ב"ה ערב ש"ק, י"ט אייר תשע"ט | 24.05.19
קצת פרופורציה בחיים ■ בלוג שליחות

בשבוע שעבר ביום שישי, בעוד אני חותך את תפוחי האדמה בשביל הצ'ולנט של בית חב"ד (אגב, הצ'ולנט אחד הטובים באירופה...), מטלפן אלי יהודי ובפיו שאלה... ● השליח בבאזל שבשוויץ הרב זלמן וישצקי מגיש את הבלוג השבועי מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● לבלוג המלא >>>
השליח הרב זלמן וישצקי, שווייץ
בשבוע שעבר ביום שישי, בעוד אני חותך את תפוחי האדמה בשביל הצ'ולנט של בית חב"ד (אגב, הצ'ולנט אחד הטובים באירופה...), מטלפן אלי יהודי ובפיו שאלה: קניתי תפוחי אדמה בחנות בגרמניה שעל הגבול ובבואי הביתה ראיתי שהם מגיעים מישראל.

מה עושים עם מעשר? נו, כיוון שאין לנו וודאות שתפוחי האדמה שמיועדים לייצוא מועשרים על ידי הרבנות בישראל, נוהגים אנחנו לעשות מעשר בלי ברכה. ובכן שלחתי לו את הטקסט ומיד נזכרתי שגם אני קניתי באותה חנות, והנה גם הצ'ולנט בהתהוות שלי צריך מעשר.

לקחתי את הטקסט והתחלתי להכין עצמי למצוות מעשר ותוך כדי אני מרגיש אי נוחות.

מה אני בכלל עושה?

איפה יש פה עני או כהן?

למה אני מעשר את הצ'ולנט שלי?

אבל אני יהודי מספיק שנים כדי לדעת שעושים מצוות גם אם לא בדיוק מבינים, וכך אכן עשיתי בדחילו ורחימו.

רגע אחרי שסיימתי, פתאום הבנתי הכל. פתאום קלטתי שעצם זה שעצרתי הכל, הלכתי לקיצור שולחן ערוך, נטלתי ידיים, נטלתי מעשר ואמרתי את הנוסח של המעשר, זה הדבר עצמו. זו בדיוק המטרה, שמידי פעם אעצור הכל ואזכור שלא הכל פה שלי, שלא הכל ברשותי ולא הכל בידיי. לא זו אף זו, אני בעצמי בידיי הקב"ה, תורתו ומצוותיו, והנה זו ההוכחה.

השבוע למדתי את פרשת אמור אותה נקרא מחר בחו"ל, ובמצוות לקט שכחה ופאה התעכבתי מעט. שלא כמו מעשר, את לקט שכחה ופאה אנחנו כלל לא פוגשים. בימינו מכירים אותן בעיקר מהספרים,  וכמובן ממגילת רות, אבל לא מהחיים. לרובינו אין שדות ואנו לא ממש מכירים עניים שהולכים ללקט את השאריות שבעל השדה נצטווה להשאיר.

בהשגחה פרטית הגעתי להסבר נפלא של הרב שמשון רפאל הירש, שסידר לי כבר גם את ה'מעשר' מיום שישי שעבר. ברשותכם אשתף אותו עמכם:

"אלא זה טעמו של דבר, בשעת קציר ובשעת בציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו, באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת התוצאות "שלי". ועתה (מרגע שנתנה מצוות הנתינה לעניים) כל אזרח באומה יזכור ויביע במעשה, כל אדם האומר "שלי" כבר נתחייב לדאוג גם לאחרים. כרמו ושדהו לא נתנו את יבולם רק לו בלבד, ביגיע כפיו לא יעבוד רק לעצמו. כי במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער, אין היא תלויה בפחד בעלי הרכוש מהסכנה הנשקפת להם מייאוש העניים, אלא היא זכות שה' נתן לעניים, והיא חובה שה' הטיל על בעלי הרכוש."

קצת פרופורציה בחיים, זה במילה אחת מה שהמצווה הזאת נותנת לנו.

שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי
י"ב באייר תשע"ט