ב"ה יום חמישי, ט"ו תמוז תשע"ט | 18.07.19
להגיד שבחו של אהרן

יש פתגם עממי "אחרי מות קדושים אמור", אך אין צורך להדר בו. גם בחיים מותר לנהוג במינימום של כבוד זה בזה (בנימין ליפקין, עלה במחשבה)

משפט אחד של רש"י, מיקד את תשומת לבי אתמול (שני), בעת לימוד שיעור החומש היומי. המילים הללו של רש"י תופסות את העין שכן יש בהן אתנחתא ברורה, כמו הפסקה מדרך הפשט הזורם לכל אורך סדר העבודה של אהרן, הכהן הגדול, ביום הכיפורים. הארה שאינה מעניינה של הכרוניקה אשר שלטה בביאור במרוצת ל"ג הפסוקים שקדמו לפסוק המסיים את הפרק הראשון של הפרשה.

זה קורה בפירוש רש"י למילים המסיימות את פסוק ל"ד (ויקרא טז, כד): "ויעש כאשר ציווה ה' את משה": "כשהגיע יום הכיפורים, עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך".

אין זו הפעם היחידה בתורה בה מאיר רש"י במילות שבח אלו את פועלו של אהרן. גם במעשה המנורה הפותח את פרשת 'בהעלותך' (במדבר ח, ג) על המילים "ויעש כן אהרן", אומר רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

בשתי הפעמים מופיע אותו מוטיב. "להגיד שבחו של אהרן". בעוד  השבח הניתן במעשה המנורה מתמקד בעצם הביצוע המעשי של המצווה, ללא שינוי – בכל הקשור ללבישת בגדי הכהונה ביום הכיפורים, בפרשתנו, מילת השבח נוגעת לרובד המחשבה. אהרן, מעידה התורה (על-פי רש"י), לא עשה זאת לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך.

במבט ראשון, נראה השבח הזה, על שתי הזדמנויותיו, תמוה. מה מקום יש לשבח את הכהן הגדול מאחיו, אך ורק בשל קיום דבר ה' כהלכתו וללא 'פניות'?

שיחות קודש ודברי דרוש רבים נאמרו בדבר (בעיקר בפרשת 'בהעלותך'). לתשובה הנפוצה אף נהוג לצרף כהמחשה סיפור מופלא על רבי לוי יצחק מברדיטשוב. כידוע ליודעים.

אולם ברוח ימי ספירת העומר שבעיצומם אנו מצויים, ובהתבסס על שיטת הרבי בשיחות-קודשו בביאור פירוש רש"י על התורה ובכלל – דומה כי יד אחת קושרת בין שני מקרים אלו לבין דמותו של אהרן הכהן וכי דווקא בדברי השבח הללו גלום מסר מאלף.

*

על אהרן הכהן מקובל תמיד לצטט את דברי הלל בפרקי אבות (א, יב), המציין את עובדת היותו אוהב שלום ורודף שלום. תכונה זו חורגת, כך מסתבר, הרבה מעבר להיותו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. זהו המאפיין הבולט ביותר של אהרן מאז שדמותו נחשפת לראשונה על-ידי התורה.

מיד בפעם הראשונה בה נגלה ה' אל משה, בלבת אש מתוך הסנה, לאחר השליחות שמטיל עליו להביא את דברו אל פרעה ואל העם כולו, מביע משה חשש כי אחיו הבכור, אהרן, יקפיד על כך שדווקא הוא, הצעיר ממנו, עולה לגדולה. לנוכח החשש הטבעי הזה, מודיעו ה': "הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד, יד ובפירש"י).

אהרן אכן נפגש עם משה ויחדיו הם הולכים אל זקני בני ישראל ומהם אל פרעה. אהרן הוא הדובר של משה, כלפי העם וכלפי פרעה, אך לבו לא גבה ובהתבטלות מופלאה המוצאת את ביטויה לכל אורך הדרך, הוא משלים עם מעמדו אל מול תפקיד ההנהגה הניתן בידי אחיו הצעיר ממנו.

דווקא בזכות זאת (כעדות רש"י, שם) זוכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב. דווקא משום כך בוחרת התורה לומר את שבחו בשני רגעי שיא: האחד – תום עבודת היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, והשני – בעת הדלקת הבכורה של נרות המנורה.

בפרשתנו יש למילות השבח הללו משמעות מיוחדת. זוהי הפרשה הנקראת ונפתחת "אחרי מות שני בני אהרן".

שני בניו של אהרן, נדב ואביהוא, פורצים את חומת המידות שבה חונכו בידי אביהם, בהקריבם אש זרה, בפרץ של 'רצוא' שאינו יודע גבול. באותה שעה אומר לו משה לאהרן (רש"י ויקרא ט, י): אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

או-אז שוב מזדקרת תכונתו הבולטת של אהרן. וידום אהרן. גם אל נוכח השבר הגדול שפוקד אותו עם הסתלקות בניו. גם אל מול דברי נחמה ששומע מאחיו הצעיר שיש בהם גם דברי כיבושין, בהבהירם כי בניו, "גדולים ממני וממך", אהרן מגיב בדממת דומיה.

דווקא כאן, בפרשה שכל כולה נקראת ונאמרת, אחרי מות שני בני אהרן, מוצאת התורה את המקום והמועד להגיד בשבחו של אהרן. בלשונו הנפלאה של רש"י, מוטל הזרקור דווקא ללבישת הבגדים. אם בכל הליכותיו של אהרן שלטה ענוותנותו והתבטלותו כלפי משה, ניתן היה אולי לצפות כי בלובשו את בגדי הכהונה שבהם ובמרכזם עדי החושן, יתגנב שמץ של גאווה בלבו, שכן אותם עצמם קיבל כשכר הולם על התייצבותו לימין אחיו בלב שמח, כעדות התורה, אולם גם בעת הזאת, לא היה לובשם לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך.

גם בשעה שהיא המקור והשורש למראהו הנהדר של הכהן הגדול בצאתו בשלום מן הקודש, על פני כל הדורות – אין אהרן רואה בעיני רוחו את גדולתו שלו אלא הוא בבחינת מקיים גזירת המלך.

*

ויש רגע של ליקוי מאורות. בני ישראל רואים כי משה בושש לרדת מן ההר. העם נקהל על אהרן וקורא לו לקום ולעשות מעשה. אף כאן, כשאהרן אינו עומד בלחץ העם, ונוקט במעשה העגל הנושא את שמו ("העגל אשר עשה אהרן", שמות לב, לה) ואשר לא יסולח לו מפי הגבורה – שבה ומתעוררת מידתו של אהרן. וירא אהרן, מספרת התורה, ורש"י (שם לב, ה) בוחר לצטט, בין היתר, את דברי המדרש: "ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם".

*

אל מול סמל של פרגון, ענווה והתבטלות, מוצאים אנו את עצמנו בימים אלו בתוך תוכה של מערכה שכל כולה גאווה, יוהרה, התנשאות וזלזול. והזלזול המתנשא, הדחייה האוטומטית לכל מה שלא נראה או לא מוצא חן, באים מתוך איצטלא של קדושה. מתוך התקשרות טהורה כביכול, מתוך דבקות מזויפת בדברי הרבי ובמסגרת קנאות מתחסדת לכל דבר שבקדושה.

דווקא בימים שבהם מציין עם ישראל את מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, היה מן הראוי שיהיה מי שיביט על דמותו של אהרן וישאף לפחות להתקרב למשהו ממה שהיא מסמלת.

קריאת התיגר המתריסה כלפי כל מי שרק מעז לפצות פה בנוסח: "מי אתה שתקבע", כמוה כהכרזת ישות נוסח "אני ואפסי עוד" – ההפך הגמור והמוחלט מדמות המופת המוקרנת מאהרן הכהן, אשר הלל הזקן ציוונו להיות מתלמידיו.

בשולי הדברים, אין מנוס מלהחיל למפרע את הדברים גם על כל אלו שיודעים להסתתר מאחורי מסך אנונימיות, בהחילם על עצמם בהידור נמרץ את מארת "אשר מכה רעהו בסתר". בשילוב של בורות, סכלות ורשעות, יודעים המה – ויידעו מן הסתם גם בעקבות מאמר זה – להצליף ולהכות, פעם אחר פעם, בחסות מערכת התגובות המשוכללת של האתר הנכבד.

אמנם יש פתגם עממי לפיו, "אחרי מות קדושים אמור", אך אין צורך להדר בו. גם בחיים מותר, ואולי אף ראוי, לנהוג במינימום של כבוד זה בזה.

ד' באייר תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
4
1. להגיד שבחו של בנימין
הגולשים צמאים לדיבור חיובי, והוכחת זה עתה שכשם שכוחך בדברים קשים כגידים כך נאה דורש אתה בשפה ברורה ובנעימה רכה.

היה סמוך ובטוח שמערכת התגובות המשוכללת של האתר, תוכיח גם היא שכמים הפנים לפנים וכלב האדם לאדם כן התגובות האנונימיות והחתומות למאמרים ולהגיגים.

חזק וברוך! (בו' שרוקה ובו' חלומה...)
ה' באייר תשס"ו
2. לא מבין
על מה הוא מדבר? אפשר קצת הסבר.

הסבר אנומימי יתקבל בברכה....
ה' באייר תשס"ו
3. יד רוחצת יד.............................
שלום
שלום
שלום.
וביי ביי
ו' באייר תשס"ו
4. קשוט עצמך תחילה...
עיין ערך כנגד ארבע בנים...
ו' באייר תשס"ו