ב"ה יום שני, כ"ב אייר תשע"ט | 27.05.19
הדידקטיקה המכוונת ■ תובנות לפרשת ויקהל

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
כיצד עשויה פרשית ההקהל של בנ"י ע"י משה לאחר חטא העגל להכשיר את הפדגוג המושבע כיצד להכין מערך מושלם הקודם לשעוריו המלבבים?

על מנת שישכיל בצעדיו המכוונים להגשים את היעד שהציב לפניו כנר לרגליו כדי שיוכל להגיע אל לב הילד ולהחדיר בו את מסריו המעוררים.


ושמא יחטיא, חלילה,  והילד יקח את המסרים לכיוונים מוטעים, או אולי, לא ייתפס הרעיון כראוי כפי שהמחנך קיווה... ואכן, משמעותו המילולית של מושג זה בשפה היוונית היא להוליך את הילד... ואולם, הכול תוהים, איך?


הכיצד ניתן ליישם, אפוא, את חכמת הדידקטיקה המכוונת לתורת ההוראה עפ"י תורת החסידות ולשלבה בתחום החינוכי, באופנה היעיל והבהיר ביותר, באורח שיהיה אפיקטיבי ועשוי יהיה לחרות את רשמיו העזים והבלתי נשכחים של התוכן המוגש ע"י המחנך בלב הילד?


המשכת השכינה למשכן וכליו מגלמת כיוון של השפעה "פדגוגית" ו"דידקטית" האמורה לגוע ברטט בכלים הפנימיים של הנפש (כלי המשכן) ולהמשיך עליה השראה אופפת.... מקיפה... בסמל למשכן המקיף ויריעותיו. הכיצד?


המזבח החיצון, למשל, מקביל לחיצוניות הלב בעוד המזבח הפנימי - מזבח הקטורת מכוון לפנימיות הלב.


האש אכן, ירדה ממעל אל מזבח הנחושת עליו הוקרבו הבהמות, אך כדי לתדלק את מזבח הזהב והפנימי, הוצרכו ליטול גחלים ממזבח החיצון עליו הוקרבו הבהמות ולהבעיר בגחלים אלהאת אש מזבח הקטורת.


הסמל המתגלם פה מורה כי אש האנרגיה הבהמית, הלוהטת והפועמת בחיצוניות הלב המעוררת בו מהפך, היא זו שתצית את האש הפנימית והנעלמת בנבכי הלבב והנפש האלוקית.


המנורה בדרום היא כלי למידת החסד וכשהנפש עורגת למקור של חסד והאדם מבקש להחכים, שידרים (שיתקדם דרומה) בעוד השולחן בצפון, מגלם את מידת הגבורה ואת העושר הצפון והנסתר ומי שמבקש להתעשר שיתקדם צפונה...


ואכן חלום הכיסופים שלנו לחדור למבוא הסתום שבצפונות לב הילד, מתנפץ לעיתים בשל אתגרים מביכים.


אנו עדים לתופעות מפתיעות ומאכזבות של מכשולים ומניעים חוסמים בעדינו בעבודת החינוך, שלא צפינו להם כלל.


ואכן, הפניה של ה' בפרשת חרומה בביצוע בנין המשכן הנחתה את משה להתחיל בכלי המשכן, בסמל לפתיחת הדרך החינוכית בהמשכה פנימית שתתלבש בכלי הנפש היות ותפיסה חיצונית מקפת נעלמת ואינה מותירה אחריה שום זיקה ורגש לרעיון אם אין כלי שעוצר בעדה..


ומשם מכוון ה' את משה, יש לקדם את היהודי בכיוון הנע מלמטה מעלה שיתרומם אלי אווירה מקודשת, אופפת ומסובבת שתהא נסוכה עליו בסמל של המשכן עצמו,


ולבסוף הזהיר ה'  על מצוות שמירת השבת המגלמת התרוממות רוחנית מקודשת ועילאית מאוד הממשיכה על האדם נשמה יותר והיא מתוולה אליו לימות השבוע שיבוא. והיא מחדדת את ההכרה שבו ומרחיבה את הדעת שבו ומובילה אותו למצב שיחתבר עם הערך ויחוש את הקדושה הזו וירגיש...


אז מדוע, אפוא, ואיזה מסר מפיקה תורת החסידות לגבי עבודתנו בחינוך מהעובדה שבפרשת ויקהל משנה משה האת הסדר שציווהו ה', והולך מהכבד אל הקל מהכיוון שנע מלמעלה מטה?


מדוע הוא פותח במצוות השבת, משם הוא ממשיך אח"כ בצווי בנין המשכן ורק לקראת הסוף הוא מנחה אותם לבנית הכלים?

הציווי למשה הגיע בפרשת תרומה, בטרם חטא העגל שלקח מקום בפרשת כי תישא והמסר הוא שהמגמה בחיינו היא להחדיר ללב ערכי קודש ומשם להתרומם אל עולמות אופפים אותנו ורוחניים יותר ואח"כ ממשיכה הדרך "חזור" בכיוון של "שוב" והיא ממשיכה עימה את העוצמה הזו מטה לעולמנו התכליתי.

וכשכיוון של "שוב" נטול מעימנו בקו  יציב ומתמיד של קבלת עול - כל העושר אליו הגענו יעלם מתוכינו כמו לעולם לא הגיע הלום.


ואז, בעידן הצווי בפרשת תרומה של ה' למשה היו הרקע והתנאים ראויים ומתאימים להמשכה של קודש פנימה, לכלי הנפש ללא התנקשות של הפרעות ומניעים של הקליפות..

ואולם חטא העגל שינה את סטאטוס הרקע הנוכחי והמשיך לעולם כוחות שאינם טהורים וזכים והמאתגרים את הילד שלנו בדחפים פנימיים ובאובססיות נטולת רסן...


וגם הלחצים החיצוניים של החברה מסביב מבקשים להכניע אותו כשהם מרעיפים עליו אין סוף נסיונות קשים..


והוא עשוי, חלילה, להדוף את המסרים שאנו מבקשים להחדיר אל ליבו פנימה בשאט נפש  ובהתמרמרות משוועת.


לכן ביקש משה לגונן על הנפש מפני מזיקים אלה ולהמשיך אליהם מראש את אווירת הקודש של שבת המגוננת של התרוממות הנפש והגורמת ל"אתפרשת מסטרא אחרא וכל  דינין מתעברין... וכל שולטני רוגזין ומארי דינא כולהו ערקין ועברו מנה".


הדמות הפדגוגית יודעת להשרות בכיתה אווירה שבתית... אצילית... מתרוממת...מקודשת  וכובשת  כשהיא סוחפת ומעלה את הילד לרמות רוחניות ומעוררת בו צמאון ורתק, כשהוא מרפה ממחדלים חוצצים..


הכיוון של דמות פדגוגית זו נע מלמעלה מטה, ביכולת להשתפל אל הילד ולצמצם אליו את השפע...


ולהתקדם מזריחה זוהרת של קדושת השבת אלי המשכה בתדמית של משכן במדבר שהוא מקיף ומגונן ומנתק את אנשיו מאותה התלהבות שורפת של הנחש ומהצינה של העקרב המדבריים ורק אח"כ עומד המחנך להחדיר ערכים לפנימיותו של לב ושחדירה זו תהיה מוגנת.


כך שההתעוררות הזו  הפנימית מתוכי כלי המשכן של רגשות צמאים לחכמה בסמל של "מנורה" בדרום ומאוויים להתעשר בכיוון של "שולחן" בצפון המה מתדלקים את המזבח החיצון עליו מוקרבת הבהמה, ואז נוצר המהפך במידותיו הבהמיות של הילד וברגשותיו לצמוח... להשתפר...


והזיקה הזו חודרת פנימה לנפש האלוקית והטהורה שבו ומתדלקת בו את אש הקטורת המעלה ריח ניחוח ועם ענן הקטורת מתרומם החניך לעולמות רוחניים יותר, כשהוא אחוז ברגש של קבלת עול המניע אותו חזור בבטח ובבכיוון של חזור לעולמו המעשי  מצוייד בנשמה היתרה...


ובכל פעם של התרוממות כזו אצל ילדנו היקר, כשהוא מדומה לבעלי השיר היוצאים בשיר ונמשכים בשיר כמי שמתרומם ומגיע למצב של "ויכולו", של כלות נפש... כשכול המחדלים הפנימיים שובתים - מושכים אותו אז מלמעלה לאותם עולמות רוחניים, אליהם לא היה מסוגל להגיע בכוחותיו העצמיים.


ואח"כ הוא שב מצוייד בכוחות עילאיים יותר מהעבר ממש כמו אותו פזמון כובש בעל שבעת התווים, כשבכל פעם הוא מסתיים בתו נגן מתקדם של השלב הגבוה יותר מזה שהוא הסתיים בפזמון שלפניו...


וכך הוא עולה מעלה מעלה כשקדושת השבת חופפת עליו ומרחיקה ממנו כל מגע ויניקה של חיצונים, והוא הופך להיות משכן ה' מקודש.


(עפ"י מאמרי האדמו"ר האמצעי ספר שמות חלק ב' פרשת ויקהל)

כ"ד באדר א' תשע"ט