלי החרדי, ו'קייפ קוד' שבמסצ'וסטס - לאמריקני, לבני הישיבות באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה הייתה דרוסקניק עיר הנופש הפופולרית. לא היה כמו "קיץ של דרוסקניק" כדי להדליק פינה לוהטת בלב. דרוסקניק לא הייתה המקום לרביצה עצלה על חוף הים. עיר הקיט הייתה מקום שבו התכנסו תלמידי חכמים לנופש שכולו תורה. שם, מתחת לצמרות העצים, דנו ברשב"א או ברמב"ם מוקשה עם מרביצי תורה שרק מקום הנופש יכול היה להפגיש בהם.

קרבתה של דרוסקניק לווילנה ולגרודנה הפכה את המקום לבית הקיץ של גדולי ישראל רבים. הגאונים רבי חיים עוזר גרודזינסקי, רבי שמעון שקופ, רבי אהרן קוטלר ורבי ברוך בער בילו את ימי הקיץ במקום, וכך עשו גם אדמו"רים חסידיים רבים, עד כי נדמה כי שוחרי התורה ביקשו למצוא מרגוע לנפשם רק בדרוסקניק. הביקוש הגדול גרם לכך שכל בית הפך לבית מלון, וכל מטבח למסעדה כשרה. היהודים העניים בעיר כבר ידעו לצפות לשגשוג הכלכלי מדי קיץ. מאחר שרב המקום לא היה מוכן לוותר על בני הישיבה נעדרי הקשרים או מעוטי היכולת הכלכלית, הקים ועדה כדי לסייע לכל בחור למצוא מיטה בעיירה בימי בין הזמנים, ובמהלך שבועות אלה מלאו רחובותיה השלווים של העיירה בצלילים של בית המדרש.

משה חיים, שהיה בחופשה מן החיידר, זכה להתלוות לאמו וליהנות מהאוויר הנעים של דרוסקניק. ככל הנערים ניגש לבית הכנסת, ועד מהרה מצא לו ידיד בן גילו. שני הילדים בילו יחדיו במשחק במהלך שעות אחר הצהריים.

באחד הימים שאל הידיד החדש, ששמו היה יהושע, את משה חיים, אם ירצה להכיר את סבו.

"מי הוא סבך?", התעניין הנער לפני שהחליט אם להיענות להזמנה.

"ראש ישיבת קמניץ, רבי ברוך בער", השיב. שמו של רבי ברוך בער היה מבעיר אש לוהטת את אצל כל יהודי אחר, אבל למשה חיים הצעיר שלא שמע על קמניץ או על ראש הישיבה במקום זה, לא אמר השם דבר. לשם הנימוס הוא נענה להצעתו של ידידו, בלי לדעת שזו תהא פגישת חייו. יחד הם הלכו לתוך היער שבו ישב רבי ברוך בער על כיסא מפוספס שקוע בלימודו, כשהוא מוקף בעצי אורן.

הוא הרים את עיניו ובירך לשלום את נכדו, וזה הציג בפני סבו את חברו החדש, משה חיים. רבי ברוך בירך אותו בחום.

בימים הבאים, כאשר משה חיים ויהושע העמיקו את הקשרים ביניהם, בילה משה חיים שעות לא מעטות בקרבתו של ראש הישיבה ומרביץ התורה. באחד הימים שאל רבי ברוך בער את הנער היכן הוא לומד. הוא השיב כי סיים את לימודיו בחיידר בסובלק כמו רוב בני עיירתו.

"בוא תלמד אצלנו", הציע לו רבי ברוך בער, "אצלנו בקמניץ יש ישיבה קטנה מצוינת לנערים בני גילך, ואני אדאג לך".

הנער משה חיים התעניין וניגש לשאול את אמו. גנברת ספגושנסקי יצאה מבית הנופש ביער וניגשה אל מעונו של ראש הישיבה. היא לא ממש התנגדה לרעיון, אבל הדאגה האימהית לא הניחה לה לחשוב שתוכל להניח את בנה הרחק מסינרה ומעינה הדואגת.

"מי ידאג לו?", היא שאלה.

"הרבנית שלי תדאג לו כאל בן", התחייב רבי ברוך בער, "אנחנו נדאג שהוא יאכל היטב ויישן לפי הצורך".

היא כתבה לבעלה מכתב וביקשה את רשותו, אך גם הוא ידע אך מעט על קמניץ ועל ראש הישיבה הנערץ שלה.

"הוא שאל את הרב'ה בחיידר של סובלק, הרב צימרמן", משחזר ר' משה חיים. "הרב צימרמן הבטיח לו כי קמניץ היא ישיבה 'טובה', ואבי נתן את הסכמתו. חודשים אחר כך, כאשר הגעתי הביתה לפסח, ניגש אליי הרב - הרב דוד סובלקר, בירך אותי בהתרגשות ורצה לדעת הכל על קמניץ ועל רבי ברוך בער. רק אז השתכנע אבי שהצעד היה כדאי".

מאותה פגישה גורלית שבה נחרץ עתידו התורני של ר' משה חיים, נותרה למזכרת התמונה המפורסמת שבה יושב רבי ברוך בער על כיסאו ביער דרוסקניק ושני נערים עומדים מאחוריו. אחד מהם הוא יהושע נכדו, והשני אינו מזוהה. עד עכשיו. גם מבט לא חד מזהה את הנער הנמרץ כר' משה חיים היושב כעת לצדי.

הרב ספושינסקי שולף מארנקו את התמונה המקורית ומראה לי את כתב היד מאחור.

"זה כתב ידה של אמי, זה כל מה שנותר לי ממנה", הוא נאנח לרגע. "באותו יום ראשון הזדמן ליער צלם, מאורע נדיר למדי, ויהושע ואני עמדנו מאחורי סבו והצטלמנו. אמי התרגשה כל כך שהיא שלחה העתק לאחיה באמריקה וכתבה בגב התמונה. שנים אחר כך, כאשר הגעתי לאמריקה, נסעתי לבקר את דודי בלואל, מסצ'וסטס, והוא העניק לי את התמונה, מזכרת מהימים הטובים ביותר בחיי".

כאשר הסתיימה החופשה הצטרף משה חיים ליהושע ולסבו לנסיעה לקמניץ. הם נסעו ברכבת לבריסק ומשם, בעגלה, לקמניץ. נאמן לדברו דאג רבי ברוך בער לנער במהלך כל הנסיעה.

כאילו ילדו

מהחלון הרחב בסלון רואה כעת רבי משה חיים לא את נהרות סנט לורנס ואוטווה אלא את בתי העץ המאפירים של העיירה קמניץ.

"עברתי לגור בבית ראש הישיבה", נשאב רב משה חיים לאותם ימים בלתי נשכחים. "הם התעקשו, על אף שברור היה כי אין בבית מקום. רבי יעקב משה ליבוביץ, בנו של רבי ברוך בער, התגורר בקומה אחת עם משפחתו, ורבי ראובן גרוזובסקי והרב משה ברנשטיין, שני חתניו, התגוררו למעלה עם משפחותיהם, כך שלרשות רב ברוך בער והרבנית עמדה רק הקומה האמצעית. ידידי יהושע, אחותו ואמם האלמנה התגוררו באחד החדרים בקומה זו, ולכן המקום היה מצומצם. הרבנית סידרה לי מיטה ליד שולחן האוכל שלידו ישב ראש הישיבה ולמד. חששתי כי לא אוכל להירדם שם, ולכן הם ארגנו לי מיטה בחדר עם בחורים מבוגרים יותר מן הישיבה. רציתי לאכול 'ימים' אצל בני העיירה כמו יתר הבחורים, אך הרב והרבנית דרשו ממני לאכול עם משפחתם. אכלתי כל יום עם אחד מילדיהם, ובשבתות וימים טובים אכלתי עם רבי ברוך בער והרבנית".

הנער הצעיר הפך לאחד הבחורים המתמידים בישיבה לצעירים של קמניץ, בפיקוחו הדואג של ראש הישיבה שאימצו כבנו. "רבי ברוך בער בחן אותי בכל שבוע", הוא נזכר בגעגוע.

בסעודות שבת, כאשר התכנסו בני המשפחה והצטרפו תלמידים נוספים, היה ראש הישיבה פונה לכל אחד מיושבי השולחן ושואל אותו מה הוא למד השבוע. "אני זוכר כיצד הבית היה מתמלא אורחים, אך הוא ישב ליד שולחן שקוע בתלמודו, עד שהרבנית הייתה קוראת: 'ברוך בער’ל, בוא לאכול את הסעודה'."

רבי משה חיים, שהוא חסיד חב"ד, זוכר את אהבת האמת בין בחורי הישיבה החסידיים ל'מתנגדים'.

"בישיבת קמניץ למדו בחורים חסידיים רבים, במיוחד חסידי גור ואלכסנדר. רבי ברוך בער אהב את כל תלמידיו, ולא היה שום רמז למתח או למחלוקת בין הבחורים החסידים לליטאים. אני זוכר את הרושם שנוצר אצלי, באותו סוף זמן החורף הראשון, כאשר התבוננתי ברבי ברוך בער נפרד מכל אחד מן הבחורים. הוא נשק לכל אחד מהם בחום, כמו אב שיתקשה להתמודד עם היעדרות ילדיו. הוא אהב מאוד כל בחור.

"מעולם לא שמענו על חסידים מלבד על חסידי גור ואולי בעלזא, אך בשבת האחרונה לפני פסח אכל בחור בשם נח מינסקר אצל רבי ברוך ומשפחתו וסיפר לראש הישיבה כי הוא ייסע ליום טוב למשפחתו המתגוררת בריגה, לטבייה. רבי ברוך בער, אשר תמיד השתוקק לדעת כיצד יהודים מסתדרים, ביקש ממנו לחזור לביתו בשבת הראשונה לאחר יום טוב ולדווח לו על חיי היהודים בלטבייה. "ואמנם, נח חזר אחרי החג ומסר דיווח מלא על בתי הספר ובתי הכנסת בלטבייה. אחר כך סיפר על ראש הקהל, חבר בפרלמנט הלטבי ששמו רבי מרדכי דובין. נח סיפר כי לרבי מרדכי מניין פרטי לתפילת שחרית הנמשכת שעה ומחצה. ראש הישיבה, בעצמו מומחה בתפילה, התעניין. נח הסביר כי רבי מרדכי הוא חסיד חב"ד, וכי בעל התניא כתב שתפילת שחרית ביום חול צריכה להימשך לא פחות מתשעים דקות. רבי מרדכי התפלל בהתאם להוראותיו של האלטער רב'ה, באטיות ובריכוז גדול. רבי ברוך בער התפעל מאוד".

'דער הייליגע רשב"א'

הרב ספושינסקי מספר כי רבי ברוך בער אהב מאוד לשמוע על יהודים מיוחדים, ולעתים קרובות היה מספר, ברגש רב, סיפורים על רבו ועל גדולים אחרים.

"הייתי צעיר מכדי להבין את שיעוריו, אך לפעמים הייתי מתגנב פנימה ויושב בסוף רק כדי להתבונן בו. הדבר העיקרי שאני זוכר הוא הלהט שלו כאשר הוא אמר את המילים 'דער הייליגע רמב"ם', 'דער הייליגע רשב"א' וכמובן 'דער הייליגע רב'ה'. הרושם של הדיבורים הללו היה בלתי נשכח".

רבי משה חיים מספר על הכבוד שרחש רבו לרב הקהילה. "רבי ברוך בער סירב בתוקף לפסוק בשאלות ולהתערב בענייני הקהילה. 'יש כאן רב', היה אומר, 'תשאלו אותו את השאלות'. הוא התמקד בישיבה".

אך היו זמנים שבהם חרג מן הגבולות שקבע לעצמו. "כאשר היו איומים מהשלטונות או מאחת מתנועות הנוער אשר לכדו ברשתן בחורי ישיבה, הוא קם כארי וסירב לאפשר להן להיכנס. אני זוכר את רבי ברוך בער עומד על הבימה בבית הכנסת המרכזי ופונה אל הקהל לאחר ששמע כי קבוצת הורים שקלה לאפשר לפתוח במקום בית ספר 'תרבות'".

רבי ברוך בער החל לתאר לקהל הנרגש את ימי הקמת הישיבה שנפתחה בווילנה. עקב הרוחות הזרות שנשבו במקום, החליט רבי ברוך בער לחפש כפר קטן יותר. 'שלוש עיירות הביעו עניין בישיבה: קוסובה, קמניץ ובירזה. הוא ניגש לחפץ חיים, וזה יעץ לו ללכת לקמניץ, שבה יש חזקה של תורה ויראת שמים".

בשלב הזה שחזר רבי ברוך בער בחוסר נוחות את הכבוד המיותר מבחינתו שהורעף עליו עם בואו, כאשר בני העיירה התירו את הסוסים מן העגלה והתעקשו למשוך את העגלה בעצמם.

"לא יכולתי להכיל את הכבוד המופרז שניתן לי, אך רבי ראובן הבטיח לי כי אתם אנשים רציניים, אשר רוצים לחלוק כבוד לתורה, ולא לי".

ואז בקול חנוק מדמעות, המשיך: "כיצד יכול להיות שאתם, אנשי קמניץ, שוקלים לאפשר פתיחתו של בית ספר שבו ילמדו את התלמידים לבוז לתורה?"

הדברים עשו רושם, והתכנית בוטלה.

רבי משה חיים מניח לרגע את התמונה מידו בחרדת קודש. "ישנם סיפורים שאיש אינו יודע אותם, כי איש לא היה שם. אותו קיץ בדרוסקניק היינו רק יהושע, אני וראש הישיבה. ראש הישיבה איננו, יהושע נרצח בידי הרשעים - ונותרתי רק אני".

זיכרון הימים היפים שנגדעו באבם מזכיר לו גם את תשעה באב באותה עיירת נופש שבה הוכרע עתיד חייו התורניים.

"בתשעה באב התפללנו בבית הכנסת בדרוסקניק. הם היו מחכים עד שרבי ברוך בער יסיים כל קינה, משום כבודו. כאשר הגענו לקינה 'ארזי הלבנון', המתארת את מותם של עשרת הרוגי מלכות, הוא החל לבכות ללא מעצור. הוא בכה ובכה ואמר את הקינה במשך חצי שעה עד שחש כי הוא מסוגל להמשיך".

בן הבית הצעיר זכה לעתים בכבוד מיוחד: ללוות את ראש הישיבה לישיבה. "הוא תמיד היה זקוק למלווה, משום שלא הרים את עיניו ברשות הרבים, ולפעמים הוטל עליי התפקיד ללוות אותו ולהוביל אותו ביד. הוא היה אומר לי 'משה חיים, אם תראה שוטר, תגיד לי'. אם אמרתי לו ששוטר מתקרב, היה מרים את עיניו ועושה בידו מעין תנועה של הצדעה. הוא אמר כי חשוב לגרום להם לחוש כי מכבדים אותם".

רבי ברוך בער העניק לתלמידו כבנו הדרכה רוחנית מפורטת.

"יום אחד שוחחתי עמו בביתו ושאלתי: 'הרב, כיצד מגיע אדם ליראת שמים? הוא הביט בי בעיניו הטהורות והשיב: 'באמצעות לימוד תוספות היטב'."

הזיכרון העיקרי של רבי משה חיים מאותן שנים הוא של רבי ברוך בער יושב וכותב את חידושיו - לימים הספר "ברכת שמואל".

"הייתה לו מחברת גדולה שבה כתב הכל, וכשנכנסת הוא למד, או דיבר בלימוד או כתב באותה מחברת גדולה. ממש לא פסק פומיה מגרסה".

לא מצאו מנוח

ביקש רבי משה חיים לישב בשלווה ולשקוד על התורה ועל העבודה במחיצת רבו, אך אז קפץ עליו רוגזן של רוחות מלחמה.

בי"ז באלול תרצ"ט פלשו הגרמנים לפולין ופרצה המלחמה. פליטים מכל המדינה זרמו לקמניץ ומצאו מחסה בצלו של רבי ברוך בער הגדול. במהלך ימי תשרי הפכו החיים בקמניץ לבלתי נסבלים, כאשר קודם השתלטו הכוחות הגרמניים על העיר, ואחר כך כבשו אותה הסובייטים מידם. בראשיתו של חודש חשוון פשטה השמועה כי הממשלה הסובייטית תמסור את וילנה לממשלת ליטא. רבי חיים עוזר שלח לרבי ברוך בער מסר כי עליו להביא את ישיבתו לווילנה מיד. רבי ברוך בער קיבל את הפסק שלו וציווה על משפחתו לארוז את חפציו ולשכור עגלות.

משה חיים התלבט מה עליו לעשות. הישיבה הקטנה בקמניץ, שבה למד משה חיים, נותרה במקומה, משום שרוב התלמידים היו מקומיים וביקשו להישאר עם הוריהם, רק הישיבה הגדולה עברה לווילנה. אך רבי ברוך בער הלך.

"אתה בא אתנו", קבע רבי ברוך בער ופתר את לבטיו.

קשה היה לרבי ברוך בער לסגור את הישיבה ולעזוב את קמניץ האהובה עליו. רק לאחרונה חזר מאמריקה כשבאמתחתו כספים לבניית בניין חדש ומרווח, ובמיוחד כאב לו להיפרד מספריו.

"רבי ברוך בער נפרד מכל ספר בדמעות. שוב, כפי שהיה כאשר הגיע לעיירה, עמדו יהודי קמניץ ברחובות והקיפו את עגלתו, אך הפעם לא רקדו אלא בכו", משחזר רבי משה חיים. "כאשר הגיעה הקבוצה הקטנה לווילנה, התעניין רבי ברוך בער בישיבה קטנה לנכדיו וכמובן גם בעבורי. היה לו אחיין בווילנה שהיה מגיד שיעור בישיבת ליובאוויטש, והוא אמר לרבי ברוך בער כי זאת ישיבה טובה. רבי ברוך בער שלח את משה חיים ואת שני נכדיו, יהושע ליבוביץ וחיים גרוזובסקי, ללמוד בישיבה וכך נשאר משה חיים בליובאוויטש עד היום. הייתי נער צעיר, והיה שם משגיח, רבי אליה משה ליס, אשר התנהג אליי כאל בן".

במשך החודשים הראשונים הוא בילה זמן רב בביתו של רבי ברוך בער. את התבערה הגדולה של בית ישראל החל רבי משה חיים לחוש כאשר רבו הגדול נלקח ממנו.

"בראשית החורף הוא חלה. כאב הלב מעזיבת הישיבה והדאגה מכל המתרחש סביב, גבו את מחירם. מצבו הורע מיום ליום, ופתאום הוא הלך. זה היה בה' בכסלו. נותרנו יתומים".

אחד המספידים בהלוויה רוויית הכאב היה המשגיח של ברנוביץ, רבי יעקב ישראל לובצ'נסקי. "לא רק שאיבדנו את רבי ברוך בער", תינה בקול בוכים, "אנו נפרדים אף מרבי חיים בריסקר".

"המכה הקשה הזו ניחתה עלינו חודש לאחר פטירתו של רבי שמעון שקופ, וחשנו כי החומה המגנה עלינו מתפוררת. עשרה חודשים לאחר מכן, כאשר עזב אותנו רבי חיים עוזר, ידענו כי אנו מחוסרי הגנה".

שני נכדיו של רבי ברוך בער עזבו בסופו של דבר את ליובאוויטש - יהושע נסע עם ישיבת קמניץ לרייסין, שם נפל בידיהם של הנאצים הארורים ימ"ש, וחיים גרוזובסקי יצא עם משפחתו ליפן, ובסופו של דבר הגיע לאמריקה. משה חיים נותר לבדו.

רכבת לחיים

הוא בילה את החורף עם ישיבת ליובאוויטש.

"הישיבה תכננה את בריחתה, אך כמעט לא הספקתי. הוריי עזבו את סובלק, שהייתה בפולין, ועברו לעיירה מריאמפול שבליטא, ואני נסעתי לשהות איתם בשבת. במוצאי שבת קיבלתי מברק דחוף שהישיבה יוצאת הלילה. 'בוא מהר, יש לנו ויזות', נכתב. הם השיגו ויזות באמצעות טוב לבו של סמפו סוגיהרה, הדיפלומט היפני שהיה השליח להציל בחורי ישיבה רבים כל כך, והייתה להם ויזה בעבורי. מיהרתי חזרה לווילנה במהירות האפשרות, בנסיעה ברכבת במהלך כל הלילה, והגעתי לישיבה לפנות בוקר, אך גיליתי כי הבחורים כבר עזבו את המקום. מיהרתי לתחנת הרכבת, זמן רב לאחר שהרכבת הייתה אמורה לצאת ו..." רבי משה חיים עוצר רגע וקולו נחלש, והוא ממשיך כמעט בלחישה: "הרכבת איחרה בשעתיים, והגעתי בדיוק בזמן. אם ריבונו של עולם מכריע כי האדם יחיה, הוא יחיה..."

הוא הצטרף לנסיעה הגורלית והגיע בסופו של דבר לשנחאי.

"לנו, הבחורים מישיבת ליובאוויטש, היה קשה בשנחאי כי היינו ללא רב'ה או מגיד שיעור. אך היינו חסידים וניסינו לחזק את עצמנו.

האם היה לכם קשר עם בחורי ישיבות אחרים שהיו בשנחאי?

"היו אזורים שונים בעיר והיה צורך ברישיון כדי לעבור מאזור אחד לאחר, שכן זה היה אזור של מלחמה. אני זוכר כי כאשר, למרבה הצער, נפטר אחד מן הבחורים ממיר, הלכנו לשמוע את הספדו של המשגיח, רבי חצקל".

הוא נזכר כיצד חלק מן האריות בחבורת מיר היו באים ללמוד בבית המדרש של ליובאוויטש בסדר ערב, כאשר היה מסוכן בעבורם לחזור ברגל לבית המדרש שלהם. בחיוך הוא נזכר באחת האגדות: רבי שמואל חרקובר, לימים ראש ישיבת 'בית התלמוד'.

"מאחר שהוא היה מחרקוב, הוא גדל בסביבת חסידי חב"ד ותמיד רומם את מצב רוחנו. למעשה, הוא שלימד אותנו את הניגון המפורסם של הנרות הללו, שלא הכרנו אותו. בשיר הזה הוא האיר לנו את חנוכה החשוך".

עם תום ימי האימה של המלחמה הגדולה, כשהחל העולם ללקק את פצעיו, הגיע רבי משה חיים לאמריקה, שם הצטרף לישיבת ליובאוויטש בקראון הייטס. "ראש הישיבה היה הרב ישראל גוסטמן, שלמדתי אצלו בווילנה".

רבי משה חיים למד שחיטה בשנחאי, ויום אחד הגיע חבר לניו יורק ואמר לו כי במונטריאול יש צורך בשוחטים מוסמכים.

הוא נסע צפונה ומצא לא רק משרה, אלא גם את זיווגו: בתו של הרב יצחק יגוד זצ"ל, שהיה מגיד שיעור ב'דף היומי', ב'עין יעקב' ובמשניות בבית הכנסת נוסח האר"י. את בית הכנסת זה יסדה קבוצה של יהודים יראי שמים, תופעה נדירה במונטריאול לפני יותר ממאה שנה.

הרב יגוד נפטר בשנת ת"ש, וכאשר נשא רבי משה חיים את בתו החל להתפלל בבית הכנסת נוסח האר"י. הרב שם, הרב אפרימוביץ, הידוע בכינויו האדמו"ר מדווינסק, היה תלמידו של הגאון מרוגטשוב. כאשר הוא נפטר בשנת תשי"ג, מינתה הנהלת בית הכנסת את רבי משה חיים לרבו החדש.

רבי משה חיים נטל עליו את הנהגת בית הכנסת, ובאותה עת היה שוחט לוועד העיר. כאשר עברה הקהילה היהודית מן השכונה הישנה, הוא העביר את בית הכנסת ממקומו הקודם אל מקומו הנוכחי בשכונת ווסטבורי. הוא הנהיג את עדתו יותר במשך יותר מחמישים שנה, בלי עין הרע, כשהוא משלב את הלמדנות של קמניץ עם הרוח החסידית.

רבי ברוך בער נותר ה'רבה' שלו גם בגולה האמריקנית.

במהלך השנים, שמר ר' משה חיים על קשר עם משפחתו של רבי ברוך בער אשר אימצו כבנו.

"שמרתי על קשר קרוב עם רבי חיים גרוזובסקי במהלך השנים", הוא מספר, והרבנית ספושינסקי מחייכת ומדקלמת את הכתובת של ישיבת קמניץ בברוקלין, עדות לעשרות פעמים של כתיבת כתובות על מעטפות הממוענות ליעד זה. בביקוריהם בארץ ישראל הקפידו בני הזוג ספושינסקי לחפש את בני משפחתו של רבי ברוך בער ששרדו את המלחמה וזכרו את הנער החביב שהיה בן בית בשולחן השבת שלהם.

כאשר רבי משה חיים ספושינסקי מבטא את התאריך ה' בכסלו, ה'יארצייט' של ראש ישיבת קמניץ, הוא אומר זאת כמו חסיד, שבעבורו היארצייט של רבו הוא קדוש.

"שמעתי בקולו ובאתי לקמניץ, שם הייתי ילד, נער. עכשיו, כשאני מזקני אנ"ש ורב בית כנסת, אני יודע שהכל מכוחו של ה'רבה'. כל מה שיש לי הוא ממנו".

י"ד בכסלו תשע"א
 
 
משמאל, הרב ספושינסקי, לצד ה'ברכת שמואל'
משמאל, הרב ספושינסקי, לצד ה'ברכת שמואל'