ב"ה יום רביעי, ו' כסלו תשע"ט | 14.11.18
חרדים במוסקבה

העיתונאי אליעזר שולמן, מבכירי השבועון 'משפחה', שהה בשבת האחרונה, שלאחר האירוע האנטישמי במוסקבה, ומביא את רשמיו (כללי)
אליעזר שולמן
במהלך סעודת ההודיה שנערכה בבית הכנסת 'בלשייא ברונייא', ניגש צעיר ולחש משהו על אוזנו של הרה"ג רבי יצחק קוגן, רב בית הכנסת. הרב קם ממקומו למשמע הדברים, ובסערה פסע לעבר פתח היציאה. בצעדים גדולים הוא פנה אל המדרגות של הקומה השלישית, בה נמצא אולם הקידושים של בית הכנסת, והחל לרדת למטה, אל קומת הכניסה.

למטה שהה באותה שעה הדוקר, אותו חוליגאן, שדקר בסכינו עשרה מהשוהים במתחם בית הכנסת בבשוע שעבר ביום רביעי. המשטרה הביאה אותו אל המקום כדי לשחזר את המעשה לקראת הגשת כתב אישום. כשהגיע הגר"י קוגן אל קומת הכניסה, סיימו חוקרי המשטרה להתקין את ציוד הצילום האלקטרוני. "אתם תיקחו את האיש הזה מפה מייד, ולא תתעדו שום דבר", קרא הגר"י קוגן לעבר השוטרים, "תסתלקו יחד איתו מפה. כאן זה שטח פרטי שלי ואני לא מוכן שהאיש הזה ידרוך על אדמתי שרוויה בדם ששפך".

התובע המשטרתי ניגש לנסות ולשכנע שיסכים שהשחזור יתחיל: "הרי גם לך יש עניין שיוגש נגדו כתב אישום מהיר, שיעמוד למשפט". "זה נכון", הסכים הגר"י קוגן, "אבל בשבת? אתם תגרמו בעקיפין לחילול שבת במתחם בית הכנסת? זה לא יעלה על הדעת", אמר ואילץ את שוטרים לוותר על השחזור.

כל אותו זמן שהוויכוח התנהל, עמד בצד צעיר עם שיער ג'ינג'י, נמוך קומה, רזה, ועקב אחר חילופי הדברים. היה זה הדוקר. הוא עמד במקום כשלידו ניצבים שני שוטרים חמורי סבר אוחזים בידיו בחזקה. פניו החבולות ואפו שהתעקם העידו על עוצמת המכות שקיבל מאנשי הקהילה היהודית עד שהגיעו השוטרים ונטלו אותו למעצר. בסופו של דבר, לאחר שהיה ברור שאין מה לדבר על ביצוע השחזור בשבת, עזבו השוטרים את המקום.

הגר"י קוגן מיהר לחזור לקידוש שאותו עזב. בסיום הקידוש כשנשוחח, הוא יגיד בהתלהבות מה, שבית החולים הממשלתי אליו הובא הדוקר יודע לעשות את עבודת הרפואה. עובדה, האיש שיצא מבית הכנסת מוכה וחבול, חזר אליו פחות מ-72 שעות לאחר הארוע והוא נראה כמי שיכול לעמוד על רגליו.

גל של נסיונות תקיפה

פיגוע הדקירה האנטישמי שארע בבית הכנסת בלשייא ברונייא הותיר את רישומו על יהודי מוסקבה כולם. ביום שישי, כשעה לפני שבת, נפגש רבה של רוסיה, הרה"ג רבי בערל לאזאר, עם השר לבטחון פנים המקומי, ותבע ממנו להגביר את השמירה על האתרים היהודיים השונים ברחבי העיר. השר הבטיח שליד מוסדות יהודיים מרכזיים יוצבו ניידות משטרה עם שוטרים שישמרו שאנטישמים לא ייכנסו עוד אל מתחמים יהודיים. במקביל הוא ביקש ממנו, כחבר בצוות של 42 איש המגבש המלצות לשלטון כיצד לנהוג בסוגיות שונות, לגבש פתרון ארוך טווח עם חבריו לצוות כיצד לטפל בנושא. אלא שבליל שבת גם הגר"ב לאזאר הודה שעד שההוראה תיושם, ועד שהמשטרה תציב ניידת ליד כל אחד מהמרכזים היהודיים - יעבור עוד זמן מחד, ומאידך - ספק עד כמה זה יביא לירידה בניסיונות לתקיפה על רקע אנטישמי.

ליד המרכז היהודי קהילתי מרינה רושצ'ה בו מתפלל הגר"ב לאזאר, ניצבה בשבת האחרונה ניידת משטרה עם שני שוטרים שישבו בה מכורבלים. מזג האוויר היה בערך מינוס שתי מעלות. "זה לא הקור שמפריע לשוטרים לצאת מהרכב", יסביר לי אחד משלוחי חב"ד במקום, "זה בעיקר עצלות. אבל", הוא ממהר להוסיף, "לניידת משטרה בפתח בית הכנסת יש אפקט מרתיע. הגויים חוששים להתחיל עם השוטרים. היד שלהם קלה על ההדק והאלה. בדיחה יכולה להסתיים במכה שרישומה יוותר זמן רב. במקרה הגרוע זה עלול להסתיים במוות".

כדי להכנס אל בית הכנסת יש צורך לעבוד בגלאי מתכות המוצב בפתח אולם הכניסה אל בית הכנסת. שלושה מאבטחים ניצבים בפתח. אחד מהם חמוש, השניים האחרים מצויידים בשוקרים חשמליים ובגז מדמיע. בליל שבת הגלאי כבוי. השלוחים מוכרים לשומרים ועוברים ללא כל בדיקה. בני הקהילה שמגיעים עם תיקים, עוברים בדיקה מדוקדקת. אנשים לא מוכרים, שאיש מהשלוחים לא מכיר, לא יכולים להיכנס אל מתחם בית הכנסת. השומרים אדיבים אך החלטיים.

בית הכנסת כולו מלא במתפללים, רובם בני הקהילה היהודית. קשישים וצעירים, וגם חלק מהשלוחים הפועלים ברדיוס הקרוב מטעם ארגון "אור אבנר" שבראשות הנגיד המליארדר ר' לוי לבייב.

הרב דוד מונדשיין, "שר האוצר" של "אור אבנר" במדינות חבר העמים, מביט על זרם המתפללים הגדול הממלא את בית הכנסת וליבו רחב בקרבו. "אירועים כמו ההתרחשויות האחרונות מביאים אלינו עוד ועוד יהודים. הם מבינים שאם הם יתאחדו תחת כנפי הקהילה יהיה להם הרבה יותר קל. הפעילות של 'אור אבנר' עולה לר' לוי לבייב הון עתק. לפני כשבוע שוחחנו והשאלה היחידה שהטרידה אותו היתה כמה עוד בתי ספר נפתח ברחבי ברית המועצות".

ומה השבת לו?

"יש תוכניות פעולה, יש צפי של גידול. יש גם דרישה רבה לבתי ספר שלנו, בגלל רמת הלימודים הגבוהה. אנחנו משתדלים לעמוד בדרישות ולפתוח עוד ועוד מוסדות חינוך".

אתה נמצא כאן בבית הכנסת עם הבן הקטן שלך, אינך חושש?

"חושש ממה?"

חושש ללכת ברחוב.

"לא", הוא אומר בפשטות.

אתם חושבים להגביר את השמירה על מוסדות החינוך?

"זה בוודאי. גם היום יש לנו מאבטחים שעומדים בשערים של מוסדות החינוך, אבל אירוע כמו זה שאירע גורר אחריו גל של נסיונות תקיפה. זה יחייב אותנו להשקיע יותר בשרותי השמירה, לא מעבר לכך".

לפקוח עיניים וללכת

מבט לעבר חללו הענק של בית הכנסת מלמד שאיש משלוחי חב"ד אינו חושש במיוחד מהאירועים האנטישמיים. כל מי שיש לו ילד מעל לגיל 5 הביא אותו אל בית הכנסת כאילו מדובר בשבת רגילה לחלוטין. גם הילדים נראים רגועים לחלוטין כאילו כלום.

בסיום התפילה לאחר 'גוט שאבעס' להגר"ב לאזאר יוצאים השלוחים כל אחד לביתו באחד הבניינים במוסקבה. גם הרב יוצא יחד עם בניו לביתו, מרחק 15 דקות הליכה. בגלל תפקידו מלווה אותו מאבטח חמוש. הוא היחיד מאנשי חב"ד שהולך עם אבטחה.

"אין הרבה שינוי באורח החיים שלי", מספר לי ר' שייע דויטש המארח שלי. זה בדיוק כמו שיוצאים מבית כנסת בישראל, הולכים ביחד עד שכל אחד פונה לביתו".

פנינו מיועדות לביתו של ר' מרדכי וייסברג, שמארח את כולנו בביתו לארוחת ליל שבת. וייסברג הוא האיש שאחראי לתפעול השוטף של מרכז מרינה רושצ'ה המונה 8 קומות בהן מרוכזים כל משרדי הקהילה היהודית, לצד מקווה, בית כנסת ענק, אולם ספורט, מסעדה חלבית ומסעדה בשרית.

בדרך לביתו מתברר לי שלר' שייע יש פה מפיק מרגליות, ובהן גם סיפורי צדיקים שהילדים אוהבים לשמוע. חולפות שניות אחדות מאז יצאנו מבית הכנסת והילדים מקיפים אותו בבקשה לסיפור בדרך. הוא נענה, ואני מהלך עקב בצד אגודל עם ר' מרדכי וייסברג, "תקרא לי מוטי", הוא מבקש.

בצד הדרך ניכר היטב השלג שירד על העיר. שלג במוסקבה זה כמו גשם בישראל. לא דבר שמדברים עליו בכלל. השלג נערם בצדי הכבישים והמדרכות בידי מפלסות, והדרך פנויה להליכה. אלא ששכבה דקה של קרח קפוא ומחליק מצויה על הכבישים והמדרכות, והדרכים בחזקת סכנה לשלימות העצמות. ההולכים לפניי מיומנים בהליכה על הקרח הדק. הם גם מצויידים בנעליים הנכונות. אני הולך בזהירות והעיניים כבושות בקרקע.

אתם לא פוחדים כאן?

וייסברג: "פוחדים? לא. אני לא אגיד לך שהמצב פה, במוסקבה, אידיאלי, אבל לא קרה משהו בימים האחרונים שהגביר את החשש או את הפחד. אנטישמיות היתה כאן תמיד. צריך להזהר, לפקוח עיניים, וללכת".

11 שנה הוא גר במוסקבה. "ברוך ה' עד היום לא קרה לי כלום. וכמו שאתה יכול לראות, קשה שלא להבחין בי מגובה שני המטר שלי".

אולי זה היתרון שלך, החוליגנים חוששים להתחיל איתך?

"כשקבוצת חוליגנים מבקשת למצוא לה קרבן, אדם בגובה שלי מהווה להם מטרה מאתגרת: 'הצלחנו להפיל ולפצוע אדם גבוה'. ככה שהגובה זה חסרון. אבל, אם נזהרים ויש סיעתא דשמיא אז אפשר לגור כאן מבלי להיתקל באותם חוליגנים".

בוקר יום השבת מוצא את השלוחים סוערים. מתברר כי בבוקר, כאשר בני הקהילה הגיעו אל בית הכנסת, סיפרו כמה מהמאבטחים לשלוחים במקום שהיה בלילה נסיון דקירה נוסף ברוסטוב, מקום משכנו של השליח הרב חיים פרידמן. השלוחים ממהרים לנסות ולהציל מפי המאבטחים פרטים נוספים אך הם לא יודעים עוד. גם את הפרטים על מה שאירע ברוסטוב הם בקושי יודעים.

שניים נגד אחד

תוך כדי שיחה על רוסטוב, וההערכה שמדובר באיזה גל אנטישמי שמתפרץ עכשיו שכן אירוע גורר אירוע, מספר ר' אלי וולף, המזכ"ל של אור אבנר, על חוויה מפוקפקת שעבר בליל שבת כאשר הלך עם ילדיו. חבריו לא נרעשים במיוחד, ואני מוצא את עצמי מתחקר אותו לבד.

"הדרך לדירה שלי עוברת ליד מכללה של סטודנטים. אמש כשעברתי שם עם ילדיי בני ה-11 וה-5 קלטתי כמה מהסטודנטים שהחזיקו בקבוקים בידיהם מספרים בדיחות על יהודים. בדיחות אנטישמיות".

מה עשית?

"מה יכולתי לעשות? הגברתי מעט את קצב ההליכה ומדי פעם זרקתי מבט לצדדים לוודא שהכול בסדר ואין איזה בקבוק בירה שעושה את דרכו לכיווננו".

אין לך כיצד להתגונן?

"אם הם מחליטים להתנפל עלינו, חוץ מלרוץ ולנסות לברוח אין לי הרבה מה לעשות".

הילדים לא נבהלו? לא חששו?

"לא שמעתי מהם תגובה, אני מקווה שהם לא שמעו בדיוק מה הסטודנטים אמרו. ילד תמיד מביט אל האבא שלו. אם אני משדר להם בטחון אז הם רגועים. זו הדרך להתמודד עם אירועים מסוג זה. לשדר בטחון ולבטוח בקב"ה שיסייע בידינו ויעמוד לימיננו שלא יקרה דבר".

מהצד עומד ר' דב הלפרין, האחראי על מערכת הכשרות המקומית. לפני מספר שנים תקפו אותו באמצע הרחוב שני גלוחי ראש והרביצו לו.

ראית את המוות מול העיניים?

"לא. בתחילה ניסיתי להתגונן אבל הבנתי שפער הכוחות, שניים נגד אחד, משחק לטובתם ועדיף לי להימלט וזה מה שעשיתי. יצאתי מזה בפגיעות קלות בלבד בס"ד. לא אכחיש שהחששות לא פגו לחלוטין. כעבור שבועיים עברתי דירה לאזור קרוב יותר אל בית הכנסת. אבל גם ככה יש לי עוד ללכת דקות ארוכות".

פחות מזל היה לר' אפרים מלוב. הוא הוכה נמרצות בידי חוליגאנים ונזקק לטיפול רפואי ארוך. לאחר שסיים את הטיפול מימנה לו הקהילה, במשך חודש, מאבטח צמוד. לאחריו לא היה בו צורך. הפחדים שככו והכול חזר לשגרה. ביום ראשון השבוע נפגשנו באקראי. מלוב מנענע בידו בביטול כשאני מתעניין האם גל האנטישמיות המחודש מעורר בו חששות. "זה מאוד לא נעים אבל אני נזהר. חששות? דווקא לא".

יום הולדת שבע

רבה של רוסיה הג"ר בערל לאזאר, אומר בשיחה עם "משפחה": "זו טעות לחשוב שהאנטישמיות הרימה ראש ברוסיה. דווקא בשנים האחרונות יש ירידה במקרי האנטישמיות. מדובר בנושא שונה לחלוטין, שנאת זרים. בחצי השנה האחרונה החלה קבוצה של כמה אלפי צעירים לטעון שמיעוטים שונים מנצלים את הפתיחות הרוסית כדי להסתפח אליה. יש להם שתי סיסמאות: 'רוסיה לרוסים' ו'לנקות את רוסיה ממיעוטים'. הם פוגעים במיעוטים שונים ובין השאר גם ביהודים".

תפילת השבת מסתיימת. מהמידע שמגיע מהמאבטחים עולה כי ברוסטוב היה רק נסיון דקירה והמאבטחים המקומיים יחד עם אנשי המשטרה לכדו את האיש מייד. מדובר בצעיר רוסי, סטודנט לרפואה, שהגיע שיכור לבית-הכנסת היהודי ודרש לדבר עם הרב. כאשר נענה בסירוב צעק "אהרוג את כל היהודים. היהודים גנבו את הזהב מרוסיה". לשוטרים שהוזעקו למקום הסביר, שהושפע מהמקרה של התוקף במוסקבה, בכיסו נמצא שבר של בקבוק.

מרבית בני הקהילה יחד עם השלוחים המתפללים במקום יורדים אל אחד משני חדרי האוכל שם נערך קידוש לכבוד הכנסת ספר תורה שנערכה על ידי אחד מבני הקהילה בשבוע שעבר. בחדר האוכל השני מתרכזות קבוצות קבוצות של אנשי הקהילה לסעודת שבת מלאה במהלכה ישמעו שיחה תורנית קלה ומעט על היהדות.

"מאז ראש השנה זה ספר התורה השישי שנתרם לנו", מספר לי דייטש, "את ספרי התורה הישנים יותר אנחנו מעבירים לקהילות השונות שאנחנו מקימים. יש אלפי יהודים שמעוניינים להיות חברים בקהילה היהודית, אלא שהמרחק הרב שעליהם ללכת מביתם ועד לבית הכנסת מונע מהם מלהגיע. לכן אנחנו שולחים אברכים צעירים להתגורר במקומות מרוחקים, שם הם מקימים מניין, נושאים דברים בפני היהודים, עושים פעילות ומעוררים את הגחלת היהודית".

כמו בכל חגיגה גם כאן התורם קם לשאת דברים. אני מבקש מאחד היהודים המקומיים לתרגם לי סימולטנית את דבריו. "תודה רבה לכם שבאתם להיות איתי ביום שמחתי. כמו שידוע, רבים מכם בימים אלה אני חוגג יום הולדת שבע..."

מבט בדובר מוכיח בעליל כי הוא לא בן שבע וגם לא בן 70.

יום הולדת שבע?

המתרגם מחייך ומסביר: "רבים מבני הקהילה סופרים את השנים מאז גילו את יהדותם כביכול מדובר בגילם הביולוגי. חלקם אפילו חוגגים ימי הולדת בתאריך הזה".

בעוד שבפנים נמשכת החגיגה, בחוץ מתרחש אירוע. אנשי פרקליטות המדינה הביאו את הדוקר מבית כנסת בלשייא ברונייא לשחזור במרינה רושצ'ה. לראשונה מתברר כי בחקירתו סיפר האיש שבתחילה התכוון לדקור יהודים במקום הזה, אלא שהמאבטחים בפתח הבהילו אותו והוא נסע לבית הכנסת בלשייא ברונייא.

השעה 2 בצהרי שבת. בבית הכנסת בלשייא ברונייא נערך קידוש לכבוד הנס. שבת יוצאת ב-5:30 וזה נראה רעיון טוב ללכת ולשמוע מכלי ראשון מה קרה וכיצד הסתיים הכול בחסדי שמים ללא הרוגים. "המרחק - 40 דקות של הליכה", אומרים המארחים. יוצאים לדרך.

האוויר במוסקבה קר אך יבש. זו אולי הסיבה שלמרות הקור העז כמעט ולא ניתן לראות ברחובות אנשים מצוננים. אחרי כמה דקות של הליכה אני מבחין בקבוצת צעירים הולכת מולנו, בידיהם בקבוקי בירה ובפיהם צחוק פרוע. אני נזכר בסיפורו של ר' אלי וולף. הקבוצה חולפת על פנינו מבלי להקדיש לנו תשומת לב. כעבור דקה חולפים על פנינו כמה מבוגרים ובידיהם בקבוקי בירה. עד מהרה אני מגלה שכולם כמעט הולכים עם בקבוק בירה ביד. מה שאומר שכל אדם הוא בגדר סכנה. תחושה מאוד לא נעימה.

בכניסה לבית הכנסת בלשייא ברונייא אני מבחין בששה מאבטחים. שניים עומדים בחוץ, ארבעה בפנים. גם כאן גלאי המתכות מכובה בגלל השבת. הגר"י קוגן עורך סעודת הודאה לכל בני קהילתו שכוללת סעודת שבת מלאה לצד צלחות עם דגים מלוחים מסוגים שונים ושתיה חריפה. את דבריו נושא הגר"י קוגן ברוסית. בין לבין הוא מספר לי, בכעס, כיצד העזה המשטרה להביא את הדוקר לשחזור בבית הכנסת ועל הוויכוח שניהל עם אנשי המשטרה.

בשעה 3:50 הוא מכריז על מנחה. מייד לאחריה הוא מציע שנלך לבקר בבית החולים את חתנו, ר' מיכאל משולבין, "שכפסע היה בינו לבין המוות" (ראה מסגרת). לאחר ביקור קצר, כשאור היום, אנחנו צועדים חזרה אל בית הכנסת.

יש בך פחד ממה שעלול לקרות הלאה?

הרב קוגן: "פחד? לא. היו כבר כמה אירועים בהם ניסו לפגוע בי. פעם אחת שמו פצצה בפתח בית הכנסת והבן שלי, יוסי, הוציא אותה החוצה, ואז היא התפוצצה. אני לא חושש".

זה מונע מיהודים לבוא ולהזדהות עם יהדותם?

"ההיפך, הם מבינים שאם הם לא יהיו חלק מהקהילה או אז הם רק יסבלו מהאנטישמיות. כל אירוע כזה מביא אלינו עוד ועוד יהודים שעד עתה לא הזדהו עם יהדותם. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

אחרי מעריב אני שומע באקראי את הרב קוגן מדבר עם אחד מידידיו ומספר לו כי המשטרה הרוסית המליצה שהוא ובנו יוסי ישכרו מאבטחים מחשש שחבריו של הדוקר ינסו לפגוע בהם. "אני לא צריך מאבטחים", הוא אומר, "הבן שלי, אולי". ואז הוא מתנער, ומייד מתעניין מה עם הבחור האחר שנפצע באורח קשה וקיים חשש שלא יוכל להשתמש בידו. מבית החולים בו מאושפז הבחור מדווחים לו כי כפי הנראה היד תחזור לתפקוד מלא. "ברוך ה'. בסופו של דבר כולם יחזרו לתפקוד מלא. ניצלנו בנס", אומר הרב קוגן, ובשירת הודיה לקב"ה הוא פונה לאכול מלווה מלכה.

"נחתכתי על קידוש השם"

ר' מיכאל משולבין, חתנו של הרב יצחק קוגן, שהיה אחד משני הפצועים הקשים בתקרית הדקירות, אומר בשיחה עם "משפחה": "היה לנו נס גלוי. הארוע יכול היה להסתיים באופן טראגי".

משולבין, המאושפז בבית חולים פרטי המצוי במרחק 500 מטר מבית הכנסת, היה בסכנת מוות כדברי בני משפחתו.

"ישבתי באותה עת במשרד של בית חב"ד", הוא משחזר בקול חלוש תוך שהוא עושה הפסקות בין משפט למשפט, "כשלפתע התחלתי לשמוע צרחות. במשרד היה באותה עת צעיר מישראל, שעושה אצל חותני הסמכה לשחיטת בהמות גסות, המזכירה ואיש מחשבים. ביקשתי מהצעיר שילך לראות מה קורה. כעבור רגע הוא חזר שותת דם. הדוקר שהשתולל בקומת הכניסה הצליח לדקור אותו בידו. לפני שהבנתי מה קורה, נכנס אל המשרד צעיר נמוך קומה. הוא לקח ארגז יין וניסה לזרוק אותו עלי. בלמתי אותו בידי, ושאלתי 'מה אתה עושה'? באותן שניות לא הבחנתי בסכין שבידו.

"חמי שנזעק למקום למשמע הצעקות של הנדקרים בקומת הכניסה הבחין בו כשהוא נאבק איתי והצמיד אותו עם שתי ידיו. מי שמכיר את חמי יודע שיש לו כוח פיסי רב, וכשהוא לופת מישהו בכל כוחותיו אי אפשר לזוז. אלא שהדוקר שהיה חזק מאד הצליח להשתחרר מהאחיזה שלו להרף עין. הוא הניף את הסכין שבידו ודקר אותי ביד שמאל. הסכין עברה את היד מצד לצד ונכנסה אל הצלעות, שם נעצרה, סמוך מאוד ללב. גיסי, יוסי, שהגיע גם הוא למקום זינק על הצעיר, הטיח אותו ברצפה וככה מנע ממנו להמשיך לדקור. צעקתי לו שיש לו סכין והוא נזהר. אני עצמי נחתכתי על קידוש השם".

חשת בכאב?

"הסכין היתה מאוד חדה, והאיש, שמהחקירה התברר שהוא עוסק בציד, היה מיומן מאוד. לחמי הוא חתך את ה'סירטוק' בהרף עין, והצליח לשרוט אותו עם הסכין. חלפו כמה שניות עד שהבחנתי שאני שותת דם. ביקשתי שישימו לי חוסם עורקים. חמי שעוסק בשחיטת פרות הבחין שמצבי קשה וכי אני מאבד דם והורה לפנות אותי מייד אל בית החולים הקרוב".

אשתו של ר' מיכאל: "בית החולים הקרוב הוא מרפאה פרטית השייכת לאיחוד האירופי. כשהגענו לשם, האחיות נבהלו למראה הדם הרב ששתת וחלקן נמלטו מהמקום. זה לא כמו בישראל שמיומנים בהגשת עזרה רפואית, כאן עוסקים רק בניתוחים מתוכננים. אין חדר מיון או עזרה ראשונה.

"האחיות קראו למנתח במקום, בחור צעיר בן 25. הוא אמר מיד שהוא איננו מיומן בדברים כאלה והציע שהוא יתפור את החתך כדי למנוע המשך נזילת דם, ולאחר מכן נמצא רופא אחר שיטפל בבעלי או שיתן לו הדרכה כיצד לפעול.

"התחושה שלנו היתה שהרופא לא מתאמץ במיוחד, ואין לו בעיה להמר על חייו של בעלי. התחלנו מייד להרים טלפונים בבקשה לסיוע. בשלב מסויים הודיעו לנו כי ר' לוי לבייב העמיד לרשותנו אפשרות להטסה רפואית. אלא שהמצב של בעלי היה קשה כל כך עד שלא ניתן היה לחשוב על האפשרות להטיס אותו. היה ברור שאנחנו חייבים עזרה מקומית.

"בגלל המהומה שחוללנו התקשרו אל בית החולים מהשגרירות האמריקאית לשאול מה קורה עם בעלי. גם משגרירויות נוספות התעניינו. המנתח שהתחיל לקבל טלפונים מהנהלת בית החולים אודות התעניינות הקהילה הבינלאומית במצבו של בעלי 'נזכר' שאבא שלו עוסק בתחום של מיקרו כירורגיה, והוא מיומן בו מאוד. כעבור 20 דקות הוא הגיע והוא שביצע את הניתוח במהלכו הוא קיבל כמה מנות דם לאחר שהתברר שאיבד 2.5 ליטר דם".

איך אתה מתפלל?

ר' מיכאל: "זו בעיה. נכון לתחילת השבוע הנוכחי אני מחזיק ביד את התפילין של יד, חובש את התפילין של ראש ומתפלל מבלי לברך על התפילין".

מה עם היד עצמה?

"אני מקווה שבסדר. קשה לי לראות כי היא מגובסת עד למעלה. את האצבעות אני מצליח להזיז ואני מקווה לטוב בעז"ה".

הגברת משולבין מספרת כי השלטונות מנסים לטייח את החקירה בעידוד חברת השמירה המקומית. "הם מבקשים לטעון שכולם נדקרו רק בצורה קלה וכי היו אלה המאבטחים של חברת השמירה שמנעו ממנו להמשיך לדקור. השלטון מבקש להראות שלא מדובר בארוע חמור וחברת השמירה מנסה לחפות על כשלונה. כדי למנוע את הטיוח בקשתי מבית החולים שיכתבו מתי הגענו ומתי בעלי קיבל את מנות הדם. זה יוכיח שהוא נדקר בצורה קשה. אספנו גם עוד חומרי תיעוד".

אתם חוששים ממה שיקרה מכאן והלאה?

הגב' משולבין: "יש חשש. האנטישמיות גוברת בעידוד התקשורת המקומית שלא חדלה מלדווח על אוליגרכים יהודים שמואשמים על ידי השלטונות כמי שעשו את הונם במעשי רמאות מחד ומאידך מדברים על בנייני הפאר בהם הם מתגוררים. משפט חודרוקובסקי זוכה לכותרות ענק. תנועות ניאו נאציות רשמיות אינן נסגרות. כאשר נתפס אדם במעשה אנטישמי הוא מקבל עונש קל והשלטונות מדגישים שמודבר באדם חריג. כל אחד מהדברים הללו, מעודד אנטשימיות וביחד זו כמעט קריאה למעשים אנטישמיים. אני חוששת שהגל הזה ילך ויגדל".

מה תעשו?

"עדיין אנחנו עוסקים בעניינים רפואיים. לאחר מכן נראה".

תכירו: ר' שייע דייטש

"שלום זה שייע", ככה נפתחת, בדרך כלל, שיחה של ר' שייע דייטש, אחד מהשלוחים המרכזיים במוסקבה ומי שאחראי לפעילות ארגון "חסד". שמו של הארגון מסתיר מאחוריו פעילות רבה שמהותה חסד.

דויטש מסרב לספר על הפעילות של הארגון שבראשו הוא עומד. חבריו מספרים כי כל עזרה שיש בה צורך, הארגון מושיט. זה כולל ארוחות צהריים לבתיהם של יהודים קשישים, עזרה סוציאלית ועוד שורה ארוכה מאוד של פעילויות. בימים אלה הוא שוקד על הרחבת המרפאה שהקים, לטובת בני הקהילה, כך שניתן יהיה גם לעשות בה גם פעולות רפואיות מורכבות. "לא כל מה שהוא עושה אנחנו יודעים", מודים חבריו.

דוגמא, ביום שישי האחרון פנה דויטש אל ראשי הקהילה והציע לשלוח זרי פרחים אל ראשי המחלקות בבתי החולים שטיפלו בפצועים מהדקירות. ברוסיה מייחסים חשיבות רבה לזרי פרחים, ומשלוח כזה יש בו הבעת תודה עמוקה. ראשי הקהילה הסכימו איתו שאכן ראוי לעשות זאת. הזמנת זרי הפרחים ובירור כתובות מגורי הרופאים, נפלה על כתפיו. כל זה מלבד הדאגה לעוד שורה ארוכה של דברים דחופים שיש לעשות לפני שבת. את הכול הוא עושה ביעילות, בשקט וללא פרסום. זו הסיבה שלא שמעתם עליו עד היום.

אין כמעט שליח במדינות חבר העמים שאינו מכיר את האיש ופועלו. הוא מהווה כתובת מרכזית לכל בעיה או מצוקה. שליח זקוק להלוואה כספית - שייע דויטש הוא הכתובת. יש צורך לעודד שליח שנמצא בעיר מרוחקת – שייע דויטש מוכן לנסוע מעכשיו לעכשיו. את הפעולות שהוא צריך לעשות הוא יעשה מאוחר יותר, על חשבון שעות השינה או זמנו הפרטי.

אתם עוד תשמעו עליו.

י"ט בטבת תשס"ו