ב"ה יום רביעי, י"ז שבט תשפ"ב | 19.01.22
הכתבה ב'משפחה', השבוע
הכתבה ב'משפחה', השבוע צילום: שטורעם
מזכיר על הציון ● מיוחד

ספרים רבים נכתבו על מעט השעות שבהן נראה כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זיע"א במחיצת חסידיו הרבים, אולם על עבודתו בחדרו בקודש פנימה נכתב רק מעט מזעיר, ואולי בכלל לא ■ בימים אלה, 15 שנים לאחר הסתלקותו, יוצא לאור הספר 'סודות מהחדר' החושף לראשונה צוהר אל הרגעים והשעות שבהם היה הרבי ספון בחדרו הקדוש, על פי סיפורים ועדויות שסיפרו מזכיריו של האדמו"ר זיע"א מכלי ראשון ■ מתוך 'משפחה'
מנחם זיגלבוים, משפחה

ספרים רבים נכתבו עד כה על הנהגתו של האדמו"ר מליובאוויטש, על פועלו ועל השפעתו בעולם היהודי, כמו גם על הנסים והנפלאות שחולל באלפים וברבבות. הרבה נכתב גם על התוועדויות הרבי בציבור, על תפילותיו, על נסיעותיו ל'אוהל' כמו גם על מעמדי חלוקת הדולרים המופלאים שהנהיג משנת תשמ"ו.

כל אלה גם יחד אינם אלא חלק קטן מאוד מתוך מכלול סדר יומו של הרבי, שרוב ימיו היה ספון בחדרו הקדוש, שם היה עסוק בתורתו, בעבודתו, כמו גם בהנהגת החסידים בכלל ובפרט. שנים רבות הגיע הרבי בבוקר ל-770 ונשאר בו עד שעת לילה מאוחרת. בשנים שבהן קיבל ל'יחידות' בחדרו, היה נשאר עד לפנות בוקר. למעט תפילות מנחה וערבית, כמו גם ארוחת הערב שהיה סועד עם הרבנית בביתו, היה הרבי נמצא בד' אמותיו סגור ומובדל מן העם, כשרק למזכירים ניתנה רשות להיכנס אל הקודש פנימה.

רוב שעות היממה ישב הרבי ולמד בשקידה עצומה, כאשר 'בין לבין' ייחד חלק מזמנו לקריאת מכתבים, וכמה פעמים בשבוע - לעניית תשובות לכלל הציבור, והמזכירים שעסקו בכך היו נכנסים אל הקודש ומקבלים הנחיות והוראות.

אם ספרים רבים כל כך נכתבו על מעט השעות שבהן אכן נראה הרבי על ידי החסידים, הרי שעל עבודתו בחדרו נכתב רק מעט מזעיר, ואולי בכלל לא. הכול ידעו כי חדרו של הרבי הוא קודש, ולשם אין איש נכנס אלא מי שנכנס ל'יחידות'... אלו הן ד' אמותיו של הרבי, ומיהו זה ואיזה הוא אשר יהין לפרוץ את הגדר ולנגוע בהר הקודש?!

בימים אלה יוצא לאור הספר 'סודות מהחדר' החושף לראשונה צוהר אל הרגעים והשעות שבהם היה הרבי ספון בחדרו הקדוש, על פי סיפורים ועדויות שסיפרו מזכיריו של הרבי בעדות ראשונה.

מזכיריו של הרבי, מתוקף תפקידם היו קרובים יותר אל הקודש פנימה. הרבי דיבר עמם, העביר מסרים וקיבל הודעות, כמו גם שיגרם לשליחויות שונות. לעתים נדירות אף דיבר עמם על נושאים שונים הנוגעים בחיי החסידים כפי שהיה רוצה שיהיה.

המזכירים עברו חוויות שרוב החסידים לא עברו. הם שמעו דברים ששאר החסידים לא זכו לשמוע. הם ראו את הרבי ברגעי לימוד אישיים או הנהגה, ולא רק ברגעי התפילה או בהתוועדות. בעבור חסידים שכל מילה או אפילו הגה שיצא מפי קודשו של הרבי היה תורה של ממש, כל בדל של מידע, כל פיסת מידע וכל שבריר של הנהגה היו כיהלומים של ממש. לא בכדי, חסידים, בעיקר בחורים, היו 'אורבים' לאלו שיצאו מן ה'יחידות' לשמוע מהם אי-אילו ביטויים מיוחדים שיצאו מפי הקודש, ביטויים שלא היו נאמרים בשיחות הרשמיות שנאמרו בפני אלפים.

אולם המזכירים נצרו לשונם. הם ידעו כי התנאי הראשון בעבודתם, עבודת הקודש, הוא להיות שומרי סוד עד הקצה האחרון. זו הייתה מילת המפתח בעבודתם.

בהזדמנות כלשהי סיפר המזכיר הרב בנימין קליין על תחילת עבודתו במחיצת הרבי:

"שבוע אחרי חתונתי קרא לי הרבי לחדרו ואמר לי: 'אני מציע לך לעבוד אצלי', ופירט בדיוק באיזה תפקיד מדובר. (הרבי השתמש תמיד בביטוי "הצעה". מעולם לא נתן פקודות. פעם כתב אדם מסוים לרבי שיורה לבנו לנהוג באופן מסוים. תשובת הרבי היתה: "אינני נותן פקודות. כששואלים אותי מה חוות דעתי, אני עונה מה שנראה לי".)

"באותה פגישה מכרעת, הוסיף הרבי ואמר לי: 'על פי הסדר, עליך להיכנס אל הרב חודקוב, והוא יטיל עליך את התפקיד באופן רשמי'. הרבי היה מסודר להפליא, ולמרות סמכותו העליונה, הורה לי לגשת אל הרב חודקוב.

"כשראה הרבי שאני רציני מאוד לשמע ההצעה, המשיך בדבריו: 'אם אתה רוצה, אסדר לך פגישה אצל הרב חודקוב כדי שלא יהיה לך קשה להתחיל בעניין'.

"כאומר כך עושה, ניגש הרבי מיד אל הטלפון הפנימי וצלצל אל הרב חודקוב ואמר לו: 'נמצא אצלי כעת קליין'. הרבי קרא למזכיריו תמיד בשם משפחתם. 'אני רוצה שכפי שסיכמנו מראש, הוא ייכנס אליך עכשיו לפגישה'. אני מדייק בכל מילה.

"מיד כשיצאתי מחדרו של הרבי, נכנסתי אל הרב חודקוב, והוא מסר לי את כל פרטי תפקידי. מובן שהסכמתי לכל הפרטים, אבל אז הוסיף הרב חודקוב: 'אינך יכול לגרום לכך שלא תבחין בנעשה סביבך בעת העבודה במחיצת הרבי, שכן עינים יש לך. אתה מוכרח לשמוע משום שיש לך אוזניים. אבל מה שאני דורש ומבקש ממך הוא שלא לדבר ולא לספר לזולת מילה אחת מכל מה שנעשה כאן'"

ואכן, במשך עשרות שנות עבודתם במזכירות, מעולם לא דיברו המזכירים. שמא ואולי רק מתי מעט, יחידי סגולה, בני משפחה, שמעו פה ושם שברי מידע ו'ניצוצות' מדברים שהרבי דיבר או עשה בקודש פנימה.

דומה כי פעם אחת בלבד סופר באופן רשמי על הנעשה מאחורי קלעי הקודש - בביקורו של המזכיר, הרב יהודה לייב גרונר, בארץ הקודש בשנת תשל"ט, בעת שמחת השידוכין של בנו. או אז התוועד עם החסידים בקרית מלאכי וסיפר מעט מהנהגותיו של הרבי בקודש פנימה. גם סיפורים ועובדות אלו שסופרו, לוו בלקחים ובמוסר השכל במטרה לחזק את אהבת החסידים והתקשרותם לרבי בבחינת "כמים הפנים אל הפנים".

זמן יקר ומדוד

זמנו של הרבי היה מדוד, יקר מכל יקר. כל רגע היה מנוצל ללימוד או לחילופין לענייני הנהגת הכלל. כבר בשנים שלפני היותו 'רבי', היה מקפיד על כל רגע.

בשנת תש"ד, כשנפטר אביו הגה"ק רבי לוי יצחק, היה הרבי מתפלל לפני העמוד במניין של הבחורים בשעה תשע בבוקר. פעם נכנס אחד מרבני החצר אל חמיו של הרבי, כ"ק אדמו"ר הריי"צ. לפני שיצא, אמר לו הרבי הריי"צ שחתנו הצעיר מתלונן על כך שהתלמידים גוזלים ממנו זמן, שכן זמן התפילה הוא תשע, ואצל בחורים חמש דקות או עשר דקות אחרי תשע זה עדיין לא סערה, והסביר הרבי הריי"צ: "ביי מיין איידים איז א מינוט א יאר!" (=אצל חתני כל רגע שווה שנה!)

על ניצול הזמן באופן מקסימלי, ניתן לדעת גם מעדותו של המזכיר הרב ניסן מינדל. זה היה נכנס לחדרו של הרבי פעמים אחדות בשבוע, והיה מקבל מהרבי ראשי פרקים למכתבי תשובה בשפה האנגלית שהיה הרבי משגר ליהודים מכל רחבי העולם. בעוד שמזכיר אחר היה מופקד על מכתבים שגרתיים, כמו ברכות, אישור קבלה וכו', הרי שהרב מינדל היה מופקד על מכתבים בעלי תוכן מובנה, לעיתים מעמיקים.

כשהרב מינדל מתאר את עבודתו עם הרבי, הוא מקדים ומספר על העומס האדיר של מכתבים שהגיעו לרבי מדי יום ביומו, כשעל כולם או על רובם צריך הרבי לתת את תשובתו, ולעתים מדובר בעניינים ברומו של עולם. לא פעם הרבי היה נוטל עמו שקי מכתבים לביתו הפרטי, וכשהיה שב בשעות הבוקר ללשכתו ב-770, היה מביא את המכתבים עם ראשי פרקים לתשובות.

"הדבר המדהים בכל העניין הוא שהרבי היה מסוגל לסיים כמות עצומה כזאת של מכתבים במשך זמן מזערי" - סיפר הרב מינדל. "תהליך קריאת המכתבים ומתן התשובה עליהם נמשך אצל הרבי חמש עד שש שעות בשבוע, שהן כמחצית מן הזמן שיוחד לשני מפגשים, ולפעמים לשלושה מפגשים, בכל שבוע, לצורך הכתבה למזכירו האישי, אף על פי שזמן זה העסיק את המזכיר חלק ניכר מיום העבודה שלו!

"כיצד הצליח הרבי לשגר כה הרבה מכתבים בתוך זמן כה קצר?

"ובכן, ראשית כול, הרבי היה קורא במהירות יוצאת מן הכלל. הרבי היה 'סורק' מכתב בן דף אחד או שני דפים ביעילות יוצאת דופן, מבלי להפסיד שום פרט שהופיע במכתב, ואפילו בין השורות. שנית, בשעה שהרבי היה מניח את המכתב הצ?דה ולוקח מכתב אחר לקריאה, היה הרבי מכתיב באופן סימולטני את תשובתו למכתב הראשון, סעיף אחר סעיף, או לפי סדר החשיבות, כפי שהוא קבע. ולכן, בעוד המזכיר היה מנהל מירוץ נגד הזמן, בציון ראשי פרקים לפי קוד הכתיבה המקורי האישי שלו (בסימנים ובמילים עבריות, מאחר שהן ניתנות לקיצור בקלות יתר ונוצקות לתוך ראשי תיבות ואמצעים אחרים בני תועלת בחיסכון של זמן ומקום), הרבי כבר היה מוכן לתת את תשובתו על המכתב הבא.

"לפעמים, לא לעתים קרובות, היה הרבי מבקש ממני לקרוא בעבורו מכתב בקול רם, ואני משער שהיה זה עקב הכתב הקשה, כדי שהוא יהיה מסוגל לקרוא עוד מכתב או שניים בעודי מתקדם בקריאת המכתב, שהיה נראה שהוא כמעט אינו מקדיש תשומת לב להאזנה אליו. כאשר סיימתי להקריא את המכתב, היה הרבי מכתיב לי במהירות את תשובותיו בסגנון המיוחד שלו, במהירות וללא היסוסים, הן בעבור המכתב שקראתי בקול רם, והן בעבור המכתב הבא או שני המכתבים הבאים שהוא קרא היטב לפניי, בעת ובעונה אחת".

למרות היכולת היוצאת מן הכלל של הרבי להתעסק עם הדואר שלו בצורה כה זריזה ויעילה, התברר כי מבחינה אנושית לא אפשרי להתמודד עם הזרם הגובר והולך של הדואר בזמן הקצר למדיי שהוקצה להתכתבות. כיוון שכך העז הרב מינדל והציע לרבי שבמקרים של דואר יוצא מסוג מסוים, כמו מכתבים קבועים או מכתבים בעלי נוסח קבוע, כגון: איחולים לראש השנה, תשובות לבקשות ברכה מהרבי לרגל אירועים משפחתיים שמחים כשמחת בר מצווה ובת מצווה, נישואין, ימי הולדת, וכן הלאה, אשר בחשבון כוללני היו מגיעים בקלות לכמה אלפי מכתבים במהלך שנה אחת, אם הרבי היה מאשר לטבוע את חתימתו על מכתבים כאלה באמצעות חותמת גומי - שיטה שמקובלת בכל העולם - זה היה חוסך בוודאי חלק נכבד מזמנו היקר.

"מתוך הערכה אדיבה כלפי ההתחשבות של מזכירו" - סיפר הרב מינדל - "הרבי שלל למרות זאת את הרעיון מכול וכול, בהוסיפו סיבה שיש להניח כי נתקלתי בה לראשונה. לאמ?תו של דבר, הייתי צריך לדעת שכל דבר שהדיף ריח של 'תחבולה' היה מעורר סלידה בעיני הרבי. דבר זה מובן מאליו. הסיבה של הרבי הייתה פשוטה: 'כיצד אני יכול לשלוח איחולים לבביים לאדם באמצעי כה מלאכותי, וכיצד ירגישו אותם האנשים, הוא או היא, כשיקבלו איחולים לבביים במכתב שנחתם בצורה מכנית בחותמת גומי?' וכך ירד העניין מעל הפרק".

סדר יומו המופלא

גם המזכיר הרב בנימין קליין מציין כי הרבי הקדיש זמן ניכר לנושא ההתכתבות. היה עובר על הדואר קורא ועונה בעצמו על מכתבים.

"כשהייתי נכנס אליו, הוא היה מדבר אליי מתוך ריכוז ומקשיב לדבריי כשעניתי, אבל ברוב הפעמים, תוך כדי שיחה היה עוסק בדברים נוספים ועונה בכתב על מכתבים. לפעמים היינו נכנסים לזמן קצר מאוד כדי למסור מכתבים שאנשים השאירו בחדר המזכירות בעבור הרבי, ומדובר בערמות גדולות.

"בחדרו של הרבי היה שולחן בפינה מסוימת שעליו היינו מניחים את מכתבי השאלות. היינו מניחים את המכתבים על פינת השולחן ולוקחים את מכתבי התשובה שהיו מוכנים בעבורנו כדי להעבירם לשואלים. הרבי היה מגיב ב"א דאנק" (תודה) וזה הכול".

מעל הכל ריחפה תחושת הסודיות והחשאיות. "הסודיות והפרטיות היתה אצל הרבי כלל ברזל", מאשר הרב קליין, "וזאת כדי שכל אחד יחוש בנוח שהוא יכול לכתוב לרבי ללא כל חשש שמשהו יתפרסם. ואכן איש לא חשש לכתוב לרבי על עניינים פרטיים, שכן הכול ידעו שהכול נשמר בסודיות מוחלטת.

"היו מקרים שהרבי היה כותב את תשובתו על פתק השאלה שהוכנס אליו, ותפקידי היה להשיב לשואל בעל-פה. במקרה כזה היה הרבי חותך את הפתק לשני חלקים והיה מפקיד בידי את התשובה ואת שם השואל בלבד, בעוד שהחלק שעליו נכתבה השאלה נותר בידי הרבי. 'כשתמסור את התשובה תאמר לשואל כי הוא יכול לשאול שאלות נוספות ללא חשש. איש מלבדי אינו קורא אותן', הורה לי פעם הרבי".

המזכיר מוסיף ומציין כי "אנחנו המזכירים יכולים להעיד שהרבי עבד למען העם היהודי, ככלל וכפרט, עשרים וארבע שעות ביממה! כאשר היינו נכנסים אל הרבי והרבי היה מדבר אתנו, ראינו איך תמיד, ממש תמיד, הרבי היה עסוק. אף פעם לא נח. לא ייאמן עד כמה הספיק הרבי ביממה אחת. ואני מדבר רק על דברים שראינו במו עינינו".

מה היה סדר יומו של הרבי?

"קשה לשרטט את סדר היום, שכן היו תקופות שונות שבהן סדר היום היה שונה. היו שנים שהרבי מגיע למשרדו ב-770 בערך בשעה עשר בבוקר ושוהה בחדרו עד השעה אחת או שתיים בלילה. היו שנים שהרבי היה מגיע ל-770 קצת יותר מאוחר, בסביבות אחת עשרה או שתים עשרה, שכן היה נשאר ב-770 בלילות עד השעות הקטנות. בלילה שיגרתי היה עוזב בשעה אחת או שתיים, ובלילות של 'יחידות' היה נשאר הרבה יותר מאוחר, לעתים עד הבוקר.

היו אנשים שהיו יושבים ב'יחידות' שעות ארוכות. נוסף על כך, היו מאות מכתבים שהגיעו לרבי בכל יום, והרבי היה פותח בעצמו כל מכתב. איש מלבדו לא פתח את המכתבים, והרבי גם ענה על כולם בעצמו.

"גם כשחזר הרבי הביתה לפנות בוקר, היה לוקח אתו הביתה מכתבים והיה ממשיך לענות עליהם מביתו ומשיבם למחרת בבוקר ל-770 על מנת שבמזכירות ידפיסו את התשובות ויביאו לו להגהה.

"עוד לפני שהיה ל'רבי', העיד עליו חותנו, הרבי הריי"צ: 'הוא לעולם אינו ישן בארבע לפנות בוקר - או שעדיין לא הלך לישון, או שכבר קם'...

"אינני יודע כמה שעות היה הרבי ישן בכל לילה בביתו" - מגלה הרב קליין טפח ומכסה טפחיים - "אבל דבר אחד אני יודע: אחרי ארוע הלב שעבר הרבי בשמיני עצרת תשל"ח, כשהרבי שהה ימים ארוכים בחדרו, היינו שם, הרב גרונר ואני, עשרים וארבע שעות ביממה. באותם הימים ראינו שהרבי לא ישן שינה ארוכה. לפני שהלך לישון, היה מכין את עצמו מראש לקראת הדברים שיעשה לכשיקום. אם היה נרדם בעשר בלילה, הוא התעורר באחת עשרה וחצי והמשיך ללמוד או לעבוד. כשהתעייף שוב, הלך לישון לזמן קצר, וחוזר חלילה. מעולם לא ראינו שינה ממושכת רצופה של כמה שעות!"

שרון החוויר כסיד

מזכיריו של הרבי ראו דברים רבים שכמעט תמיד אי אפשר לפרטם, במשך עשרות שנות עבודתם במזכירות, אך מעולם הם לא דיברו. שמא ואולי רק מתי מעט, יחידי סגולה, בני משפחה, שמעו פה ושם שברי מידע ו'ניצוצות' מדברים שהרבי דיבר או עשה בקודש פנימה.

רק בשנים האחרונות הרשו לעצמם המזכירים לספר אי אילו עובדות והנהגות מן הקודש פנימה. גם בזמנים נדירים אלו, היו אלו סיפורים שעברו מסננת אחר מסננת, קפדנית וצפופה, כשכל סיפור מדויק מחד גיסא, ומטושטש זהויות מאידך גיסא. אולם דיים לסיפורים אלו, כדי להציף את התרגשותם של החסידים הצמאים לכל דבר חידוש מהרבי, ובפרט מן הקודש פנימה. חסידים ידעו להוקיר ולהעריך כל דבר שהגיע מהרבי, ודברים אלו היו כמים קרים על נפש עייפה.

סיפר הרב יהודה לייב גרונר, המזכיר שהיה צמוד לימינו של הרבי במשך עשרות שנים, וכמעט אין תמונה של הרבי שבה אין הרב גרונר נראה לצדו:

"מר אריאל שרון הגיע לרבי כמה פעמים במשך השנים. באחת הפעמים הגיע עם אשתו לילי ע"ה ועם אמו הקשישה. אימו שאלה אותו כמה זמן הוא מתעתד להיות בחדרו של הרבי, והוא שיער כרבע שעה. כולם נכנסו, וכעבור עשר דקות יצאה האם בעוד מר שרון ורעייתו נשארו בקודש פנימה. חלפה חצי שעה, חלפה שעה, שעה וחצי, ורק אז יצאו השניים.

"שאלה אותו אימו 'זו הייתה רבע שעה?' והוא ענה 'הרבי 'אשם', לא אני'.

"בינתיים ניגשה אליי הגב' לילי ואמרה: 'הרב גרונר, בוא רגע הצדה, אני רוצה לספר לך משהו. שמע, אנחנו יהודים לא דתיים. שמענו שחסידים אומרים שלרבי יש רוח הקודש והוא יודע סודות, אבל אצלנו זה לא התקבל. אספר לך מה היה כאן הערב ב'יחידות'. יש לנו בעיה עם אחד הילדים, וחשבנו שהרבי יוכל לטפל בה. שאלנו את הרבי על כך, הוא ענה תשובה וכבר ביקשנו לצאת, אבל אז פנה הרבי לאריק ואמר: 'למה אתה לא מדבר על העניין הפרטי שלך? אני יודע שיש סכסוך בינך לשר אחר בממשלה, וזה לא טוב שיש סכסוך בין שרי הממשלה'.

'אריק נעשה חיוור כמטפחת לבנה, וידיו החלו לרעוד. הוא הביט בי ושתק. הרבי אמר 'אם אתם לא רוצים לדבר על זה - אני אשתוק'. כעבור רגע סיפר לנו הרבי על מה נסוב הסכסוך. למעשה, רק אריק, אני והשר השני יודעים שיש בכלל סכסוך ומה נושאו. מעולם לא כתבתי על כך לרבי, גם אריק לא, והשר הנוסף - ידוע לנו בוודאות שאין לו קשר עם הרבי...

'כשהרבי סיים, הוא שאל 'אני אומר נכון או לא?!' אריק אישר ואמר, 'הרבי יודע היטב מה שהיה'. ואז ייעץ הרבי מה לעשות, לכן השתהינו בפנים כל כך הרבה זמן'.

"הגב' לילי אמרה: 'הרבי נמצא בברוקלין ויודע בדיוק מה נעשה אצלנו בירושלים' ".

המזכירים לא אוהבים להתמקד דווקא במופתים. אדרבא, לפעמים ההנהגות היומיומיות של הרבי, כמו ביטויים נדירים שאמר, מוערכים אצלם הרבה יותר מאשר 'ניסים' ומופתים. הרבי עצמו היה מבטל את הניסים מכל וכל.

"עמדתי פעם בחדר המזכירות", נזכר הרב גרונר. "זה היה בשנים שהרבי היה יוצא מחדרו אל חדר המזכירות כדי לקחת את דברי הדואר או כדי להשיב את התשובות שיש לשלוח לנמענים. אותה השעה עמדתי שם יחד עם עמיתי המזכיר הרב ניסן מינדל.
"כשהרבי נכנס, שאל אותי: 'האם הייתה ידיעה מ... על אודות בתו?'

"היה מדובר בילדה כבת חמש שהיה עליה לעבור ניתוח לא פשוט, והוריה ביקשו ברכה מהרבי. הרופא אמר אז שמדובר במקרה רציני מאוד, ולאחר הניתוח ביקש הרבי לדעת את המצב. הרבי כהרגלו, עקב והתעניין אחר מקרים שהובאו לברכתו, מתוך דאגה ואכפתיות לא רגילות.

"עניתי לרבי שבדיוק באותו הבוקר הגיע מכתב שהכול הסתדר על הצד הטוב ביותר.

"הרבי פנה לרב מינדל, חייך חיוך רחב ואמר לו דבר-מה בשפה הרוסית.

"משיצא הרבי מהחדר, שאלתי את הרב מינדל:

'ר' ניסן, מה הסתירו ממני כאן?'

"ר' ניסן חייך ותרגם את דברי הרבי אליו מרוסית:

'לייבל יאמר שזה מופת שלי, ואני אומר שזה מופת של חותני'...

הקירוב שלא הפך להרגל

המזכירים לא רק ראו ושמעו, אלא עברו בעצמם חוויות אישיות בעבודתם לצדו של הרבי. "פעם נכנסתי ל'יחידות' - לא כמזכיר אלא כחסיד - והרבי תבע ממני משהו", סיפר הרב גרונר. "לא עניתי כלום, אבל באמת לא תפסתי איך אני עם הגדרים והכוחות שלי אוכל לבצע זאת.

"למרות שתיקתי, תפס הרבי שאיני מבין כיצד אני יכול לבצע את מה שתבע ממני ואמר: 'שלא תחשוב, כמה שאני תובע ממך - אני תובע מעצמי עשרה מונים יותר' ".

"זכיתי להרבה שליחויות מטעם הרבי" - מוסיף הרב בנימין קליין ומספר, "ותמיד היה כלל ברזל: כל מילה שהרבי אומר - צריך לבצע מיד, בלי שאלות של 'איך' ו'למה'. צריך לבצע, ותו לא. אם מישהו חשב לערב את שכלו בביצוע הוראה פרטית של הרבי - היה ברור מיד שאין לזה מקום.

"פעם קרא לי הרבי שאכנס לחדרו. זה היה באחת עשרה בלילה. הרבי אמר לי שאעדכן אותו לאחר מכן לגבי מה שנעשה בנידון.

"פעלתי כפי הבנתי, וכדי לעדכן היה עליי להיכנס שוב לחדרו הקדוש.

"כשהגעתי בבוקר, לא רציתי להפריע לרבי קודם התפילה. מיד אחרי התפילה רציתי להיכנס, אבל אז התכונן הרבי לנסוע למקווה לפני נסיעתו ל'אוהל'. אני הייתי הנהג בדרך למקווה, אך במצב זה לא רציתי לשוחח עמו על זה, כי כשרציתי לדווח לרבי על דבר-מה, זה היה צריך להיות במצב מתאים, וכאן לא נוצר מצב נאות כאשר אני יושב במושב הקדמי והרבי יושב מאחור ואינני מביט בו. קיוויתי שכשישוב הרבי מהמקווה אדבר אתו על זה בחדרו.

"בחזרה מהמקווה שאל אותי הרבי מעצמו: 'מה בקשר לעניין ההוא מאתמול?'

"לא היתה לי ברירה, והתחלתי לספר הכול.

"ואז שאל אותי הרבי: 'למה לא סיפרת לי על כך? הרי ביקשתי ממך שתדווח לי מיד'. עניתי שלא היתה לי הזדמנות עד עתה.
"והרבי אמר לי: 'למה לא בדרך למקווה?!'

"מאז הבנתי שכשהרבי רוצה משהו, זה צריך להיעשות מיד.

למרות העבודה האינטנסיבית של המזכירים לצד הרבי, במשך עשרות שנים, היה ריחוק רב בין הרבי למזכיריו, ריחוק שנבע מתוך יראת כבוד. מעולם לא נכנסו לחדרו של הרבי בלי לנקוש בתחילה, ומעולם לא נקשו בדלת מבלי שהוזמנו קודם או מבלי שהגיעה השעה הקבועה. המזכירים כולם סיפרו על מחשבה יתרה לפני שנכנסו לחדרו של הרבי, ואם לאפיין זאת בבחינה המעשית, הם היו מסדרים תמיד את בגדיהם קודם הכניסה אל הקודש פנימה, כאילו היו חסידים מן השורה שנכנסים בפעם הראשונה.

"הכניסה לחדרו של הרבי לצורך עבודתי, מעולם לא הפכה להרגל", העיד מזכיר אחר, הרב שלום מענדל סימפסון. "בכל פעם זה היה משהו מיוחד. חשתי תמיד שלמרות כל הקירובים הרבי הוא רבי, והמרחק בין חסיד לרבי הוא לאין-ערוך. אדרבה, ככל שעומדים קרוב יותר לרבי ורואים את הגדלות שלו מקרוב - דברים נפלאים ונוראים שראיתי, ואי-אפשר בשום פנים ואופן לתאר - ההתבטלות בפני הרבי גדלה והלכה".

ספרי השידוכין למעלה

כאמור, הרבי מצדו לא היה קורא למזכיריו בשמם הפרטי, אלא בשם משפחתם. בזמני שמחות במשפחתם של המזכירים, היה הרבי מתעניין בהכנות ובפרטים מסביב.

על יחסו האישי, סיפר נהגו של הרבי ויו"ר "המרכז לענייני חינוך" הרב יהודה קרינסקי: "יום הולדתי חל באותו היום של חתונת הרבי, ט"ו בכסלו. באחת השנים, כשהבאתי את הרבי חזרה מה'אוהל', לשם נהג ללכת כל ט"ו בחודש, יצא הרבי מהרכב לכיוון ביתו ונכנס אליו מדלת הכניסה האחורית, דרך המטבח. לאחר שצעד קצת, פנה אליי הרבי, בא?מרו: 'היום זה יום ההולדת. הכינו בעבורך עוגת יום הולדת?' משכתי בכתפיי לאות תמיהה, כאומר 'איני יודע'; ובאמת לא ידעתי אם הכינו לי בבית עוגה, אך גם לא ייחסתי לזה חשיבות.

"הרבי אמר פתאום: 'צריך שיהיה לכם עוגת יום הולדת'.

"כשהגעתי לביתי אכן ראיתי שהכינו עוגה...

"למחרת, כשפגש אותי הרבי, שאלני בחיוך אם אכן הייתה לי עוגת יום הולדת"...

הרבי כמעט מעולם לא דיבר על עצמו. מדובר בפעמים ספורות בלבד, אבל כשהיה צורך, הרבי חשף טפח קטן מכוחו הרוחני, והסיפור המפליא הבא יעיד על כך:

הייתה משפחה מחסידות הונגרית שהיה להם בן כבן חמש-עשרה. מסיבות של המשפחה, הוא נשלח ללמוד בישיבה של 770 ולא במוסדות החינוך של החצר שלהם. כשהגיע לגיל "האיש מקדש", הוצעה לו הצעת שידוכין. השניים נפגשו מספר פעמים, וביקשו לסגור את השידוך בשעה טובה ומוצלחת. הוריו של הבחור סירבו בכל תוקף לקבל את הצעת השידוך.

מריבה קשה פרצה בין ההורים לבנם. הבחור ששאל על כך את הרבי, נענה שעל פי הלכה, בשני דברים אין צריך לשמוע בקול ההורים: לגבי מקום הלימוד ("לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ") ולגבי שידוך. הבחור התקשר אפוא להוריו ואמר "יש לנו הסכמה מהרבי ואנחנו מתחתנים". הם כעסו מאוד ואמרו לו כי אם כך, הם לא יבואו לחתונתו, וגם משפחתו תחרימו לגמרי.

נראה שבכך לא שכך כעסם, שכן שבוע ימים לאחר מכן הגיעה הא?ם ל-770 ונכנסה לאולם שבו ישבו הבחורים ולמדו. היא ניגשה אל בנה, וסטרה לו בפני כל חבריו באמרה "בשום אופן לא תתחתן עמה, ויהי מה". הבן לא הגיב מצד כיבוד אם, אך כשיצאה מבית המדרש ניגשו אליה חבריו של בנה ואמרו לה, "הרי שלחתם את הבן שלכם לליובאוויטש, ואתם יודעים כי מי שבא לליובאוויטש נעשה חסיד ששואל את הרבי. אם יש לכם סיבות למה הבחורה אינה מתאימה לבנכם, היכנסו לרבי שנתן את האישור והציגו את עמדתכם. הרבי יכול לשמוע ואולי יסכים"...

הדברים ההגיוניים, כמו גם הסיכוי שאולי אפשר לשנות את 'רוע הגזירה', הביאו את ההורים להיכנס למזכירות, שם הם סיפרו לרב גרונר את כל הסיפור. זה היה ביום שלישי, והרב גרונר הציע להם לבוא ביום חמישי בערב, והוא יעשה כל מאמץ להכניסם בתור שהיה סגור חודשים מראש.

במשך רבע שעה היו ההורים בחדרו של הרבי, וכשיצאו, הודיעה הא?ם כי הם אינם מתנגדים עוד לשידוך.

אחד הבחורים העז ושאל: "איננו מבינים, שלשום סטרת לבנך בפומבי, וכעת, בתוך רבע שעה שיניתם את דעתכם?!"

כאן סיפרה הא?ם מה שהיה בחדרו של הרבי: "כשנכנסנו לרבי והצגנו את הסיבות שלדעתנו השידוך אינו מתאים, אמר לנו הרבי כך: 'כששואלים אצלי לגבי שידוך, לפני שאני עונה, אני מבקר את כל ספרי השידוכין למעלה. כשאני רואה שאין שום מניעה, אני נותן את הסכמתי. כשבנכם ומשפחת הנערה כתבו ושאלו האם להיפגש, בדקתי את כל הספרים ולא הייתה כל מניעה שייפגשו. אחרי שקיבלתי מכתב שני שבו כתב הבן שההורים מתנגדים, חשבתי שאולי החסרתי איזה ספר שלא ראיתי ושם כתוב שזה לא טוב. שוב עברתי על כל הספרים ולא ראיתי שום התנגדות, ולכן נתתי את הסכמתי וברכתי'..."

הא?ם סיימה את סיפורה ואמרה: "אם יושב צדיק שיכול לעלות למעלה ולעבור על כל ספרי השידוכין ואומר לנו שהוא בדק ואין שום התנגדות בשמים, מי אנחנו שנוכל למנוע ולהתנגד?!"

המזכיר הרב גרונר שסיפר את הסיפור הזה, סיים: "הרבי נהג תמיד באופן של 'הצנע לכת עם ה' אלוקיך' ל'מהדרין'. כשהרבי אמר למשפחה שהוא עלה למעלה ובדק את ספרי השידוכין, זו אמירה יוצאת מגדר הרגיל שלו; הרבי גילה מעט מהכוחות הרוחניים שלו כדי לעשות טובה למשפחה, העיקר שלא תהיה בה מחלוקת..."

ג' בתמוז תשס"ט
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הגב לכתבה

תגובות
1
1. כל הכבוד לעורך הספר
אבל איני יודע מי הוא, כי לא נכתב כאן.
ואולי גם זיגלבוים הפך לכתב 'המשפחה'.

וטקסט הכתבה גם לא ממש מובן לי. הכל ציטוט מהספר, או עיבוד מהספר, או סיפורים אחרים הקשורים לספר?
ג' בתמוז תשס"ט