ב"ה יום חמישי, ד' מנחם-אב תשע"ד | 31.07.14
הכתבה בהמודיע
הכתבה בהמודיע
זורעים בדמעה קוצרים ברינה ● 'המודיע' על הכינוס

היה זה מפגן אדיר של מפקדים החשים כחיילים, של שליחים המקושרים למשלחם, של יהודים שפועלים למען יהודים, של אנשים חדורי מוטיבציה ומסירות שהעננה הכלכלית לא יכולה להם ולשכמותם ■ כאן במזח 94 שבמנהטן הכל שמחים: העיניים נוצצות ומבטיחות כאומרות: אנחנו נוכל לכל רוח. מצויה ושאינה מצויה. אנו פועלים בשליחותו ומכוחו של אותו גאון וקדוש זצוק"ל, ומשאנו – משא השליחות היה ועודנו על שכמו ■ מנחם גשייד, סופר 'המודיע' שב מכינוס השלוחים של חב"ד ומגולל את רישומיו כאשר את הכתבה מעטרות התמונות של צלמי שטורעם לכינוס
מנחם גשייד, המודיע

הקור המקפיא היה זהה, כמוהו גם החום הפנימי, הערגה, הכיסופין היו חלק בלתי נפרד מהווי, האוויר המחשמל, ההתרגשות הגואה, ה'גילו ברעדה', כמות האנשים, הצפיפות בכבישים, הכל היה כל כך זהה, רק הדמעות היו שונות.

אז, לפני כשבעים שנה, כשהרבי הריי"צ זצוק"ל הצליח לברוח מעמק הבכא והגיע לאחר שעבר דרך ייסורים ארוכה למזח 94 במנהטן שבארצות הברית של אמריקה, היו אלו דמעות של "הזורעים בדמעה".  דמעות של יהודים כשרים ששמחו לראות את רבם מגיע אל חוף מבטחים מחד, אך מהולים בדאגה רבה לעתיד העם היהודי. 

השבוע, בחלוף 69 שנה, כשלמעלה משלשת אלפים שליחי חב"ד התכנסו ובאו באותו מזח 94  לאירוע המרכזי של כינוס השלוחים, היו אלו דמעות של "ברינה יקצרו". היו אלו דמעות של ניצחון הרוח היהודית האיתנה על הגשם של אמריקה.

מתהדרים בתואר חייל

רק בודדים מאלפי המשתתפים באירוע המדהים השבוע במנהטן זכו לחזות באור פני מלך לפני 69 שנה. אז הם היו ילדים רכים שנישאו על כתפי הוריהם. היום הם נושאים את העול על שכמם, כל אחד במקום מגוריו. רק את התואר הם לא החליפו: הם ראו עצמם אז כחיילים והיום הם ממשיכים להתהדר באותו תואר.

כי בעיניהם, העובדה שאתה רב, מנהיג קהילה, מקים עולה של תורה, מפיץ יהדות, גומל חסד ועוד, זה חשוב. חשוב מאוד. אבל הכל מתגמד לעומת התואר "חייל של הרבי" – "שליח הרבי". כל אחד מהם רואה את עצמו כחוליה בשרשרת היהודית הזוהרת. כל אחד הוא פסיפס ליהלומי הכתר החב"די. 

מבחינתם, סגירת המעגל הינה כפולה ומכופלת. ראשיתה נעוצה בעצם העובדה שהם שהגיעו לכאן כדי לקבל פני רבם הנערץ, נמצאים כאן יחד עם אלפי שלוחים. מי פילל ומי מילל שאולמותיה הגדולים והנוצצים של מנהטן לא יוכלו להכיל את אלפי המשתתפים עד שמארגני הכינוס ייאלצו להכשיר מזח ישן לכינוס המרהיב. (כשההשגחה העליונה סובבה כך משדובר יהיה בדיוק באותו מזח עליו דרכה כף רגלו של הרבי הריי"צ זי"ע בהגיעו ארצה).

סופה בששת הילדים מכל קצוות העולם – נציגי כינוס ילדי השלוחים שעמדו למול עיניהם המשתאות על הבימה והנציחו את המשך הפעילות, תוך שהם שרים "אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". 

הנה עוד חוליה המאירה כפנינה ניצבת כאן ומכריזה קבל עם ועולם כי הפעילות נמשכת, מתגברת בנחישות יהודית, בחן החב"די, במסירות יוצאת הדופן המוכרת, באהבת ישראל, בחביבות ובאדיקות.

וכשזו התפאורה, הרי שכל תפאורה אחרת יפה ככל שתהיה (והיא היתה כזו) מתגמדת לעומת ההרגשה העילאית, לעומת תחושת ההודיה לבורא יתברך כי שתולים בבית ד' בחצרות צדיקי חב"ד הפריחו ופרחו לתפארת כרם בית ישראל.

הקשיים מתגמדים לעומת המטרה

מטבע הדברים ציפינו לראות פנים מודאגות אולי קצת מיוסרות, בכינוס השלוחים. למה? כי יש להם את רוב הסיבות בעולם להיות כאלו. לדאבון הלב, הרועה הנאמן שבצילו חסו, זה שבמלה אחת, בחצי מבט של אב רחום העניק להם עידוד וכוח לכל הקשיים הרבים הנערמים להם במחוזות מגוריהם, עלה בסערה השמימה, זכותו יגן עלינו.

יש להם את הקשיים הטבעיים הכרוכים בעבודת השליחות שמי שלא חווה אותם מקרוב לעולם אינו יכול לשער במה מדובר. כי כל מה שמובן בעיני כל אחד ואחד מאיתנו בעולם המודרני,  אינו נחלת השליח החבד"י: החל מלחם כשר דרך מאכלי חלב ועד מוצרי בסיס כשרים אחרים. ויש כמובן את העננה הכללית הכבידה שמרחפת כאן מעל הכל.

אבל כאן במזח 94 הכל שמחים. העיניים נוצצות ומבטיחות כאומרות: אנחנו נוכל לכל רוח. מצויה ושאינה מצויה. אנו פועלים בשליחותו ומכוחו של אותו גאון וקדוש זצוק"ל, ומשאנו – משא השליחות היה ועודנו על שכמו. בעיניהם הבעיות מתחילות בבית ומסתיימות באוהל הרבי זיע"א. את הסיוע הגשמי, הדחיפה הרוחנית, הם חשים בפועל ממש. הם חונכו על אמונה בד' ובמשה עבדו ובנתיבות אלו הם צועדים ומצעידים את צאן מרעיתם.

"אז נכון שאילו היו למשל שליחי הסוכנות הם היו מתפטרים כאשר חרב הקיצוצים היתה מונחת על כתפיהם" – אומר לנו הרב מנחם מרגולין, מנכ"ל מרכז רבני אירופה,  "אבל אנחנו השליחים של הרבי והפרמטרים שונים לחלוטין. כאן אם יש בעיות, יש מאות נוספים שיצאו לעזור. הנסיגה איננה חלק מסדר היום, אינה עולה במחשבה. כאן הכל כפופים לרצון המשלח, רצונו ואין בלתו ורצונו היה ברור בהיר ונהיר: הפצת המעיינות. זאת העבודה ואותה על כולנו למלא כרצונו".

ממלאים את המצבורים

וכמו כדי לוודא שהם ממלאים את רצונו, כמו כדי להיות בטוחים שאינם סוטים כמלא הנימה, הם מתכנסים אחת לשנה לימים ספורים לשורה של סדנאות כדי לחלוק מהתמודדויות, ללמוד מניסיונותיהם של אחרים, למלא את המצבורים, לתדלק את המיכלים הנפשיים.

שם באותם סדנאות הם מדברים על הכל: על מבצע תפילין שמולאים לו 40 שנה, על כישורי האזנה, על שימוש בייעוץ ככלי להשפיע ולהעניק השראה לאחרים, על גיס כספים בזמנים לא יציבים, על שיווק בדואר אלקטרוני, על גבולות ההלכה, על בניית קונצנזוס בין הרב והקהילה, על התמודדויות עם אנשים בגיל הזהב ועל משפחות צעירות בקהילה, על אירועים בין קהילתיים, על גידול ילדים מיוחדים בשליחות, על רעיונות חדשים לערים ישנות, על ניהול חובות, על אבטחה למוסדות ופעילות חב"ד ועל עוד שורה של דברים.

רגעי השיא שמורים לתפילה המשותפת באוהל הרבי זי"ע ולאחר מכן ל'באנקעט' החגיגי – בניצוחו של האיש והאגדה הרה"ח משה קוטלרסקי – סגן יו"ר מרכז לענייני חינוך  -  המהווה את נעילת כינוס השלוחים בו מתוועדים כולם יחד לאירוע שאינו מבייש שום הפקה אמריקאית מודרנית אחרת. שם שומעים הם את נציג השלוחים, הרצאת אורח, נציגי ילדי השלוחים ושם הם הופכים למקשה אחת של ריקוד חסידי נלהב שאינו מותיר איש אדיש (גם לא את המלצרים שאינם בני ברית שחלקם פתחו מעגל משלהם) ריקוד שכולו אומר: אשרינו. אשרינו שיהודים אנחנו, אשרינו ששליחים אנחנו. אשרינו שחיילי הרבי אנחנו.

כל הדאגות, כל המצוקות, כל הקשיים, כל ההרהורים, התחושות כולם מתחברות לכדי אותו ריקוד חסידי הנמשך כתף אל כתף דקות ארוכות, ריקוד הממלא כל חסר. ריקוד שיסתיים אחרי ח"י דקות, אבל יעניק חיים מלאים משמעויות עוד חודשים רבים.

המסירות של השליח בברדיטשוב 

הנה אני מזהה כאן את הרב משה טלאהר מברדיטשוב מלא שמחה. רק לפני כחודש פגשתי אותו בעיר מגוריו, עובד במסירות עילאית עם יהודים למען יהודים. אוי כמה שזה נשמע פשוט בישראל, פחות פשוט בארה"ב וקשה עד מאוד באוקראינה הקרה והמנוכרת.

כאן יושב הרב טלאהר לארוחה דשנה כיד המלך שעל מלאכתה הופקדו אנשי המרכז לענייני חינוך, שם הוא מסתפק בפחות הרבה פחות. אבל מילא הוא, הילדים הרכים. הילדים שרוצים בסך הכל קצת מאכלי חלב, גבינה מתוקה, מעדן, גביע אשל, צריכים לחכות בסבלנות עד שיהודי טוב יגיע לעיר ויאות לסחוב באמתחתו מהמוצרים הללו עבור הילדים. וכמוהו עוד אלפי שליחים וקרוב לרבבה של ילדי השלוחים. 

הצופה מהצד עלול להתרשם בטעות כי לא כל היהודים הללו מלאי סיפוק. הרי רק חלקם הקטן יחסי הקימו אימפריות. כל השאר נתונים לאינספור התמודדויות. הם צריכים לעשות מאמצי על כדי להצליח להרכיב מנין לתפילה ולא רק בימי חול. אבל רק מי שלא מכיר את אופיו של השליח יטעה באבחנה שכזו. מי שיודע מאיזה חומרים האנשים הללו מורכבים, אינו יכול לטעות בהם. אינו יכול שלא להעריך אותם.

כי מי שסופר יהלומים, רוחו אינה נופלת אם הוא סופר רק שבעה או עשרה. נכון שהוא תמיד ישאף ליותר, אבל כל יהלום הוא יהלום. ויהודים הם יהלומים, וכך מתנהגים אליהם השלוחים ואם לרב טלאהר יש שבעה ילדים בתלמוד תורה שלו בברדיטשוב, אזי יש לו שבעה יהלומים והוא גאה בהם ושמח בהם.

ויש אחרים שבס"ד ראו הצלחה גם בכמות ולא רק באיכות. ולא אין הבדלי מעמדות ביניהם, כי שליח הוא שליח. כל שליח מבצע את מה שהועידה לו ההשגחה, שהועיד לו הרבי. אחד באוקראינה, אחד בישראל, ואחד באחת ממדינות ארה"ב.

בסך הכל שליח באמריקה...

קחו למשל את הרב שלום בער ליפסקר שיחי' ממיאמי. לכאורה במבט ראשון כשאתה מגיע לבית הכנסת בן ה-600 מקומות שלו ורואה אותו מלא מפה לפה בשבת קדש חיי שרה מברכים חודש כסלו תשס"ט, (לא כולל מנין ראשון שמונה כמאה יהודים ומנין של ספרדים סמוך עם עוד 50 מתפללים) אתה אומר לעצמך, 'טוב, נו, לרב הזה יש חיים קלים. בסך הכל שליח באמריקה, יש כאן יהודים עשירים, יש לו מעמד, יש לו בית כנסת גדול, מה רע'. אתה צריך להרים את המכסה, קצת להריח ואז להבין שאתה טועה בגדול, ולא רק מסיבה אחת.

הראשון שבמקרה הזה העמיד אותי על טעותי, היה הנגיד מר חיים (פימה) פאליק, תושב המקום, ממייסדי הקהילה, שבשבת זו אך חוגג שבת עלייה לתורה לנכדו, חתן לבנו הנגיד  ר' שמחה פאליק.

מר חיים פאליק הוא איש שיחה מרתק שיכול לצאת איתך למסע היסטורי בן שלושים שנה ולגרום לך לחוש את ההווי של אותם ימים. כשהוא מספר לך על 'והיה ראשיתך מצער', הוא חי אותו. הוא מעניק לך את האפשרות לחוש אותו.

ויש מה לחוש. שכן אותה אדמת קודש – בית הכנסת המרכזי בשכונת בל הארבר היוקרתית, היתה רחוקה הרחק כמטחווי קשת ממה שהיא עכשיו. בעבר, הלא רחוק יחסי, על כל מוטל היה שלט שנשא את הכיתוב "הכניסה ליהודים, כושים וכלבים אסורה". זה היה ה'ברוך הבא' שהמתין לרב לפיסקר בבואו לכאן בשליחות הרבי. כנראה שגם הוא לא האמין שבחלוף רק שלשה עשורים לארה"ב יהיה נשיא כושי, ויותר חשוב, שבמקום שלשה מלונות קטנים שנשאו את הכיתוב דלעיל יתנוסס בית כנסת לתפארת מלא פעילות יהודית הכוללת שבעה מניינים לשחרית מדי יום – בשעות שונות, שיעורי תורה לרוב, מקווה מפואר, פעילות גמילות חסדים, גני ילדים, בית ספר יהודי לימי ראשון וכהנה וכהנה.

"אני זוכר את הימים הראשונים כשהוא הגיע לכאן בשליחות הרבי" – מספר לנו מר חיים פאליק, "כל מי שנשאל אמר לו במפורש, שעל כפות ידינו יצמחו אילני דקל יקום כאן בית כנסת. אתה אורח לא רצוי כאן, אתה מוזמן לשוב כעולמת שהגעת". מלאכת ההקמה לא היתה קלה, גם לא עם יהודים טובים כמו מר חיים פאליק.

רק בדרכים לא דרכים הצליח הרב ליפסקר לרכוש לעצמו מקום למגורים. המכירה ליהודים היתה אסורה והוא אפילו לא ראה את הבית לפני ששילם עליו מחשש שהמוכר יחזור בו. כך גם החדרים ששכר בתחילת הדרך  ששימשו לבית תפילה. אבל רק אז החלו ההתמודדויות האמיתיות: כיצד למלא אותם ביהודים.

המתכון להצלחה

וכאן מתבקשת תובנה קצרה שהתחוורה לי היטב בביקור קצר שערכתי בשבוע שעבר בקהילה במיאמי; לא אחת קל יותר לסחוב יהודי במדינות ניכר ועולם שלישי לתפילה ואו לכל פעילות יהודית אחרת. מצבו בין כה וכה אינו מרנין בלשון המעטה והוא יותר פתוח לשמיעה, להבנה ולא אחת גם להפנמה.

בשונה ממנו היהודי השבע והעשיר שאינו חש שחסר לו דבר בעולמו, אינו מבין מה רוצה ממנו רב צעיר ונמרץ. הוא רואה עצמו כיהודי מתקדם ומודרני, מתפרס יפה, יש לו משפחה, מה חסר לו בית הכנסת? תפילה במנין? שבת? חנוכה? פסח? למה? מי? מה? צריך הרבה לדבר איתו כדי שיבין שהעיקר חסר מהספר ואז לאפס הכל ולהתחיל מהתחלה.

לא קל לחדור לליבות היהודים הללו. הניסיונות באמריקה כמו הפיתויים גדולים, מורכבים ורבים. להצליח למלא בית כנסת של 600 איש בשבת כששמונים אחוז ממנו שומרים שבת למהדרין, זה לא יכול להיות אפילו חלום למי שמכיר את נתוני הפתיחה.

העשירי למנין היה לקודש

"לא אשכח את היום הזה לעולם, למרות שכבר חלפו מאז כשלושה עשורים" – ממשיך ומספר לי מר חיים פאליק, "אביו של הרב ליפסקר הלך כדרך כל האדם והוא היה מוכרח מנין כדי לומר קדיש על אביו. זה לא היה קל. כמעט בלתי אפשרי. אני הסכמתי מיד להגיע בכל יום ולאחר את פתיחת חנות היהלומים שלי ומאז בס"ד אני מקפיד כל יום על תפילה במנין, אבל בכל האזור לא נמצאו עשרה יהודים כמוני.

"היינו יוצאים מדי בוקר לרחובה של עיר לקושש מנין. אף אחד מהעוברים והשבים לא קיבל אותנו בזר של שושנים. אבל לאחר מאמצים אדירים וממושכים הרב ליפסקר הצליח לקבץ מנין ולומר קדיש. באותו בוקר מדובר היה חסר לנו יהודי אחד למנין, עמדנו בחוץ, עבר שם יהודי קשיש והתחננו שייכנס. אבל הוא סירב בתוקף וסר לבית קפה סמוך להזמין לעצמו ארוחת בוקר.

"הרב שכבר היה עטור בטלית ובתפילין, השיל אותם לרגע והחליט לנסות את מזלו. הוא יצא אל בית הקפה והתחנן שהיהודי ייכנס. הלה התעקש. 'אני לא רוצה טלית, לא רוצה תפילין, לא רוצה כלום'. הרב שראה שכלתה אליו הרעה ביקש שוב, 'רק תגיע שב בצד כדי שאוכל להגיד קדיש לא אכפה עליך מאומה'. הקשיש המשיך להתעקש כבר הזמנתי ארוחת בוקר, אמר. 'וכמה היא עלתה' – התעניין הרב. '6 דולר' – השיב הקשיש. הרב ליפסקר לא חשב פעמיים הוציא 6 דולר שילם על ארוחת הבוקר ושוב דיבר על ליבו של הקשיש.

'טוב אם אתה מוכן לשלם על זה כסף סימן שזה באמת חשוב. אני מגיע לעשר דקות תגיד מה שאתה רוצה ותזכור אני לא מניח תפילין ולא טלית'. 'עשינו עסק' – השיב הרב שדמעה של 'זורעים בדמעה' זלגה מעינו.

ומה הסוף אתם מתעניינים? אז ככה, ראשית היה מנין באותו בוקר וזה היה חשוב מאוד. שנית בית הקפה עם החנויות הסמוכות הפכו לימים לכשרים בגלל דרישה של הציבור דורש הכשרות שהתרחב במקום. שלישית האיש התחיל להגיע לבית הכנסת כמעט כל בוקר ולאחר כמה ימים החל לבד להניח טלית ותפילין.

סיפור מדהים? שואל מר פאליק ועיניו נוצצות מבלי שארגיש שהוא טומן לי מלכדות מתוחכמת, מרגש – אני משיב. ועכשיו תשמע את הסוף: הקשיש העיקש העניק תרומה להקמת בית הכנסת הזה שאנו מדברים בו כרגע על סך מיליון דולר והשקיע בבניינו את רוב מרצו וזמנו והוא לא היה נחשב לעשיר של ממש. "ככה נוסדה הקהילה" – מסכם הנגיד מר חיים פאליק את השיחה.

כשאנו מבקשים ממנו הסבר לפריחתה, הוא עונה תשובה קצרה וקולעת: מסירות, התמדה, נחישות ועם עשר טון בטון יצוק של אהבת ישראל.

ככל שהתרשמנו בביקורנו הקצר, המתכון שאותו מונה בפנינו מר פאליק הוא זה ואין בלתו ובעיקר המינון של עשר טון היצוק של אהבת ישראל. אתה עומד מהצד ומשתאה לראות כיצד יהודים נגידים נמסים לידו של הרב. חשים אליו כאב. לא אחת כשיש להם בעיות – גם לצעירים – הוא הראשון שיודע. עוד לפני ההורים. הוא מהווה אוזן קשבת ביום כמו בלילה. והרב ליפסקר מצידו מרגיש עצמו כאב הרוחני שלהם. הוא זוכר כמעט כל יום הולדת, מתקשר לאחל מזל טוב, מזכיר לקבל קבלה טובה, משתתף בכל שמחה ורח"ל גם בעיתות פחות משמחות. הוא תמיד שם ובשבילם מרעיף עליהם אהבת ישראל חסידית והם משיבים לו.

אפילו לכינוס השלוחים הוא לא נסע השנה, כי הוא ביקש להשתתף אישית בשמחה של משפחת פאליק. הם צועדים איתו שלושים שנה והוא לא רואה אפשרות שלא לשמוח איתם יחד. וכמו כדי להרגיע אותם הוא מציין בדרשתו בשבת כי בעיניו העובדה שהתקבצו לשמחתם אישים דגולים מכל רחבי העולם שמגיעים לשמחה יהודית וכשירה הרי זה כינוס שלוחים בפני עצמו.

מעט אור דוחה הרבה מהחושך

דרכו של הרב ליפסקר לא היתה סוגה בשושנים. הוא סבל רבות בעיקר מאנטישמיים בשכונה שהיו ואינם. היום בס"ד מדובר בשכונה לתפארת שלמעט עבירות תנועה לא מתבצעים עבירות מסוג אחר. אבל בימים עברו, והם לא כל כך רחוקים, האנטישמיות היתה חלק מהווי והיא זקפה ראש בכל מקום. "אפילו בטיסה למיאמי כאשר לא אחת זיהו אותי כמה גויים הם גידפו אותי והיו שביקשו לרדת מהמטוס ובלבד שלא לשבת איתי באותו מטוס" – מספר הרב ליפסקר. וכיצד הוא נלחם בהם? באור. מעט אור דוחה הרבה מהחושך. והרבה אור כנראה מגרש את החושך לחלוטין.

ואם מדברים אנו על אור, הרי שלקראת חג החנוכה הקרב ובא, חג האורים והאורות הוא מספר לנו את הסיפור המדהים הבא:

היה זה בערב חג החנוכה שנת תשמ"ב. הנר הראשון הודלק בליל שישי. כמה ימים קודם לכן הוא ניגש אל משרדי העירייה וביקש רשות להקים מנורה ברחובה של העיר בגובה כזה שיתנוסס לתפארת. הפקידים לא ידעו על מה הוא מדבר ושלחו אותו לסגן ראש העיר שבדיעבד התברר שהוא גם יהודי אך לדאבון הלב התבולל.

הלה ביקש להתפטר מהרב הצעיר והסביר לו את כל הבירוקרטיות הכרוכות בהצבת מנורה ברחובה של עיר באמריקה. החל בתכנון ובאישור מהנדס, דרך אישרור התוכנית בוועדה שבראשותו וכלה בהצבתה עם חברה מוכרת. בקיצור: לך תתכונן כראוי כדי שבשנה הבאה תוכל להוציא את תוכניתך אל הפועל.

אבל רק מי שאינו מכיר שליח חבד"י אמיתי חושב שלנוכח מבול ההוראות ההלו, הלה ירים ידיים. מהנדס? מה הבעיה, מבית העירייה פנה הרב ליפסקר למהנדס יהודי שאיתו היה בקשר והתחנן שיתפנה לפרויקט. היה זה ביום שני. הישיבה שמתכנסת בעיירה היא למחרת היום. המהנדס מסביר שאין כל אפשרות להגיש תוכנית מהיום למחר. אבל הרב ליפסקר איש חד הבנה בדרך כלל, אינו שומע כשעונים לו לא.

הוא מסביר למהנדס מה גודל תהיה זכותו וזה בסופו של יום נעתר לעזוב הכל וגם נותן טיפ קטן, סגן ראש העיר הוא ידידו הטוב והוא ידאג שהתוכנית  תאושר. ברוך אומר ועושה ברוך מקיים, תיכף ומיד הוא מרים טלפון לידידו ומספר לו כי נטל על עצמו את הפרויקט ומחר הוא מגיע עם התוכנית לישיבה.

סגן ראש העיר מזכיר לו רק שראוי שהרב ליפסקר ישכור את שירותיו של עו"ד מהשורה ולא יגיע לישיבה עם זקנו המגודל שרק יפחיד את כל הנוכחים. "אם הראביי יציג את התוכנית היא תידחה על הסף". הרב ליפסקר אינו מתעייף ולאחר מאמצים מרובים מצליח לשכור את שירותיו של עו"ד ידוע ורק לאחר שסיכם את מה שסיכם הוא הרשה לעצמו לעלות על יצואו.

אתא בוקר והטלפון הראשון מעו"ד לא בישר טוב. הלה קיבל טלפון דחוף מלקוח ותיק , מוכר ומוערך והוא חייב אבל חייב להגיע אליו ולכן לא יופיע בישיבה. הרב ליפסקר לא אמר נואש. הוא החליט להופיע בעצמו. מיד כשנכנס סימן לו סגן ראש העיר על זקנו כאומר 'זה מה שיכשיל אותך'. הרב ליפסקר סימן לו כי עו"ד ביטל ברגע האחרון וזו הברירה היחידה שנותרה לו.

מלאכת עריכת הדין רחוקה מהרב ליפסקר הרחק כמטחווי קשת, אבל אומנות הדיבור היא חלק ממנו – בטוב טעם, בחן ובחסד הבהיר למקבלי ההחלטות מדוע הצבת החנוכיה כל כך חשובה. האישור התקבל פה אחד ביום שלישי בצהריים.

כעת כל מה שנותר זה למצוא את מי שיצליח לבנותה ביומיים שנותרו. לעת ערב ביום שלישי מצא הרב ליפסקר מסגרייה מיוחדת שהסכימה להתחשב ברב ובדחיפות הענין והבטיחה לספק את החנוכייה בתווך של 3 שבועות.

וכמה היא עולה? 800 דולר עובר לסוחר. 800 דולר של לפני קרוב לשלשה עשורים. ואם אתן 900? שאל הרב, 'אז היא תהיה מוכנה בעוד שבועיים וחצי'. הרב ליפסקר מנסה להסביר שאין לו צורך בחנוכייה בעוד שבועיים וחצי. לא נלאה אתכם בפרטי השיחה שהסתיימה בהבטחה של 1600 דולר מצידו של הרב ליפסקר והתחייבות של הספק להגיע עד חמישי אחר הצהריים.

לרב ליפסקר לא היה מושג מהיכן לשלם את הכסף אבל זה הדבר האחרון שעניין אותו. בינתיים הוא איתר כמה שיותר יהודים כדי לזכותם במצווה וביניהם סגן ראש העיר ובאמצעותו גם את ראש העיר שהתברר כמשומד אבל השתתפותו יכולה לתת גושפנקא והיא חשובה.

כשהניצוץ היהודי נדלק

יום חמישי אחר הצהריים, ראשוני האורחים מתחילים להגיע והחנוכיה רק בדרך. כשהיא הגיע חלקם הפשילו שרוולים כדי לסייע להעמידה על תילה. ואז ניגש סגן ראש העיר מלא התפעלות ושאל כמה היא עלתה ותוך כדי ששמע את התשובה הוציא חפיסת מזומנים והשיל ממנה 1600 דולר. 'במצווה כזו גם אני רוצה להיות שותף' – אמר ברגע של התעוררות הנקודה היהודית.

רגע לאחר הדלקת הנר ברוב פאר והדר, התעוררה גם נקודתו היהודית של ראש העיר וראה איזה פלא גם הוא רוצה לשלם. סגנו התנגד. 'אני קניתי את המצוה ואייני חולק אותה עם האיש'. ראש העיר נעלב ורגע לפני שהתפתחה תקרית דיפלומטית החליט ראש העיר כי הוא יראה דווקא לסגנו, הוא לא רוצה שותף בחנוכייה אין צורך, הוא יקנה מצווה לבד. "קח 1600 דולר ועשה בהם כל פעילות יהודית אחרת" – אמר כמנצח.

וזה עוד לא הכל. סגן ראש העיר הפך לשותף של עשייה בקהילה היהודית תוך שהוא שב לכור מחצבתו. ראש העיר החליט להודיע כי הוא הופך להיות חבר בקהילה. בימים ההם הרב ליפסקר היה מוציא עלון שבועי שבין השאר היה מפרסם בו מידי שבוע מי המצטרפים אל הקהילה. זאת כדי לעודד כמה שיותר יהודים להיות חברים בה.

משנתפרסם שמו של ראש העיר התעורר רעש גדול. הכומר המקומי שיסה את התושבים בראש העיר שבגד בה, עד שזה האחרון נאלץ להתפטר ממשרתו, אבל ראה בכך כפרה על חילול ד' שגרם קודם לכן.

באמתחתו של הרב שלום בער ליפסקר עוד מעשיות לרוב, 'אבל בזמן הזה שאני יושב ומספר לך סיפורים אפשר להפיץ עוד יהדות. לא חבל?' – הוא שואל ואנו משחררים אותו לדרכו – דרך העולה בית א-ל.

הכפילו את העוצמה

הרב ליפסקר הוא אחד מאלפי השלוחים הרבים. לכל אחד מהם סיפורים לרוב, מרתקים ומעניינים. כל אחד מהם שווה יריעה כשלעצמה, במקרה הנוכחי התמקדנו באחד או שניים מהם – רק כדי להמחיש, לסבר את האוזן.

עכשיו תכפילו את העוצמה של הרב ליפסקר בכארבעת אלפים ותבינו איזה הר געש חסידי התהלך לו השבוע במזח 94 במנהטן.

תכפילו את המסירות של הרב ליפסקר בכארבעת אלפים ותפנימו כי היהדות לא פשטה את הרגל לא בארה"ב, לא במזרח, לא במערב וגם לא בדרום.

הכפילו את מידת האהבת ישראל של הרב ליפסקר בכארבעת אלפים ולמדו מסירות למען הזולת מהי.

הכפילו את הניצוץ היהודי שנדלק אצל ראש עיריית מיאמי במאות אלפי ניצוצות של יהודים שהודלקו על ידי שליחי חב"ד בעולם, ראו אותם כמאירים  וזוהרים כבבואה על פניהם של שלוחי הרבי מחב"ד זצוק"ל והפנימו את פשר הנהרה הנסוכה על פניהם. אשריהם.

א' בכסלו תשס"ט
 
 
 
 
 
 
 
 
הגב לכתבה

תגובות
2
1. יש שם גם ידיעה על הנעשה בהודו והתפילות בכותל, תעלו את זה
א' בכסלו תשס"ט
2. גשייד - חסיד גור
וכותב ברגש חסידי טהור.

יישר כוח.


שליח, אי שם!
ג' בכסלו תשס"ט