ב"ה מוצאי ש"ק, ל" כסלו תשפ"ב | 04.12.21
הכתבה בעיתון 'משפחה'
הכתבה בעיתון 'משפחה'
פרסום ראשון: שורות מתוך שיחות הנחמה והחיזוק

גדולי התורה החסידות עלו השבוע לבתי האבלים בעקבות הטבח במומבאי לנחם ולעודד, למחות דמעה ולהעניק כוח. רבים מהם ייחדו השבוע דברים על הטרגדיה, לצד השאלה הנוקבת מדוע? ומה יכול כל אחד מאיתנו ליטול עימו לחיזוק והתעלות בעקבות האסון * 'משפחה' מביא בפרסום ראשון שורות מתוך שיחות הנחמה והחיזוק * והחי ייתן אל ליבו
ירוחם לנדסמן, משפחה

ביום שלישי שעבר, יום הטמנתם של הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד ברגבי אדמת ארץ הקודש, התאספו לומדי ה'כולל' של חסידי חב"ד בקראון הייטס, שאותו ייסד כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, וכשהם כואבים ודואבים, הסכיתו לשיחה נרגשת מאת ראש הכולל וחבר בית הדין, הגה"ח רבי אברהם יוסף העלר. בתוך דבריו הזכיר הגאון את הסיפור המסעיר הבא:

הרה"ק רבי שלום אליעזר מראצפערט, מבניו הצעירים של ה'דברי חיים' מצאנז, האריך ימים עד למלחמת העולם השנייה ונודע לצדיק מפורסם. בעת שהנאצים ימ"ש ערכו משלוחי אדם לגיא צלמוות, התחבאו יהודים רבים בתוך בונקר, ובהם הרבי מראצפערט. הכל ידעו שהם חיים על זמן שאול, מאחר שהמרצחים מחפשים ומאתרים כמעט כל מקום מחבוא.

באחד הלילות בבונקר חלם רבי שלום אליעזר על אביו ה'דברי חיים', שאמר לו: "יכול אני, אם תרצה, לתת לך עתה דרך מילוט מהבונקר וכך להינצל מציפורני הרשעים. אולם, דע לך, שאם תיוותר בין החיים, גם אם תעבוד את הבורא אלף שנים באותו כוח ועוצמה כפי שאני עבדתי בימי חיי, לא תגיע לדרגת הקדושים שזוכים למות על קידוש ה', להיכלות הנעלים בהם גנוזים נשמותיהם".

הבן השיב לאביו שהוא מוותר על דרך המילוט, והוא אכן נרצח יחד עם כל יהודי הבונקר.

הסיפור הנורא הזה ודומים לו, כמו המון משפטי נחמה וחיזוק, נאמרו השבוע בלהט אמונה על ידי אלפי המנחמים בבתי נרצחי הפיגוע הקשה בבית חב"ד במומבאי שבהודו לפני כשבועיים, בהמון כינוסי זיכרון והתעוררות שנערכו בארץ ובכל רחבי העולם היהודי, בשיחות שבין אדם לחברו ובצורות ביטוי רבות נוספות. כשם שהיה השבר נורא, וכל ישראל חשו שייכים למשפחת השכול הכואבת, כך השתתפו הכל במידה היהודית של נחמה והשלמה, של התגברות על הצער, של אמונה יוקדת ופעולות לעילוי נשמה.

כשם שהביא "משפחה" בשבוע שעבר, בגיליון מיוחד ועצוב, את השבר והצער שפקדו את הכלל, כך ננסה להביא מעט מדברי החיזוק שנאמרו השבוע בהיכלותיהם של גדולי ישראל, בשיחות של משפיעים ובבתי האבלים.

כחוט השני עבר בין כל הדוברים מעלתם הגדולה של אותם קדושים. נפתח בדברים שאמר ביום ההלוויה למקורביו כ"ק האדמו"ר משומרי אמונים, דודו של כ"ק האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק, ששיכל את חתנו הרב אריה לייביש טייטלבוים הי"ד.

גבוה מעל גבוה

אנשי ביתו של האדמו"ר משומרי אמונים הבחינו כבר ביום רביעי בשעות הערב בחוסר שקט בהנהגתו והוא שאל האם אכן משהו שאינו טוב מתחולל בעולם. ככל שנקפו השעות, התעצב האדמו"ר אל ליבו ובמשך השבת שבה עדיין לא ידעו הכל בבירור את התוצאות של האירוע הקשה, דיבר האדמו"ר על דמם של ישראל הנשפך כצבאות וכאיילות השדה.

בשעות המאוחרות של מוצאי השבת, לאחר שסיים את שבתו, שאל האדמו"ר משומרי אמונים כמה ילדים יש בביתו של ר' אריה לייביש טייטלבוים, ופרץ בבכי מאין הפוגות.

בהלוויה ההמונית בירושלים השתתף האדמו"ר למרות חולשתו, עד לסתימת הגולל.

בשעת ההלוויה ישב האדמו"ר משומרי אמונים ברכבו ונכדו, נאמן ביתו, הרב אהרן גלדציילר שמע את סבו כל העת חוזר ואומר כי הקדושים הללו נרצחו רק בשל היותם יהודים, שוב ושוב חזר הרבי על המשפט הלזה, כמתחנן כלפי שמיא, שהרי אין אלו סתם נפטרים בדמי ימיהם, כי אם כפרתן של ישראל.

למרות הכאב, הוסיף האדמו"ר משומרי אמונים דברים בגדלותן של הנשמות הללו, ואמר שהצער על שפיכות הדמים הינו עצום ורב ורק בדבר אחד הוא יכול לנחם את בני המשפחה, בסיפור על הסתלקותו של הרה"ק רבי מרדכי שרגא מהוסיאטין, צעיר בניו של הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין.

לאחר פטירתו, היה בנו ממלא מקומו הרה"ק רבי ישראל אברך צעיר, למרות זאת הכירו וידעו הכל כי נשמתו גבוהה מאוד ונהירין לו שבילי דשמיא. בימי השבעה עמד הרה"ק רבי ישראל שעות רבות על יד החלון, וכשביקשוהו הגבאים לשוב למקומו מחמת כבודם של המנחמים הרבים והנכבדים שבאים כל העת, השיב הבן בשפה ברורה: "מה אעשה, אני רואה כעת את השמחה הרבה שמתפשטת בכל העולמות המקבלים את פניו של אבא קדישא, בנסוק נשמתו לשמי מעל, ואיך אמנע מלהביט"...

האדמו"ר משומרי אמונים סיים, שאף עתה כן. נשמותיהם של הנרצחים הללו על קידוש ה' התעלו אל היכלות גבוהים למאוד. כי מובא בקדמונים שבהיכלות הגבוהים ביותר בשמי שמיים גנוזים האבות הקדושים, ובסמוך להם אלו הנרצחים על קדושת שמו יתברך. ההיכלות הבאים הם של בעלי התשובה, ורק לאחריהם עטופים נשמות הצדיקים.

נחמת צדיקים

במוצאי אותה שבת נוראה, כשמיהר אב"ד וואלווע אל בית הנתיבות בשדה התעופה קנדי, בדרכו לארץ להלוויית בנו, המתין לו במקום כ"ק האדמו"ר מהר"א מסאטמר בכדי להשתתף בצערו ולהיפרד. בבואו, פגש האדמו"ר מהר"א מסאטמר את האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק, שמסעו בארה"ב לטובת מוסדותיו נקטע באיבו, והיה עליו לנסוע להלוויית חתנו, ולחזק את ביתה של בתו, שנפלה עטרת ראשה.

מדהים להיווכח עד כמה הדבקות בצדיקי הדורות שעברו מעניקה כוח, צרי ומרפא ללבבות השבורים. השיחה באותה שעה קשה נסבה אודות הרה"ק רבי הערש מרימנוב זי"ע שאיבד ילדים רבים בחייו וכך גם הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע. ופעם, סיפר האדמו"ר המהר"א מסאטמר באוזני פמלייתו של האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק, כשאחד מבניו של ה'דברי חיים' חלה וכל בני המשפחה התאספו בחדרו של הרבי בבכייה והתאוננו על המצב, העיר להם ה'צאנזער רוב' "אתם רוצים לומר, שהקב"ה, בעל הרחמים, אינו יודע מה טוב עבורנו?!"...

השיחה המשיכה ועסקה ב'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' ואף בהלכות אוננות ואבלות והמסתעף. הכאב הצורב נמתק בעסק התורה.

במוצאי השבת שחלפה התאספו רבים מחסידי מהר"א סאטמר לדינר השנתי עבור המוסדות של החסידות בבורו פארק. כ"ק האדמו"ר מהר"א נשא ב'דינר' דברים נרגשים והעניק לחסידיו בכל העולם שהסכיתו לדרשה כלי מחשבה על האמונה הטהורה של יהודי, שאינה נסוגה במאומה גם בעקבות טרגדיות איומות מעין אלו וכה דיבר בקודשו:

"הנה זהו זמן קשה לכלל ישראל. האסון המר שהתרחש בארץ מרחקים הביא לכך שמשפחות נכחדו בחלקם, אחד מהם הינו תלמיד שלמד במוסדנו, ההרוג רבי אריה לייביש הי"ד שהיה בר אוריין, ירא שמיים ובנם של קדושים. אני עצמי 'קרוב אל החלל' מאחר שיש קשר דם בינינו, בהיות לנו סבים משותפים.

"לבבות של יהודים בכל העולם שבורים כעת, נמס כל לב. האברך הזה לא נסע בכדי ליהנות מ'לוקסוס' כי אם לעמול בשדה הכשרות, הוא נהרג תוך כדי לימוד שיעוריו במקום קדוש, וספרי לימודו עימו. הוא לא נהרג בגין עסקי ממון או כיוצא באלו אלא רק כבן לעם היהודי.

"אין מילים כיצד לנחם את ההורים השבורים של הקדוש הזה ואת ילדיו היתומים. לפני יותר משישים שנים התרחשו רציחות המוניות במדינות אירופה, ולמדינות המזרח הרחוק לא הגיעו אותם הרשעים. עתה הגיעה שנאת ישראל אף לשם, והנרצחים האלו עלו באותן מעלות קדושים וטהורים של הנעקדים שנעקדו באירופה. ארץ אל תכסי דמם. 'והנה מלאכי אלוקים עולים' הם הנשמות של הקרבנות שעם ישראל הביאו, שמגיעים למקום גבוה שעין לא ראתה.

"אלו הן אמנם תקופות קשות. אנו נתחזק ובעזרת ה' יבואו זמנים טובים יותר על הכלל והפרט. חשבתי לעצמי במשך השבת, שלצער הגדול שפקד את כל העם היהודי בעקבות שפיכות הדמים ישנם פסוקי נחמה בפרשתנו, העוסקים ביעקב אבינו שיצא בדרכו לחרן עם ממון רב וחפצי ערך שקיבל מאביו יצחק.

"במדרש מובא, כידוע, שאליפז נטל ממנו הכל, והחיד"א מוסיף שהוא נותר אף ללא מלבושים לגופו ובלית ברירה נכנס אל נהר מים כי לא יכול היה להמשיך ולילך ללא בגדים. לפתע הגיע פרש שהתלונן על כך שחם לו והוא פשט את בגדיו ונכנס אל המים להתקרר מעט. הגיע גל גדול והאיש טבע בו ומת. כך היה ליעקב לפחות בגד להתכסות בו ולהמשיך בדרך. למרות כל זאת, אמר לאחר מכן, 'אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי'. למרות מצבי הקשה, אני מאמין שיש ה' ומידת הרחמים עלי מתגלגלת, ורק 'ואנוכי לא ידעתי'. אני איני רואה זאת, אבל הבורא עימי ורחמיו עימו.

"זה יהודי, זו מידתו של איש יהודי כשסובל ומצטער, ונותר בחוסר כל. מאמין הוא בכל לב בבורא יתברך ומבין שהכל לטובה ורק עיניו טחו כעת מראות, ובכל זאת מבקשים אנו מה' שיעניק לנו חסדים מגולים, כאלו שחשים בפועל שהם לטובה, ולא חסדים המוסתרים בתוך דין".

שליח עושה שליחותו

בחסידות צאנז חשו היטב את האבל והכאב, ומי שעדיין לא היה לבבו ער למתחולל, די היה לו שישמע את שיחותיו והנהגתו של כ"ק האדמו"ר מצאנז, מאז שהחל הטבח ביום חמישי לפני שבועיים.

האדמו"ר מצאנז ביכה את אבידתן של אותן נפשות, ואת חובתו של כל יהודי להשתתף בצער ולומר שבשלו הסער ומן השמיים מצפים שהוא ייקח על עצמו לשפר את מעשיו. האדמו"ר סיים את משא 'התורה' בסעודה שלישית של השבת הקשה, פרשת תולדות, בכך ש"כל אחד חייב להרגיש את צערו של כל בר ישראל, גם אם זה בקצה העולם. עתה נוספו כמה אלמנות ויתומים. אין לעבור לסדר היום ולהמשיך בשגרת החיים. זו מעצתו של עמלק, המקרר את הנפש ורוצה שכל יהודי יחוש רק את ענייניו ולא יהיה איכפת לו מהמתחולל עם זולתו במרחקים"

האדמו"ר מצאנז עלה לבתי האבלים בירושלים, בבת ים ובעפולה וישב עם בני המשפחות זמן רב. בבית משפחת טייטלבוים ניחם את אב"ד וואלווע ואת בניו ונכדיו יחד עם מרן הגר"ש וואזנר, ושוחח ארוכות עם האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק שנכח במקום, ביתה של בתו האלמנה.

הנה שורות מתוך מה שאמר האדמו"ר מצאנז לבני משפחת קרומן שבורי הלב, בבית ר' בן ציון הי"ד בבת ים, בתרגום חופשי מאידיש:

"ההתעוררות הגדולה שהביאו הקדושים במותם מעידה על גדולתם. לא לכל אחד יש את הזכות לעורר את כל העולם לתשובה ולמעשים טובים. אך נקווה שזהו הקרבן האחרון... להסביר אי אפשר, להבין, נבין רק בבוא משיח גואלנו, ועלינו להתחזק בכוח אמונה זו. אנו מאמינים שבכל מידת הדין ישנה מידת החסד, וזו היא המתקת הדינים לדעת ש'כל מה דעביד לטב עביד', לומר כך ולהחדיר זאת בתוכנו.

"כשרואים בשמים ממעל, שאחרי הגלות הקשה והארוכה שבה סבלנו רבות, עדיין יהודים מצדיקים את הדין ולא שואלים קושיות כלפי מעלה, אזי הקב"ה מראה ואומר 'ראו אלו בני'. קבלת דין שמיים מעוררת רחמים.

"העולם הזה חולף, וכנגד חיי הנצח הכל נחשב מאומה. אנו חיים כאן בעולם עובר ומחשבים את הזמן. הרמב"ם אומר 'אשרי מי שחותם ימיו במהרה', היינו, שישנם אנשים שמשלימים עצמם לפעול פעולתם בעולם בזריזות. אף אחד אינו יודע מה מטרתו המסוימת לפעול כאן... כעת הכל הסתר. אך לעתיד לבוא, נדע שהכל רחמים, ונגלה לעיני כל בשר".

ביום שני השבוע שהה האדמו"ר מצאנז שעה ארוכה בסוכת האבלים שבה ישבו בני משפחות רוזנברג והולצברג, הוריהם ואחיהם של זוג שלוחי חב"ד הקדושים הי"ד. גם עימם שוחח ארוכות וניחמם במאמר חז"ל ש'חזקה שליח עושה שליחותו', והשלוחים הללו שכל מטרתם הייתה להפיץ אור של תורה ואמונה ולקרב בכך את הגאולה, בוודאי לא יוותרו וימשיכו את שליחותם בשמי מעל, יפעלו לקרב את גאולתנו ופדות נפשנו".

האדמו"ר מצאנז עלה לבית המשפחה, והביט ארוכות בספר התורה המנוקב שהובא עם הנרצחים מבית חב"ד החרב והפטיר שא-ל נקמות ה', ומי שינקום בגויים על תורתו המחוללת ינקום גם את דמם השפוך של עבדיו.

כמו ניקולאי

את הסיפור הבא שמענו השבוע מהמשפיע של ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בכפר חב"ד, הגה"ח רבי שניאור זלמן גופין, ודומה שיש בו עשרה קבין של מוסר השכל וחומר למחשבה חסידית:

ברוסיה הסובייטית התנהלה כידוע מערכה עקובה מדם נגד כל דבר שהזכיר אמונה ודת. הרבי הריי"צ מליובאוויטש זי"ע הקים מערכת אדירה של חסידים שליחים שמסרו את נפשם ויצאו להקים תלמודי תורה ומסגרות חינוך בכל מקום שבו סגרו השלטונות את בתי החינוך היהודיים. מלחמה זו הצילה למעשה את היהדות. רבים מאוד שנותרו יהודים ברוסיה חייבים את נשמתם לריי"צ ושליחיו, שלולי הם, היו הנערים נותרים ללא גרם יידישקייט מחמת הפחד.

באותה תקופה ישב הריי"צ בראש אסיפה של חסידים, שבה השתתפו בסתר גם אנשי המחלקה היהודית של המשטרה, היבסקציה שרדפו והלשינו על העוברים על החוקים הדרקוניים. הרבי הריי"צ ידע שהם התערבו בין הנאספים ולא חת אלא אמר את אשר לו, דרבן וחיזק לשגר שליחים לכל פינה שבה נסגרו מסגרות חינוך יהודיות בהוראת השלטונות. השיחה ההיא הייתה מרגשת במיוחד ובה סיפר הרבי, שבעת שהחלה המלחמה על הדת בעלות הסובייטים לשלטון שאל את אביו שאלה בשתי מילים, "כמו ניקולאי?!" ואביו הרבי הרש"ב זי"ע השיב לו שכן, "כמו ניקולאי!"

"חסידים לא ידעו לפרש ולהבין אל נכון את השאלה והתשובה", אומר הגרש"ז גופין, "אך אני שמעתי על כך הסבר מיהודי שניצל על ידי שליחי חב"ד ברוסיה והתגורר עד לפני שלוש שנים בכפר חב"ד. הוא היה בן למשפחה יהודית חסידית ברוסיה, אך כשנסגרו בתי החינוך והייתה סכנת חיים הצילו אותו ה'חדרים', שהקימו במסירות נפש שליחי הרבי הריי"צ וכך הסביר החסיד:

"עד לעלותו של ניקולאי לשמש כקיסרה של רוסיה הייתה המדינה נכשלת רבות במלחמות שונות. הסיבה לכך הייתה שכשיצאה פלוגת חיילים מאומנת אל הקרב ואחד החיילים נפגע ונפל מחיצי האויב, נתקפו כל החיילים בפחד, הותירו את ההרוג, נשקו וחפציו, ונמלטו.

"למצביא ניקולאי היו שיטות חדשניות ומצליחות. הוא חינך את החיילים שכשאחד מהם נופל בקרב, איש אינו מסתובב, אף חייל אינו פונה לאחור ונמלט, אלא נוטלים את הנשק של החייל ההרוג וממשיכים בקרב. כך תמיד, גם כשנופלים יותר מחייל אחד, אין לסגת לאחור, אלא להשתמש בנשק ובדרכי הפעולה שהותירו הנופלים.

"וזה ששאל הרבי ריי"צ את אביו, 'כמו ניקולאי?' האם במלחמה הזו שאנו מתחילים בה עתה נגד עקירת האידישקייט עלינו לנהוג כמו בשיטתו של ניקולאי, למלא מייד את מקומו של חייל שנפל אפילו שזו סכנה רבתי?

התשובה של האבא הייתה חיובית, אכן כן.

"ואכן, שליחיו של הריי"צ בכל מקום ברוסיה הלכו ביודעין אל הסכנה להקים תלמודי תורה, לדאוג לחינוך ולשבת, למקוואות ולברית מילה. ברור שהם עשו ככל שביכולתם להישמר ולהיזהר, אך הרבה מאוד נתפסו, אחדים נורו במקום ואחדים נשלחו לגלויות קשות בסיביר וסביבותיה. מייד לאחר שנפלו בקרב על נשמות ישראל, נשלחו שליחים חדשים לאותו המקום למרות הסכנה. כך הצליחו לשמר את הגחלת.

"אנו נפגשים עתה", מטעים הגרש"ז גופין, "במצב דומה ועלינו ללמוד מכך שמייד אחרי שנופל חייל יש לקחת את נשקו ולהמשיך למעלה, למעלה. הסיפור הזה מתאים למצב הנוכחי ולשלוחי חב"ד, אבל גם לכל יהודי. אחרי מאורעות כאלו קשים יש להתגבר ולהעמיד חיילים חדשים. כך כל אחד במלחמתו הפרטית, עם יצרו ועם ענייניו, מידותיו, וכל מה שנוגע לעבודתו הרוחנית. לכל יהודי חבויים בנפש הכוחות המיוחדים הללו של התגברות, וצריכים לשאוב כוח מהאירועים הללו ולהשתמש בהם, לא לסגת בעקבות חייל שנופל בקרב, בכלל ובפרט".

קליפת ישמעאל

הזכרנו בפתח הדברים את שיחתו של הגה"ח ר' אברהם יוסף הלר, מרבני חב"ד בארה"ב, סברנו להביא קטעים נוספים מאותם דברים נוקבים כי מופלאים הם:

"לשאול שאלות, למה, ומדוע נקפד פתיל חייהם של אנשים צעירים, חסידים ואנשי מעשה, הן לא ישאל איש מהבוגרים שבקהלנו, שהרי כולנו יודעים ומבינים שלא שייך להבין את דרכי ה' 

"השאלה שכן נשאלת היא לגבי המובא בחז"ל, 'שלוחי מצווה אינם ניזוקין', וכאן השלוחים עצמם הרי היו 'שלוחי מצווה' ועצם מציאותם בעיר היא מצווה, שהרי בכל רגע שהם מצויים במקום, שהוא מדבר שממה רוחנית, אפילו כשהולכים לטייל, עצם זה שרואים אותם הרי זה מצווה. גם הקדושים האחרים באו לשם לענייני מצווה, ואיך שלטו בהם המזיקים?

"ההסבר הוא, שלכל ברייה נקצב בדיוק כמה זמן תחיה בעולם, וכשמגיעה שעתו של אדם להיפטר, נידון העניין באיזה אופן ומתוך מה תהיה ההסתלקות. אופני הפרידה מהעולם הנעלים ביותר הם שניים, הסתלקות תוך כדי קיום מצוות ה', ומות קדושים על קדושת שמו יתברך.

"עניין זה של מיתה על קדושת שמו היא זכות מיוחדת, ואינה ניתנת לכל יהודי. ידוע שלמרן בעל ה'בית יוסף' הודיעו מן השמים שלא יזכה לזה, התנא הקדוש רבי עקיבא התפלל כל ימיו שיזכה למוות כזה, ורבים מהצדיקים התאוו לעניין נעלה זה של קידוש ה'.

"ברמב"ם מובא שהרוגי מלכות אין מעלה על מעלתם, וקדושים אלו שנטבחו בפיגוע הנורא בהודו נהרגו על קידוש ה' רק בעבור היותם יהודים וללא כל מטרה אחרת. ברציחתם זכו לשני עניינים אלו ביחד, גם מיתה מתוך מצווה וגם למות על קידוש ה'.

"ויותר מכך: קידוש שם ה' היה ברבים באופן שלא היה שנים רבות, לכאורה, מזמן השואה, כי זה בידיעת רוב באי העולם ממש.

"אולי העובדה שראינו אחדות מאוד מיוחדת בין הנרצחים הי"ד, שהם באים ממש מכל סוגי הקהילות שישנם ביהדות, וכולם ישבו ביחד באותו בית חב"ד, הוא לימוד מאד חשוב בשבילנו, כי העניין הזה הוא מאד קשה להצליח בו, לסבול את השני ואת מידותיו. בבית הכנסת, בקהילה, בין הקהילות, לעבוד על העניין של לסבול כל יהודי".

הרב הלר פנה אל לימוד מוסר ההשכל ממוישי בן השנתיים שנותר יתום והעולם כולו עסק בגורלו: "הילד, מוישי, שניצל בחסדים מופלאים של הקב"ה, יש בו לימוד מיוחד לדור שלנו. כל העולם כולו שראה את תמונותיו של הילד מלא ברחמים עליו, הילד עצמו עדיין לא יודע כמה גדולה הרחמנות עליו. פניו של הילד הם הפנים של כולנו. אנו יושבים במצב של 'אבי ואמי עזבוני', ואנו עצמנו לא תופסים שזה מצבנו. אנו מרוצים מזה שניתן לנו לאכול וליהנות מכל טוב, ב'הכשר טוב', ולא חשים אפילו שמצבנו כה קשה. מובא בספרים שצער השכינה מכך שנמצאים בגלות הוא למעלה מעלה מצערם של בני ישראל, ואנו שוכחים שנמצאים בגלות.

"מובא במאמרים של האדמו"ר הזקן והאדמו"ר האמצעי (צדיקי שושלת חב"ד) שבסוף הגלות לא תשלוט 'קליפת אדום' אלא 'קליפת ישמעאל'. אנו רואים זאת בחוש, שמאז שנפתחו שערי רוסיה אין יותר צרות מגלות אדום, הנאצים והקומוניסטים, הצרות עתה הן מישמעאל, שהוא גבורה שבחסד מצד ה'קליפה'

"וזהו בדיוק הזמן שלנו, שרואים דברים שמעולם לא התרחשו בהיסטוריה, שכל כך הרבה צעירים, ממש מאות, הולכים למות רק כדי להרוג אחרים. זו התגברות 'קליפת' ישמעאל, והתיקון לזה הוא תיקון אותו העניין בצד הקדושה, דהיינו לעשות חסד עם הזולת, מצד הקדושה, רק בכדי לעזור לו, וגם לעשות זאת באופן שלא למטרת פרסום, לומר, 'כמה גדולה מידת החסד שלי', אלא לעזור באמת, מתוך ביטול ומתוך השתתפות בצרכיו של כל יהודי".

כחוט השערה

בין הנדרשים בימים הללו לדברי התעוררות והתחזקות היה המשפיע הגה"צ רבי אהרון טויסיג. הגר"א טויסיג, שהספיד בהלווייתו של הקדוש רבי בן ציון קרומן הי"ד, הזכיר בתחילת השבוע לשומעי לקחו את המובא ב'שערי תשובה' לרבנו יונה, שכשיהודי מקיים מצווה והוא נפטר לעולמו מיד לאחריה, הרי שרוצה בזה הבורא להוכיח שאותו יהודי היה מושלם באותה המצווה, ולכן דווקא בה השלים את נפשו לאלוקיו. "הקדושים הללו שעסקו כל אחד בתחומו בענייני מצווה היו מושלמים בהם", אמר.

הוא אף הזכיר במהלך השבוע מדרש נורא המתאים להפליא למקרה הקשה ומחייב כל אחד מאיתנו. ב'מכילתא' מובא שבעת שעינו את 'עשרה הרוגי מלכות' שוחחו שניים מהם ואחד שאל את חברו, "הבאמת גרועים אנו מחיות השדה?". והוא השיב ואמר לו, "האם לא קרה פעם שמישהו ביקש ממך טובה, ודחית אותו לזמן אחר, בלא שידע אם אתה תסייע לו בסוף אם לא. הבורא מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה.

"כך ראוי לנו לבחון את עצמנו היטב. ישנם לעיתים כאלו שמבקשים או שואלים טובה, ומשיבים אנו לו ב'אולי' ו'מחר' וב'לך ושוב', וזה גורם להם לתוחלת ממושכה. מי שיודע שלא יכול או חפץ לעשות טובה פלונית, שיאמר ישר 'לא' ולא ייתן לזולתו לתלות בו תקווה בחינם. הרעיון שדווקא בזה צריכים חיזוק נובע מהעובדה שהקדושים המושלכים באש המתינו ימים רבים עד להבאתם לביתם ולהלווייתם. המשפחות סבלו מאי בהירות וחוסר וודאות שהטריפו את דעתם, ודווקא בדבר הזה עלינו להתחזק. לא להותיר את זולתנו באי ידיעה, אם יקבל את אשר חפץ אם לא".

י"ד בכסלו תשס"ט
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הגב לכתבה

תגובות
3
1. תנו לבד כותרת
אני רוצה להבין למה את דברי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מבעלזא שאמר בבית הקדוש ר' ארי'ה לייב טייטלבוים הי"ד אינכם מביאים כאן
ט"ו בכסלו תשס"ט
2. ממש מעורר לבבות
קראתי בעיון,
בסוף הכתבה כתבתם:
בין הנדרשים בימים הללו לדברי התעוררות והתחזקות היה המשפיע הגה"צ רבי אהרון טויסיג. הגר"א טויסיג, שהספיד בהלווייתו של הקדוש רבי בן ציון קרומן הי"ד...

המעוניינים לשמוע את דבריו בהקלטה, הנה נמצאים ב"פרשת שבוע ואקטואליה" של הרב שטיינמץ, ושם יש זכרון לקדושים וגם הקלטה מדברי הרב טויסיג.

שנשמע ונתבשר בשורות טובות
כ"ב בכסלו תשס"ט
3. לתגובה 2 ממש מעורר לבבות
"פרשת שבוע ואקטואליה" של הרב שטיינמץ,

נמצא כאן :
http://parashatshavua.blogspot.com/
כ"ב בכסלו תשס"ט