ב"ה ערב ש"ק, י"ט אייר תשע"ט | 24.05.19
לא להיות 'חוכמולוגים'. הרב הורוביץ
לא להיות 'חוכמולוגים'. הרב הורוביץ
מנהג חב"ד באכילת מצה: לא להיות 'חכמולוגים' / הרב יעקב הלוי הורוביץ

הנכון הוא להיות צמודים להוראות הרבי כפי שהן ולא להיות 'חכמולוגים', להתחכם, לנסות 'להחמיר' בהן ולשנותן ● הרבי כותב שהמצות שעל השלחן מכוסות, אזי נקיים את הוראתו כלשונה ונדאג שהמצות אכן תהיינה על השלחן (ולא באוויר, מעל השלחן) ותהיינה כל הזמן מכוסות (במלואן) ● הרב יעקב הלוי הורוביץ מראשון-לציון במאמר נוקב לחג הפסח ● למאמר המלא >>>
הרב יעקב הלוי הורוביץ
לפני זמן מה הובאה בכלי התקשורת כתבה אודות מנהג חב"ד בזהירות ממצה שרויה, ובה נראה צילום של ילד האוכל מצה באופן שהוא נוגס מן המצה הנתונה בשקית ליד פיו. והמסר המועבר מהתמונה הוא, שכאילו מנהג חב"ד הוא לאכול את המצה ולנגוס ממנה חתיכות כשהיא נתונה בתוך שקית.
 
ברם, הנכון הוא להעמיד דברים על דיוקם ובודאי שמנהג חב"ד יש להעמידו על דיוקו: הרבי כותב בהגדה של פסח (פיסקא שלחן עורך) ובספר המנהגים (ע' 41) שמנהג חב"ד הוא ש"המצות שעל השלחן [תהיינה] מכוסות". זהו המנהג המקורי. והכונה בזה היא, שהמצות תהיינה כל הזמן מכוסות, וכשרוצים לאכול מהמצה - שוברים חתיכה ממנה כשהיא מכוסה, (כדי שלא יתפזרו פירורים על השלחן ועל כלי האכילה), וכך נהג הרבי בעצמו. אבל אם מקרבים את המצה (השלימה, או חלק גדול מן המצה), אל הפה ונוגסים ממנה חתיכות על ידי השיניים, קרוב לומר, שבמקרים רבים, זה יכול לגרום להווצרות פירורים שיתפזרו על גבי השלחן1.
 
כמובן, כדי לקיים את המנהג שהמצה תהי' מכוסה אין שום בעי' בהנחת המצה בתוך שקית (ניילון), ואדרבה השקית היא לכאורה אמצעי הגנה טוב יותר מסתם כיסוי מלמעלה, אבל לא זאת היא הנקודה. אלא הנקודה החשובה שיש להקפיד עלי' לפי המנהג היא, שהמצות תהיינה כל הזמן מכוסות במלואן, וכשרוצים לשבור מהן חתיכה - יעשו זאת כשהמצה עודנה מכוסה על השלחן. באופן זה אפשר להבטיח שלא יתפזרו פירורים מהמצה לכל עבר. מה שאין כן כשנוגסים ממנה על ידי הפה, הרי השקית עצמה מרוחקת מעט מהפה (שכן לא רוצים לנשוך מגוף השקית), וברווח שנוצר בין השקית והפה - המצה היא גלויה ושם נוגסים, ומכיון שנוגסים ושוברים את המצה במקום שהיא גלוי', זה יכול לגרום לפיזור פירורים על פני השלחן, ומזה יש להמנע.
 
על אכילה באופן כזה יש גם להעיר מההלכה המפורשת בשו"ע בהלכות דרך-ארץ בסעודה (אורח חיים סי' קע ס"ז) "לא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל (הרי) זה גרגרן". וכתבו הפוסקים שהכונה בזה היא, שלא לאחוז בידו פרוסה בגודל של כביצה גם אם אינו אוכל אלא קצת ממנה. והמקור לזה הוא ממשמעות לשון הברייתא במסכת דרך ארץ. [כן פירש הב"י (שם ד"ה ולא יאכל אדם) בכוונת הטור. וכן נקטו בפשיטות: הדרישה על הטור (שם אות ד). הלבוש (שם ס"ז). המ"א (סקי"א). הט"ז (סק"ד). הובאו בכף החיים (שם אות לא). וכ"ה בבאר הגולה (שם הגהה אחרי אות ט). ובמשנה ברורה (סקי"ט). ועוד].

ויש להוסיף, שאמנם בדבר שדרך העולם להחזיקו ביד ולאכול ממנו כשהוא גדול יותר מכביצה, כגון  כריך (סנדוויטש), פיתה וכיוצא בזה, נחלקו בו מחברי זמננו. שיש אומרים שאין חשש להחזיקו בידו ולאכול ממנו כך, שכיון שהורגלו בכך שוב אין בזה משום רעבתנות וחוסר דרך ארץ, ויש הסוברים שיש להקפיד גם בזה (ראה בזה בפסקי תשובות שם אות יא). אך מ"מ כל זה אינו נוגע לאכילת מצה, שבמצה בודאי אין דרך העולם לאוכלה בצורה כזו, ולפיכך אכילה באופן כזה הריהי חוסר דרך ארץ לכל הדעות.

ואגב, לא יזיק ליתן את הדעת גם לכך שלאכול משקית הצמודה לפה (ובמיוחד אם מכניסים הפה לתוך השקית), זה מזכיר קצת אכילה של סוס שקושרים לו שק ליד פיו והוא אוכל מתוכו...

ובכלל, הנכון הוא להיות צמודים להוראות הרבי כפי שהן ולא להיות "חכמולוגים", להתחכם, לנסות "להחמיר" בהן ולשנותן. ידועה האימרה של הרבי שהעובר על "לא תוסיף" סופו שיעבור על "לא תגרע" (אגרות קדש חלק כג ע' כז). ובכן הרבי כותב שהמצות שעל השלחן מכוסות, אזי נקיים את הוראתו כלשונה ונדאג שהמצות אכן תהיינה על השלחן (ולא באויר, מעל השלחן) ותהיינה כל הזמן מכוסות (במלואן).



הערות:
1. באמת בהגדה הרבי כתב ש"המצות שעל השלחן מכוסות, שמא יפלו עליהם מים", ולא הוצרך לכתוב שלא לנהוג בהם באופן המביא לפיזור פירורים על גבי השלחן, מרוב פשיטותו (ואח"כ בספר המנהגים הוסיף פרט זה "וכן שלא יפול מפירורי השמורה במים או במרק"). וראה עוד להלן בפנים בטעם שאין לנהוג כן.
י"ז בניסן תשע"ט