ב"ה יום שלישי, י"ב כסלו תשע"ט | 20.11.18
הרב רלב"ג עם הרבי
הרב רלב"ג עם הרבי
התנערי מעפר קומי

ואז זה קרה. הרב רלב"ג שב למקומו והרבי מיישיר מבט, כשחיוך רחב על שפתיו הק' וידו מונפת, כאומרת: "נו" (בנימין ליפקין, עלה במחשבה)
את הרב יהוסף רלב"ג ע"ה שיום פטירתו, כ"ז באייר, חל היום, לא הכרתי אישית. בזכרוני רק נחקקה תמונה אחת שניצבת לנגד עיניי כמו הייתה אך אתמול. תמונה בת שנייה אחת שבכל פעם שאני נזכר בה ומשחזר אותה לעצמי, התרגשות אוחזת בי.

זה היה בליל שמחת תורה בבית חיינו, המועד שבו באים לשיאם כל רגשות הקודש ושפע הגילויים של כל החודש השביעי. אחת ההקפות הוקדשה, בהוראת הרבי, לרבנים. כל הרבנים המצויים עתה בין האלפים הגודשים את בית המדרש כובדו ב'הקפה'.

עם תום ההקפה, בעוד הרבנים עושים דרכם למקומותיהם, ניצב הרבי על הבימה המוגבהת, בימה על גבי בימה. איש איש מהרבנים עולה על המדרגות הקדמיות המוליכות אל בימת הרבי ומהן יורד שוב אל המתחם שהוקצה עבורם. בין הבימה ובין הקרן הדרום-מזרחית של בית המדרש.

חשמל כמו אוחז אז בחללו של בית המדרש הגדוש בחומות אדם. שמחה בטהרתה בניצוחו של הרבי המעודד את השירה כשפניו הקדושות מביעות אורה וברכה. ובתווך, נערכים ל'הקפה' הבאה בעוד הרבנים שבים לדוכנם.

ואז זה קרה. הרב רלב"ג, שכל מי שאי פעם ראהו הבחין בסימן ההיכר האצילי שלו, הבא לידי ביטוי בארשת סדורה ובהילוך שקול ומדוד, שב למקומו והרבי מיישיר אליו מבט, כשחיוך רחב נח על שפתיו הקדושות וידו הקדושה מונפת בעוז, כאומרת: "נו". היה זה עידוד של שמחה שנועד לטלטל את האדם מהמדידות וההגבלות אל פרץ של שמחה.

כל מי שזכה לחזות בתנועה הזו, בידו הקדושה של הרבי, חש היטב את התמורה המיידית שהיא מחוללת. מכל מעמד ומצב שבו שרוי האדם, נזרק הוא באחת אל השמחה בשיאה.

*

מפעם לפעם, כשאותו מראה משובב נפש שב וניצת לנגד העיניים, ניתנת משוואה בין עידודיו הקדושים של הרבי בשנות האור. בעצם הווייתם, בתנועת התנופה שסימלה אותם, היו אלו אכן עידודים של ניתור. כמו הכריזה ידו הקדושה של הרבי לכל צופיה באותם רגעי קודש: התנערי מעפר קומי, ימין ושמאל תפרוצי.

כזו היא הגישה החסידית שהנחיל לנו הרבי בכל עת מצוא. גישה של אמונה בוטחת היוצאת לעולם הגדול, רווי הנסיונות המרים וההתמודדויות המעיקות, בגו זקוף, בהתייצבות טמירה ובקול רם ונישא המכריז: דידן נצח.

מכוח אותה גישה נגזרים גם ראשי התיבות שאותם מקפידים חסידים לציין לחודש זה, שאנו מצויים ביממותיו האחרונות: אני ה' רופאך. מראש, מלכתחילה, סרים כל המחלות. כי אני ה' רופאך.

בספרי 'שאמיל' תיארתי הזדמנות אחרת לה הייתי עד, בה שב על עצמו אותו קו, באופן בולט ומובהק. היה זה ברגע הקט שנוצר, עם תום תפילה ב-770, בין הכרזת הגבאי על מועד התפילה הבאה לתחילת השירה שתלווה את הרבי בצאתו. מישהו התרומם על ספסל והשמיע מחאה נמרצת כנגד עוול שהיה לאחרונה. בחלוף חצי דקה של דממת הפתעה, פצח הציבור בשירה.

עם תחילת השירה, ניכר היה במבטו של הרבי כאילו נתון הוא עוד במקרה המצער, ואז, באחת, הניף הרבי ידו בעוז לעידוד השירה והמשיך בהליכה נמרצת לעבר ארון הקודש והיציאה מבית המדרש.

כל מי שהתבונן אז בהנפת ידו הקדושה של הרבי ובהבעת פניו הקדושות, הבחין כי היה זה ביטול מוחלט של עגמת הנפש שלבטח טומנת בחובה ההודעה על מעשה שהצדיק מחאה. לשניות בודדות ראה כל הציבור את הרבי מתבשר על דבר-מה בלתי חיובי, כמו נתון בהרהור בו, ומיד מבטלו לטובת פרץ של עידוד הקהל כולו, מתוך שמחה אמיתית.

*

זוהי דרגה חדשה של הצו החסידי: טראכט גוט וועט זיין גוט.

אין כאן רק שלילה של היאוש ופסילתו על הסף. יש כאן העצמה של תחושת השמחה והביטחון לגבהי שיא.

לא עוד חשיבה חיובית בעוד הגוף כולו מתנהל כולו בכבדות כיאה לימים שגורלם לוט בערפל. לא עוד המיית תקווה בעוד העיניים עצומות, דומעות, מייחלות לבשורה טובה. לא עוד התנודדות בין תקווה לבין אמונה ניצחת. כל עצמותי תאמרנה שמחה בטהרתה.

כי זוהי דרכו של הרבי. במצוות השמחה קידם הרבי את מוראות המלחמות שהתרגשו ובאו על העם היושב בציון. בכוח השמחה ביטל הרבי שורה של צרות ויסורים על המוני בנים יחידים לאביהם שבשמים.

תנועת צדיק – כותב הרבי ב'היום יום' – ומכל שכן, ראייה או שמיעת קול, צריך לפעול שלא ישכח לעד.

אם תרצו, לפנינו עוד אפיק של התקשרות לרבי בימים אשר גלה משוש לבנו וניטל כבוד מבית חיינו. כי מלך פורץ גדר ושמחה אף היא פורצת את כל הגדרים.

זהו הלקח שבו אני נזכר מדי שנה בהגיע היום הזה.

כ"ז באייר תשס"ו