ב"ה יום רביעי, ט"ז סיון תשע"ט | 19.06.19
הרב גערליצקי ורה"מ לשעבר יצחק שמיר. מימין: שער הספר
הרב גערליצקי ורה"מ לשעבר יצחק שמיר. מימין: שער הספר צילום: אילוסטרציה
איש של אמונה • מאמר מיוחד

בימים אלה הופיע הספר 'כסלע איתן' על דמותו של רה"מ יצחק שמיר • בין המאמרים המופיעים בספר בולט מאמרו של הרב יוסף גערליצקי • לקריאה


הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב קהילת חב"ד תל אביב

ההיכרות הנעימה שהייתה לי עם אישיותו המיוחדת של מר יצחק שמיר התחילה דווקא בשלהי פעילותו המדינית והפוליטית. אמנם, כבר בשנות השמונים נפגשתי עימו במספר הזדמנויות, יחד עם חסידי חב"ד נוספים, במסגרת פעילותי בשליחות הרבי מליובאוויטש בארץ הקודש. אך להיכרות מעמיקה ולידידות אמיצה עימו ועם משפחתו זכיתי רק מאוחר יותר, עם סיום כהונתו כראש ממשלת ישראל.

דווקא משום כך, בזכות ידידות "מאוחרת" זו, ושיחות-הנפש שהיו לי עימו בתקופה זו של סיכום מפעל חייו, של הסתכלות לאחור וראיה מפוכחת של פני הדברים מחוץ לקלחת העשייה ומרוץ הפוליטיקה, כאשר כבר עמד מחוץ לזרקורי התקשורת ויכול היה לבטא בחופשיות את אשר על ליבו; חושבני שביכולתי להאיר פן אחר ובלתי-מוכר של אישיותו המגוונת. לתת דגש על תכונה מרכזית ופנימית בחייו, שבמבט לאחור עברה כחוט-השני לאורך כל שנות עבודתו הגדולה למען עם ישראל וארץ ישראל:

איש של אמונה.

אמונה אמיתית, פנימית וחסרת פשרות. אמונה פשוטה וברורה באלוקי ישראל, באמיתות תורת ישראל ובנשמת עם ישראל. אמונה יוקדת, גם אם עצורה כלפי חוץ, אך חמימה ומלהיבה בלב פנימה. אמונה שאינה זקוקה להוכחות ולהגיון השכל, אלא משתמשת בהם למטרותיה שלה. אמונה יהודית אמיתית.

יודע, אך מאמין

מספרים על אישיות בכירה במשרד הביטחון הישראלי שנכנס לרבי מליובאוויטש לפגישה שהתארכה עד לשעות הקטנות של הלילה, כאשר יצא משם התבטא בתמיהה: "כאשר אני מדבר איתו על המצב הביטחוני בארץ ועל יחסי-הכוחות הצבאיים במזרח-התיכון הוא מגלה הבנה ובקיאות מפליאה, כאילו עמדו לפניו הדוחות העדכניים של סוכנויות הביון הגדולות בעולם; אך כאשר אנו עוברים לדבר על עניני אמונה ותורה ומצוות הוא מדבר עם אמונה תמימה כאמונתה של זקנה יהודיה מה'שטעטל'!"

יצחק שמיר הבין היטב, לעמקה ולרחבה, את המציאות הישראלית, מראשיתה בימי המחתרות ועד למשבריה הנוכחיים מול ארגוני הטרור. הוא הכיר היטב את כוחם של אויביה ואת כוונותיהם הזדוניות. הוא ידע היטב את תלותה של המדינה בידידותה עם ארה"ב ובקשריה עם מדינות אירופה. הוא ראה עין בעין את שבריריותה של הארץ הקטנה המוקפת אויבים מבית ומחוץ, ואת החשש היומיומי לעצם קיומה.

– אך הוא האמין.

האמין בכוחו הרוחני של עם ישראל, בכוחו הגדול של בורא העולם להגן על עמו, בבעלותו הברורה של עם ישראל על ארץ ישראל, בעמידה תקיפה וגאה מול אומות העולם בזכות מורשתו הרוחנית של העם.

אמונה זו, גם אם לא הזכיר אותה מפורשות – שכן הייתה כל כך פשוטה ומובנת-מאליו בעיניו – היא היא שהובילה אותו לאורך השנים לעמידה אמיצה ואיתנה על עקרונותיו, במידה שהפליאה את הסובבים אותו, גם הקרובים אליו ביותר. בכוח אמונה זו פעל והוביל מהלכים שהיו נראים "תמוהים" ו"קיצוניים" למבקריו. הוא לא התחשב בהם, לעיתים היה נראה גם שלא התחשב במציאות. פעם התבטא באוזניי "אם היינו מתחשבים במציאות בעולם, היינו היום בכלל יושבים פה בארץ ישראל?"

זכורני בתחילת שנות התשעים, כאשר מזכיר המדינה האמריקני היה מבקר תדיר במזרח-התיכון לקידום רעיונות ה"שלום", היה שמיר מקפיד לקבל את פניו בהעלאת התנחלויות נוספות על הקרקע ביו"ש... לא היה זה מעשה "דווקא" ילדותי, היה זה מהלך של אמונה. הוא האמין בכל ליבו שמעשים שיחזקו את אחיזתנו בארץ, דווקא הם יעניקו לנו את הכוח להתמודד מול לחצי העולם. הוא האמין שלא אנו המגינים ושומרים על ארץ-ישראל, אלא ארץ ישראל, בזכות אלוקי ישראל, היא המעניקה לנו את הכוח, היא המגינה עלינו.

ניצוצות מחרכי הלב

אמונה זו היא שהובילה אותו במאבקיו הנועזים נגד חלוקת ארץ ישראל עוד בטרם הקמת המדינה; מלחמתו הבלתי-הגיונית למען יהודי ברית-המועצות; מאבקו חסר-הסיכוי מול חבריו לתנועה נגד הסכם קמפ-דייויד; התייצבותו האמיצה להנהגת הממשלה בימי משבר בטחוני-כלכלי עמוק לאחר פרישת בגין; עד לעמידתו האיתנה מול התפרעויות הערבים בימי האינתיפאדה.

ועוד לא דיברנו על לקיחת האחריות הדמיונית-כמעט על קליטת מאות אלפי עולים בחודשים ספורים – מהלך שאף מנהיג פוליטי אחר לא היה מעיז לעשותו. אך הוא האמין בכך שלכל יהודי יש מקום בארץ ישראל, כפי הנאמר בדברי חכמינו, שארץ ישראל נקראת "ארץ הצבי", כיון שככל שמתיישבים בה יהודים רבים יותר היא גדלה והולכת. שמיר האמין בכך באמת ובתמים, ואכן, הנס אירע, ומאות אלפי העולים מצאו קורת גג לראשם ופרנסה לביתם.

אמנם, חייו מלאי התהפוכות והתלאות עוד משחר-נעוריו לא הניחו לו לבטא אמונה זו בחייו האישיים ובמעשיו הגלויים. הסובבים אותו מאז ומעולם חשבוהו לרחוק מיהדות ומאמונה בתורה ומצוותיה. אך אני, שראיתי את ההתרגשות והדמעות בעיניו כאשר הנחתי עימו תפילין, את הרצינות והתמימות עת קיים מצות לולב בחג הסוכות, את הרגש בקולו כאשר אמר בכוונה מילות ברכה או תפילה – זכיתי לראות, מבין סדקי וחרכי ליבו, ניצוצות מאור אמונתו הגדולה, פורצים מעומק נפשו פנימה.

מנהיג וחסיד

ראויה להתייחסות בפני עצמה היא הערכתו והערצתו, או שמא נאמר זאת שוב – "אמונתו" – ברבי מליובאוויטש. יצחק שמיר, שרבים ראו בו מנהיג אמיתי ונדיר בתקופה חסרת מנהיגות של ממש, דווקא הוא ראה ברבי מליובאוויטש את דמות המנהיג הרוחני האמיתי של עם ישראל בדורנו. שוב ושוב היה מבקש ממני לשמוע את דעתו של הרבי בעניינים העומדים על הפרק. בשיחותינו ופגישותינו מאז הסתלקותו של הרבי, גם כאשר כבר חלף כמעט עשור שנים מאותו יום מר ונמהר, הייתה פעמים רבות נפלטת אנחה גדולה מעומק ליבו: "אוי, כמה אנחנו זקוקים לרבי היום!..."

שמיר הכיר לראשונה את הרבי ופעילותו כאשר במסגרת עבודתו ב"מוסד" הישראלי התגייס לסיוע והצלת יהודי ברית-המועצות. במהלך עבודתו המאומצת הצליח בכישוריו המיוחדים ליצור קשרי-אמון עם יהודים רבים בכל רחבי בריה"מ, וכך גילה את הרשת המחתרתית הענפה שהפעיל הרבי ברחבי ברית-המועצות בחשאי, הוא עמד נדהם מול מערכת-הענק של מוהלים, שוחטים ומלמדי-תינוקות שהנהיג הרבי ב"שלט-רחוק" מתחת לאפם של השלטונות הקומוניסטים. שמיר עצמו סייע לרשת חשאית זו בהעברת ספרים, תשמישי-קדושה וסיוע גשמי, ושנים רבות לאחר-מכן ראה בכך זכות גדולה לעצמו.

שמיר הבין לעמקה את בעיית ההתבוללות, וראה בה סכנה ממשית לעם-ישראל. זו הייתה סיבה נוספת להערצתו הגדולה לרבי. שוב ושוב היה מספר לי בהתרגשות ובהערכה על שלוחי חב"ד שפגש בעולם, ועל מסירות נפשם לשמירה על הגחלת היהודית ועל שמירת זהותו של עם ישראל. "שלוחי הרבי מצילים מידי יום ביומו את עם ישראל", היה אומר לי.

הוא לא היסס לבטא את הערצתו זו ברבים, גם בפורומים של פוליטיקאים ואנשי-תקשורת, מחברי-תנועתו או ממתנגדיו. אחד הנאומים הבלתי-נשכחים שלו לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, היה נאום שנשא במלאות שלושים יום לפטירתו של הרבי, אל מול קהל עצום של רבנים, אדמורי"ם, גדולי תורה, לצד שרים וחכי"ם, בבית-כנסת הגדול "גאולת ישראל" בתל-אביב. מאות הנוכחים הופתעו לראות את שמיר מדבר בהתרגשות ובהערצה על הרבי, משל היה תלמידו המובהק. בין הדברים אמר שמיר (ג' מנחם-אב תשנ"ד. 28.7.94):

"...לעולם אזכור בהרגשת תודה עמוקה את מכתבי הרבי אליי. דבריו הברורים והמשכנעים עודדוני מאוד וחיזקו את רוחי. אשריי שזכיתי ... צר לי, צר מאוד, שבשעה קשה זאת הלך מאיתנו הרבי וקולו הרם החודר ללבבות נדם, ואינו נשמע בימים אלו...

"... חצרו של הרבי, המשמשת מוקד עליה לרגל לאלפים, אינה "חצר" ככל ה"חצרות" ... זאת היא חצר ללא גדרות, פתוחה היא לכל רוחות השמים, והיא עוסקת בכל עניני כלל ישראל. כל המתרחש והמתהווה בין יהודים ברחבי העולם נכלל בסדר-יומה של "חצר" זאת. הרבי ראה עצמו תמיד רבם של כל ישראל, ללא הגבלה גיאוגרפית וללא הגבלה אחרת כלשהי. דתיים כחילוניים, מכל זרם וחוג...

"פתוח הוא ביתו של הרבי, לכל עניין יהודי, ויש בו נכונות לטפל בכל שעות היממה כדי להגן ולעזור לכל יהודי במצוקה. כי אצל הרבי אין מסתפקים רק בתפילה ובברכה, אלא מוכנים ומזומנים לכל עניין הדורש מעשה מיידי, להתגייס בפועל, לעמוד בפרץ ולהדוף כל סכנה לעמנו ... שליחי הרבי מופיעים במקומות מרוחקים ומסוכנים כמלאכים מושיעים אשר לא נרתעים מדבר כדי לעזור לאחים יהודיים. כי חזקה עליהם מצות רבם, להושיט יד עוזרת לכל יהודי באשר הוא, גם אם מחייב הדבר מסירות נפש בלי גבול. הרבי הקים את צבא הסולידאריות היהודית, החובקת זרועות עולם...

"עמדתו הבהירה ועמידתו התקיפה של הרבי על שלימות ארצנו הקדושה, הפיחה רוח גדולה בעם ישראל וחיזקה מאוד את רוחם של כל נאמני ארץ ישראל ... בנחישותו ובנחשונותו החלוצית קירב הרבי לקרב על ארץ ישראל גם חוגים רבים נוספים והעניק תנופה חדשה למאבק המתמיד של מחנה ארץ ישראל השלימה..."

כאיש-אמת וכמנהיג אמיתי, לא חשש יצחק שמיר להודות בפה מלא, שאכן צדק הרבי כאשר חזה שעצם הדיבורים והמשא-ומתן עם אויבינו ב"ועידת מדריד", יובילו להגברת הלחץ ולויתורים מסוכנים של ישראל בעתיד. הוא סיפר לי כי מעולם לא התכוון להסכים לנסיגה של שעל אחד משטחי ישראל תמורת כל מחיר שבעולם, והסכים להשתתף בוועידה רק כדי להתחמק מן הלחץ האמריקני, אך לא השכיל לראות את אשר ניבא הרבי, שבהמשך למו"מ זה יובילו מדינאים ישראליים חלשים ורופסים מדיניות של ויתורים ונסיגות, אותה כינה "התאבדות לדעת".

אמונה של תקווה

אך, בניגוד לחלק מחבריו-לדרך, יצחק שמיר אינו רואה-שחורות. הוא לא נפל בייאוש גם כאשר ראה כיצד ממשלות ישראל הנוכחיות רומסות ברגל גסה את כל מה שהאמין בו ונתן את חייו למענו. הוא התפלץ בראותו את יורשיו מחלקים פרסי-הצטיינות לאויבי ישראל, משפילים את קרן ישראל בנסיגות אומללות וחסרות-הגיון, והופכים את ארץ ישראל לבת-ערובה בידי ארגוני הטרור; אך לא איבד את אמונתו, אותה אמונה יהודית נצחית, שאיש אינו יכול לה. הוא המשיך להאמין בנצחיות עם-ישראל, תורתו וארצו.

והוא האמין בגאולה. הוא לא התבייש לסיים את נאומיו בהבעת תקווה ובטחון שגאולת ישראל, גאולה אמיתית ושלימה, בוא תבוא. שיום יבוא, בקרוב, ועם ישראל כולו ישכון לבטח בארצו. הוא האמין באמונה היהודית התמימה והזכה של "וגר זאב עם כבש", ו"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", האמין וייחל לכך בכל ליבו.

אנו תפילה, שיזכה לראות, מתוך בריאות איתנה בגופו וברוחו, ומתוך נחת מכל משפחתו היקרה, בהתגשמות אמונה זו, בגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

מתוך הספר 'כסלע איתן', על דמותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, שהופיע לקראת שבוע הספר.

ט' בסיון תשס"ח
שער הספר
שער הספר
 
הגב לכתבה

תגובות
6
1. אדם ראוי
יצחק שמיר היה ראוי יותר מכל ראשי הממשלה שהיו פה, וחבל על דאבדין וכו'
ט' בסיון תשס"ח
2. היכן ניתן להשיג את הספר?
הוא נשמע מרתק
ט' בסיון תשס"ח
3. לכתוב על שמיר חסיד
זה זילות המושג חסיד, בעצם המושג חסיד בחב"ד הזדלדל ונפתחת כאשר הוצמד לשר החינוך ונשיא המדינה מר שז"ר...
ט' בסיון תשס"ח
4. אויך מיר א חסיד............
הנני משתתף להתגובה של מספר 3 ובפרט שנודע לכל שמר שז"ר פעל הרבה בכליון הרוחני של מאות משפחות מעולי תימן רח"ל. ובכלל אני חושב שהסכמותיהם וכו' של מנהיגי הציונות הם זילזול עצום בכבודו של הרבי זי"ע, והם בגדר של "נעתרות עלי נשיקות רשע"
ט' בסיון תשס"ח
5. מיהו חסיד?
אתם קובעים אקסיומה שאסור לכתוב על שמיר חסיד, ולא הסברתם מדוע?
אם אדם שלאורך כל הדרך הפגין קו מסויים נאמן לדרכו של הרבי, בניגוד מוחלט לכל ראשי הממשלות שהיו כאן מאז ומעולם, אזי לכנותו בכינוי "חסיד" זהו זלזול בביטוי חסיד?
אולי "חסידים" שמתגוללים בהיכל יד אליהו יחד עם שחקנים שחורים, הם יותר "חסידים", או שמא "חסידים" שמזמן נטשו את דרך הרבי ועורכים ערבי דינרים לא צנועים ונעדרי כל זיק ותוכן חסידי, הם החסידים הגדולים?!
אתמהה!!
אנא הסבירו את עצמכם.
ט' בסיון תשס"ח
6. לתם ומיתמם בתגובה 5
שמיר הלך בדרכו של הרבי לא משום שהוא האמין בסגולתו של נשיא דורנו... אלא משום שמבחינה בטחונית לאומית או מה שתרצה, הוא סבר כמו הרבי. אולי גם הנוצרים הפונמטלסטים הדוגלים באף שעל גם הם חסידים? אדם שהוא מחלל שבת ואוכל לא כשר , הוא בודא ייהודי וישראל וחלק אלוה ממעל וכו' אבל בפועל הוא אינו חסיד. צריך עוד להסביר?

החולשה של חב"ד לחבק כל מי שחושב כמוה או זורק לה כמה עצמות של כבוד היא מבעיתה, שז"ר היה שר החינוך בתקופות הראשונות של המדינה עת העבירו לשמד עשרות אלפי ילדים וקעקעו את התורה מעולי המזרח, ואם גם הוא בכלל חסיד אז גם שמיר
ט' בסיון תשס"ח