ב"ה יום ראשון, כ"א אייר תשפ"ב | 22.05.22
השליח שדיבר אידיש וערבית

העיתון הפופולרי 'משפחה' מפרסם השבוע כתבה נרחבת על דמותו של הרב שלמה מטוסוב ע"ה, שהלך לעולמו בכינוס השלוחים. הכתבה המלאה
ירוחם לנדסמן, משפחה
השעה הייתה חמישים ושתיים דקות לאחר חצות הלילה של מוצאי השבת שעברה, לפי השעון המקומי בניו יורק, כשהמכשירים דממו ויצאה נשמתו של רבי שלמה מטוסוב בטהרה.

בני המשפחה - בניו ועשרות נכדיו שסבבו את מיטתו, לא היו מודעים מספיק להביט בשעון ולחשב את הדקות. היה זה הרב ד"ר משה קליין שהיה בחדר בבית החולים בעת הסתלקותו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בג' בתמוז תשנ"ד, והוא אשר עורר את תשומת לב הנוכחים העצובים. "הביטו וראו את הפלא של ממד הזמן, אביכם, השליח הנאמן, שכל ימיו ציית עד לאחת לכל הוראה מהרבי זי"ע ללא כחל וסרק, נפטר במוצאי שבת כמו הרבי, ומחוגי השעון היו אז כמו עתה, חמישים ושתיים דקות לאחר שתים עשרה". יבוא השליח אצל משלחו הגדול.

האלפים שליווהו למחרת היום לא חדלו מלספר בשבחו של השליח הראשון של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע שעזב את מנעמי החיים, הרוחניים אפילו, ונטל מקל נדודים, צמוד להוראת רבו, יהיו התנאים אשר יהיו. פרץ את המחסום והוכיח שאמונת צדיקים מתבטאת בעיקר במסירות נפש.

התחנות בתשעים ואחת שנותיו של הראשון במפעל השליחות חובק העולם, מפרנסות דורות של תלמידים. שבעת בניו שהינם בעצמם שלוחי הרבי זי"ע בפינות שונות של הגלובוס, ישבו במשך ימי השבוע שעבר 'שבעה' בביתו האחרון בקראון הייטס והתוודעו לסיפורים רבי עוצמה שהותירום באלם. בעצמם לא ידעו עד להיכן הגיעה השפעתו הברוכה של אביהם. ואולם, הכל הסכימו שאלפים מיוצאי מרוקו חבים לו כיום את יהדותם ואת חינוכם המעולה.

הוא עצמו נולד ברוסיה ו'זכה' לשבת חודשים ארוכים במעצר ובמאסר בתת תנאים, ורק בכוח האמונה והחסידות הצרופה זכה להיוותר בחיים ולהעמיד את היהדות במרוקו על תילה.

בניו ונכדיו, רבנים מתלמידיו ופרקי זיכרונותיו שלו עצמו - הם שיצרו את השורות הבאות שינסו לצייר כמלוא הנימה קווים לדמותו של יהודי שהיה למעשה מוסד מהלך של תורה וחסידות ובעיקר - חינוך.

החסיד מרוסיה שהחיה את יהדות מרוקו.

העציר הכי צעיר

רבי שלמה מטוסוב נולד בוויטבסק שברוסיה הלבנה ביום הכיפורים של שנת תרע"ז, וכבר בילדותו נדד. הוא עבר מישיבה מחתרתית אחת לשנייה באזור מגוריו. האיסור שהטיל השלטון הקומוניסטי להתכנס וללמוד תורה הביא את הישיבות להתקיים בסתר. הנער שלמה, שהיה בן וצאצא לחסידי חב"ד חשובים לדורותיהם, מצא את מקומו הטבעי בישיבת 'תומכי תמימים' כבר בגיל עשר, ומשם המשיך לישיבות בערים שונות. לימים סיפר כי הלימוד נעשה בתוך חדרים סגורים ובדירות מואפלות. בחוץ הועמד שומר תורן שהיה עליו לדווח על כל תנועה חשודה.

"ההתוועדויות היו הנשק הסודי שנתן כוח לשרוד", כך סיפר כשכבר היה שליח במרוקו. גדולי המשפיעים החסידיים ברוסיה הגיעו אל קבוצות הבחורים הנפחדים והפיחו בהם רוח חיים ועוצמה רוחנית. בעת שישבו יחד שתו 'לחיים', שרו ניגוני חסידים ועודדו את הבחורים לשבת וללמוד בהתמדה. לימים, כשדילג הרב מטוסוב מעיר לכפר במרוקו רבתי, והיה עסוק שנים רבות בניהול ענייני החינוך, התפלאו הכל לדעת מהיכן נובעות גאונותו ושליטתו בכל מכמני התורה ממש, והוא הצביע על אותם ימים של לימוד תורה במחתרת ועל ה'חיזוקים' שקיבלו בשבת אחים גם יחד, גם זאת במחתרת.

באחת מאותן התוועדויות, בפורים תרצ"א, שרה הקבוצה עם משפיעיה בקול, ושכנים גויים הלשינו לאנשי הנק.וו.ד. (הגירסה הקודמת של הק.ג.ב.). אנשי החוק הופיעו במקום ועצרו את צוות הישיבה לחקירות ועינויים. הישיבה נסגרה וזמן רב למד הבחור שלמה מטוסוב לבדו.

מישהו הציע לו לנסוע לקוטייסי שבגרוזיה, שם אין אוכפים, עדיין, במלוא האון את האיסור ללמוד תורה. הוא נסע ברכבת במשך חמישה ימים, ולימים הודה ברבים לבורא שזכה להתפלל בחמשת ימי המסע ולהניח תפילין.

באותם ימים בקוטייסי החליטו הוא וחבריו לברוח מברית המועצות אך הפעולה נכשלה והם נעצרו כשמתוך כולם היה רבי שלמה הצעיר ביותר, בן 17 בלבד. אגב, כבר אז ידע בעל פה כל סעיף וסעיף ב'שולחן ערוך הרב'.

כששוחרר, סבל רעב ותנאים מחפירים אך רוחו נותרה איתנה. כעבור זמן נעצר שוב יחד עם עוד ששה מחבריו בעוון הפצת יהדות וסיוע לארגוני החינוך. האשמה הייתה 'בגידה במולדת' והשתייכות ל'ארגון עוין', העונשים היו קשים. הם גורשו לקזחסטן, שוכנו בדרך הארוכה בבתי סוהר בתנאים קשים ואולצו להשתתף בעבודות פרך. לימים כתב רבי שלמה שה' עדו שהצליח לשמור על השולחן ערוך בכל אותן תלאות נוראות, ובכל יום היו לו ניסים וסיפורים חדשים שאינם דומים לקודמיהם. מסכת ייסוריו כתובה בחלקה בספרו התורני שכתב בימי השליחות במרוקו.

תמיהה ולא קפידא

לבסוף שוחרר מן המאסר ועבודת הפרך וגויס בכוח לצבא הרוסי שנלחם בגרמנים. קציני הצבא סירבו לשלבו בחיילות הלוחמים, עקב עברו כאסיר פוליטי ונאמנות שאינה ברורה לשלטון. את השירות בחזית המירו לו בעבודת פרך במכרות פחם שם נתקל שוב בניסיון לעבוד בשבת. ומשלא ראה מולו פיתרון מניח את הדעת, ערק לקראת השבת הראשונה מהצבא הרוסי והגיע לטשקנט, שם שב להתאחד עם חבריו חסידי חב"ד.

באותה תקופה זכו רבי שלמה וחבריו לקשר מכתבים, מידי פעם, עם הרבי הריי"צ מליובאוויטש זי"ע ששהה אז בוורשה. לאחר שהסתיימה המלחמה נודע לו לרבי שלמה שבני משפחתו לרבות הוריו נטבחו על ידי הנאצים ימ"ש אך היא חיזק את רוחו ולבבו להמשיך. היה בין הראשונים שהבריחו את הגבול דרך לבוב והגיע לצרפת.

כאן החל למעשה בעבודת שליחות למרות שלא ידע עדיין מה מצפה לו. בעיר ברינואה שבצרפת התקיימה קהילה חינוכית חב"דית גדולה, והוא השתלב בצוות המחנכים. בחודש טבת של שנת תש"י התבקש רבי שלמה לעסוק חודשיים ימים בחינוך ילדי ישראל במחנות בהם התגוררו משפחות ממצרים, ממרוקו, מתוניס ומאלג'יר. הוא נענה לאתגר בתנאי שיהיה זה לזמן קצר. חודשיים בלבד. לאחר מכן, אמר, בכוונתו להמשיך לארץ ישראל לדור בין יהודים, אולי פיצוי על שנות הסבל וגלגולי המחילות שעבר ברוסיה הסובייטית.

במשך אותם חודשיים הקים עבור ילדי אותן המדינות תלמודי תורה, ועבודתו החינוכית נשאה פרי. בינתיים הסתלק לעולמו הרבי הריי"צ. רבי שלמה מיהר לנסוע לפריז ולשהות בין חסידי חב"ד שם, להתאבל ולהתחזק ביחד. ברור היה לו שכשיסתיימו החודשיים ימשיך למגורי קבע בארץ הקודש. המסמכים אותם השיג בדי עמל כבר היו בידו.

ואז נודע הדבר לרבי זי"ע שהיה אז בשנה שבין הסתלקות חותנו לקבלת האדמו"רות. הוא שיגר למנהלי המוסדות איגרת ובה פליאה רבה על ששמע שהתמים שלמה מטוסוב מתכוון לעזוב את עבודתו החינוכית בה מאוד הצליח. רבי שלמה חשש שמא מקפיד עליו הרבי, ומיהר לשלוח מכתב כי הוא חושש מקפידא. הרבי השיב לו שלא הקפדה יש כאן כי אם תמיהה.

לאחר שנישא בצרפת נודע לו שהרבי מייעד אותו לשליחות במרוקו, ובאמונת חכמים מוחלטת, במסירות והתמסרות שאין דומה לה, הניח לכל תוכניותיו לבנות את ביתו בארץ הקודש, המתין לקבלת הוויזה ונסע עם זוגתו למרוקו.

כך היה ל'שליח' הראשון והחל במסע מופלא של ארבעים שנה בארץ שהייתה כה רחוקה מסגנון חייו החסידי, כשלמעשה הוראת השליחות הייתה בטרם קיבל על עצמו הרבי את הנשיאות ועוד בטרם נוסד רשמית מוסד השלוחים והוקמו מנגנוני הדרכה וסיוע. במרוקו פגש את הרב ליפסקר שנשלח למקום עוד על ידי הרבי הריי"צ.

אידיש וערבית גם יחד

בתחילת השבוע, עם תום השבעה, התקשו מכריו וידידיו ואף בני משפחתו לדבר עליו בלשון עבר. אחד מידידיו הקרובים המתגורר עד היום במרוקו, הרב אידלמן, השיב לנו כי אם ידבר עליו יפרוץ בבכי של געגועים ולכן הוא מעדיף להחריש, בינתיים.

בנו, הרב יוסף יצחק מטוסוב, שהינו כיום שליח בטולוז שבדרום צרפת, היה הראשון שנולד לרבי שלמה במרוקו, והוא מספר ל'משפחה' מעט מזיכרונות אותם ימים:

"אבא היה נוסע מעיר לעיר ומכפר לכפר, לעיתים במכוניות של אותם ימים והרבה ברכיבה על חמור. בכל מקום אליו הגיע, אסף את ילדי ישראל וכיוונם להשתלב במוסדות החינוך שהקים בשבעים (!) נקודות ברחבי המדינה. הוא לא נח ולו יום אחד וביקש למצות את שליחותו שנמשכה כארבעים שנה בכדי שלא יוותר ילד במרוקו שלא קיבל את מלוא תשומת הלב היהודית. לעיתים היו אלו ילדים שהגיעו מבתים של עוני מחפיר והוא אף דאג להם למזון, לביגוד וגם למחברות ולכלי כתיבה.

"התגוררנו בקזבלנקה, ורק כשגדלתי הבנתי עד כמה השכיל אבא להשתלב בחכמה ובעדינות בין יהודי המקום, כיבד את הרבנים המקומיים והוכיח להם שבא לסייע ולא חלילה לגרוע מכבודם. רבים מגדולי הרבנים שיצאו ממרוקו היו תלמידיו ובהם הראשל"צ, כיום הגאון רבי שלמה עמאר שלמדתי עימו בחברותא".

איך הסתדר עם השפה, המנהגים והמנטליות שכה שונים מיהדות רוסיה למרוקו?

הרב יוסף יצחק מטוסוב מספר על בית מעניין במיוחד בו גדל: "בבית פנימה דיברנו יידיש, אך בין יהודי המקום - עברית צחה, ולעיתים ערבית מקומית. אבא שלט היטב בלשון הקודש ובדקדוק וזה סייע לו בקשר עם אנשי המקום. כשהייתי ילד בן שבע תרגמתי לו רבות מערבית ליידיש, ואחרי כמה שנים כבר שלט בכל הניבים המקומיים.

"גם את המנטאליות, סגנון החיים והמנהגים הכיר היטב מתקופת החינוך אצל יוצאי צפון אפריקה בצרפת. כאן נהג בתבונה רבה. הוא שמר לעצמו ולנו, בניו, את מנהגי החסידות בלא לוותר על אף פרט. אך כפי שיטתו של הרבי זי"ע, שתשמור כל עדה על שלה, חינך את ילדי מרוקו לפי המנהגים והמסורת העתיקה שלהם.

"בימים הנוראים התפללנו במניין פרטי בביתנו בנוסח חב"ד, ואבא הגיע לאחר מכן לבתי הכנסת המקומיים לכבדם".

יהודי מרוקו וחכמיה קיבלו את השליח של הרבי בכבוד ובהערכה. היה להם קשה לעיתים לקבל דברים שנראו להם כחדשים. בתי ספר לבנות למשל. הרבי מליובאוויטש ראה בזה הצלה לדור. הורה להקים בתי חינוך לבנים בהם ילמדו רוב שעות היום רק קודש, ומוסדות לבנות בהם ישלבו בין השניים. ליהודי מרוקו היה זה קצת מוזר לשלוח בנות ללימודים שכאלה, אך כשהצטרפו - הצילו בכך בנות רבות שהיו חלילה עלולות להשתלב כפי רוח הזמן במוסדות לימוד חילוניים או מקומיים גויים.

את הסמינר לבנות ניהלה זוגתו של רבי שלמה שתחיה לאוי"ט.

המלח והקברניט

קשר מיוחד נרקם בין הרב מטוסוב לאדמו"רי בית אבוחצירא שהאירו את שמי גלות מרוקו. הגה"צ רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל הידוע בכינויו ה'באבא סאלי' ובנו הגה"ק רבי מאיר העריכו והוקירו את שליחותו של רבי שלמה, ביקרוהו לעיתים במוסדותיו בקזבלנקה הגדולה וגילו כלפיו חיבה רבה.

הבן הרב יוסף יצחק: "לא אשכח מראה נורא הוד בהיותי ילד. ה'באבא סאלי' שהוקיר מאוד את הרבי זי"ע ובעקבות כך את אבא זי"ע הגיע פעם בשעות אחר הצהריים אל הישיבה וביקש תחילה לטבול במקווה שבבניין עובר לתפילות מנחה וערבית. הוא נכנס למשרד וישב עם אבא, משראה אותי שאל אם אני יודע את השורות הראשונות של ספר התניא, ומשהשבתי בחיוב ברכני בחום.

המלח שבספינת השליחות לא שכח לרגע את הקברניט שבספינת האם. הקשר עם כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע התקיים לאורך כל השנים בעשרות רבות של אגרות בדואר ובביקוריו של הרב בנימין גורדצקי שהיה אחראי מטעם הרבי על מדינות האזור.

לפסח תשט"ו נסע הרב מטוסוב לארה"ב. היה זה דבר נדיר ממש לאיש מן השורה לטוס ממרוקו לארה"ב. הרבי הרעיף עליו דברי חיבה והערכה רבה. הוא ישב בסעודות החג בביתו הפרטי של הרבי וזכה לקירובים נדירים. באחת משנות השליחות הראשונות הזכירו הרבי בשיחת התוועדות, אף זו התבטאות נדירה, והפליא את עבודת השליחות שלו בארץ נכר למרות שרצה אחרת.

לחיים במדינת מרוקו התלוו קשיים רבים ובהם תקופות של פחד מפני הערבים. הרב יוסף יצחק מטוסוב זוכר בימי ילדותו ימי מתח כשהנשיא נאצר ממצריים הגיע לערוך פיסגה ערבית בראשותו של מלך מרוקו מוחמד החמישי. "היינו סגורים עם אבא במשך חמישה ימים מפחד של פרעות, גם בזמן הניצחון של מלחמת ששת הימים שמענו יריות של זעם על כך שהיהודים מנצחים".

אבל ביום יום לא פחדנו. הערבים כיבדו את אבא, וביקור התנחומים שערך בשבוע שעבר שגריר מרוקו בארה"ב בבית האבלים - יוכיח.

כאמור, בימי השבעה שמעו הבנים סיפורים אותם בעצמם לא הכירו. אחד מהם הינו על ילד יהודי במרוקו שעשה לעצמו מנהג לברוח בשעת הפסקה מתלמוד התורה ולבוא אל בתי ספר חילוניים בהם למדו ילדים יהודים מבתים שהסתפקו בשמירה על מעט מסורת. הנער הביא עימו זוג תפילין וסבב בין הכיתות להניח תפילין לכל נער שיחפוץ.

יום אחד חלה הנער ורותק למיטתו. בבוקר שלמחרת חוליו התעקש לקום וללכת להניח תפילין עם חבריו אלו. האם נחרדה כי הייתה זו סכנה של ממש. משהתעקש הציעה לו שתנסה להשיג את רבי שלמה מטוסוב שיורה לו מה לעשות. הנער העקשן השיב, מעשה נער, שגם לו לא יקשיב כי בנפשו הדבר.

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, והאמא הצליחה להעביר הודעה לרבי שלמה שזקוקים לו בדחיפות. הוא עזב את כל עיסוקיו ואץ רץ מרחק ניכר אל הבית. שם שיבח את הנער, אך אמר לו שדווקא בשל חשיבות השליחות שלו להניח עם נערים תפילין מידי יום, כדאי שינוח כמה ימים, שאם לא - עלול מצבו להתדרדר ואז יימנע הדבר ימים רבים...

הנער הלזה הינו כיום אחד מחשובי שלוחי חב"ד בפאריס.

"בכלל ידע אבא איך להלך בין הטיפות ולהתנהג בשביל הזהב", מסכם הבן הבכור השליח בטולוז, "הדריך אותנו שלא להתנהג בחומרות יתירות. סיפר על נערים ברוסיה שהחמירו על עצמם, הסתגפו והתענו ונחלשו, ובימי מבחן לא עמד בהם כוח לעמוד בניסיונות הזמן כי גופם לא עמד בתלאות. אבא היה סמל ודוגמא גם בחייו הפרטיים ויותר בחייו הציבוריים כשליח נאמן".

תמונה קטנה ושליחות גדולה

בלשכת הרבנות בקרית ביאליק ישב השבוע רבה של העיר, הגאון רבי מכלוף עמינדב קריספין, והתקשה להסתיר את התרגשותו כשדיבר בערגה על השנים הרבות בהן עסק בחינוך במוסדות חב"ד במרוקו בהכוונתו של רבי שלמה מטוסוב. בשיחה ל'משפחה' מספר הרב קריספין שאת הקשר ביניהם יצר הרבי מליובאוויטש באופן טמיר ונעלם שעד היום קשה לעמוד על סודו.

הרב קריספין נולד במרוקו ונסע ללמוד בברינואה שבצרפת. בתחילה למד בישיבה ליטאית ומשם עבר לישיבת חב"ד. ביום בהיר אחד נקרא הנער מכלוף קריספין להנהלת הישיבה ונאמר לו שלמחרת בבוקר יהיה עליו להצטלם והתמונה תישלח לארה"ב. למחרת בבוקר העירו אותו וביקשו ממנו לרדת למשרד הישיבה, שם עמד צלם עם מצלמת ענק. האיש שנסע לארה"ב כל כך מיהר לדרכו עד שלקח את מצלמתו עימו לארה"ב שם פותחה התמונה והובאה לרבי זי"ע, כנראה על פי בקשתו.

כעבור שבועיים הזמין המנהל הראשי של המוסדות רבי בנימין גורודצקי שהיה בא כוחו של הרבי את הנער מכלוף קריספין ללשכתו בפריז. הוא ערך עימו שיחת היכרות ואמר לו, "אנו חסידים ולא שואלים שאלות. הרבי כתב לנו לשלוח אותך לעבודת שליחות וחינוך במדינת הולדתך, במרוקו. יש לנו שם את רבי שלמה מטוסוב, הוא חדש במדינה ואתה תעזור לו", אמר לו.

כך הגיע הרב קריספין לקזבלנקה והיה ליד ימינו של רבי שלמה מטוסוב, כדובר ערבית מקומית ניהל את רכישת בנייני החינוך או שכירותם, הביא מורים מקומיים והקל רבות על עבודתו של הרב מטוסוב.

אך בשלב מסויים ביקש הרב קריספין לנצל את ימי בחרותו עדיין ולנסוע לארה"ב להמשיך בלימודיו בישיבת מיר שם. הוא שמר על התוכנית בסוד וניגש למשרד הפנים בכדי להאריך את דרכונו ולהסדיר את מסמכי הנסיעה. תוך כדי שעסק במילוי שאלונים במשרד נדהם לחוש את ידו של רבי שלמה מטוסוב על כתפו.

בעצמו לא ידע מאין נודע לו, לשליחו של הרבי, כי מתכונן הוא לעזוב. "יקשה עלי מאוד אם תעזוב את מרוקו", נם לא רבי שלמה בעיצומן של ההכנות לנסיעתו הסודית. אתה אינך חייב, אבל הגה"צ רבי מאיר אבוחצירא כתב לי ממקום מגוריו בארפוד שבתפלליאת. הוא ספר ששלח איגרת לארה"ב אל הרבי ובה הוא מבקש שליח, אדם כלבבו, שיסייע להקמת מוסדות חינוך בתפלילאת. "הרבי כתב לי לשלוח אותך אליו"...

הוא ביטל איפוא את הראיון שנועד לו בכדי לקבל וויזה לארה"ב ונסע להתגורר ולעבוד במחיצתו של הגה"צ רבי מאיר אבוחצירא, שם גם היה לחתנו.

רבי שלמה היה בקזבלנקה ורבי מכלוף - בארפד. הקשר התקיים במברקים, במכתבים ובשיחות טלפון שנערכו בקושי רב בשל הסירבול הטכנולוגי של אז.

"42 שנים עבדתי עם רבי שלמה מטוסוב", משחזר הרב קריספין, "קשה מאוד למצות את אישיותו הכבירה במילים. איש צדיק ואמיתי, נבון וישר דרך, ידע איך להתחבר עם כל אחד, להוכיח כשצריך אך לא לפגוע. הלוואי שיכירו את ישרותו המופלגת. הייתי מנהל מוסדות שונים שהקים והוא עקב אחרי כל פרוטה נכנסת ויוצאת. הסביר את גודל האחריות על כסף ציבורי אך הקפיד שכל תלמיד יקבל את המרב.

"לא היה לו אף מתנגד. אפילו הישיבות האחרות שהוקמו במקום, שהשקפת עולמן הייתה של מתנגדים לחסידות, העריכו אותו וכיבדו אותו.

"היו לו למעשה יותר מעשרת אלפים תלמידים, רובם עלו לישראל ברבות השנים ויהדותם נזקפת לפועלו הגדול. גם את המבוגרים לא הזניח ומידי שבת בשעות אחר הצהריים היה נושא דרשה בבית הכנסת בענייני השקפה וחסידות. היו באים רבנים ובעלי בתים ויושבים מרותקים ארבע וחמש שעות".

בפיו של הרב קריספין סיפור מופלא על הקשר ההדוק בין רבי שלמה מטוסוב לחותנו - הרב ה'באבא מאיר'. בשלב מסויים ביקש החתן לעזוב את תפלילאת, ולעבור להתגורר במרכז מרוקו. הוא ביקש את הסכמתו של רבי שלמה שהיה אחראי על תפקידיו החינוכיים.

רבי שלמה סירב שוב ושוב, ופעם כשהגיע הרב קריספין לביקור בקזבלנקה ודרש ממש לעבור מקום, הוציא לו רבי שלמה אגרת שקיבל מחותנו בה הוא כותב לו על חתנו: "לא תאבה ולא תשמע לו..." עבודתו במקום הייתה לפי הוראתו של הרבי, ורבי מאיר חפץ בה.

סיומו של הסיפור הינו הירואי במיוחד: רבי מכלוף החליט לעבור לעיר אגדיר בלא שאיש יידע, חותנו עיכב אותו עדיין וביום בו אמור היה לנסוע התרחשה שם רעידת האדמה המפורסמת והוא ניצל".

"ה'באבא סאלי' ביקר פעם בישיבה אצלנו, אותה הקים רבי שלמה מטוסוב", חותם רבה של קרית ביאליק את פרק הזיכרונות, "הוא פנה אל הבחורים שלומדים שחיטה בישיבה והזהירם על חובת הבדיקה מפני פגימה. 'פגימה' הן אותיות 'מגיפה', וכשאתם בודקים תהיו מרוכזים ותהיו יראים את האלוקים".

מיתת נשיקה

נכדו של השליח הראשון, הרב לוי מוטוסוב, שהה על ידו בעת הסתלקותו. בשבת עוד הפטיר לעברו 'גוט שאבעס' בלא כוח, ובשעות הלילה, כשניגוני אדמו"רי חב"ד אליהם כה היה מקושר מושרים סביב מיטתו, נפרד מן העולם במיתת נשיקה.

כל ימיו חי בצניעות מופלגת. הקפיד שתורתו לא תהיה קרדום לחפור בה וברח מן הכבוד. הכבוד רדף אחריו בחייו בזמנים שהגיע מידי פעם לארה"ב והרבי זי"ע ביקש ממנו לנאום בכל הזדמנות, תבע ממנו לכתוב אליו את דברי תורתו ותיאר אותו כדוגמא לשליחות אליה הוא מתכוון. וכך בפטירתו - כשהסתלק בעיצומו של כינוס השלוחים. האלפים שהולכים כיום בדרכיו שהו באותה עת במרכז העולמי של חסידות חב"ד וחלקו כבוד אחרון לשליח הראשון.

י"ב בכסלו תשס"ח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הגב לכתבה

תגובות
2
1. לא הראשון
הרב מיכאל ליפסקר היה הראשון.

אבל עיתון משפחה אף פעם לא בילבל את עצמו עם עובדות.
י"ב בכסלו תשס"ח
2. למנחם המבולבל המגיב בתגובה 1
הרי עובדה מעניינת: הרב מיכאל ליפסקר היה בכלל שלוחו של הרבי הקודם...

אבל עזוב, אל תבלבל את עצמך עם עובדות...
י"ב בכסלו תשס"ח