ב"ה ערב ש"ק, ח' כסלו תשע"ט | 16.11.18
הרב אפרים וולף ע"ה
הרב אפרים וולף ע"ה צילום: ארכיון שטורעם
ארז בלבנון ● לזכרו של הרב אפרים וולף

"נטעתי ארז בארץ הקודש" אמר הרבי הריי"צ על הרב אפרים וולף ז"ל. ה"ארז" לא התכופף מכל הרוחות הסוערות, רוחות המלחמה, רוחות ההשכלה, רוח המושל, ורוח הסועה וסער. הרב זושא וולף כותב על הסבא הדגול, לרגל היארצייט

 

בספר "אחד היה אברהם" מובא הסיפור אודות הסבא הדגול הרה"ח וכו' הרב אפרים וואלף ז"ל, שכאשר הציעו לחסיד המקושר הנודע הרב אברהם פאריז את הבחור אפרים וולף כחתן לבתו מרת פסיא, נכנס הרב פאריז אל הרבי הריי"צ בשאלה ע"ד השידוך המוצע לבתו.

השיב לו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ כשהוא מדבר בשבחו של החתן המוצע: איך האב איינגעפלאנץ א ארז אין ארץ הקודש". נטעתי ארז בארץ הקודש!

במסכת גיטין (נז, א) מסופר אודות אנשי ביתר "דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, ינוקתא שתלי תורניתא (מין ארז נקבה, ארזא. ח"א מהרש"א). כי הוו מינסבי, קייצי להו ועבדו גננא". אנשי ביתר נהגו כאשר היה נולד בעירם ילד, היו שותלים עץ ארז, ובלידת בת היו שותלים עץ ארזא. כאשר ילד וילדה נישאו, היו קוצצים את עצי הארז שנטעו להם בשעתם, ועושים מהעצים חופה.

המהר"ל מפראג מסביר את טעם הדבר ("נצח ישראל" כה, א): "מיד שנולד לאחד בן היו נוטעים ארז כדלקמן. וסימן זה להם שיהיה הזוג כמו נטיעה ויהיה מושבם חזק כמו נטיעת ארזים בארץ. וביום חופתם היו עושים חופה מהם, וזהו סימן שיהיה להם אוהל בל יצען בארץ, ויהיה אל הזוג הזה בית נאמן. וידוע כי הארז הוא הנטיעה ביותר חזקה וכדכתיב (במדבר כ"ד) כאהלים נטע ה' כארזין עלי מים. ולכך היו נוטעים ארז, כלומר שיהיה להם נטיעה חזקה בארץ. ולכך זכו גם כן לכרך ביתר כי ביתר הוא כרך חזק ותקיף נטוע בארץ".

"כי האדם עץ השדה", והארז - הגבוה שבעצים.

על דברי הכתוב "כי האדם עץ השדה", תמה הרבי בשיחתו (לקוטי-שיחות חלק כ"ד ע' 115): כיצד ניתן לתאר את מעלתו של האדם, פאר הבריאה, כ"עץ השדה", בכך שיש לו את תכונות הצומח? האם זה מה שמבטא את מהות האדם, שנברא בצלם אלוקים, בכך שממשילים ומדמים אותו לעץ השדה ולצומח?!

מסביר על כך הרבי ביאור נפלא: במין הצומח ישנה מעלה יתירה ומיוחדת על המינים הנעלים ממנו, החי והמדבר. הצומח מחובר באופן תמידי וגלוי אל מקורו, להבדיל מהחי ומהמדבר. השורשים שבצומח מחברים אותו בקביעות אל מקורו, אל כוח הצומח שבאדמה שמחיה אותו ומצמיחו. כאשר מנתקים את הצומח ממקורו מהאדמה, יוצא הצומח בו ברגע מכלל "צומח" והופך ל"דומם".

לעומת הצומח, מיני החי והמדבר אינם חייבים להיות מחוברים בגלוי למקורם ולחיותם. "הכל היה מן העפר", ובכלל זה החי והמדבר, אולם לחיותם וקיומם אינם צריכים להיות מחוברים לשורש ולמקור ממנו נוצרו. וגם המזון שאוכלים כדי להתקיים, לא צריך להיות מחובר למקור המזון.

מעלת הצומח בכך שחיבורו קבוע לשורשו ולמקור חיותו, מתבטאת במיוחד בעצי השדה ובאילנות, על פני שאר מיני הצומח: תבואה, ירקות ופירות וכדומה, אינם עומדים בקיומם בקביעות כצומח המחובר לארץ. כעבור משך זמן, הם מאבדים את מציאותם.

אילנות השדה לעומתם, מוציאים פירות משנה לשנה, סובלים את שינויי העונות הקיצוניים מקיץ לחורף, וניצבים וקיימים שנים רבות.

עובדה זו, מסביר הרבי, מלמדת אותנו על חיבור חזק, תקיף ויציב, של האילנות למקור חיותם. חיות זו נוטעת בהם תוקף גדול שלא להתפעל משינויי הזמן, ולא זו בלבד שעונות השנה החולפות לא מותירות בהם את רישומם, אלא עוד גדלים וצומחים משנה לשנה.

"עולם קטן זה האדם" מובא במדרש, וגם באדם ישנם דומם וצומח, חי ומדבר.

ה"צומח" שבאדם הוא המידות שבו, הצומחות מקטנות לגדלות, וה"חי" שבאדם הוא השכל שבו, הנע ונד ממסקנה למסקנה, ואינו מחויב וכבול למוסכמה ולהנחה קודמת.

מידות האדם מוגדרות בטבען. אדם הנוטה מטבעו למידת החסד, יישאר כל ימיו במידה זו, והנוטה לקו הגבורה, יהא תקיף כל ימיו. רק שהמידות הללו יצמחו ויתחזקו באדם מקטנותו לבגרותו.

ובכך, מסביר הרבי, נעלים מידות האדם על פני שכלו ומחשבתו. כשם שמין הצומח כפשוטו מחובר בקביעות למקור חיותו, כך הצומח שבאדם. מידות האדם מחוברות בקביעות לשרשם, פנימיות נפש האדם. איש החסד לא יכול להשתנות לאיש הגבורה ואיש הגבורה לא יכול להיות לאיש חסד, לפי שמידות אלו טבועות עמוקות ומחוברות בעומק הנפש. מידות האדם מבטאות את נפש ופנימיות האדם.

השכל, לעומת זאת, לא מבטא את מהות האדם. שכל טהור יכול להביא את האדם למסקנה המנוגדת לטבעו או לרצונו. בשכל האדם לא ניכר בגלוי החיבור לשורש נפשו, כשם שבמין "חי" כפשוטו לא ניכר החיבור התמידי למקורו בבריאה.

וזוהי כוונת הכתוב "כי האדם עץ השדה". מה מבטא את האדם יותר מכל, מה מורה על פנימיות האדם – "עץ השדה" שבו, ה'צומח' שבאדם – מידותיו. המידות מבטאות את שורש האדם ופנימיות נפשו, וכאשר "עץ השדה" שבאדם נמצאים כתקנם, ראוי האדם לשם "אדם".

אף אנו נאמר, כי אם כל אילנות השדה מבטאות את החיבור העמוק שבהם לשורשם ומקורם, העץ שמבטא זאת יותר מכל הוא עץ הארז, הגבוה שבאילנות, עליו המשיל הרבי הריי"צ את הסבא ז"ל, וכדברי המהר"ל שהארז הוא הנטיעה החזקה ביותר.

במעלתו של עץ הארז מובא במדרש (מדרש תהלים מזמור צב): "מה הארז שבלבנון שורשיו מרובין למטה בארץ, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו - כך ישראל שתולים בבית ה' ועתיד הקדוש ברוך הוא לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ".

רוח ההשכלה. גרמניה, שנת תרפ"ה. רוחות ההשכלה מנשבות בחוזק ומפילות חללים רבים מאחינו בני ישראל ברשתה. גם בנירנברג, עיר הולדתו של הסבא הרב אפרים וואלף מכה רוח זו. בודדים בלבד נשארו נאמנים לרוח ישראל סבא, ובהם הוריו של הרב וולף, אשר שולחים אותו בהיותו בן חמש שנים, לנסוע מדי יום מרחק רב לחינוך הכשר.

רוחות מלחמה. ישראל, תש"ח. רוחות מלחמה מנשבות, ועמם הניסיונות להקפיד על קלה כבחמורה. וכבר נודעו סיפורי המופת אודות הקפדתו על קלה כבחמורה אותה תקופה.

רוח המושל. "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח". במאמר ד"ה זה (ספר המאמרים קונטרסים ב) מביא אדמו"ר הריי"צ את דברי מדרש קוהלת, "אם באתה לך ממשלה אל תנח מדת ענוותנותך". הרבי הריי"צ מבאר זאת, "וזהו אם רוח המושל כו', דכאשר ניתן לאדם איזה ממשלה והנהגה, יתנהג בענווה, ועל ידי הענווה ולימוד התורה יוכל להתגבר על הנפש הבהמית...". הרב וולף קיים מאמר זה הלכה למעשה. ככל שזכה לממשלה ולהנהגה רחבת ידים, ולהקמת אימפריה של מוסדות בארץ הקודש, כן הלכה והתחזקה ענוותנותו וקביעות העתים שלו לתורה. תמיד התהלך בצידי דרכים, דרכים אותם הוא עצמו סלל וכבש.

בהקשר לכך מתאים להביא את סיפורו של הר"ר דוד קריספין, שהיה בין הלומדים עמו משך תקופה ארוכה: פעם אחת כשסיימנו את השיעור, אומר לי הרב וולף: אילו במהלך השיעור הייתי זוכר על הטלפונים אותם קיבלתי ממנהל הבנק לפני השיעור, ועל הטלפונים אותם אצטרך לעשות כעת, לא הייתי יכול בשום אופן ללמוד בשיעור...

אם תרצו, יש בכך מובן נוסף להוראתו של הרבי הריי"צ ב"אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח". על מנהל מוסד לקחת בחשבון, שיחד עם השררה וההנהגה יבואו חובות והתמודדויות, טלפונים מודאגים ממנהלי הבנקים, אך למרות זאת מקומך וקביעותיך בלימוד התורה - אל תנח, בכל מחיר.

רוח סועה וסוער. רוח סועה וסער מכה מכל עבר. המעפילים אומרים "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". רוח קדים עזה מאיימת להפיל את אשר נבנה בארבעים שנה. רוח רעה שאינה מצויה במקומותינו מנשבת בעוצמה רבה, ומכה בו. אולם הרב וולף ניצב זקוף כארז, לא מתכופף כהוא זה מפני הרוח. "יש דין למטה – אין דין למעלה", חזר ואמר.

"דעם רבינ'ס לאשיק" [=הסייח של הרבי]", התבטא עליו הרבי פעם.

רוח הזמן. לפני שנים שאל הסבא את הרבי, ש"ישנם מבין אנ"ש האמורים שענייני כק"ש יכולים זיך אויספירען במלואן רק על ידי צעירים. לפי דעתי אני כבר לא בין הצעירים, והנני שואל האם כדאי למסור את כובד האחריות למי מהצעירים". במענה לכך הרבי מתח חץ מהמילים "שענייני כק"ש יכולים זיך אויספירען במלואן רק על ידי צעירים", וכתב: "ברוח ובמרץ, ואין זה נוגע כלל לשנים, ובעוונותינו הרבים כמה וכמה צעירים הישנים שינה עמוקה".

רוחות הזמן לא נתנו אותותיהם ברב אפרים וולף.

ומה שמקובל לכנות במקומותינו כ"רוח", התייהרות והתפארות, "רוח" זו כלל לא ניסתה להתקרב אליו.

לפני מעט יותר מעשור שנים, בא בקשרי השידוכין אחד מנכדיו הבוגרים. בקשר עם השמחה, התאגדו הנכדים שלאחר בר-מצווה ופרסמו מודעת ברכה ב"כפר חב"ד" לסבא הדגול, עם תארים ושבחים וכו'.

ביום חמישי, עם פרסום העיתון, כתב הרב וולף מכתב אישי לכל נכדיו, ובו כותב: היות ועתה ב"ה מתחילים השמחות במשפחה, הנני להודיעכם כי בשום אופן אין לכם לכתוב כל מודעה ופרסום עלי וכו'. הרב וולף דאג אישית שמכתבו זה יגיע אל כל אחד מהנכדים החתומים על המודעה.

מיותר לציין, שמודעה זו, הייתה מודעת הברכה האחרונה של הנכדים לסבא.
הרב אפרים וואלף ז"ל ניצב כארז לבנון חסון מול כל הרוחות שבעולם, רוח מצויה ורוח שאינה מצויה, שלא יכלו לו. במשך שישים שנות העשייה החב"דית-ציבורית שלו מחודש-אל-חודש, משבט תש"ג ועד פטירתו בשבט תשס"ג והוא בן חסי"ד שנים, כל הרוחות הללו, רוח ההשכלה ורוח הזמן, רוח השטות ורוחות המלחמה, רוחות הסועה והסער ורוח הקדים נעצרו באחת מול דלת משרדו הפשוט שבישיבה. למקום זה הרוחות לא יכלו.

שורשיו של הארז היו נטועות עמוק בהתקשרותו האין סופית לרבותינו נשיאינו. ככל ששורשיו, קבלת-עול מוחלטת כעבד פשוט וכעבד נאמן, התקשרותו ודבקותו ברבותינו נשיאינו הלכו והעמיקו, נתעלה הארז וצמח גבוה מעל כולם: מנהל מוסדות חינוך חב"ד ובתי-הספר למלאכה, ובונה קריות חב"ד; עלה ונתעלה ליו"ר אגודת חב"ד בארץ הקודש וחבר באגודת חב"ד העולמית; ועד היותו איש אמונו של הרבי ובא כוחו של נשיא הדור בארץ ישראל. וכשהשורשים כה עמוקים והצמרת כה גבוהה – הרוחות חולפים סביבו ותחתיו, אליו לא יגיעו.

כשאדמו"ר הריי"צ חפץ שיהיה לו נטיעה חזקה בארץ, כרך חזק ותקיף הנטוע בארץ, שלא יתפעל מכל הרוחות - נטע בו לפני שישים ושתים שנה את הרב אפרים וולף.

בהתבוננות קלה נוספת, עומדים אנו על היבט נוסף בעניין:

הביטוי האמיתי לפנימיות הנפש, - הוסבר בשיחה האמורה - הוא במידות, "צומח" שבאדם. במידות האדם, ולא בשכלו, מתבטא פנימיות נפשו. המידות מייצגות ומבטאות את מהות האדם. ככל שהמידות צומחות וגבוהות, מבטאים ומייצגים הם יותר את נפש האדם.

הארז הגדול שנטע אדמו"ר הריי"צ בנחלתו בארץ ישראל, ששורשיו נטועים עמוק אי שם בפנימיות הנפש, הוא הוא שמבטא את הנפש. ארז זה הוא המייצג והמבטא בארץ ישראל את נפש האומה. הוא נאמנה ובא כוחה של נפשנו ורוח אפינו.

ומוסיף הרבי ומבאר עוד בעניין "כי האדם עץ השדה":

עץ השדה, במאמץ רב ובטירחה יתירה, ניתן לעקרו ממקומו ולנטוע אותו במקום אחר, ואזי צומח העץ ביתר שאת וביתר עז במקום צמיחתו הקודם. מתי עושים זאת?

מביא על כך הרבי את דברי המדרש: "כשבעליה מבקשין שתשביח . . עוקרין אותה ממקומה, ושותלין אותה במקום אחר והיא משבחת".

וכך גם מסביר הרבי שהדברים אמורים בטבע האדם. אם כי על פי רוב אין הדבר מצוי שהאדם משנה את מידותיו, אך בהתאמצות יתירה אדם יכול להתגבר באמצעות שכלו על טבע מידותיו, עד שביכולתו לשנותם מרע לטוב, שעל ידי גדלות המוחין מתהפכות המידות מטבען. וכפתגם הידוע, שכל ענין החסידות הוא לשנות טבע מידותיו.

בהתוועדות שמחת תורה תשכ"ב התבטא הרבי בביטויים מיוחדים כלפי הרב וולף שנכח בהתוועדות: "ר' אפרים כבר שינה את טבע מידותיו, ועכשיו נותר לו לשנות את מידותיו הטבעיים"...

הרבי המשיך ואמר: "לקחנו אברך 'יקה', ושמנו אותו על ניהול הישיבה בארץ הקודש. ברוך השם הצלחנו לפעול בו לצאת ממדידה והגבלה, אך לכלל "ופרצת" הוא עדיין לא הגיע"... הרבי קרא אליו את הרב וולף ומזג לו "לחיים" על כוס גדולה, אות לקירוב יוצא-דופן.

ברשימותיו של הרה"ח הר"ר אהרן שי' הלפרין מופיע ההתייחסות הבאה של הרבי אל הרב וולף מאותה התוועדות: "...אף על פי ששינה הטבעים והצמצומים שלו, מכיוון שהוא 'יקה' הנה אי אפשר לנתקו מהגזע שלו..."

ואם בסתם עץ הדברים אמורים שקשה עד מאוד לשנותו ולהעבירו ממקום למקום, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שהרבי הריי"צ הגדירו כ"עץ ארז"; ואם בסתם מידות הדברים אמורים שקשה עד כמעט בלתי-אפשרי לשנות את טבע המידות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שהרבי נשיא דורנו הגדירו כ"יקה"; אבל כאשר בעליה מבקשים שתשביח - עוקרין אותה ממקומה, שותלין אותה במקום אחר - והיא משבחת!

במסכת בבא בתרא (פ, ב) מובא: "בדקלים ובארזים חופר ומשרש, לפי שאין גזען מחליף. וארז אין גזעו מחליף? והא דריש ר' חייא בר לולייני מאי דכתיב (תהלים צ"ב) "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", אם נאמר תמר למה נאמר ארז, ואם נאמר ארז למה נאמר תמר . . ואם נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק אין גזעו מחליף לכך נאמר ארז? אלא הכא במאי עסקינן, בשאר מיני ארזים".

לכשתימצי לומר, גם לכך כוון הרבי באותה התוועדות. בשנת תש"א ביטא הרבי הריי"צ את מהותו של הרב וולף כ"ארז". עשרים ואחת שנה לאחר מכן, בהתוועדות שמחת תורה תשכ"ב, מתייחס גם הרבי אל הרב וולף כמהותו של עץ הארז, ואמר שלמרות שהרב אפרים וולף כבר שינה את הטבעים והצמצומים שלו, הנה מכיוון שהוא 'יקה' - אי אפשר לנתקו מהגזע שלו...

"אם בארזים נפלה שלהבת".

מסופר בחז"ל (מועד קטן כה, ב): "אמר ליה רב אשי לבר קיפוק, ההוא יומא מאי אמרת? אמר ליה אמינא, אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גבים? אמר ליה בר אבין חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא. ומאי אמרת אמינא בכו - לאבלים, ולא לאבידה. שהיא - למנוחה, ואנו - לאנחה".

אולם, לא באנחות נושע.

במסכת תענית (ז,א) דורשת הגמרא "וכי אדם עץ השדה הוא? אלא, משום דכתיב ואותו לא תכרות, וכתיב אותו תשחית וכרת. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל (למוד הימנו, רש"י), ואותו לא תכרות. ואם לאו, אותו תשחית (סור מעליו, רש"י) וכרת".

מקשה על כך הרבי באותה שיחה, וכי איזה משל ונמשל הוא זה?

אלא יש בכך עומק נפלא: שלימותו של האדם, כאמור, היא כאשר לא רק שכלו ראוי ומכוון, אלא גם ובעיקר מידותיו, שהמידות מבטאות את מהות האדם.

מאיזה תלמיד חכם עלינו ללמוד? על כך קובעת הגמרא, לא מתלמיד חכם סתם, אלא מתלמיד חכם "הגון" דווקא. תלמיד חכם הגון משמעו שיש בו לא רק מעלת השכל והלימוד, אלא גם מעלת המידות. כשהשכל של החכם משפיע על המידות וגם מידותיו ראויים – ממנו תאכל, ממנו תלמד, בו תדבק. זו שלימותו של האדם.

הסבא ע"ה היה "תלמיד חכם הגון", שהגינותו ויראתו קדמה לחכמתו. ביטולו קדמה למציאותו. איש חסד מופלא, שרבים מאוד נעזרו בו, בחשאין וללא פרסום. מקפיד על ממון אחרים יותר משלו. הוא היה השילוב המושלם של 'אדם', המשלב שכל ומידות.

הרב אפרים וואלף, כמנהל ישיבות "תומכי-תמימים", נטע את אהלו ב"פרדס". הן במשמעותו התורנית, והן במשמעותו ההיסטורית, ב"פרדס" הישיבה. הפרדס שנטע בכוחו, באמונו ובשליחותו של המשלח עושה פירות ופירי-פירות. אלפי-אלפי בוגרי תלמידי מוסדות חינוך חב"ד בארה"ק עשו ועושים גרעינים ופירות, מצמיחים "עץ פרי עושה פרי למינהו" מאוסטרליה ועד קליפורניה, מסיביר ועד דרום אמריקה.

ממנו - נאכל.

כ"ו בשבט תש"ע