ב"ה ערב ש"ק, ט' ניסן תשפ" | 03.04.20
לקראת י"ט כסלו – חיבור עליון ותחתון ■ הפרשה החסידית

הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● והנושא השבוע: חיבור עליון ותחתון - לקראת י"ט כסלו ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
במכתבו של רבנו הזקן, בו הוא מתאר את רגע גאולתו מהמאסר ביום י"ט כסלו, הוא כותב שהיה זה: "יום שהוכפל בו כי טוב י"ט כסלו .. וכשקריתי בספר תהלים בפסוק "פדה בשלום נפשי" .. יצאתי בשלום".

מכך שאדמו"ר הזקן מציין לא רק את היום בחודש בו היתה הגאולה, י"ט בכסלו, אלא גם את היום בשבוע, "יום שהוכפל בו כי טוב" – משמע שתוכנו של יום שלישי בשבוע קשור עם תוכן גאולתו.

גאולת י"ט כסלו הביאה את הפצת "מעיינות" תורת החסידות אל ה"חוצה", במימדים שונים לגמרי מאשר לפני המאסר. עיקר הפצת תורת החסידות החל "אחרי פטרבורג", אחרי השחרור מהמאסר.

לאור נקודה זו, ניתן להבין מהו הדגש של אדמו"ר הזקן לציין לא רק את היום בחודש בו היתה גאולתו, אלא גם את היום בשבוע.

ביחס למתן תורה, בכלל, אנו מוצאים שחז"ל (במסכת שבת פח) מדגישים את הקשר שלה עם המספר שלוש בכלל, ועם המספר שלוש ביחס לזמן, "ביומא תליתאי, בירחא תליתאי", התורה ניתנה בחודש השלישי, סיון, ביום השלישי, של שלשת ימי הגבלה –

כך גם ביחס לגילוי פנימיות התורה, בי"ט כסלו, היום שהוא "מתן תורה של פנימיות התורה", מודגש בו היום השלישי והחודש השלישי. חודש כסלו הוא החודש השלישי מתחילת השנה, "ירחא תליתאי", וגם במסלול ימי השבוע, גאולת י"ט כסלו היתה "יום שהוכפל בו כי טוב", ביום השלישי בשבוע, "יומא תליתאי".

*

הקשר של מתן תורה עם המספר שלוש – מבטא את התוכן של התורה, את תפקידה בעולם.

המדרש אומר (שמות רבה יב, ג), שעד למתן תורה היה מעין נתק בין רוחניות וגשמיות, בין עליונים לתחתונים, היתה גזרה: "עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים". העולם הגשמי לא יכול להתעלות ממצבו החומרי, והקדושה לא יכלה לרדת ולשרות בעולם הגשמי.

ואילו בעת מתן תורה נוצר החיבור הזה. בעת מתן תורה: "וירד ה' על הר סיני", העליונים ירדו לתחתונים, וכן לאידך: "ואל משה אמר עלה אל ה'", תחתונים עלו לעליונים".

חיבור זה מרומז בתוכן המספר "שלוש" (היום השלישי, החודש השלישי):

"ראשון", מבטא שיש כאן מציאות של אחד. אין מציאות נוספת מבלעדו, יש רק "אחד".

"שני", מבטא שיש כאן מציאות נוספת, הנפרדת מה"אחד". יישות נוספת על ה"אחד", מציאות שקוראת תיגר על בלעדיותו של ה"אחד".

"ראשון" מסמל "עליונים", המציאות הראשונה, ואילו "שני", מסמל מציאות נפרדת, הנוספת על ה"אחד", מציאות המנגדת לבלעדיות שלו, מציאות של "תחתונים".

חידושו של "שלישי" - הוא יצירת החיבור בין ה"ראשון"וה"שני".

זהו ענינה של התורה, המחברת את העליונים, הקדושה, עם התחתונים, העולם הגשמי. התורה מחברת את העולם הגשמי עם הקב"ה.

זהו גם תוכן דברי הרמב"ם הכותב: "כל התורה ניתנה, לעשות שלום בעולם", מהותה היא יצירת שלום וחיבור בין ה"אחד" וה"שני".

זהו גם תוכנה של גאולת י"ט כסלו, גילוי והפצת תורת החסידות. עד ליום זה לא היתה הפצת "המעיינות", עליונים, ב"חוצה", תחתונים. לא ב"חוצה"במובנו הכללי, ולא ב"חוצה"שבאדם פנימה, בחלקים הנפש שמעבר לנקודת האמונה שלו, האמונה לא הגיע אל עולם ההבנה והשכל, ולא אל המדות והרגש.

גאולת י"ט כסלו, שהיתה "בירחא תליתאי, ביומא תליתאי", בחודש השלישי וביום השלישי – יצרה את החיבור, את ה"שלום", בין עליונים ותחתונים. חיברה את ה"מעיינות" עם ה"חוצה".

זו כנראה גם אחת הסיבות מדוע אדמו"ר הזקן מדגיש שגאולתו היתה בעת שקרא הפסוק "פדה בשלום נפשי", כדי להדגיש את תוכן ה"שלום", את החיבור והאיחוד של ה"ראשון"עם ה"שני".

*

הבנה זו בתוכנה של התורה כ"שלישי", בחידושו של לי"ט כסלו – מעניקים הבנה בביטוי שהובא על ספר התניא, שהוא: "תורה שבכתב של תורת החסידות".

הגדרה זו לא נגזרת מכך שאת התניא כתב רבינו הזקן בעצמו, ואילו את שאר דברי תורתו הוא אמר בעל-פה והם נרשמו על ידי תלמידיו (בדומה לתורתם של הבעל-שם-טוב והרב המגיד, שתורתם נרשמה על ידי תלמידיהם) –

אלא כי היחס לספר התניא ביחס לשאר חלקי תורת החסידות, דומה להבדל שבין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה.

ההבדל ביניהם, וגם להלכה בפועל, שבלימוד תורה שבעל פה, העיקר הוא הבנת הנלמד, הדגש הוא לא על הדיוק באותיות והמילים, אלא על הבנת תוכן הדברים, ואילו בלימוד תורה שבכתב, הדגש הוא פחות על הבנת המילים, ויותר על האותיות והמילים, שהם יהיו כתובים במדויק, שיקראו אותן נכון.

לימוד תורה שבעל פה הינו רק כאשר הלומד מבין את הנלמד, ואילו בתורה שבכתב "אף דלא ידע מאי קאמר", אך אם האדם חוזר על מילות התורה, נחשב הדבר כלימוד.

הבדל בין "הבנה", לעומת "כתיבה", אותיות, מקבילה להבדל שבין "עליונים" לבין "תחתונים". ההבנה היא חלק ה"עליונים" בנפש האדם, היא החלק המרומם שבו, ואילו הכתיבה, היא דבר גשמי, מעשה, רמת "תחתונים" בנפש האדם.

את התורה למדו גם לפני זמן מתן תורה, "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם", ולא רק למדו אותה, אלא גם כתבו אותה, וכפי שהרמב"ם כותב על אברהם אבינו: "וחיבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו" – אבל לימוד התורה אז, וגם הכתיבה שהיתה לפני מתן תורה, לא הגדירו את התורה כ"תורה שבכתב".

כל עוד לא היה חיבור בין עליונים לתחתונים, כל עוד לא היה חיבור בין גשמיות ורוחניות – אזי גם בתורה היה מעין נתק זה. עד מתן תורה עיקר הדגש בלימוד התורה היה על העליונים שבה, ההבנה שלה, הרוחניות. התורה לא היתה "בכתב", לא ירדה ל"תחתונים", החפץ הגשמי לא נעשה קדוש.

מתן תורה יצר את החיבור בין עליונים ותחתונים, התורה הרוחנית ירדה לעולם של "כתב", ניתנה "תורה שבכתב", וכדברי המשנה: "והמכתב מכתב אלקים הוא". התורה היא "שלישי", היוצרת חיבור של "מכתב", כתיבה, תחתונים, עם "אלקים", רוחניות, עליונים.

כך גם בנוגע לספר התניא, "תורה שבכתב של תורת החסידות", מדגישים את הדיוק שבכל אות שבו, וכפי שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מתאר, שבמשך עשרים שנה אדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא: "וגרע ודייק בכל תיבה ותיבה, עד אשר צרפו וזקקו בחסר ויתיר". כמו כן, בעת שרבנו הזקן מסר את ספר התניא להדפסה, הוא תבע ודרש מהמדפיס שידייק במשנה זהירות בהגהתו, "הגהה בחסר ויתיר".

תוכן זה, של חיבור "עליונים""ותחתונים", התלבשות "פנימיות התורה" דווקא בדגש על "כתיבה" מדוייקת – זהו תוכנו של גאולת י"ט כסלו, יפוצו מעיינותיך חוצה. שהעליונים, "מעייינותיך", יתחברו עם התחתונים, "חוצה".

*

לאור כל זאת אנו מקבלים הבנה בגודל חשיבות והעילוי בלימוד ספר התניא, תורה שבכתב של תורת החסידות –

ועל ידי לימוד זה, ולימוד תורת החסידות בכלל, נזכה בקרוב ללמוד תורתו של משיח, שלימוד זה יהיה לימוד פנימיות התורה כדברי רש"י (בביאורו לשיר השירים, א, ב) "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה" - מפיו של משיח עצמו, ובמהרה בימינו ממש.

(לקוטי שיחות, חלק כ)

י"ד בכסלו תש"פ