ב"ה יום רביעי, א' אדר תשפ" | 26.02.20
יתרו – להמשיך ולהוסיף ■ הפרשה החסידית

ביום הכיפורים עם ישראל דומים למלאכי השרת, ובפרט בסיומו של יום, בעת תפילת נעילה, ובמיוחד ברגעים האחרונים בהם כולם יחד זועקים "שמע ישראל" פעם אחת, "ברוך שם כבוד" שלוש פעמים, "ה' הוא האלקים" שבע פעמים – והשאלה העולה היא: מהי העבודה הנדרשת כעת "ומה עתה", מה נדרש בזמן של "ויהי ממחרת", מהי עבודתם האדם של "מוצאי יום הכיפורים"? ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
פרשת "יתרו" נקראת על שם יתרו, חמיו של משה רבינו, שכדברי רש"י בתחילת הפרשה "שבע שמות נקראו לו", והוא זכה לשמות "יתר" ו"יתרו", בשל כך "שיתר פרשה אחת בתורה, ואתה תחזה".

כמסופר בהמשך הפרשה (יח, יג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם, ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב", ועובדה זו שמשה רבינו יושב לבדו וכל העם נצב עליו "מן בוקר עד ערב", לא מצאה חן בעיני יתרו –

הוא אומר למשה רבינו:"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלקים .. ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות".

יתרו מציע למשה רבינו שיתייעץ בענין עם הקב"ה, "איעצך ויהי אלקים עמך", וכדברי רש"י: "צא הימלך בגבורה", ורק כאשר תעשה זאת,"ויכלת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".

בשל עצתו זו, בשל תוספת פרשה זו בתורה, פרשת "ואתה תחזה" - הוא זכה לשם "יתרו", כדי לציין את העובדה שהוא הותיר-הוסיף פרשה בתורה.

*

סיפורו של יתרו מהווה עבורנו מסר והוראה, שעד כמה שהמצב יהיה טוב ומעולה – תמיד עלינו לשאוף ליותר, להמשיך ולהעפיל, להוסיף ולהתקדם.

יתרו הגיע אל המדבר, אל משה חתנו, אחרי שעם ישראל יצא ממצרים.

משמעותה של"יציאת מצרים", היא יציאה מכל סוג של "מיצרים", יציאה מההגבלות התוחמות את האדם. ולמרות שעם ישראל ומשה רבינו בראשם, כבר "יצאו ממצרים", יתרו מגיע והוא מוסיף פרשה בתורה, הוא מביא לתוספת חדשה שלא היתה בהם עד עתה.

זה תוכן שמו: "יתרו", "שיתר פרשה בתורה" - להמשיך ולהוסיף.

מלבד הרמז בשמו, גם מעצם העובדה שיתרו בא והתגייר, הוא ביטא תוכן זה.

תוכנו של "גיור" היא "הוספה", וכדברי הפסוק (ישעיהו יד, א): "ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב", הגרים הם תוספת, הוספה, על עם ישראל, וכדברי חז"ל (יבמות צז): "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי", הוא נעשה מציאות חדשה, כלידה חדשה.

*

רעיון זה גם מרומז בתאריך בו יתרו דיבר עם משה רבינו.

התורה כותבת שמאורע זה היה:"ויהי ממחרת", ומבאר רש"י: "מוצאי יום הכיפורים היה .. ומהו ממחרת, למחרת רדתו מההר .. ממחרת יום הכיפורים".

מסופר אודות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, שנכנס במוצאי יום הכיפורים אל אביו, כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, ושאלו: "ומה עתה", מהי העבודה הנדרשת כעת, אחרי שעומדים כבר אחרי כל ההתעלות של יום הכיפורים.

ביום הכיפורים עם ישראל דומים למלאכי השרת, ובפרט בסיומו של יום, בעת תפילת נעילה, ובמיוחד ברגעים האחרונים בהם כולם יחד זועקים "שמע ישראל" פעם אחת, "ברוך שם כבוד" שלוש פעמים, "ה' הוא האלקים" שבע פעמים – והשאלה העולה היא: מהי העבודה הנדרשת כעת "ומה עתה", מה נדרש בזמן של "ויהי ממחרת", מהי עבודתם האדם של "מוצאי יום הכיפורים"?

השיב לו אביו: "איצטער דארף מען ערשט תשובה טאהן", כעת יש להתחיל לחזור בתשובה!...

למרות שנמצאים במצב רוחני נעלה, אחרי "יציאת מצרים", למרות שעומדים בתכלית העילוי של יום הכיפורים – נדרשת הוספה, "יתרו", להמשיך ולעלות, "כעת יש להתחיל לחזור בתשובה".

זהו תוכן דברי הפסוק "ויהי ממחתרת וישב משה לשפוט את העם".

יהודי יכול לחשוב שהוא כבר הגיע אל הפסגה, אל השיא, הוא כבר נמצא "במוצאי יום הכיפורים", הוא כבר הגיע אל השלימות, והוא כמעט נמצא במצב של לעתיד לבוא, "ממחרת", על הזמן עליו אומרת התורה "למחר לקבל שכרם" –

אומרת לו התורה, גם אם אתה נמצא במצב של "ממחרת", במצב של "למחר לקבל שכרם" – נדרש ממך "לשפוט את העם", לבדוק מה חסר, מה נדרש להתקדם, "עתה יש להתחיל לחזור בתשובה".

*

זה גם תוכן סיום דבריו של יתרו למשה רבינו:"כל העם על מקומו, יבוא בשלום".

ביחס ל"שלום", אומרים חז"ל (תורת כהנים, רש"י בחוקותי כו, ו): "אם שלום כאן, הכל כאן". "שלום", כולל את כל השלימויות, הוא תכלית השלמות.

תכלית השלמות בעבודת האדם היא, כאשר עבודתו היא באופן של הוספה. גם כאשר הוא נמצא במעמד ומצב נעלה, "מוצאי יום הכיפורים", הוא כבר אחרי "יציאת מצרים" – הוא ממשיך בעבודתו, ממשיך להוסיף ולהתעלות, "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ובאופן מרומם יותר.

זו תכלית שלימותו של האדם, זו משמעות "כל העם על מקומו יבוא בשלום".

*

[רעיון זה בא לידי ביטוי במנהג ישראל לאכול ביום ט"ו בשבט (שחל בשבוע זה של פרשת יתרו) – פירות האילן. למרות שהפסוק המדבר בשבח גידולי הארץ פותח ב"ארץ חיטה ושעורה", המנהג הוא לאכול את שאר הפירות: "גפן תאנה ורימון וגו'", ולא מוצרי חיטה או שעורה.

"חיטה ושעורה"הם צורך קיום בסיסי של האדם, ותוכנם ברוחניות הוא:קיום דיני השולחן-ערוך. ואילו "פירות", נועדו להנאה ותענוג, ותוכנם ברוחניות הוא:קיום מנהגי ישראל, הידור מצוה וכדומה.

אכילת "פירות" בט"ו בשבט, מלמדת אותנו שיש לשים דגש על ההוספה וההידור, על התענוג בעשיה, זאת בנוסף על קיום החיוב הבסיסי, בנוסף על קיום דיני השולחן ערוך].

*

הדרך להמשיך ולהתעלות, היא על ידי הקשר עם הקב"ה, "צא המלך בגבורה".

למרות מעלת משה רבינו, היותו כהן, היותו בהר סיני, הוא עמד "למחרת יום הכיפורים" - בא יתרו ומייעץ לו להוסיף ולהתעלות, "ואתה תחזה". והדרך לעשות זאת היא על ידי "צא המלך בגבורה".

המילה "תחזה" היא בלשון תרגום, לא בלשון הקודש (בלה"ק המילה היא "תראה"), משמעות הדבר היא, שמדובר על יהודים שהם ברמה של "תרגום", ומשה רבינו צריך "ואתה תחזה"בהם, ולא רק "ואתה תראה".

בכוחו של משה רבינו לקחת יהודים של "תרגום", וכאשר הוא מביט עליהם, "ואתה תחזה" – הוא בכח ראייתו הקדושה, עושה מהם "שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות". הוא עושה מהם "נרות להאיר", שכל אחד מהם בכוחו להשפיע על עשרות, על מאות ועל אלפים.

הדרך שהם יצליחו בהשפעה זו, להתעלות ממצב "תרגום", יהודים של "תחזה", ולהיעשות נר המאיר לאלפים, "שרי אלפים" – היא כאשר הם עומדים בקשר עם משה רבינו "כל הדבר הגדול יביאו אליך",

כאשר הם יהיו מקושרים אל משה רבינו, ומשה רבינו "צא המלך בגבורה" – הם מקבלים את הכח להביא לכך ש"גם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".

זו גם העבודה שלנו: לפעול על כל יהודי שבסביבתנו, גם מי שנראה אולי כ"תרגום", כיהודי של "אתה תחזה" – ולעשות ממנו "שרי אלפים וגו'", שגם הוא יהיה נר להאיר בסביבתו,

ועל ידי עשיה זה, אזי "כל העם על מקומו יבוא בשלום",כל העם יגיע לשלימותו, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

(משיחת ליל חמשה עשר בשבט תשמ"ב)

י"ח בשבט תש"פ