ב"ה יום חמישי, ט"ז אדר א' תשע"ט | 21.02.19
עוצמה שהיא רוך ורגישות ותוקף ■ תובנות לפרשת משפטים

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
עוצמה היא, אכן, מגלמת חוזק. סמכות ברת השפעה מכריעה.

ואולם, הכיצד תפעפע למודעותנו ההכרה הצלולה, כי כשמרות מתבטאת בצביונה הבריוני של מניפולציה ארסית והבאה לבטויה במבע של שתלטנות תוקפנית  ועריצה - היא נובעת מחולשה משוועת?

דווקא עמידה מצטנעת הנחבאת בין הכלים בלאט ובחשאי ושאינה מפגינה התבלטות ושאון של סרק, דווקא היא מהווה סמל לשלימות... לחוסן! לדמות מנהיגה.

ועליה ציווה ה' בתום פרשת יתרו הנסמכת לראשית ענין המשפט, שלא לעלות במעלות על המזבח בצעדים פעורים וגסים בשל מניעי רגישות...

הצניעות כאן מהווה מבע ליחס של התחשבות בתחושה בלתי נוחה ונעימה של אבני המזבח, ודווקא רגישות זו היא הנשמה... העוצמה המתדלקת את מעמדו של השופט הנערץ.

הכוח הגבורתי שלנו יוצר בנו עמדה של שופט המשיב את הסדר אל כנו... המונע תנועה מושחתת סביבנו הפוגעת בחפים מפשע ואינו מניח לנוהג מעוות לפגוע בשדותינו.

אין מטרה זו של היותינו "נטורי קרתא" שומרי החומות של קהילתנו מקדשת את האמצעים שאנו נוקטים במבצע המגן המנטרל  כל זיק לפגע בנו...

אין זו התנהלות בוטה... גסה... מרסקת ובולמת וחוסמת, ואין כאן תנועה של חנופה וכניעה ללחץ להטות את הדין... אין כאן חולשה למשוא פנים... אך מפעמת כאן עוצמה!

והיא נובעת ופורצת מתוך טוהר של מידות... מתוך ענווה ורוך ומתוך תחושה המרגישה את המבוך והמיצרים אליהם נקלע אלמוני..
לחוש את נאקתו.. את המצר לו היא גישה מבורכת ומקודשת אך היא אינה מניחה לשום גוף לנצל את תנאיו אליהם הוא נקלע .
רגישות והתחשבות ורוך וצניעות ועדינות הם, אומנם ערכים עילאים מאוד, אך אינם מהווים, חלילה, מקור לתשתית בה מסתולל אדם פגוע ומבקש לקדש באמתלות ותרוצים את צעדיו המעוותים המאיימים על השבתת הסדר והחוקיות ההכרחיים והנועדים להגנה על הכבוד ותנאיו הנוחים של הפרט.

עוצמה מתדלקת מאווים לצדק ומאווים אלה מחסנים את העוצמה וממשיכים לאדם זה תובנות חיים נרחבות.

והוא לומד כי העולם אשר ברא ה' הוא "לעשות" ואליו הגענו באתגר של שליחות להאיר... לתקן... להשלים ולהיות שותפים לבריאה, ממש כמו שמשה עמד מבוקר עד ערב  ו"ויהי נערב ויהי בוקר יום אחד"...

הוא התחנך על מידה של חסד להעניק ולהאציל מטובו על סביבתו, אך הוא משוכנע כי כל עוד לא נאבק והכריע את הנחשולים הפנימיים שלו במאוויו השליליים, המעיבים על התנהלותו - טרם יצלח בשליחותו.  

 והוא לומד להתנהל בנתיבות האופל, בינות סלעי הטרשים והמסילות מעין אותו שופט נערץ שאינו פוסע צעד שהוא גס ורחב כבמעלות... ולא מתוכי חנופה ומשוא של פנים...

אך מתוכי ההתמודדות האישית שלו... מתוכי המשפט שהוא עורך במבוכי נפשו ומתמודד לכפות... לכבוש ולהכניע את את מה שמאיים על החרות ושלוות נשמתו.

והוא הופך לדמות ברת חוסן ועוצמה... סמכות איתה מזדהה הזולת ומתעוררת בערכים של שמירה על סדר וחוקיות...

ואף אותה לבנה שחרגה מכנה ובקשה עטרת מלכות על חשבונה של רעותה החמה, מהווה סמל לגישתו בחינוך.

ענישה מותאמת להחטאה ויחד עימה מגיעה הזדמנות לתיקון בקידוש של חודש..

ולחווה, אם כל חי שכיבתה את האש שדעכה, ניתנה החנינה בקרינה של קודש מנרות השבת של האם והבת...

ואולם, לכמה עוצמה ועוז נזקקים אנו למחול ולסלוח למי ששב וריצה את עוונו?

כמה אצילות של נפש נדרשת לראות בדמות החוזרת תדמית לאדם זכאי?

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - רק דמות המאצילה מהאור הפנימי שבה והמשתקף על בבואת פניה, עשויה לחדור לפנימיותה של הנפש והיא מתעוררת..
 
(עפ"י תורה אור לצ"צ פרשת משפטים)
כ"ו בשבט תשע"ט