ב"ה ערב ש"ק, ח' כסלו תשע"ט | 16.11.18
פרופ' סורקין פותח את היום בתפילת שחרית
פרופ' סורקין פותח את היום בתפילת שחרית צילום: עזרא לנדאו, 'בקהילה'
על כל נשימה ● יום בחייו של פרופ' אליהו סורקין

רופאים בכירים מכל רחבי העולם מתייחסים בהערצה למוצא פיו ■ עיניהם של קרובי חולים הנאבקים על חייהם נשואות אליו ■ פרופ' אליהו (פטריק) סורקין, חסיד חב"ד שהיה רופאם האישי של גדולי ישראל ובהם כ"ק האדמו"ר ממודז'יץ זצוק"ל, הוא מנהל המחלקה לטיפול נמרץ של בית הרפואה איכילוב בתל אביב ■ כך בדיוק נראה יום ראשון כ"ו בשבט תשס"ט במחיצתו
בנימין ליפקין

פרופ' אליהו סורקין הטה ראשו לאחור, גמע את שארית כוס הקפה שבידו, התמתח מעט ואמר, זהו. עיניו הגדולות הפיקו חיוך קל. על שפתיו נח מבע מסתורי שרק מאוחר יותר פירשתיו כאומר, אינך יודע מה מצפה לך. ברגע שהתרומם והכיפה השחורה שלראשו איימה לגעת בתקרת החדר, ניתרתי ממקומי.

זה היה האות לפתיחתו של המרוץ. מרגע זה ואילך היו רגליי מקפצות, מבקשות להדביק את האנרגיה של מנהל המחלקה תוך כדי מאמץ עילאי לתעד כל פרט. כל הגה. כל נשימה ונשימה.

כל מה ששמעתי או ראיתי אי פעם מתגמד לחלוטין אחרי עשר שעות של מרתון, שאין בו רגע דל, בין חדרי המחלקה לטיפול נמרץ בבית הרפואה איכילוב בתל אביב, המרכז הרפואי הגדול ביותר בארץ. בינות למכשירים, צינוריות וצגים מהבהבים, רוחשת המחלקה על חדריה, מאבק מתמיד בין חיים ומוות. אראלים ומצוקים כמו מתנגשים זה בזה על מפתן כל אחד מהחדרים ומנסים, בכל רגע מחדש, את כוחם.

על כל אלו חולש ביד רמה ובצעדים בוטחים ונמרצים, פרופ' אליהו סורקין. כריזמטי, שופע חיוכים, בעל קול בריטון ומבטא צרפתי וזקן ארוך שגווני שחור ולבן נמהלים בו. בהיותו שומר תורה ומצוות המקפיד על קלה כחמורה מציב אותו תפקידו כרופא החרדי הבכיר ביותר.

18 חדרים מונה המחלקה לטיפול נמרץ. בשעת בוקר של אחד מימי ראשון בחודש שבט, כל החדרים מאוישים. חולה בכל חדר. לאחדים מהמאושפזים החוסים עתה בחדרים זוהי התחנה האחרונה. ברוכים הבאים לפרוזדור לעולם האמת.

04:31, החניון ברעננה
תפילת הרופא

שעתיים וחצי קודם לכן, כשמחוגי השעון מורים על ארבע וחצי לפנות בוקר, תרדמה שורה על אזור השרון. פנס כתום מנסה לשווא לגרש את החשכה האופפת את שכונת גני כרם, מובלעת יוקרתית בפאתיה הצפוניים של רעננה, שברגעים אלו, בטרם עלות השחר, מטפסת אל שיאה.

ציוץ צורמני פותח את דלתות הרכב. פולקסווגן טוארג. צבע חום שולט בחללו. בונז'ור, הוא אומר בחיוך כשהוא פותח את הדלת למעני ולמען עזרא הצלם. בוקר טוב, הוא מתרגם לצבר כמוני. עזרא והפרופסור כבר מתלחשים על חשבוני בשפת האם המשותפת. אין זה הסוד היחיד שהם חולקים, מתחוור לי עד מהרה. עזרא לנדאו, למי שאינו יודע, הוא גם חובש מדופלם ובנו של רופא.

הנתון הזה עשוי לעמוד לימיני במפגש שצפוי לי בהמשך היום עם שלל מושגים שעד כה לא נחשפתי אליהם. עתה מועדות פנינו לתל אביב. חלקו הראשון של היום נפתח בשיעור תורני ובתפילת שחרית בהיכלה של 'הישיבה' ברמת אביב, לא לפני שהוא טובל ומסתפג במקווה הטהרה שלמרגלות הבניין.

זר כי יתבונן בתפילתו של פרופ' סורקין הכורך לזרועותיו ולראשו את רצועות התפילין, כשהוא עטור בטלית מצויצת נטולת עטרה, כמנהגם של חסידי חב"ד, לא יזהה כל הבדל בינו לבין אנשי הצוות כמו התלמידים שהפכו את המקום הזה, בלב המעוז הצפוני של הכרך הגדול, למקום תורה ועבודה שבלב.

כשהוא עונה "אמן" בהטעמה על ברכת 'רפאנו' של שליח הציבור, ניתן רק לדמיין כי בעיני רוחו נראים עתה שמות החולים שבני משפחותיהם תולים את עיניהם בו, כשליח הטוב שבידו ניתנה הרשות לרפא. עם תום התפילה, הוא מחזיר את שקית הטלית והתפילין אל התא הנעול כאחד מבני החבורה.

מה מצפה לך עתה, אני מנסה לצוד מפיו שעה שהרכב מחליק מחניית הישיבה בואכה הכבישים הראשיים שיובילו אותנו אל הקומפלקס הגדול של איכילוב.

לעולם אינני יכול לדעת עד שלא אראה במו עיניי, הוא משיב בשלוות נפש סטואית. המעבר הזה מעולם אחד של תפילה, קדושה וטהרה לעולם של מאבק על חיי מטופליו, נראה בעיניו טבעי ומפרה. "מהשיעור, מהתפילה, אני לוקח כוחות", הוא אומר בשפתו הישירה, "ומעביר אותם אל המחלקה".

שער הכניסה האלקטרוני לחניון הפנימי של איכילוב נפתח. איש האבטחה מהנהן בראשו. הפרופסור משיב לו הנהון אגב הנפת יד קלה. בחניה השמורה לו הוא נועל את הרכב וכשבידו תיק מנהלים זעיר הוא עולה במעלית המובילה לקומת הכניסה.

עצירה קטנה בביתן הקפה. פרופ' סורקין מזמין לעצמו כוס קפה אותו הוא נוטל עמו לחדרו בקומה השלישית.

המחלקה לטיפול נמרץ, מורה השלט. שלושה צעדים קדימה, פנייה ימינה מובילה אל מתחם לשכות מנהל המחלקה, סגן מנהל המחלקה והמזכירות.

במרומי הקיר משמאלו שני מסכים צמודים זה לזה. מוניטורים. אלו משדרים בשעת אמת נתונים מלאים על מצב כל חולה במחלקה לפי מספר החדר בו הוא מאושפז (עוד מעט, הוא מגלה, תותקן בביתי מערכת זהה. כך אוכל לדעת בכל רגע את המצב במחלקה).

פרופ' סורקין נותן מבט במוניטורים. "בינתיים זה נראה יציב למדי", הוא פולט. ואז מבטו נח על המספר 84 באדום המהבהב באחת השורות. עיניו מרצינות. היות והמספרים כמו התנודות לא אומרים לי מאומה, אני תוהה בקול לפשר ההבהוב כמו הרצינות שעוטות פניו.

"זה אומר שיש לנו כאן אי סדירות בקצב הלב. הפרוזדור לבד והחדר לבד. אין אחידות בין הפרוזדור לחדר. זה בלבול. בלבול לא רצוי". זהו ההסבר האדיב שקיבלתי.

"אני משתדל כל העת", הוא אומר לי בווידוי אחרון לפני שייבלע לתחומה של המחלקה בעוד אני מנסה להדביק את הקצב, "להנחיל לצוות שעובד עמי את התחושה שהחולה בטיפול נמרץ הוא לא אחד המכשירים בחדר. לפעמים, דווקא לנוכח חוסר תגובה, עלולים לחשוב כך חלילה ולשכוח שיש כאן אדם עם גוף ונשמה שאנו נעשה את המיטב למענו".

ככל שתימשך השהות במקום, כן יוסיף להתחדד הקונפליקט בין התחושה המדומה שעשויה להינטע בלב לבין האנושיות ההודפת אותה שוב ושוב.

בוא נצא, אומר פרופ' סורקין. הוא נפרד מהחליפה שהייתה עליו עד כה לטובת החלוק הלבן ושם פניו החוצה. אל המחלקה. אנו בעקבותיו.

07:00, חדר ישיבות
סייעתא דשמיא

חדר הישיבות מתאכלס בשבעה רופאים שמאיישים בשעה זו את המחלקה. במרכז השולחן, אל מול מחשב, פרופ' סורקין וסגנו, ד"ר נמרוד עדי. בשעה שהמוסף הנוכחי יראה אור, יכהן ד"ר נמרוד כמנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים קפלן ברחובות. אלו השבועות האחרונים שהוא עושה במקום. כך אנו למדים מאחת הלחישות הנשמעת סביב השולחן. שפת הגוף והרצינות בה נצפה ד"ר נמרוד כל היום אינה מסגירה מאומה אודות המעבר הצפוי.

"מבחינתכם, החבר'ה האלו", מצביע פרופ' סורקין עלינו, "לא קיימים". הנוכחים מהנהנים בראשיהם. דומה שבראש מעייניהם מסתתרות דאגות רציניות יותר מאשר פשר הופעתם של שני אורחים בלתי קרואים. האחד מצויד במחשב נישא ורעהו במצלמה ומגוון עדשות.

כמעשה שבשגרה נפתחת ישיבת הבוקר בדברי תורה על פרשת השבוע. הפעם שירת הים על השולחן לקראת פרשת בשלח שתיקרא בסוף השבוע. המחזה סוריאליסטי. שלא לומר, נראה כלקוח מעולם הדמיון. חבורת רופאים בכירים חמורי סבר שזה עתה סיימה את משמרת הלילה. איש מהם, מלבד מנהל המחלקה, לא חצה בעברו את שעריה של ישיבה או סמינר תורני. בשעה הזו, רגעים אחדים לפני שיצללו לסוגיות רפואיות הנוגעות למצב הנוזלים בגופו של חולה פלוני או קצב התפשטות המחלה הממארת בגופו של אלמוני, הם שרויים בדיון תוסס בהוויות 'אז ישיר'.

"איזו גדלות נפש הייתה למרים הנביאה שטרחה לקחת עמה ממצרים דווקא תופים", תוהה האחד. חברו מסב את תשומת הלב לעובדה שהשירה פרצה מפי שש מאות אלף איש בבת אחת, ללא תכנון מוקדם. פרופ' סורקין, המנצח, תורם לדיון מן המקורות.

"הייתה משמרת לא קלה", נשמעת אמירה בירכתיים והשולחן על יושביו נוחת באחת אל קרקע המציאות הקיומית. "הו, איזו משמרת", מסכים רופא נוסף.

עיני כולם נתונות במסך המציג בענק את כל מה שנראה בצג המחשב שמול עיני מנהל המחלקה.

מאושפזי המחלקה עוברים כעת ניתוח אישי, פרטני ויסודי, בידי הצוות. הם מוצגים באמצעות מספר החדר בו שוהה כל אחד מהם.

כך, זה נשמע בערך, מתוך בליל הקולות.

"שתיים. נסים גלויים. אין מה לומר. צמח לו כבד. בואו נזכיר. הוא עבר ניתוח קשה, הכירורגים הוציאו לו חלק נכבד מהכבד. השתילו לו כבד מלאכותי. לאט לאט הוא משתפר. הוא מקבל כלכלה. כולסטרול נמוך. הסוכרים לגמרי בשליטה".

סורקין מהסה לרגע את קולות ההתפעלות ומצביע על נקודה בעייתית. אך שב ומביע התפעלות אישית. "שימו לב. חולה כזה, עם ארבעים אחוז כבד, עד לא מכבר, היה עלול לצאת מכאן כשאינו בין החיים. יש לנו כבד מלאכותי שמאריך את ימיו".

לא פלא, מעיר מי מהנוכחים, זה נקרא רגנרציה (לפי אבן שושן: חידוש, הפחת רוח חיים מחדש. יצירת רקמות חדשות או חידוש אברים שנעלמו. הקמה מחדש של גזע שנעלם).

זה נקרא, מאיר פרופ' סורקין, סייעתא דשמיא.

08:20, חדר ישיבות
לא מאבד תקווה

הלאה. חדר שלוש. התמונה הכללית מוצגת במסך. שתיקה לרגע ואחר כך נשמעת אמירה צינית מפי אחד הרופאים המבקש לדבר בשפת פרופ' סורקין ולהביע את דאגתו מהמצב. "צריכה לבדוק מזוזות, בקיצור". חיוכים אירוניים סביב השולחן.

פרמטר מסוים שמוצג במלואו על המסך מוליד מסקנה עגומה וסתמית. "בגלל זה איננו יכולים לנתח", שוררת הסכמה כללית. הנתונים, כך הם נראים על פניהם, אינם מבשרי טובות.

פרופ' סורקין עובר לחלק האנושי. יש לה משפחה? מי מלווה אותה? הוא שואל את הצוות.

כן, באה התשובה. בת שבאה מחו"ל עם טרוניות רבות. רוצה שהכול יתנהל מעכשיו לעכשיו.

אנחנו דווקא מעדיפים שלא יקרה כך, אולי משהו יזוז, הוא מעיר, כמו מבקש להיאחז בתקווה.

חדר ארבע מאכלס בין כתליו צעיר שנדקר יום קודם לכן על רקע פלילי. פרופ' סורקין מבקש עדכון למצבו הבוקר והתשובה הנשמעת מפי אחד מהצוות, צינית במיוחד. "מתלוצץ עם רופאיו".

משפחה יש? מתעניין הפרופסור.

הו, מבקרים רבים בכל עת, באה התשובה.

חמש. "במקום דרוך", נשמעת כותרת צבאית לדיאגנוזת הבוקר של החולה. ירידה נוספת לפרטים מלמדת כי "אין כל סיבה מכנית להפלת ריאה". אם כי יש מי שיודע לציין כי "האיש מעשן כבד". הדבר ניכר היטב בתצלומי הרנטגן הנפרשים מלוא רוחב העין על המסך.

ההמלצה המתגבשת היא על ניתוח. המשפחה, לדברי אחד הרופאים, מעודכנת ותומכת באפשרות. פרופ' סורקין חותם את מצב חדר חמש בתקווה כי לאחר הניתוח המיוחל יוכל החולה לעבור למחלקה פנימית. לו יהי, כמו רוחשת תפילה בלא קול בחלל החדר.

חדר שמונה. לנוכח התייצבות המצב, מחייג פרופ' סורקין ישירות למנהל המחלקה שאליה יועבר החולה, ככל הנראה בהמשך היום. הוא מדבר עם הקולגה בדוגריות צרפתית שאין מי שיוכל לה. "תקשיב טוב", הוא יורה לפומית. "תדבר עם החברים שלך, אנחנו מעבירים לכם, כנראה היום, את החולה. טפלו בו כמו שצריך. הוא בידינו וצריך לשמר את זה".

הסמכותיות שבקולו שלתוכה נמזגת תקווה מפעמת אינה מותירה סדק צר לכדי שמץ של ספקנות פסימית.

תשע. "הועברה מורדמת ומונשמת למחלקה". במהלך ניתוח ארוך מהרגיל איבדה דם רב. במאמצים עילאיים הצליחו להחזירה להכרה. היא מדברת? שואל פרופ' סורקין. לא מבינה את הנאמר לה, באה התשובה.

למה? הוא תוהה ברצינות. כי היא גרה בטייבה, נשמעת התשובה מפי רופא שאותות הלילה האחרון ניכרים על פניו.

אתנחתה מסוימת ברוטינה נשמעת כשעל המסך מוקרנים פרטי מצבה של המאושפזת בחדר מספר עשר. זו הפעם הראשונה שבה פרטי התנהגות הפציינט קודמים למצבו הרפואי. "בת תשעים וארבע, צלולה לחלוטין, מנומסת להפליא". המצב הרפואי ניגודי עד כדי קוטבי. במילים סטטיות יבשות זה נשמע קצר ומדכא. "סרטן בלבלב עם גרורות לכל מקום".

ככל הנראה, במצבה, לא ניתן לנתחה. לוורידיה זורמות חמש תרופות כימותרפיות שונות. היא גם מיוחסת. אמו של אחד מבכירי עולם הרפואה שאינו מש ממיטתה. "הם ביקשו", מציין סגן מנהל המחלקה, "שאם קורה משהו, לא לעשות דבר".

פרופ' סורקין אינו אוהב את המשפט האחרון. "אני אדבר אתו", הוא אומר בציינו את שם הבן. "אני אנסה לשכנעו שלא יהיה כזה החלטי. לפחות לא בכל מקרה. אני גם רוצה לנקז את הנוזל כדי לראות אם אני יכול לשפר את תפקוד הריאה". והמבין יבין ואולי גם ילחש פרק תהילים.

09:49, מסדרון
הלצות על גיהינום

חדר 11. "רמזים קלים לשיפור". סריקה מקיפה מאוששת את הנתונים ומולידה המלצה על המשך הטיפול בתקווה לשיפור משמעותי יותר. "אני אדבר תכף עם המשפחה", מעיר הפרופסור. מדהים להיווכח כל העת כי בעיניו, השיחות השוטפות עם בני לווייתו של החולה הן חלק אינטגרלי מעצם הטיפול ההכרחי בו.

חדר 12. "אין לו מצב רוח, אבל מצבו טוב". למראה הנתונים על המסך וההערות הנלוות להן, מסכים פרופ' סורקין. "ברור שאין לו מצב רוח, הוא לא רוצה להיות יותר בטיפול נמרץ. מצבו לא מצדיק זאת יותר. נוריד אותו היום מהמיטה ונעביר אותו ל'פנימית'. מצב רוחו ישתפר פלאים, אני מבטיח לכם".

"משתפר". זו המילה האופטימית היחידה שיכולה להישמע בהקשר לחולה החוסה בחדר 13. פרופ' סורקין מבקש שישיגו לו עתה "את האחראית על מוח עצם". בחסות השיחה הנרגזת משהו עם "האחראית", מסתבר כי התרומבוציטים (טסיות הדם, תאים מסוג מיוחד המצויים בדם ומשתתפים בהפעלת מנגנון קרישת הדם) של החולה יורדים כל הזמן. קיים חשש שיפתח דימום גדול מדי. עם או בלי קשר, מנהל המחלקה דורש כי מעתה, תוך כדי אשפוז בטיפול הנמרץ, תתבצע בחולה דיאליזה מדי יום.

14. "גידול ביד. לא סרטני. מצב טוב". הדיון מתארך באשר להמשך הטיפול בו. נשמע שהמצב בשליטה. כזה הוא גם מצבו של מי שמאכלס לפי שעה את חדר 15 אשר יועבר בתחילת היום בחזרה לבית לוונשטיין. משל היה אחרון אנשי הצוות הטכני מכביר פרופ' סורקין בהוראות ועדכונים בכל הקשור לפרטי ההעברה. הוא מבקש לדעת מי בדיוק יהיו האח או האחות שילוו את החולה, מביע את רצונו לשוחח עמם בטרם יתחיל התהליך ומוודא שוב כי שם, במקום הקבלה, מודעים לשעת ההעברה.

נקישה בדלת חדר הישיבות. "יבוא", נשמעת הקריאה הפנימית הגרונית. רופא בכיר ממחלקה אחרת מבקש לקבל חוות דעת על בן משפחה שמאושפז בבית חולים אחר ומטופל בה על רקע בעיה סבוכה. פרופ' סורקין ניאות בחדווה לשוחח עם הצוות המטפל שם כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי על אופי הטיפול ולעזור ככל שרק ניתן.

הרופא האורח אינו יכול שלא לקנח בהלצה מבית היוצר הרפואי. מגיע אדם לבית דין של מעלה ושולחים אותו לגיהינום. תפקידך, מסבירים לו, להיות השומר ולוודא שכל מי שמוציא את ראשו מלבת האש הרותחת, יחזור לאלתר. כעבור עשרים דקות של שמירה מאומצת, כוחותיו אינם עומדים לו. הוא מבקש הטבה. מעבירים אותו לחדר אחר שגם בו עליו לבצע מטלה זהה בעליל. לתדהמתו, בחדר זה איש אינו מהין להוציא את ראשו מאש התופת. לתמיהת האורח, מסבירים לו, כאן נמצאים הרופאים שמושכים זה את זה פנימה כל העת.

אפרופו גיהינום, לפרופ' סורקין בדיחה משלו. "מגיע חסיד ברסלב לעולם האמת ושולחים אותו לגיהינום. הלה בוכה במר נפשו ולנוכח תחנוניו הרבים מופיע הרבי שלו וגואל אותו למחיצתו בגן עדן. לא חולפת שעה קלה ובמקום מופיע חב"דניק שגם הוא, מסכן, נשלח לגיהינום. גם הוא פורץ בבכי ומצפה לישועה. או אז מופיע הרבי ומעניק בידו דולר לטובת השליחות שלו בגיהינום"...

השיחה הפולקלוריסטית מתחלפת בהמשך סריקת המאושפזים בחדרים 16 ("מונשם מינימלית. בעיות לב. החלפת מסתמה"), 17 ("דלקת ריאות חריפה, בעיות נשימתיות"), ו-18, ("יועבר היום לפנימית ד").

כל מה שנראה פשוט או סתמי עלול להיראות לגמרי לא כך בנקוף השעות. המשך, כמו שנאמר בתיק מקסיקו, יבוא.

השעה 09:49. הישיבה תמה.

"עדיין שקט פה היום", מעיר פרופ' סורקין.

11:18, חדר 2
משהו בשביל אבא

"אני הולך לעצבים", נשמע הפרופסור. חולפת שנייה עד שאני קולט כי פניו של פרופ' סורקין מועדות למחלקת נוירולוגיה.

הירידה במעלית מנוצלת לקבלת שיחה טלפונית עם רופא עמית. בכניסה למחלקה, אוזניי קולטות שאלה תמימה שנשאלת באוזני עזרא, המצווה להישאר מאחור, מפי בן משפחה, "האיש שמלווה את הפרופסור הוא הרב פירר?"...

בונז'ור, הוא יורה לחלל המחלקה ומתקבל על ידי המנהל שמבקש את תשומת לבו לחולה בן 73. הוא מנסה לדבר עם החולה עצמו, שואל את הרופא ועוזרו כמה שאלות וקובע בפסקנות, "הוא יעבור אליי. תכף יטפלו בזה".

תוך כדי כניסה מהירה למחלקה לטיפול נמרץ, הוא מכריז, "אני הולך לקבל חולה מנוירולוגיה, שימו לב".

טלפון בעמדת האחיות של המחלקה. פרופ' סורקין מרים. מישהו מהמעבדה שואל מי מדבר ומנהל המחלקה משיב במבטא גרוני "סורקין מדבר".

המידע שמגיע זה עתה מפר באחת את השקט המדומה ששרר עד כה במחלקה. למאושפז בחדר ארבע, מסתבר, יש מחלה זיהומית פעילה. "תתקשרו למיון, תתקשרו לכירורגית. כל מי שטיפל בו, צריך להיבדק. תבודדו את החולה". דרמה.

הפרופסור נכנס לחדר מספר שתיים. הוא קורא לחולה בשמו כשהוא אומר לו, "תפתח עיניים, ידידי". אין קול ואין קשב. כעת הוא מדריך את האחות תוך כדי ירידה לכל פרטי הפרטים. לפני שהוא יוצא מהחדר, אינו יכול שלא להפטיר, "זה נס גדול הסיפור הזה".

מפגש קצר על אם הדרך עם מנהל מחלקת הטראומה שבא להתעדכן במצבו של חולה שהועבר מאחריותו לטיפול נמרץ. חילופי דברים לטיניים ולחיצת יד חמימה.

המשך ישיר לחדר 13. זה הרגע בו ניתן לחוש בהבדל התהומי שבין סקירת מצבו של החולה בחדר הישיבות לבין מפגש בלתי אמצעי עמו. גם המינוחים כאן, בחלל החדר, תכליתיים וקשים יותר. "הוא בא אנוש, התאושש אבל עדיין בעייתי", מגדיר הרופא.

ציוד מלא מאייש כל חדר. בין כל שני חדרים עמדת רופא עם שני מסכים המוזנים כל העת בכל הפרמטרים החיוניים של שני החולים בשני החדרים.  קירות המחלקה מכוסים במכתבים, יצירות ותיאורים נרגשים מאת חולים משוחררים ובני משפחותיהם לפרופ' סורקין וצוותו על הבלתי ייאמן שחוללו.

מכאן לחדר 12. ההגדרה "משתפר" מחליפה את מקומה לפירוט כאוטי. החולה עבר ניתוח מעקפים וכתוצאה ממנו נוצר זיהום. הוציאו לו את עצם החזה ובמקומה שמו שריר. מצבו יציב.

עכשיו חכו פה, פוקד הפרופסור.

הוא מסתגר לשיחה עם רופא בכיר ביותר שהוזעק למקום באשר לרמת סיכוייה של המאושפזת בחדר 10. "שמע", קולטות אוזנינו את הפתיח בפי הקולגה, "אני מרגיש כמוך, אבל חושב אחרת". הדלת נסגרת בעדנו. קשה שלא להתרשם מההערכה שמשדר כל רופא באשר הוא כלפי מנהל המחלקה בעל החזות החרדית המובהקת.

הדיאלוג החסוי שאיש אינו מגלה לנו את תוצאותיו מסתיים ואנו שוב במסדרון. על מפתן הכניסה לחדר 2, פוגש הפרופסור בבנו של החולה. "דע לך", הוא אומר לו בהתפעלות כנה, "זה נס גדול. העובדה שאבא במצבו הנוכחי, זה נס גדול. ואם הוא ממשיך כך, זה ממש נס. אתה הנחת תפילין היום?".

"אני מסתדר עם זה, פרופסור", משיב הבן כמנסה לחמוק מהשיח המביך.

"אני אומר לך", הוא נשמע תובעני מעט, "אתה חייב להוסיף משהו ביהדות בשביל אבא. תחשוב על זה. זה לא פשוט. תראה איזו כברת דרך עברנו. לפני שבוע אף אחד לא היה מאמין לך שהוא עוד יהיה פה".

אני מרשה לעצמי להפריע למרוץ, להאט מעט את קצב הילוכו ולשאול את פרופ' סורקין איך הוא מוצא כוחות בנפשו לקיים סוג כזה של שיחה עם בני משפחה של פציינטים שתולים בו את עיניהם.

"תראה", הוא משיב בטבעיות מוחלטת. "מדובר באנשים שרחוקים מאוד מיהדות ויש לך הזדמנות לתת להם סולם. יש לנו כאן באמת מקרה יוצא דופן של התאוששות בלתי צפויה. ואני, במקצוע המרתק שלי, רואה את הדברים הללו באופן מידי. למה שלא אנצל את זה?", הוא מקשה בקול.

12:48, מחלקה
תסדר לו מקום

הטלפון הסלולרי בידיו של פרופ' סורקין משמש גם כטלפון השלוחה הפנימית שלו. זהו לפחות הרושם המתקבל. הדבר הגיוני לנוכח העובדה שמרבית הזמן הוא בתנועה. על הקו מנהל מחלקת טיפול נמרץ לב.

התייעצות על מכשיר שהבירוקרטיה מעכבת את רכישתו. "תכתוב מכתב. בינינו, זה יעבור יותר בקלות", הוא ממליץ.

מימיי לא חלמתי שאצטרך לעסוק בפוליטיקה, הוא יאמר לי אחר כך, אבל זה גם חלק מהתפקיד של מנהל מחלקה. בייחוד מנהל מחלקת טיפול נמרץ.

אפרופו פוליטיקה, ליד דלת חדרו מצפה עתה אח"מ והוא נפנה להיפגש עמו קצרות. זהו מנהל בית חולים ברבת עמון שבא אישית לכאן כדי לבקר את אחיו, שר ברשות הפלסטינית, המאושפז במחלקה.

באנגלית בעלת אקצנט צרפתי מסביר פרופ' סורקין לעמית הירדני את מצב החולה שאמור להיות משוחרר היום למחלקה פנימית ומשם, ככל הנראה, לבית חולים פרטי.

ממערכת הכריזה נשמע קול: החייאה בפלסטיק חדר 13. שריר לא נע בפניו של הפרופסור.

קרוב המשפחה של השר הפלסטיני מבקש שלא לשחררו בטרם יקבל בכתב את סיכום הביניים של החולה באנגלית. פרופ' סורקין מבקש טלפונית מאחת הרופאות להכין את הסיכום הנדרש. השניים נפרדים בלחיצת יד.

שוב טלפון. "תקשיב", מסביר הפרופסור כמורה לתלמידו, "בצקות הן עניין של תהליך זיהומי ממושך. צריך להכיר בכך ולפעול בהתאם".

על שני המסכים מהבהבים 3 ו-6 בתוספת הכיתוב BRADI. מה זה, אני שואל. זה מעיד שלשני האנשים שנמצאים בחדרים הללו יש קצב לב איטי. זה מעיד, הוא טורח להבהיר, על הידרדרות.

נקישות בדלת. "פרופ' סורקין", אומרת האחות בפתח, "סליחה על ההפרעה, החולה קופץ ואני לא מסוגלת". מנהל המחלקה אינו מתרגש. "אני יודע. מצטער, אני חייב לשאוב לו מוח עצם לבדיקה. אין ברירה".

השהות בחדר, לא יותר משמונה דקות, הייתה כנראה די והותר. הוא קם ויוצא שוב למחלקה.

בני משפחה מתגודדים בחרדה ליד חדר 17. "זה מנהל היחידה", הם לוחשים בהבחינם בפסיעותיו. הוא סר לחדר 2, תוך כדי שהוא מדבר אל הפציינט עצום העיניים, "עכשיו אתה צריך לעזור לנו". הוא מבקש מהאחות לקרוא לד"ר נמרוד, סגנו. הוא מבקש מאתנו להישאר בפרוזדור. גם מהבן הוא מבקש בנימוס לצאת מהחדר. "תשאיר אותנו פה. אני צריך לדבר אתו בלי מילים ובלי קול".

אך יצאו מנהל המחלקה וסגנו מהחדר, הם מסתגרים לדקות אחדות בחדר הישיבות. פרופ' סורקין, אני למד מהשיחה בדרך, מסביר לסגנו כי יש לקדם קבלת חולה מסוים מאחת המחלקות על פני אלו שממתינים בתור לקבלת טיפול שיכול להתבצע אך ורק בטיפול נמרץ. "למי הוא קשור, בקיצור", חותר ד"ר נמרוד במחוספסות. "לשום אדם", באה התשובה והדלת נסגרת.

שוב התרוצצות במסדרון. בני משפחה עוצרים אותו ליד הנדקר בחדר ארבע. "פרופסור", אומר האב ואי אפשר שלא לראות את הדמעות בזוויות עיניו. "מה יהיה עם הבן שלי".

פרופ' סורקין תולה בו מבט אמפתי. "אין לו סכנת חיים. הבעיה היא שיש לו תהליך זיהומי בכבד. זאת הבעיה. זה ממש לא קשור לדקירה".

הוא טופח קלות על שכמו ומתקדם לעמדת האחיות הראשית. מבקש לקבל עדכון. מכאן אצה דרכו לקצה המסדרון. בדרך, בחולפו על פני חדר 14, אינו יכול להמשיך לנוכח מבטו הקפוא של החולה התולה עיניו בעיתון היומי. "מה כואב לך", מתעניין מנהל המחלקה, "החדשות או היד". צריך לשחרר אותו, הוא מזרז את הצוות בחדר.

השר הפלסטיני ישוב על כיסאו בחדר 18. בעיניים בלתי מקצועיות מצבו נראה שפיר בהחלט. איך אתה מרגיש, מתעניין הפרופסור באנגלית. "אתה עובר היום לפנימית ד. תהיה אופטימי".

אצבעותיו של הפרופסור מתנועעות במרץ על מקשי הסלולרי בעוד הוא פוסע החוצה. "תשמע", הוא פותח ללא הקדמה, למנהל המחלקה שבשלומו הוא דורש, "יש לנו בן דוד, שר ברשות, כבר עדכנו אותך. תסדר לו מקום. אני רוצה שבמשמרת ערב הוא כבר יהיה אצלך".

השיחה היזומה הבאה מיועדת לאוזניו של מנהל המחלקה האורטופדית. "תקשיב", אומר פרופ' סורקין באותה החלטיות אנרגטית, "אני רוצה שתפנה לי מקום עכשיו".

"צהרים טובים לכל המשפחות", בוקע כרוז מקצה המחלקה ועד קצה. "שעת הביקור הסתיימה". טור של אנשים כפופי גו עושה דרכו בחוסר רצון מופגן לעבר מתחם בני המשפחה שמחוץ למחלקה.

פרופ' סורקין אומר שהוא צריך לראות חולה מסוים באחת המחלקות הפנימיות. "עדיף שתישאר פה", הוא אומר ואינו מנמק. לפחות לא לציטוט.

13:09, בית הכנסת
ויכוח על שמפניה

ההמתנה הקצרה בחדרו נקטעת באחת לשמע קריאה לחלל החדר. "בוא להתפלל מנחה".

שוב אנו יורדים, הפעם במדרגות. כאילו לא די לבריאות בתנועה הבלתי חדלה שהוא אמון עליה כל העת. בדרך אנו פוגשים בד"ר בן חיים. תכיר אותו, מציע פרופ' סורקין באדיבות. "הוא מבצע השתלות כליה בהצלחה שנים רבות". "עפר לרגליך", משיב הד"ר בהערצה.

השיח בין השניים מתרומם כשמנהל המחלקה לטיפול נמרץ שמח להתבשר מפי הרופא האמון על השתלה על מצבו החיובי של חולה. "בינתיים יש אתו הצלחה", הוא אומר בהסתייגות. "אתה רואה?", משיב סורקין ויורה, "אני בונה על השמפניה שהבטחת. שתשתה פעם משהו כשר".

בית הכנסת של איכילוב מלא מפה לפה. קרוב למאה איש גודשים אותו בשעת מנחה. חלקם עוטי מדים רפואיים במגוון צבעים, מרביתם בני משפחה. האבנט החסידי השחור (גרטל) על חלוקו הלבן של פרופ' סורקין משווה לו מראה של קיטל ביום הכיפורים.

מועקה מסוימת כמו מרחפת בעת התפילה במקום הזה. על הפרוכת הלבנה נכתב "ולקחתי אתכם אחד מעיר ושניים ממשפחה והבאתי אתכם ציון". הפסוק הזה שהועתק במקור לזכר הקהילה שמקדש מעט מנציח אותה מתקשר אסוציאטיבית עם גורלם הלא ברור של כל אלו שיד ההשגחה הובילה אותם בשעת 'מנחה גדולה' למקום הזה.

תפילת הלחש של שמונה עשרה ארוכה יחסית לתפילות בציבור במקומות עבודה. כל מילה נאמרת כאן בהטעמה. אם לא עכשיו, אימתי.

אך תמה התפילה רוטט המכשיר הסלולרי בידי פרופ' סורקין. מנוסח התשובה הקצרה נראה כי הוא מתבקש לחוות דעה. "לא הייתי ממליץ עד שאראה את לחץ הדם, מבין?", הוא אומר והשיחה מסתיימת.

במקום לעלות קומה, אנו יורדים קומה לעוד אחד מביתני המזון הפזורים במתחם שנראה יותר כמפעל תעשייתי. 'קולה זירו' בבקבוק זעיר. זו השתייה שמפרגן לעצמו הפרופסור המטפס במהירות ושוב נבלע בתחומי המחלקה, לא לפני שהכרטיס שהוא עונד מועבר בחריץ הכניסה האלקטרוני.

זו השעה שבה נפתחת ישיבה יומית עם שלושה רופאים צעירים שפרופ' סורקין מאלפם בינה בנבכי הטיפול הראשוני המוענק לחולה המתקבל זה עתה למחלקה לטיפול נמרץ.

כבן לווייתו של הפרופסור אני ממשיך להיות נוכח נפקד בחדר. בשלב מסוים ביום מישהו מהצוות משוכנע שפגש בי בקורס רפואי מסוים. אני מכחיש בחיוך.

את סיעור המוחות המאלף מנווט פרופ' סורקין באמצעות מצגת שמוקרנת על קיר חדר הישיבות ותוך כדי דיבוב הרופאים הצעירים בשלל אתגרים שהוא מניח לפתחם.

החידה הראשונה קלה יחסית גם למי שסיים בהצלחה את הקורסים הנדרשים. מה ההבדל הבולט ביותר בין חולה שמתקבל במיון לבין חולה שמתקבל במחלקה לטיפול נמרץ, הוא מנחית כשאלת מבוא. התשובה מסתכמת בשתי מילים. שיתוף פעולה. חולה שמובהל לטיפול נמרץ, לרוב, אינו משתף פעולה ואינו מסוגל להגיב לצוות המטפל בו.

מכאן עובר הדיון, שנמשך על פני יותר משעה, לדברים הראשונים הנדרשים לטיפול בחולה, כל חולה שהנסיבות מביאות אותו לידיהם של רופאי המחלקה לטיפול נמרץ. אליהו סורקין, או בכינויו הצרפתי פטריק, אינו רק רופא מלומד, מסתבר. הוא גם מורה מרתק.

כל שיטה שעליה הוא מספר הוא מקנח בעדות אישית. כשהוא נוקב בפעולה מסוימת הנושאת את שם הרופא שפיתח אותה, הוא מתעכב לרגע ומספר עליו ועל מורשתו הרפואית. למרות שרוב מרכיבי השיחה וניביה זרים ומנוכרים לכל מי שטרם השלים שבע שנות לימוד רפואה ובעל שתי התמחויות ספציפיות לפחות (תנאי הכרחי לשמש כרופא מן המניין בטיפול נמרץ), אי אפשר שלא להישאב לדיון לנוכח הצבעוניות הססגונית שבה הוא מתנהל.

15:00, ביקור רופאים
מדחי אל דחי

זו השעה שבה שוב נכונה לנו שוטטות לטובת ביקור רופאים מסכם של המשמרת הנוכחית. זהו מפגש מחודש, שאורכו כשעה וחצי, עם כל אחד מהחולים במחלקה כשכל הצוות המתוגבר פוסע מחדר לחדר, מתעכב ומתעדכן בכל פרט.

בחדר מס' 2 יש תמימות דעים בפי כול על שיפור דרמטי. עין בלתי רפואית מתקשה להבחין בכך, אבל אין לנו גם את הפריבילגיה לחלוק על כך. בחדר 4 כמו בחדר 9 רואה הצוות הרפואי את הנעשה מבעד לזכוכית לנוכח הבידוד בו צריכים להיות החולים, כתוצאה מהזיהום שהם סובלים ממנו.

בחדר מספר 5 מדווחים הרופאים כי החולה מצפה לניתוח נוסף. פרופ' סורקין מברר אם המשפחה מודעת לרמת הסיכויים הלא גבוהה. מדחי אל דחי, אומר אחד הרופאים ונראה כי אין מי שיחלוק על כך בשעה זו. גם בחדר 9, ממתינה החולה לניתוח לאחר ניתוח שעברה אך הבוקר. הבוקר, אומר אחד מהצוות, נודע שיש לה שמרים בדם. לא טוב, אומרים כולם.

הנוכחת בחדר 10 היא היחידה שמקדמת את פני הרופאים במאור פנים חרף מצבה הפיזי הלא פשוט. פרופ' סורקין מספר לרופאים בהשתאות על אישיותה ואצילות נפשה. אין מרבים לשוחח, לפחות לא בנוכחותה, על הממצאים עצמם.

בחדר 12 מדווחים הרופאים כי החולה איבד את הרצון לחיות. "תזמינו פסיכיאטר", מורה פרופ' סורקין בעוד עמיתו מנסה להחליף כמה מילים עם החולה שאינו מגיב.

החולה בחדר 14 נראה עם רגל אחת במחלקה האורתופדית. בדיוק ברגע זה נשמע כרוז שמודיע "החייאה בפנימית ט". ברגע שיש צורך בהחייאה באחת המחלקות, נדרש לשם כך רופא מהמחלקה לטיפול נמרץ. פרופ' סורקין פוקד על אחד הרופאים לעשות זאת והסיור נמשך.

בחדר 16 התמונה פחות ורודה. "הוא התייצב וכרגע בהכרה", מדווחת הרופאה. "מכניקה נשימתית על הפנים". הקרביים מתהפכות למשמע התיאור הנורא שהפעם, דווקא הפעם, יורד לפרטי פרטים שגם הדיוטות יכולים להבין. לא נעים.

ביציאה מחדר 17, מבקש בת משפחה של החולה בת ה-74 מפרופ' סורקין, אם יוכל ליצור קשר עם הרב פירר שיש לו מה לומר לו. והוא, באדיבות שאין בה מתום, אומר לה שיעשה זאת עוד מעט.

04:30, יציאה מהמחלקה
על תנאי

פרופ' סורקין בחדר. הוא עובר ברפרוף על הדואר האלקטרוני שציפה לו. מנקה שולחן במהירות. אורז לתיקו כמה מסמכים. בסך הכול זה היה יום שגרתי, הוא מסכם.

תחושת רעב מטפסת בעקשנות. מקרקור בטן לכאב ראש מהדהד. כעת אני קולט ששתים עשרה שעות מאז שפגשתי את הפרופסור לראשונה לא בא אוכל ממשי אל פי. אני שואל אותו אם כל יום הוא מתפקד בטמפרמנט גבוה באפס מזון. לא שמת לב שאכלתי יוגורט באחת הפעמים שנכנסתי לחדר? הוא תמה.

מכאן יפנה לביתו. לשהייה במחיצת בני ביתו שמצפים לו. למילוי המצברים במכסת שיעורים קבועה בתורה ובחסידות. מחר, בארבע וחצי לפנות בוקר, שוב יקיץ. ובפרק הזמן שנותר עד אז, אם יארע דבר מה דרמטי, שלא יהיה, הוא יוזעק לכאן שוב.

י"ג בניסן תשס"ט
הגב לכתבה

תגובות
1
1. אדם צדיק ומיוחד
במו ידיו מציל נפשות ממש, כל המציל נפש אחת מישראל....
י"ג בניסן תשס"ט