ב"ה יום שלישי, י"ח ניסן תשע"ט | 23.04.19
יוקרת מקור הבינה ■ תובנות לפרשת שמיני

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
"ויין שכר אל תשת" (שמיני, י', ט')

כיצד יוכל האחד להימנע מההתלהמות העלובה שלו, כשהוא חש כה פגוע או כשהוא נתון להשפעת השכר המסחררת, עת הוא מבטא את יצריו הסוערים באופן כה מוגזם?

והכיצד ישכיל להפיג את העירפול המטשטש הזה והמליט (מכסה) על צלילותו ומסב לו את ההתלהטות הנלהבת הזו, והיא מביכה אותו כ"כ ופוגעת קשות במעמד הרגיש של יוקרתו וכבודו האישיים?

לו רק היו הנחת, הדממה הדקה והצינעה בלאט ובחשאי שחים אל ליבו ונוגעים בו ברטט, כי אז היה חש את קסמו של עונג החדווה המחלחלת לתוכי ישותו ומדשנת אותו...

ואולם, אלוקים, איה ישיג את אלה בתוכי פקעת הסבך אליה נקלע?

אז מדוע השרף הזה שבלע, אומנם, תידלק בו ראשית את הבערה הזו והחמימות הזו שהתפשטתה בו תחילה בניצוצות אש משולהבים של שמחה גועשת, הביאה עימה באחריתה חתימה של תוגה ועצב?

שמחה וחדווה, מה בינותם?

השמחה הזו שאוחזת בו והיא מנוטרלת ממקור החכמה - האור במוחין, לעצור בה, משתחלת לה ממנו ופורחת מתוכו ומותירה אחריה ניצוצות ניתזים של חימה וזעם...

ואולם, החדווה הזו היא השלכה של אור גדלות המוחין המאפיין אותו והוא המהווה את עצם המחסה והמגן לחדווה זו.
האור שבמוחין מקנה לאדם עמידה כובשת ושולטת, היות והיבטו בחיים אינו מתמקד בפנייתו האישית ובמרכזו האיגוסנטרי שבעטים הוא נעשה "מטוזטז" (מבולבל), ואולם, תנועה של קור רוח המונעת ע"י שכחתו העצמית, היא המקנה לו את נכסי הצניעות, הענווה, ההתבטלות והדבקות ביעד.

המה תכונות אופיינות הכשירות להביאו להתחברות איתנה ואוטנתית עם המציאות הריאלית בתפיסה שהיא מעוצבת, החלטית ונחושה והוא יודע מהם גבולות ורסן.

והוא נעשה אז מומחה להבחנה מדויקת והפרדה נחרצת וברורה בינות שני המתרסים של האור והשחור ואף בקווים הדקיקים והעדינים ביותר מבלי להביאם לסיטואציה מטושטשת ומבולבלת.

וכשהשכר הזה ויין השרף המגלמים תפיסה בוהה שאינה ממוקדת כובשים את מודעותו ומסבים לאדם תכונה גואה של ישות ואחיזה של רהב ונוטעים בו תכונה עיקלת המסלפת בפניו את הזוך והטוהר...

ובתנאים מחפירים אלה, כיצד יוכל אז לשאת ולהתעטר בבגדי השרד של הכהן המשרת, "להורות את בנ"י" (שם) את נתיבותיו הסלולים בתוכי המבוא הסתום, בינות אורחות מפותלים של מבוכות המחשך?

ומה מענגת אז החדווה המפעפעת לתוכו ואינה נעתקת ממנו. אוחזת בה תנועת ההתבטלות שלו ויכולת ההתמקדות שלו במניעי האמת והטוהר והקודש.

כוח החכמה מתגלם במשקה השמן הצף על הכול ומפעפע לכל סדק, הוא הממשיך אחריו את מידת החסד, והוא הינו, אפוא, הגורם המתחזק והשומר על קיומה של העמידה האוביקטיבית והאיתנה של האדם ועל המסוגלות שלו לריכוז ולהכרה בהירה וכנה בעובדה.

אין כאן מצב של סילוף פני המציאות הנחרצת בשל פניות אישיות, היות והאור הסמוי והנעלם בנקודת החכמה שומר על תנועה אצילית חופפת שאינה נסחפת ומתדרדרת אך מתעלה כמו השמן הצף.

הרי, לעומת זאת, להבדיל במצב של רפיסות, כשכוח הבינה ניצב עצמאי וערטילאי (ערום) ואינו תולה ומותנה במקור החכמה שהולידו, הרי אז ישתררו על האדם מניעי השכרות והטשטוש.

כוח הבינה מתגלם ביין והשרף, ובחום הגבורה השוקק בו, הוא מסוגל להפריד ולפרק את נקודת החכמה ולהביאה לתפיסה מוחשית וחיה ואז למרבה האכזבה, נעשה האדם אז לבעלה האישי והדומיננטי של חכמה זו והמשחק בידע זה עפ"י כלליו המוטים והנגועים באינטרסים האישיים שלו והמסיטים אותו לכיוונים מוטעים והממשיכים לו את השמחה המדומית המביאה עימה יגון ועצב.

עמידתה המשוחררת של הבינה חושפת אותה בפני פגיעה ויניקה של חיצונים היות והיא חסרת מגן של אור החכמה הדבק במקורו בעליונים והנאת השמחה הזו העראית שהתפשטה בבעלה בשל הבנתו בתוכן, אך המנוטרלת ממקור החכמה, מומרת לאחר מכן לאנרגיה משתוללת של שיכרותוחימה זועמת.

ורק באחרית הימים, כשהאור הבהיר יזרח ויפציע, יכירו הכל ויעריכו ביוקרת מקור הבינה שהוא, אכן, נעלה מהחכמה עצמה ואולם, בשל חשכת הגלות הכרה זו אינה נתפסת ומסתברת.

ואולם, כשהעלטה תפוג שוב יזכה היין (מקור הבינה) למעמדו המתנשא עלי השמן (החכמה) אך לעת עתה "ויין שכר לא תשת".

(עפ"י  אור התורה לצ"צ פרשת ויקרא עמ' ל"ט וכו')
כ"ב באדר ב' תשע"ט