ב"ה יום שני, י"ח אדר ב' תשע"ט | 25.03.19
כי תשא – נקודת היהדות שבמחצית השקל ■ הפרשה החסידית

ההבדלים בין יהודי למשנהו הם רק בכוחות הנפש שלו, במקום של קיום המצוות, של לימוד התורה, של פרטי נשמתו, אבל לא בעצם נקודת היהדות השווה אצל כולם ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

פרשת כי תשא פותחת בציווי אודות נתינת מחצית השקל, "זה יתנו .. מחצית השקל בשקל הקודש", והקב"ה מוסיף ומחדד את אופן גבית הכספים הללו (שמות ל, טו): "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". העשיר, למרות יכולתו הכלכלית, לא יוסיף על נתינתו יותר מאשר מחצית השקל, וכן מאידך, הדל, למרות היותו מחוסר אמצעים, לא יפחית מנתינה של מחצית השקל.

דבר זה דורש הסבר, ובשני הקצוות:

כאשר גובים כסף לצרכי צדקה, העשיר נדרש לתת יותר מאשר מי שאינו בעל-אמצעים, כיון שהדבר ביכולתו. הדבר גם בא לידי ביטוי בהלכה הקובעת (נגעים יד, יב) "עשיר שהביא קרבן עני, לא יצא".כיון שיש לו יכולת כלכלית, אזי נדרש ממנו לתת בהתאם ליכולתו.

זאת ועוד, על יסוד דברי הפסוק (ויקרא ג' טז) האומר: "כל חלב לה'", יש לתת להקב"ה מן המשובח והטוב, פוסק הרמב"ם (בסוף הלכות איסורי מזבח): "כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב".

וכיון שמדובר כאן על "עשיר", כזה שאף התורה, תורת אמת, מעידה וקובעת כי אדם זה הינו עשיר, הוא "עשיר"הן במובן הכלכלי, והן במובן הרוחני – אזי מדוע הקב"ה קובע "לא ירבה". מדוע העשיר נדרש לתת רק "מחצית השקל" ולא יותר מכך, לא בהתאם ליכולת הכלכלית או הרוחנית שלו.

מאידך, מדוע "הדל לא ימעיט", והלא - הדל הרוחני יכול לטעון, כיון שהוא "דל", אזי כיצד ביכולתו להיות חלק מהתוכן הרוחני הנעלה של הקרבת הקרבנות, שנרכשו מכספי מחצית השקל. וכן הדל במובן הכלכלי יכול לטעון, מדוע עליו לתת מעבר לסכום של "פרוטה", שגם לה יש ערך, גם במובן ההלכתי. חז"ל קובעים (פסחים לב) "אין נתינה פחות משוה פרוטה", ההלכה קובעת (מסכת קידושין בתחילתה)שאדם שקידש אישה בפרוטה, קידושיו חלים כדין, וכמו כן כאשר אדם נותן פרוטה לצדקה, נחשב הדבר כאילו נתן את "חיי נפשו" - כך שמדוע עליו לתת סכום זהה לזה של העשיר?

*

על מצות מחצית השקל שבפרשתינו, אומרים חז"ל (מגילה יג): "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו".

הקב"ה ידע שהמן ישקול לאחשורוש, כמסופר במגילה (אסתר ג, ט), "עשרת אלפים ככר כסף", במטרה לגזור חלילה "להשמיד להרוג ולאבד", לכן הקדים הקב"ה את ציווי נתינת מחצית השקל, את הציווי "זה יתנו .. מחצית השקל בשקל הקודש", וכבר "באחד באדר, משמיעין על השקלים".

מפרשי הגמרא אף עורכים חשבון כיצד מחצית השקל שנתנו "שש מאות אלף איש" שבעם ישראל, מקבילים לסכום של "עשרת אלפים ככר כסף"של המן.(כמבואר בפירוש החזקוני בביאורו לפרשה (ל, יד), בענף יוסף לעין יעקב על מסכת מגילה, ועוד).

בספרי קבלה (פרי עץ חיים (שער הפורים ה) ובספר משנת חסידים (מסכת אדר ג, ג)) מובא, שהמן היה מכשף גדול, כך שהוא ידע מה נעשה בעולמות הרוחניים, והוא חיפש דבר שבאמצעותו הוא יוכל, חלילה וחס, ליטול את חיותם של עם ישראל – ומשום כך הוא חישב ומצא, שהסכום של "עשרת אלפים ככר כסף", יהיה משקל נגד למחצית השקל של עם ישראל, ובכך גזרתו תוכל להתקיים.

משום כך הקב"ה "הקדים שקליהן לשקליו", הקב"ה "הקדים" לא רק במובן של סדר הזמנים, קודמים בזמן, אלא זו קדימה במעלה. הקב"ה הקדים את "שקליהן"של עם ישראל, את נתינת מחצית השקל, "לשקליו" של המן הרשע. בנתינת מחצית השקל יש מעלה מסוג אחר, נעלה שלא בערך, הרבה מעבר ל"שקליו"של המן הרשע, כך ששקלי מחצית השקל ביטלו את גזרתו.

אך בעיון בדבר, כאשר מתבוננים ומשווים את "שקליהן" של עם ישראל, את נתינת מחצית השקל, למול "שקליו" של המן, להצעתו לתת למלך "עשרת אלפים ככר כסף" – עולה תמיהה:לכאורה "שקליו" של המן שוקלים יותר מ"שקליהן" של עם ישראל.

"שקליו" של המן, זו נתינה של אדם אחד, שמוכן לשקול סכום של עשרת אלפים ככר כסף. ואילו "שקליהם", זו הצטברות של הרבה "מחצית השקל",מששים ריבוא איש. כל אחד נותן לא יותר מאשר מחצית השקל, סכום שאצל "העשיר" לבטח אינו מאמץ גדול, וגם אצל "הדל", המאמץ שלו לא משתווה לנתינת עשרת אלפים ככר כסף - וכיצד זה "שקליהן" קודמים ונעלים יותר מאשר "שקליו"?

*

כדי להתמודד מול המן ולנצח את טענותיו וגזרתו, יש להגיע למקום הרבה יותר נעלה. למקום בו אין כל מקום לטענתו, ואין כל מקום לגזרתו ולנתינת "עשרת אלפים ככר כסף" שלו.

טענתו של המן היתה "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", וחז"ל מבארים (מגילה יג)שבמילה "ישנו" מרומזת עמדתו. אחשורוש חשש שאלוקי ישראל יעניש אותו כמו שהעניש את פרעה ודומיו, ועל כך המן השיב לו:"ישנו", שמובנו הוא "ישנו מן המצוות". עם ישראל אינו מקיים מצוות, הם התנתקו מהקב"ה, כך שאין למלך כל סיבה לחשוש מכך שהקב"ה יעמוד לצדם ויעניש אותו.

המן רואה את עם ישראל רק עד כמה הם קשורים עם הקב"ה על ידי הקיום המעשי של המצות, את החיבור שלהם עם הקב"ה באמצעות כוחות הנפש שלהם, וכיון שלטענתו עם ישראל "ישנו מן המצוות", אזי עשרת אלפים ככר כסף שלו יכולים לנצח אותם.

אך האמת היא שהחיבור בין עם ישראל והקב"ה אינו מותנה רק בקיום המצוות. עצם נקודת החיות של עם ישראל קיימת תמיד בשלימותה, גם בזמן ה"שינה" מן המצוות. גם כאשר אדם ישן, וכוחותיו אינם באים לידי ביטוי, הוא נשאר אדם. זהו חיבור פנימי-עצמי, נעלה ומרומם, בין עם ישראל והקב"ה.

"שקליו" של המן מנסים להתמודד עם הכוחות הגלויים של עם ישראל, אך "שקליהם" של עם ישראל – זו עצם נקודת החיות של עם ישראל, זה החיבור הפנימי-עצמי עם הקב"ה, נקודת מסירת-הנפש.

כדי לנצח את המן - יש לעורר את נקודת מסירת הנפש, את הנקודה הפנימית, שם להמן אין כל שליטה, ועל ידי נקודה מרוממת זו, ניתן לבטל את גזרת המן, גם אם היא נחתמה בטבעת המלך.

*

בנקודה פנימית זו אין הבדל בין יהודי ליהודי, נקודה זו שווה ואחידה אצל כולנו. ההבדלים בין יהודי למשנהו הם רק בכוחות הנפש שלו, במקום של קיום המצוות, של לימוד התורה, של פרטי נשמתו, אבל לא בעצם נקודת היהדות השווה אצל כולם. בנקודה זו, כולנו – מהגדול ביותר ועד הקטן ביותר - בני אברהם יצחק ויעקב, ועל כולנו אומר הקב"ה (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלוקיכם".

זו תוכנה של "מחצית השקל", זו נקודת היהדות שאליה אין להמן גישה, זה מקום של מעלת "הקדים שקליהן", ובנקודה זו אין כל הבדל בין "עשיר" לבין "דל", ולכן "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

ובאשר לנקודה זו – התורה מדגישה שני דברים: זו "מחצית השקל", וערכה הוא "עשר גרה".

כיון שזו הנקודה המאחדת את כולנו, אזי הדבר בא לידי ביטוי בכך שכל אחד הוא "מחצית", ורק בצירוף ובהתאחדות עם חברו - הוא נעשה "שקל שלם", על ידי שניהם נעשים הם "שקל הקודש",

אך בכך לא די, אין להסתפק רק בעצם נקודת היהדות שבנו, בתנועת מסירת הנפש בלבד, ב"מחצית השקל" – אלא עלינו לדעת שערכה הוא "עשר גרה". נקודה זו צריכה לבוא לידי ביטוי גלוי בכל "עשר" כוחות הנפש של האדם, ולא די בכך, אלא יש לתת לה ביטוי גם בעולם סביבנו, בעולם שנברא ב"עשרה מאמרות", וזאת על ידי לימוד התורה, על ידי "עשרת הדברות".

כאשר נגלה את נקודת היהדות שבנו, את "מחצית השקל", בה כולנו שווים, ועל ידי ההתאחדות שלנו זה עם זה, ההכרה שכל אחד הוא "מחצית" וכדי להיות "שקל הקודש" יש להתאחד עם יהודי אחר, וכאשר נקודת היהדות תהיה בערך של "עשר גרה", תבוא לביטוי בעשר כוחות הנפש שבאדם, ומשם – על ידי לימוד התורה - לעולם שנברא בעשרה מאמרות, על ידי זה אנו בונים דירה ומשכן להקב"ה.

בפירושו בתחילת הפרשה כותב רש"י, שמכספי מחצית השקל אודותיה מסופר בפרשתינו, יצקו את האדנים. האדנים היוו את הבסיס והיסוד למשכן כולו, עליהם הוצבו הקרשים, מעליהם פרסו את היריעות, ובתוכם הציבו את כלי המשכן.

כך ש"מחצית השקל" היא היסוד למשכן כולו, כולל לתכליתו של בית המקדש, "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות", כלשונו של הרמב"ם (בתחילת הלכות בית הבחירה) - ועל ידם נעשה "ריח ניחוח לה", הן העלאה מלמטה למעלה, "נחת רוח לפני שאמרתי נעשה רצוני", והן ההמשכה מלמעלה למטה, "ניחוח", במובן של "חות דרגא", יורד מדרגתו, המשכה מהעולמות העליונים אל העולם הזה.

(משיחת שבת פרשת תשא, תשל"ב [יצא לאור על ידי ועד הנחות בלה"ק לשבוע זה])

י"ז באדר א' תשע"ט