ב"ה יום ראשון, י"א ניסן תשפ" | 05.04.20
מה יפית ומה נעמת שמחה בתענוגים ■ תובנות ל'מי שנכנס אדר'

מאמר מרתק על ימי השמחה של חודש אדר מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, מבוסס על תורת רבותינו נשיאנו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
איזוהי השמחה המעצימה את הנפש והמעניקה לה עוז וחרות ודרור להתנצח על כל האויבים?

איזוהי השמחה היצירתית המשנה ובונה ומעצבת ומחדשת ומבטלת את צרות המוחין וגדרי טבע מוגבלים של תאוותנות וגסות ומשחררת אלי אופקים פעורים ומרחבים נאורים?         

איזוהי שמחה המרווה וממתיקה את מרירות צמאון רשפי אש האהבה הבוערת?

איזוהי שמחת הראש שיש עימה פקחות והמשכת רחבות המוחין אך אין עימה "רשות" - עוני של דעת ושינה וכעס ושיכרות והוללות בשל המשכיות של שפע אורות מתנפצים ומשתברים באין די כלים לאחוז בם?

ואיזוהי השמחה המביאה עימה עונג כי היא מקרבת ומעלה ומרוממת את העלול לעילתו, את בנימין ליוסף בגביע הכסף שהטמין באמתחתו... את המושפע למשפיע... את התלמיד למורו.. את הבן להוריו... את החבר לרעיו שהוא כה נכסף וצמא להם?

זוהי שמחה שאינה ספונטנית ושאין עימה זחיחות. היא אינה גלויה וחשופה, פרוצה ומפולשת ללוא מעצורים... שלא תהווה, חלילה, מקור משיכה פגיע הנתפס חלילה באחיזת דינים וחיצונים האורבים להשבית את האושר הזה...

א) עבודת השמחה  - "תירש" (רש) ושבירה של כלים או תירוש וראש?

זוהי שמחה שאם זכה, אזי שתיית התירוש הופכת אותו לראש ולא לרש. "אם זכה וידע להיזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי - משמחו שמפקח את הלב" (סנהדרין פ"ח ד"ע אמר רב כהנא רמי כתיב "תירש" (עני) וקרינן "תירוש" (ראש) ושמא לא יזהר תהא שמחה זו, חלילה, שיכורה ומקור ל"יש" והתנשאות וגסות הרוח.

כי כשהאחד שותה יותר מדאי, הוא ממשיך רבוי של אורות שאין הכלי שלו יכול להכיל ולקבל ונוצר תהליך של שבירת הכלים והוא נעשה רש, ואין עני אלא בדעת...

ואולם, "החסידה ברושים ביתה" (תהילים ק"ד י"ז) אין זו רשות (ברושים) ועוני של קטנות המוחין וצרות הדעת אך זוהי עבודת השמחה הממשיכה את בחינת "הראש" (ברושים) של העושר.

החסידה מגלמת את כוח הבינה שאינה עומדת, חלילה, עצמאית וערטילאית, משוחררת ומנוטרלת מכל תלות במקור החכמה הממשיך אותה ומהווה, חלילה, רשות חופשית המבצעת הכול כחפץ ליבה.

החסידה מגלמת את כוח הבינה הבטל ומציית מחובר ומאוחד במקורו, בכוח החכמה ודווקא התלות הזו היא שמקנה לבינה חרות ותנועה של ראש.

אזי אין אלה עוד "אשכולות מרורות" (דברים ל"ב, ל"ב) משכרות ומבלבלות של שמחה מפולשת ספונטנית...

היות ובעבודת השמחה האדם מתבונן בעולם סביבו, בטל ומנוטרל מהאיגו והתפיסה שלו נעשית אז זכה וצלולה והוא מתחיל לתפוס מציאות של אמת וקודש ותנועת הענווה הזו מוסיפה לו שמחה היות והוא לומד להכיר בטוב של חצי הכוס המלאה... להעריך ולהוקיר ויקוים בו "ויספו ענווים בה' שמחה" (ישעיהו כ"ט, י"ט)

ב) השמחה מקור לגילויי אור ומחוללת מהפך וחידושים:

העצב אוטם ואינו מניח להמשיך גילויים ללב ואולם השמחה הפנימית והסמויה שמקורה ענווה והתבטלות ממשיכה אורות וזוהר ופוערת שערים לאור והיא מעצימה ומביאה לנסיגותה של תנועה אורבת וחומסת היות ובשל ההסתרה הזו אין למניעים אלה במה להאחז.

השמחה הזו היא תוצאה של "עוז וחדווה במקומו" היות ומציאותו של הקב"ה שוררת בכל אתר... בכל פינה בעולם ושם שוקקים העוצמה שלו והחדווה ובהתבוננות מעמיקה ואמיתית בעניין... ובמבט חי ובוחן ניתן להסיק ולהרגיש ולחוות כיצד חולשת עוצמה זו על הפרטים האישיים והשוליים הכואבים ומעיקים כ,כ שייעשו שוליים יותר ושלא יערערו את יציבותה של הנפש.

והנפש המתעוררת מתוך טבעים של צרות עין וקנאה וחוסר פרגון, לפתע מחוללת מהפך...

רק אדם הזוכה לשמחה פנימית יודע להרגיש את הזולת... להבין אותו ולדעת (להתחבר) ולאהוב ולקרב ולרומם ולחבר ולהעלות ולייקר... ולא עוד הכפור הדוחה והמשפיל והמתעלם והמתנכר.

וזהו סוד הגביע שהטמין יוסף באמתחת בנימין והמגלם תחושת קסם  פלאי של שמחה המגוללת בתוכה אהבת אמת לנצח.

השמחה מתחוללת כשמתגלים סודות וחידושים שלא נודעו עד כה.. אין זה עוד העונג הנמשך מאותו אינטלקט שהוא כה נדוש וישן שמוניטיו כבר פקעו...

אך יש כאן חתירה אחרי התחדשות והתחקות על מקור השמחה! זהו עונג השופע מפנימיות ממקור העצם האלוקי והוא כה מענג ומבסם ומשמח ואינו חדל ופוסק לעולם.

אם הבנים שמחה:

דווקא האיפוק והמתינות מגלמים בתוכם לעיתים רוגע וושמחה פנימית והיא זו המשיבה נפש תוססת... צמאה... שורפת.
האש הסוערת הזו מסמלת את האם ובניה. את האהבה והרגשות המסתעפים ממנה. וכשהם סוערים וצמאים למגע מלטף... מצנן ומרגיע אזי האהבה המסותרת בתוכי הענבים בחינת "חסדי אבא" היא המרווה את הצמאון המכלה ואת הבערה היוקדת המשרה מרירות.

אהבת החסד... אהבת האב הקרה היא זו המצננת והממתיקה את המרירות של כלות הנפש האימהית ואזי המרירות החריפה הופכת למתיקות עצומה ואין לך תחושת עונג מבסמת מזו! "מה יפית ומה נעמת אהבה (שמחה) בתענוגים".

(עפ"י ספר הליקוטים דא"ח "צמח צדק", אות שין ליקוט "שמחה")
ג' באדר תש"פ