ב"ה יום רביעי, י"ז שבט תשע"ט | 23.01.19
בא - כרכי הים וקפוטקיא. חיבור העולם עם הקב"ה ■ הפרשה החסידית

כשנעיין בפרטי הסיפורים שאירעו דווקא עם "רבי נתן הבבלי", והעובדה שכאשר הוא הלך "לכרכי הים", ראה שם תינוק "אדום", ואילו כאשר הלך "לקפוטקיא", הוא ראה תינוק "ירוק" – נלמד גם מה ההוראה מהם אלינו, בעבודת האדם ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

בא – "כרכי הים" ו"קפוטקיא". חיבור העולם עם הקב"ה.

הקב"ה מורה למשה רבינו על חובת המילה לפני אכילת קרבן הפסח:"ומלתה אותו, אז יאכל בו"(שמות יב, מד). "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו .. וכל ערל לא יאכלו בו" (שם שם, מח).

נתמקד בסיפור שמובא בגמרא בנושא ברית מילה:

חז"ל אומרים (שבת קלד): תינוק שכל בשרואדוםכתוצאה מכך שדמו לא נבלע עדיין בבשרו, "כל דמו מצוי בין עור לבשר" כלשונו של רש"י שם, ואם ימולו אותו, חלילה כל דמו ייצא – ימתינו עם מילתו עד שדמו ייבלע באבריו. וכן תינוק שצבעו נוטהלירוקכיון שעדיין לא בא בו הדם, כך שהוא חלש וחסר כח, והמילה עלולה חלילה להזיק לו – ימתינו עד שיבוא בו הדם ואז ימולו אותו.

בהמשך לכך, מספר רבי נתן הבבלי: "פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת אשה לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו. המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי, על שמי".

ממשיך רבי נתן ומספר: "שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית (דבר הגורם לשתי בעיות: באם ימולו אותו לא ייצא ממנו דם, והטפת דם ברית היא מצוה. וכן המילה עלולה לסכן אותו, כי אין בו עדיין דם), אמרתי לה המתיני עד שיפול בו דמו, והמתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי, על שמי".

מלבד מובנם השטחי של סיפורים אלו, יש בהם גם תוכן פנימי. וכשנעיין בפרטי הסיפורים שאירעו דווקא עם "רבי נתן הבבלי", והעובדה שכאשר הוא הלך "לכרכי הים", ראה שם תינוק "אדום", ואילו כאשר הלך "לקפוטקיא", הוא ראה תינוק "ירוק" – נלמד גם מה ההוראה מהם אלינו, בעבודת האדם.

*

התואר והכינוי שלו, "רבי נתן הבבלי", מורים שבמקורו הוא התגורר בבבל, בחוץ לארץ, "בבל" גם במובן של "בלל" (כמובא בסיפור דור הפלגה), מקום ערבוביה של טוב ורע, ומשם הוא עלה אל ארץ ישראל, ומכאן הוא זכה לתואר "רבי", כמובא בחז"ל: "כל "רב" מבבל, וכל "רבי" בארץ ישראל".

התואר והכינוי שלו מבטאים עליה ממקום נמוך אל מקום של קדושה נעלית. הדבר גם מרומז בשמו "נתן", בגימטריה 500, המרמז על דברי חז"ל (חגיגה יג): "מן הארץ לרקיע, מהלך ת"ק שנה". תוכן עבודת רבי נתן היא: לעלות ממקום של חול אל הקדושה, מבבל לארץ ישראל, מהארץ לרקיע.

הנהגה זו של עליה מ"בבל" אל "ארץ ישראל", מ"ארץ"ל"רקיע" - הוא לא שמר רק לעצמו, אלא לאחר שעלה לארץ ישראל, הוא נסע למושבות בני ישראל בחוץ לארץ, כדי לפעול גם אצלם עליה זו.

התחנה הראשונה במסעו מ"ארץ ישראל", ממקום הקדושה הנעלית, היה אל "כרכי הים", מקום מושב בני אדם ש"ים" מבדיל בינם לבין ארץ ישראל, הוא נסע אל מקום נמוך יותר מבחינה רוחנית.

ובמקום זה "באת לפני אשה" - זהו ביטוי לבני ישראל, שהם כעין אשה, "מקבל", של הקב"ה.

"אשה" זו, "מלה את בנה". ברית מילה זהו חיבור עם הקב"ה. חיבור של הקב"ה, עם גשמיות העולם.

יש לחבר את הקב"ה, העליון, עם העולם הגשמי, התחתון. הדרך הנכונה לכך היא דו-סטרית, המשכה מהעליון כלפי מטה, ובמקביל לזה גם עבודה בבירור וזיכוך התחתון, העלאתו כלפי מעלה.

"אשה"זו, ראשית דבר היא "מלה בנה ראשון", נקטה רק בדרך הראשונה, ירידת העליון אל התחתון, המשכת אור מלמעלה אל המטה, אך ללא התעסקות ובירור התחתון. השפעת אור אלוקי לעולם, ללא כל עיסוק בבירור העולם הגשמי, כך שבפועל, התחתון מצד מהותו, נותר כשאינו מבורר.

כיון שהתחתון אינו מבורר, כך שהוא אינו כלי להכיל את האור הנעלה, אזי אין להמשכה זו קיום ועמידות, והדבר יתבטל. לכן, כאשר "מלה בנה ראשון" - אזי "ומת", לא היה לזה קיום.

"בנה שני", מורה על סוג העבודה השני, עבודת בירור התחתון, אך ללא המשכת אור מלמעלה. לכן גם לעבודה זו לא היה קיום, וכפי שמספר רבי נתן הבבלי: "בנה שני – ומת".

כאשר היא רצתה למול את בנה "שלישי", עבודה המאחדת את שני התנועות יחד, היא הביאה אותו אל רבי נתן הבבלי, אך: "ראיתיו שהוא אדום", אדמימות הנובעת מכך ש"דמו מצוי בין עור לבשר".

"דם" הוא חם, הדם הינו חיותו של האדם, ומקומו של ה"דם" צריך להיות (באמצעות שס"ה הגידים), בתוך רמ"ח האברים. "איברים" אלו רמ"ח מצוות עשה, שהם כנגד רמ"ח איברי האדם, והחמימות והחיות של היהודי, ה"דם" שלו, צריכים להיות רק בקיום המצוות, ב"איברים", לא בעניני העולם.

וכיון שהמצוות, ה"איברים", נעשים בעניני העולם הגשמי, כך שהאדם יורד ומתעסק עם עניני העולם העלולים להעכיר את קדושתו - לכן זקוק האדם ל"עור", שמטרתו להגן ולחצוץ בין ה"איברים" לעולם.

אך ילד זה הנמצא ב"כרכי הים", במקום ירוד מבחינה רוחנית, ואמו, ה"אשה", רוצה לחבר אותו עם הקב"ה, למול אותו, באופן של "שלישי", חיבור הדדי בין עליון ותחתון - ראה רבי נתן שהילד הוא "אדום", הדם שלו לא נבלע עדיין באיברים. החמימות שלו היא לא בעניני הקדושה, מצבו הרוחני ירוד, ויש חשש שאם ימולו אותו, אם ירצו לעשות איתו מצוה, ייצא כל דמו, לא יהיה לו כלל חיים בתחום זה. מצבו כה ירוד, עד ש"דמו מצוי בין עור לבשר", לא זו בלבד שהדם, החמימות, אינו בעניני קדושה, אלא העור מגין על הדם, הוא משתמש בעור לשמור על החום לעניני העולם הגשמי.

במצב שכזה, אמר רבי נתן הבבלי לאותה "אשה", אי אפשר "למול". לא ניתן ליצור חיבור של ברית אמיתית עם הקב"ה. ראשית דבר יש להמתין עד ש"הדם ייבלע באיברים", להביא לכך שהחיות תהיה בקיום המצות, ורק אז ניתן יהיה למול את הילד, ליצור חיבור אמיתי בין הגשמיות לבין הקב"ה.

כאשר אכן המתינו, ואז "מלה אותו וחיה", היתה בו חיות אמיתית, התורה והמצוות הפכו להיות חלק ממציאותו – מספר רבי נתן: "היו קורין אותו נתן הבבלי, על שמי". הנהגתו היתה כמו זו של רבי נתן הבבלי, חיבור של בבל עם ארץ ישראל, של העולם הגשמי עם הקדושה, חיבור של "ארץ" ו"רקיע".

*

סיפור זה של "כרכי הים", זהו השלב הראשון בעבודתו של רבי נתן הבבלי. עבודה עם התחתון, עם יהודים שנמצאים במקום הנמוך ממעלתה של ארץ ישראל, ואותם יש להעלות ולחבר עם העליון.

אחרי עבודה זו, המשיך רבי נתן הבבלי אל הקצה ההפכי, אל העליון ביותר, מקום המנותק ומרומם מגשמיות העולם, ושם עבודתו היתה - להוריד ולחבר אותו עם גשמיות העולם. להמשיך את הקדושה אל המקום התחתון ולחברם יחד: "שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא".

חז"ל אומרים (כתובות קי) "מעות קפוטקיא", הן "גדולות ושוקלות יותר משל ארץ ישראל".

"מעות", מטבעות של כסף וזהב, מסמלות אהבת ה' ויראת ה' של היהודי. "כסף" זה אהבת ה', כדברי הפסוק (בראשית לא, ל) "נכסוף נכספתלבית אביך", ו"זהב" שהוא בגוון האדום, זו גבורה ויראת ה'.

ו"מעות קפוטקיא", האהבה והיראה של מקום זה - "גדולות ושוקלות יותר משל ארץ ישראל", הינם נעלים יותר מבחינה רוחנית מאלו שישנם בקדושת ארץ ישראל.

מעלת המקום, באה לידי ביטוי גם בשמה: "קפוטקיא". חז"ל אומרים (ברכות נו) ששם זה מורכב משתי מילים: "קפא, כשורא. דיקא, עשרה". "קפא",ביוונית, מובנו קורות הגג. "דיקא", ביוונית, מובנה עשרה. "קפוטקיא" - זהו עשרה קורות.

בנפש האדם יש עשרה כוחות, "דיקא". וב"קפוטקיא", אותם עשרה כוחות, הם ברמה רוחנית נעלית של "קפא", קורות הגג. הם מעל לקומתו של האדם. רמה מושלמת של אדם, עד לכוחותיו המקיפים.

אך החיסרון של רמה נעלית זו - שהיא מרוממת ומנותקת מגשמיות. לא ניתן ליצור כך "ברית מילה", חיבור, בין רוחניות וגשמיות. על התורה נאמר "לא בשמים היא", כי עליה לברר את גשמיות העולם.

ולכן, גם ב"קפוטקיא" לא היה בעבודתה של אותה "אשה", קיום ועמידות לחיבור בין גשמי ורוחני. "מלה בנה ראשון – ומת, שני – ומת". גם כאשר "הביאה לפני בנה שלישי", ראה רבי נתן הבבלי "שהוא ירוק". הוא חלש כיון ש"לא נוצר בו עדיין דם", אין בו חמימות, אין חיבור עם גשמיות העולם.

והחשש הוא, שאם ימולו אותו, אזי כיון שאין לו כלל דם – הוא לא יחזיק מעמד. לא יהיה קיום לדבר.

הורה רבי נתן הבבלי, שיש להמתין מלמול אותו, אך מתוך תנועה הפוכה מזו של הילד הראשון. מילד זה נדרשת ירידה וחיבור עם העולם הגשמי. מהילד הראשון היה נדרש עליה והתחברות עם הקדושה, להיות "רבי", "נתן" - אך מהילד השני הדגש הנדרש הוא הקצה השני, "הבבלי", הירידה אל העולם.

(רשימות, חוברת כו)

*

לזכות

התינוק הנולד בן דבורה מרים

ליום הולדתו טו"ב טבת ה'תשע"ט

התינוק הנולד בן חי' מושקא

ליום הולדתו כ"ד טבת ה'תשע"ט

שייכנסו בבריתו של אאע"ה

ויגדלוהם הוריהם שיחיו לתורה חופה ומעשים טובים

ד' בשבט תשע"ט