חסיד עשה את דרכו לליובאוויטש, רגלי. תחנות רבות היו לו בדרך. באחת התחנות עצר החסיד להתפלל. כדרכו של חסיד, תפלתו הייתה במתינות ובנעימות. כאשר הוא בדרכו לרבי, וחשוב לו להכין את עצמו נכונה לקראת התראותו עם הרבי, ותפילתו הייתה מרוכזת עוד יותר, ומתוך דבקות יתר.
החסיד האריך כל כך בתפילתו, עד כי השיירה שעמה הוא הלך לליובאוויטש עזבה את המקום, והוא הפסיד את האפשרות להגיע לרבי.
ניחם החסיד את עצמו, ואמר 'הרי כל מטרת הנסיעה לרבי היא על מנת "עס זאל זיך דאווענען בעסער, – שאוכל להתפלל טוב יותר, ואת זה הרי השגתי כבר עכשיו'.
צו התייצבות
בזמננו, אינני בטוח, אם זו היא המטרה המוצהרת שלמענה אנו נוסעים לרבי. אך אין ספק כי כל אחד רואה תועלת אחרת בנסיעה לרבי. הנסיעה לרבי היא, אפוא, אמצעי למען מטרה נשגבה.
כל ההסברים הניתנים לנסיעת חסיד לרבי, תמציתם אחת: בשביל החסיד ולתועלתו. כל אחד רואה את ההתעלות האישית הרוחנית כתוצאה מנסיעה לרבי בצורה אחרת.
דברים אלו כנים בכל נסיעה לרבי – אם זה לחודש תשרי, או לכל תאריך אחר, כי אז הנסיעה היא אמצעי בלבד.
אבל שונה היא הנסיעה של חסיד לשבת מברכים כסלו - לכינוס השלוחים. ההגעה לרבי איננו בשביל עצמו, בשביל התייעלותו והשתלמותו. הנסיעה היא מטרה לכשעצמה – נטו.
מבלי לגרוע מחשיבות הנסיעה לחודש תשרי, הנסיעה לכינוס השלוחים יש בה פן אחר לגמרי.
ההתייצבות של שליח בחצרות הרבי לכינוס - היא תוצאה מאהבתו לרבי והתקשרותו אליו בכל ליבו, נפשו ומאודו. משום כך חשוב לו ויקר לו מאוד, יקר תפארתו גדולת הרבי הנחשפת בשעות אלו של הכינוס. וכיצד ייתכן שהוא לא יהיה שם בשעות היפות האלו.
ההזמנה שקיבלנו היא 'צו התייצבות' למצעד. זכות היא לנו שנבחרנו לצעוד במצעד הזה.
כפי שהחייל הפשוט הצועד בתהלוכה בין אלפי חיילים ברחובה של עיר, אינו חושב על תועלתו האישית. הרווח היחיד שהוא מפיק - הוא העונג הפנימי שהוא רווה מכך שכבודו וכוחו של המלך מתפרסם ומתחזק, ולו יש את הזכות לתרום למפגן הזה, בעצם נוכחותו.
כך, שליח מגיע לכינוס – נוסף לכך שבעצם ההשתתפות הוא ממלא אחר רצונו של הרבי - כי בכך הוא מוסיף בכבודו של הרבי. זהו מפגן הכוח והעוצמה של המלך וכבודו.
אהבת אמת טהורה
לידידיי השלוחים שנסעו לאחרונה לרבי, לחודש תשרי, והתרעננו וחזרו עם כוחות חדשים לקראת השנה הבאה עלינו לטובה, אליהם פנייתי.
נסיעתכם לרבי בוודאי הייתה חשובה לאין כל. שאבתם כוח בששון ממעיני הישועה, אך כל זה היה בשבילכם ולטובתכם. היו לכם בודאי מטרות ויעדים חשובים.
כעת, עם קבלת ההזמנה לכינוס השלוחים, הגיע הזמן לנסוע לרבי – נטו. ללא תועלת אישית. ללא חשבונות. בלי 'שופינג ליסט'!
האם היה עולה על דעתנו לא להשתתף בשמחת נישואי ילדינו, מעבר לים, רק משום שלפני חודש הייתי שם, או משום שכעת אני עסוק בפרויקט חדש שדורש ממני את מלוא תשומת-הלב, או משום שכעת מצבי הכלכלי לא מאפשר לי להגיע?
כינוס השלוחים הנו יום שמחתנו, יום גילוי אהבתנו לרבי (כנאמר בשיעור תניא היום, י"א מרחשוון, עת כתיבת מאמר זה), אשר השפעתו של הרבי בעת 'העלות ה' רוחו, ונשמתו אליו יאסוף', היא 'בכל אחד ואחד, כפי בחינת התקשרותו באמת, ואהבתו - אהבת אמת הטהורה, מקרב איש ולב עמוק'.
כלומר – לפי ערך האהבה וההתקשרות שלנו לרבי לאחר ההסתלקות, כך היא ההשפעה של הרבי אלינו.
אין לנו ביטוי גדול לאהבה זו מאשר ההשתתפות בחגיגה הגדולה של כינוס השלוחים. ואי אפשר שלא להיות שם.
אך אני הקטן רוצה להציג דילמה דומה (אך שונה) שקיימת אצל רבים מרבני אנ"ש שי': ""האם לנסוע ל'חג השבועות' (הידוע בכינוי "חג המצוו"ת) או ל'ג' תמוז'?".
את הדילמה הזו אי-אפשר לפתור על ידי הקבלה לדבריו הנבונים של הרב חיטריק אודות 'כינוס השלוחים': "מפגן הכוח והעוצמה של המלך וכבודו", והיא עדיין נותרת ניצבת ומהדהדת: 'חג שבועות' או 'ג' תמוז'?!
אז מה עושים?
מה הפשט "לאין כל"?
הרב יוסף יצחק הבלין מנהל מס' מוסדות (היכל מנחם העוסק בהפצת מעעינותיו של הרבי, סמינר מכון שושנה, מרכז חב"ד 770 בירושלים ועוד.
הרב אהרון דב הלפרין ושמואל ריבקין מגיעים בתפקיד עיתונאי לסקר את הכינוס.
אז מדוע צרות העין הזו?
2)כמו"כ, הנסיעה לתשרי היא בכלל "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" שזה שייך לכבוד רבו ולא לצרכו שלו.
3)חוץ מזה, קל מאוד להטיף שמוכרחים לנסוע בכל מחיר גם אם היית בתשרי, כאשר יש יכולת כספית ב"ה, אך רוב רובם של השלוחים אינם יכולים לנסוע בשתי הזדמנויות.