ב"ה מוצאי ש"ק, כ"ג מנחם-אב תשע"ט | 24.08.19
יתרו – עבודת האדם לאחר מתן תורה ■ הפרשה החסידית

"תוכנה של פרשת יתרו, על כל חלקיה, הן אלו של מתן תורה, והן אלו שמיד לאחר מכן, הם נצחיים בכל דור ובכל יום" ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
בפרשת יתרו מסופר על מעמד "מתן תורה", על נתינת התורה מהקב"ה לעם ישראל.

תוכנה של "מתן תורה", היא כמשמעות הלשון "מתן", מתנה מהקב"ה, מצדו של הנותן. על התורה אנו מברכים "ברוך אתה ה' נותן התורה", כי הקב"ה הוא זה המעניק ו"נותן" לנו את התורה, באופן של מתנה.

תכונתה של "מתנה"היא, כדברי חז"ל (בבא בתרא נג) "כל הנותן, בעין יפה הוא נותן". מתנה, נתינה, היא לפי ערכו של הנותן, ולאו דווקא לפי כלי הקיבול של המקבל, נתינה בעין יפה מצידו של הנותן. זה תוכנה של "מתן תורה" המסופר בפרשתינו, הקב"ה נתן לנו את התורה, באופן של "כל הנותן, בעין יפה הוא נותן".

אך אחר מתן תורה, מתחילה העבודה שלנו, הנבראים. מתן תורה היה המשכה "מלמעלה למטה", מהקב"ה אלינו, ואחרי מתן תורה מתחילה העבודה שלנו, העלאה מצידנו "מלמטה למעלה", עבודתם של הנבראים.

תכליתה של מתן תורה, מלמעלה -זו העבודה שלנו, מלמטה.

בסיומה של פרשת יתרו, אחרי סיפור מתן תורה – מופיעים שני ציווים, מצוות שניתנו לנו, הנבראים.

שני הציוויים הראשונים שנאמרו לעם ישראל אחרי מתן תורה הינם (יתרו כ, כ-כא) הפסוק האומר: "לא תעשןן איתי", לא לעשות חלילה שום דמות של אלו-ה, והפסוק לאחר מכן האומר: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", לבנות מזבח עליו יקריבו קרבנות לה'.

הציווי הראשון לאחר מתן תורה הוא מצוות "לא תעשה", לא לעשות, "לא תעשון איתי". ואחריו מופיע ציווי של "מצות עשה", מצוה חיובית, "מזבח אדמה תעשה לי". אלו יסודות העבודה שלנו אחרי מתן תורה, במצוות אלו באים לידי ביטוי אופן העבודה הנדרשת מאיתנו, עבודת הנבראים.

*

כאשר מתחילה עבודת האדם, כאשר מתחילה העבודה מצידנו, מלמטה, אחרי "מתן תורה" מלמעלה – ההתחלה היא במצוות "לא תעשה", הציווי הראשון הוא לא מצוות עשה, אלא מצוות לא תעשה.

מצווה של שלילה, של אי עשיה, קודמת למצוות חיובית, למצווה של עשיה. עבודת הנבראים מתחילה אם מצוות "לא תעשון איתי". מדוע כך הם פני הדברים:

סדר הדברים הוא שהריקבון קודם לצמיחה, ההעדר קודם ליש. הנביא אומר (ישעיה כז, ו)"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל", כדי שיהיה "יציץ ופרח ישראל", צמיחה, צריך להקדים לה העדר, מצוות לא תעשה.

כפי שאנו אומרים בנוסח התפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך", כדי שתהיה הצלחה בלימוד התורה "פתח לבי בתורתך", ראשית לכל ישנו צורך בהעדר, בביטול מוחלט, "ונפשי כעפר לכל תהיה". וכפי שרבנו הזקן כותב בספר התניא (ריש פרק מא) "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – היא קבלת עול, הביטול.

זהו גם סדר עבודתו של יהודי בכל יום ויום, סדר היום היהודי נפתח באמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי". האדם אינו מתחשב ברמה הבנתו, האם הוא מבין או לא, וגם לא חשוב עד כמה הוא מבין – הוא פותח את היום עם "מודה", הוא בטל ונמצא בתנועה של הודיה והודאה. הוא מודה על כך "שהחזרת בי נשמתי", והוא מודה זאת ל"מלך חי וקים", מלך שממנו מציאותם את כל הנבראים כולם.

כי היסוד והפתיחה לסדר העבודה של נברא, בעבודתו מלמטה – הוא הביטול אל הקב"ה. לא תעשה.

*

מצוות ה"לא תעשה" הראשונה היא, "לא תעשון איתי", אין כל מציאות מבלעדי הקב"ה.

היסוד של עבודת האדם היא, שעל היהודי להכיר ולדעת "אין זולתך, אפס בלתך", כלשון נוסח התפילה, לדעת ש"אין עוד מלבדו". היסוד הוא "לא תעשון איתי", אין שום מציאות של דמות כזו או אחרת "איתי".

המובן של "את", הוא "טפל". כשאומרים שרוצים דבר מסוים, וגם "את"זה - כנוסף, טפל, על הראשון.

אך כאשר מדובר על ההכרה של "אין עוד מלבדו", שאין שום מציאות מבלעדי הקב"ה, אזי אין מקום לשום מציאות גם לא כ"טפל". זהו פנימיות תוכן הפסוק "לא תעשון איתי", אפילו באופן של "איתי", כטפל – גם מציאות שכזו "לא תעשון".

באם ניתן מקום למציאות נוספת מבלעדי הקב"ה, גם אם היא כ"טפל", בסופו של דבר עלולים להגיע למצב של, חלילה, עבודה זרה. למציאות נוספת על הקב"ה.

וכפי שהרמב"ם מתאר בספרו יד החזקה (הלכות עבודה זרה א), שבתחילה העבודה זרה היתה באופן שבו הודו שישנו אלקים, אך סברו שישנה עוד מציאות הטפלה אליו, כוכבים ומזלות הטפלים אל הקב"ה, שבאמצעותם הקב"ה מוריד שפע לעולם. אך אט אט הבנה זו איפשרה מקום לכך שבסופו של דבר עבדו את הכוכבים והמזלות עצמם וכפרו במציאותו של בורא העולם.

*

מיד לאחר מתן תורה, כאשר מתחילה עבודת האדם, מלמטה – היסוד הראשון הוא העדר, ריקבון, העדר, "מצוות לא תעשה".

ובין מצוות לא תעשה, התורה מדגישה שהמצווה הראשונה היא – אין מציאות מבלעדי הקב"ה, גם לא כטפל, "לא תעשון איתי". ההבנה של "אין עוד מלבדו", ההכרה של "מודה אני לפניך מלך חי וקים".

אחרי הריקבון מגיעה הצמיחה, אחרי ההעדר מגיע היש. מצוות עשה. מצוות עשיה מזבח.

למזבח היו מידות אורך ורוחב וגובה, בעשית האדם – בתחום התורה והמצוות – ישנן "עליות", וישנן "שלימויות", וכדברי הפסוק:"עולותיך ושלמיך" -

אך גם כאשר אדם עוסק בעשיה בצמיחה וביש, בבנית המזבח, עליו לזכור שהמזבח צריך להיות "מזבח אדמה", מזבח של ביטול להקב"ה. "אדמה" במובן של "נפשי כעפר לכל תהיה".

ועל "מזבח אדמה זה", יש להעלות את העליות והשלמויות של האדם. "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך". נדרשת יגיעה לא לתת מקום למציאות האישית, גם מציאות של קדושה.

למרות שהם "עולותיך ושלמיך", עליות ושלמויות בתחום הקדושה, מכל מקום נדרש מהאדם יגיעה שגם הם יהיו בביטול, להעלות אותם על "מזבח אדמה".

וכאשר זה יסוד העבודה של היהודי בעבודתו, מלמטה מלמעלה, תחילה ההעדר והריקבון, לא תעשה, לאחריו הצמיחה מתוך ביטול להקב"ה – אזי עבודת הקרבנות של האדם תהיה "ריח ניחוח לה'", היא תהיה באופן של "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני".

הביטול לה' הוא היסוד והבסיס של העבודה, והוא גם תכליתה של העבודה. התורה אומרת (ואתחנן ו, כד) "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה – ליראה את ה' אלוקיכם".

היראה היא הפתיחה של העבודה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", או בלשון הזוהר (חלק א ח, א) "דא תרעא לאעלאה" זהו הפתח לעלות, והיראה היא גם המטרה והתכלית של כל עבודת האדם. כל מטרתה ש"כל החוקים האלה", הוא "ליראה את ה' אלוקיכם".

*

התורה היא נצחית, לדורי דורות. כאמור לעיל אנו מברכים את התורה "נותן התורה", שמובנו הוא "נותן" בלשון הווה, כעת הקב"ה נותן את התורה, כך שהמסר של התורה הוא בכל יום ויום מחדש.

תוכנה של פרשת יתרו, על כל חלקיה, הן אלו של מתן תורה, והן אלו שמיד לאחר מכן, הם נצחיים בכל דור ובכל יום, כך שהמסר של המצוות הראשונות של עבודת האדם שלאחר מתן תורה – העדר כבסיס ליש, ויש שהוא באופן של "מזבח אדמה", הם הוראות עבורנו בכל יום ויום. לשון הווה.

(משיחת שבת בשלח/משפטים תשכ"א)

י"ח בשבט תשע"ט