ב"ה יום רביעי, י"ט ניסן תשע"ט | 24.04.19
צו – למשמעותו של "חסרון כיס" ■ הפרשה החסידית

עד כמה יש לדייק בלשונו של רש"י, אפילו גם במשמעותה של מילה אחת ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

פרשת השבוע נקראת בשם "צו", על שם המילה המילה הפותחת את הפרשה (אחרי הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר):"צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה".

השימוש במילה "צו", ולא "דבר אל אהרן" או "אמור אל אהרן", הינו פחות שגרתי בתורה, והעובדה שהתורה נוקטת בלשון זו כאן, יש בה כדי ללמד.

מבאר רש"י בביאורו על הפסוק: "אין "צו", אלא לשון זירוז, מיד ולדורות". התורה משתמשת בלשון "צו", כאשר יש צורך בזירוז ודירבון, יותר מאשר בשאר הוראות התורה.

מדוע יש כאן צורך בזירוז מיוחד – ממשיך רש"י וכותב: "אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז, במקום שיש חסרון כיס". כאשר ישנו "חסרון כיס", הוצאה כספית גדולה, יש צורך בזירוז מיוחד, "צו".

מה ה"חסרון כיס"המיוחד כאן, שיש צורך ב"צו", וב"זירוז" לא שגרתי של התורה –

יש המפרשים שכיון והפסוקים הבאים עוסקים בדיני קרבן עולה,"זאת תורה העולה", וקרבן עולה כולו עולה על המזבח, אין לכוהנים חלק בבשרו, כך שיש לכוהנים "חסרון כיס" – לכן אומרת התורה כאן "צו", היא מזרזת את הכהנים לעבודתה, למרות ה"חסרון-כיס" שיש להם.

אך הסבר זה לוקה בחסר: עיקר דיני קרבן עולה מופיעים בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא, כך שאם הסיבה היא "חסרון כיס" של הכהנים מכך שאין להם חלק בבשר הקרבן, אזי הזירוז "צו" היה צריך להופיע בפרשת ויקרא.

יתרה מזו, ה"חסרון כיס" שבפרשת ויקרא, במידה מסוימת משמעותי יותר מאשר זה שבפרשת צו.

בפרשת ויקרא עוסקת התורה בקרבן עולה הבא ממונו של היחיד, ואילו פרשת צו עוסקת בקרבן עולה של הציבור, קרבן תמיד של שחר ושל בין הערביים. קרבן עולה של הציבור, נרכש ממונם של כלל ישראל, ואילו קרבן עולה של היחיד, בא מממונו הפרטי של אדם יחיד.

"חסרון כיס" של האדם, הינו הרבה יותר משמעותי כאשר עלות הקרבן נרכשת כולה מכספו האישי, מאשר אם הוא שותף יחד עם כל עם ישראל בעלות הקרבן. החסרון כיס בקרבן ציבור אינו ניכר כל כך אצל האדם הפרטי, קרבן שכזה נרכש מ"מחצית השקל" שלו, ואילו קרבן יחיד - הינו כולו מכספו.

כך שאילו הצורך ב"צו" הוא בגין "חסרון כיס"שישנו בקרבן עולה – התורה היתה כותבת ביטוי זה כבר בפרשת ויקרא.

מה עוד שקשה לומר שבגין עלותו הכספית של כבש בודד, התורה נדרשת לומר לעם ישראל "צו". זה לא מכבר קראנו על נדבות עם ישראל לתרומת המשכן, שם הם הזילו מרכושם זהב וכסף ונחושת, ואף יותר ממה שנדרש למלאכת המשכן, כך שקשה לומר שקרבן עולה, הוא הסיבה שהתורה נדרשת לכתוב "צו", כי היא רואה בו "חסרון כיס"משמעותי.

דבר נוסף הדורש ביאור:מה הוא הביטוי "חסרון כיס", והלא כאשר אדם מוציא מכספו כסף, החיסרון הוא של הכסף, לא של הכיס. הכסף אמנם נחסר מהכיס, אך הכיס נותר קיים, כך שאולי הביטוי היה צריך להיות:"צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון ממון", וכדומה.

*

המדרש (קהלת רבה ז, כו)מונה כמה דברים המוגדרים כ"קשים", והקשה מכולם הוא "חסרון כיס".

משמעות הביטוי "חסרון כיס", הוא לא רק "חסרון ממון", עלות כספית לא גדולה, אלא זהו דבר משמעותי וקשה הרבה יותר "וחסרון כיס קשה מכולן".

כשחז"ל מדברים רק על חסרון מסוים בממון, הביטוי הוא לא "חסרון כיס".

הגמרא מספרת (כתובות סו)על מפגש שהיה בין רבן יוחנן בן זכאי לבין בתו של העשיר נקדימון בן גוריון, ובשיחתם היא ציטטה את הפתגם השגור על לשונם של אנשי ירושלים: "מלח ממון חסר".

משמעות הביטוי היא, כדברי רש"י על הגמרא: "הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום לו שיתקיים, יחסרנו לצדקה תמיד, וחסרונו זהו קיומו". על ידי שמחסרים מהכסף לצדקה, הכסף מתקיים.

כאשר מדובר על חסרון מסויים בממון, לא משתמשים בביטוי "חסרון כיס", המתייחס ל"כיס", אלא ההתייחסות היא לממון, "מלח ממון חסר".

הביטוי "חסרון כיס" מבטא הוצאה כספית הרבה יותר גדולה, משמעותית מאוד.

במסכת שבת (קכח) מספרת הגמרא, שרב יצחק בר אמי הזדמן לביתו של רב חסדא, וראה כיצד מטלטלים בשבת, מהשמש לצל, אווז שחוט, ורב חסדא אמר שהסיבה לכך שהדבר מותר היא:"חסרון כיס קא חזינן הכא". במקרה מסויים זה, רב חסדא ראה שיש הפסד כספי משמעותי מאוד, ולכן התיר לטלטלו. זו הגדרה של "הפסד מרובה".

משמעות הביטוי "מסרון כיס"הוא, חסרון ממון כה משמעותי, הוצאה כספית כה גדולה, עד שאין צורך כבר ב"כיס". אין מה להחזיק בו, והכיס נעשה חסר משמעות. "חסרון כיס", הכיס עצמו חסר.

*

מיד לאחר הביטוי "צו את אהרן", אמנם התורה כותבת "זאת תורת העולה", אך הזירוז של "צו", לא מתייחס רק לפסוק זה, אלא זו הקדמה וזירוז להמשך הפסוקים והנושאים שבפרשה.

תוכנם של הפסוקים הבאים עוסק ב"סידור המערכה", על הצורך להעמיד מספר מערכות של עצים על גבי המזבח, ועל כך שעליהם לבעור בכל העת.

בפסוקים הבאים אומרת התורה: "על מוקדה", "ואש המזבח תוקד בו", "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה", "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" - ומכל אותם פסוקים למדים חז"ל כמה מערכות של עצים בוערים צריכים להיות במשך כל היום, "אש תמיד", על גבי המזבח.

בפסוקים אלו מורה התורה גם על "הרמת הדשן", ועל כך שיש צורך בשני מערכות-בגדים, אחד לעת העבודה בבית המקדש, ואחרת לעת העיסוק עם דשן המזבח.

כדי שהאש תבער על המזבח בתמידות, "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה", ולא רק מערכת-אש אחת, אלא כדברי חז"ל, "ריבה כאן יקידות הרבה", כמה מערכות הבוערות כל היום כולו –

לשם כך צריכים להעמיד כהן מיוחד, שתפקידו לוודא שכל מערכות האש יבערו לאורך כל היום כולו, וכשישנו חשש שהאש עומדת לדעוך, עליו להוסיף עצים. כך כל יום, כל היום, במשך כל ימות השנה. מה עוד שבני ישראל היו במדבר, מקום בו לא גדלים עצים, ומחירו של עץ במדבר הינו יקר מאוד.

ובהתחשב בכך שלא כל עץ ניתן להעלות על מערכות האש שעל המזבח, יש צורך לבדוק היטב את העצים שלא יהיו לחים, שלא יהיו מתולעים –

כך שכדי שיהיו למשך כל היום, בכל יום מימות השנה, עצים באיכות מתאימה, לכל מערכות האש – הרי שמדובר על הוצאה כספית משמעותית מאוד.

בשל הוצאה כספית זו מדגישה התורה בראשית הפרשה, כהקדמה לכל הפסוקים העוסקים בפרטי מערכות האש ובפרטי דיני הרמת הדשן – "צו". היא משתמשת "בלשון זירוז",

קרבן עולה, זו הוצאה כספית של כבש אחד ושל שני גזרי עצים. עבור הוצאה זו, שלא ניתן להגדירה כ"חסרון כיס", אלא רק הוצאת ממון - אין צורך ב"צו" מיוחד.

אך עבור הוצאה כספית של עצי המערכה, הוצאה העונה להגדרה "חסרון כיס" – כותבת התורה "צו".

*

את פירושו, כותב רש"י לילד "בן חמש למקרא". הילד רואה שיש בבית הוצאות שונות סביב קיום התורה והמצוות, כטלית קטן, לולב ואתרוג, הוצאות שבת וחג, שכר לימוד בגין לימודיו – אבל בכל אלו אין צורך ב"צו", כי אמנם אלו הוצאות של "חסרון ממון", אך לא "חסרון כיס".

אך כאשר מדובר על הוצאה כה גדולה, ולאורך כל ימות השנה, מבין הילד שזו הוצאה המוגדרת כ"חסרון כיס", ולכן רש"י משתמש כאן בביטוי זה.

מכאן אנו למדים עד כמה יש לדייק בלשונו של רש"י, אפילו גם במשמעותה של מילה אחת.

(משיחת שבת צו, תשד"מ)

ט"ו באדר ב' תשע"ט