ב"ה מוצאי ש"ק, כ" תשרי תשפ" | 19.10.19
לא "יום השואה" ולא "הגבורה"

לא רבינו זי"ע ולא אף אחד מגדולי ישראל קראו להקדיש יום "לשואה" ולא ל"גבורה". הרב דרוקמן במאמר מיוחד ל'שטורעם' (עלה במחשבה)

לפעמים אני חושב, שהגיע הזמן להעביר קורסים ב"השקפה" (חרדית/חסידית) לצעירי הצאן שלנו.

במסגרות חבדיו"ת שונות אני נתקל בכתבות או/ו איזכורים המתקשרים בדרך זו או אחרת ל "יום השואה והגבורה" שחל היום כ"ז בניסן.

אז הבה ונעשה (בקצרה עכ"פ) סדר בענינים;

לא רבינו זי"ע ולא אף אחד מגדולי ישראל בדור האחרון קראו או צידדו להקדיש יום "לשואה" ולא ל"גבורה" (הרבי אף לא צידד בהוספת "קינות" בתשעה באב בנושא זה, שלא כדעת הגר"ש וואזנער שליט"א, האדמו"ר מבובוב זצ"ל ועוד).

ימי התעניות (יהפכו במהרה לימי ששון ושמחה) ובראשם יום חורבן בתי המקדש "תשעה באב" הינם ההזדמנות הנאותה תוך כדי אמירת הפיוטים והקינות הקיימים ואשר חוברו ע"י הקדמונים - להיזכר וליחד את המחשבה עם כל צרות ישראל שיותר לא יהיו, מה גם שמידי שבת אנו מזכירים בתפילת "אב הרחמים" את "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם".

הרבנות הראשית לישראל, מאידך, קבעה אם יום "עשרה בטבת" כ"יום הקדיש הכללי", לאמור, שיום זה מיוחד לאמירת קדיש לעי"נ קדושי השואה הי"ד שיום פטירתם לא נודע (וגם זה לא אומץ ע"י החרדים לדבר ה', אלא כל אחד קבע לעצמו באופן אישי את יום היא"צ של קרובו/יקירו שניספה בשואה, בדרך כלל, באם זה אפשרי,  בסמיכות ליום הפטירה המשוער).

למי שלא יודע, אחרי השואה, קמו שרידי שואה "רישמיים", אנשי שמאל ידועים (ממפלגות מפ"ם אנשי ה"שומר הצעיר")  שמרכזם היה בקבוץ לוחמי הגיטאות שבצפון. אלה עסקו בתיעוד השואה תוך כדי מחיקת כמעט כל זכר למסירות נפשם של יהודים שומרי תומ"צ ובתוכם גדולי עולם שנרצחו  בעקידה (כמשקל נגד למשכתבי הסטוריה אלה, קם הסופר המהולל ר' משה פראגר ז"ל וכתב כמה ספרים מרתיתים המתארים חיי טוהר וקדושה של יהודים באותו גיא צלמות, וכמו"כ הוקם ביוזמתו "גנזך קדוש השם" בבני ברק ועוד. אגב, לפי מה ששמעתי, גם במוזיאון "יד ושם" בירושלים איזכורם של גדולי ישראל שנרצחו בשואה שואף לאפס).

חוגים שמאלנים אלה הכריזו על יום כ"ז בניסן - יום פרוץ מרד גיטו וורשא כ"יום השואה והגבורה". בכך הם השיגו מטרה כפולה:
קודם כל הם הנציחו את חבריהם חברי ה"שומר הצעיר" שהיו מן הלוחמים בגיטו וורשא.

דבר נוסף: בהבלטת "הגבורה" הם יצרו בכך אנטי תיזה ל"הליכה כצאן לטבח" כביכול שהם ייחסו ליהודים חרדים שנספו עקדה"ש.

מיותר לציין, את העיוות והסילוף שבדברים, וכבר הרבה קולמוסים נשתברו על זה.

באותו ענין יש להזכיר כי ההילה סביב "מרד גיטו וורשא" קצת נסדקת לאחרונה ע"י חוקרים אובייקטיביים של אותה תקופה מרה ונמהרה,  לאחר שלאור מחקרם עולה, כי "המרד" הנזכר אך סיכן חיי יהודים אחרים, ואכמ"ל.

בכל מקרה, שלומי אמוני ישראל סלדו כמובן מאיזכור השואה בהקשר עם גבורה פיזית נוסח שמאלני קבוץ "לוחמי הגיטאות", ומה גם שהיום נקבע לכ"ז בניסן, והרי עפ"י ההלכה בחודש ניסן לא מעוררים בכיה וקינה ע"י הספדים ואזכרות. אגב, גם הרבנות הראשית לישראל לא אימצה כמובן את היום הזה.

כמובן, על מנת לא לעורר איבה ובכדי למנוע חילול ה,' אין זה מן התבונה לפגוע ברגשות ולערוך פרובוקציות (כמו אי עמידה בפרהסיה בזמן הצפירה). למען הגילוי הנאות, גם אני במסגרת תפקידי משתתף בעירי קרית מוצקין באירועים אלה, ואף נושא דברים, ברם, מכאן ועד איזכור היום בהבלטה באתר חבד"י - המרחק הוא רב לענ"ד.

ויה"ר שבמהרה ניגאל ע"י גואל צדק ויתקיים בנו: "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".

כ"ז בניסן תשס"ו
הרב דוד דרוקמן
הרב דוד דרוקמן | צילום: ישראל ברדוגו
 
הגב לכתבה

תגובות
10
1. לא רק לא צידד - הרבי התנגד
העיקר חסר מהספר חשוב להדגיש לא רק שהרבי לא צידד אלא התנגד בפומבי ובשטורעם לקביעת יום השואה לחודש ניסן ויצא בחריפות נגד זה לכן פלא ותמהון הכי גדול לאתרים החבד"יים שעושים טראסק מיום השואה
כ"ז בניסן תשס"ו
2. מסכים עם הרב דרוקמן
יישר כח הרב דרוקמן - גם אני עמדתי משתומם לראות אך שאתרי חב"ד עוסקים "מ'קאכט זעך" ביום השואה בכ"ז ניסן, תאריך שהרבי - מיוסד עפ"י שו"ע - שלל לגמרי לציין את יום השואה בחודש ניסן.
כ"ז בניסן תשס"ו
3. התיחסות שטורעם ליום השואה
שטורעם לא התייחס ליום השואה, ולא עשה לוגו מיוחד "יום השואה", בכל הכתבות שלו.
מה שכן הובאו כתבות הקשורות לשואה, ומה הפסול בכך? העניין הוא לא לציין או "לחגוג" יום זה, אבל מה הבעיה לכתוב אודות התייחסותיו של הרבי בכגון דא?
כ"ז בניסן תשס"ו
4. למה לא
אנחנו לא היינו קובעים אבל אם היהודים קבעו את היום הזה מה הבעיה אנחנו יכולים להוסיף בלימוד משניות או משהו אחר לעילוי נשמת הנרצחים
הרב דרוקמן למה כל דבר להיות קיצוני
כ"ז בניסן תשס"ו
5. לגבי עשרה בטבת
גם הרבנות הראשית כשקבעה את עשרה בטבת, לא קבעה אותו לכאלו שיודעים את יום השנה להוריהם, בדיוק או בערך (כמו שהזכרת בכתבה), אלא לכאלו שלא יודעים כלל(!) ואף לא בקירוב את תאריך פטירת שארי בשרם. להם נקבע יום עשרה בטבת (אליבא דשאר בשרך הרב חיים דרוקמן, זה אף נקבע טרם קום המדינה ע"י הרבנים הראשיים בשנים שבין השואה לבין הקמת המדינה)
כ"ז בניסן תשס"ו
6. תגובה ל 4
אתה שואל "למה לא".

תקרא את המאמר פעם נוסםת ותבין "למה לא".

"למה להיות קיצוני"

מבלי להיכנס להגדרות "מהו קיצוני" - הרבי זי"ע וכל גדולי ישראל היו מאד "קיצוניים" בגישתם לא להוסיף "מועדים" (ציוניים) ותפילות וכו' (הרבי התנגד אפילו ל"הלל" בלי ברכה ב"יום ירושלים").

מה גם, שהרב דרוקמן מעיד על עצמו שהוא משתתף בטקסים של "יום השואה"

הלזה "קיצוני" יקרא?
כ"ח בניסן תשס"ו
7. למגיב מספר 5-


תקרא שוב את המאמר של הרב דרוקמן, ותיווכח שאין שום סתירה בין מה שכתבת למה שכתוב במאמר.

כ"ח בניסן תשס"ו
8. באותו נושא: כדאי להיכנס ללינק הבא:
כ"ח בניסן תשס"ו
9. agav
ג' באייר תשס"ו
10. עוד סממן התבדלותי
אם גדולי ישראל דהיום היו בזמן נס חנוכה, גם הם לא היו מציינים את גבורת המכבים. הסיבה שגדולי ישראל התנגדו לציון יום השואה והגבורה היא כפולה:

א' בגלל שהם מנסים להרחיק עצמם מהשואה. השואה הלא מהווה קושיא עצומה על אורך חייהם: האיך יתכן שהשואה קרתה? האיך יתכן שהקב"ה הרשה ששואה תקרה? גם הרעבע כתב שהשואה היא למעלה מטו"ד. בשכל אנוש אין זה נתפס. לכן, גדולי ישראל דאגו להדחיק את זכר השואה עד כמה שניתן. יום השואה (והגבורה) רק מזכיר את זוועות השואה מידי שנה, ושוב ושוב מזכיר את הקושיא העצומה שהשואה מעוררת. לכן העדיפו שלא יהיה שום איזכור או הכרה חרדית בנושא כאוב זה.

ב' ביהדות באופן כללי גבורה פיזית נתפסת כדבר נמוך (לא נאמר "איזהו גיבור - הכובש את אחרים"), בפרט ביהדות הגולה שהתקיימה ללא אוטונומיה, ללא מדינה, ללא צורך בצבא וכו'. בזמנים בהם היהודים שלטו בארצם, בתקופת הנביאים, ואף בתקופת החשמונאים, גבורה פיזית היתה ערך חשוב, כי היה חשוב להגן פיזית על הארץ. אבל ב1800 שנות גלות היהודים הסתדרו מבלי לוחמה פיזית. לכן גם, למרות שברמב"ם מפורש כי היות הגוף בריא מדרכי [עבודת] ה', היהודי הגלותי לא התעסק בספורט. לעומת זאת, הציונות, עקב תשוקתה לבנות בית יהודי, היתה חייבת להפוך "גבורה" ו"חוזק פיזי" לערכים חשובים, כי ערכים אלו שימשו בבנין המדינה. לכן מציינים את יום הגבורה, כי גבורה היא דבר חשוב. מאחר שהציונות ז"ל איימה על היהדות החרדית, כל דבר שהיה בו ריח ציונות נדחה בשתי ידים ע"י הרבנים. מסיבה זו, גם לא לומדים תנ"ך בישיבות הק'. כי זה נתפס כענין "ציוני", וממילא יש לדחותו. האבסורד בזה ברור לעיל כל, אבל ההאחזות במה שנתפס כיהדות (כלומר, היהדות שהתפתחה בגלות), ותחושת האיום ממה שנתפס כציוני (גם אם הוא בעצם תואם את רוח חז"ל ועוד קודם), חשוב יותר.


י"ח בטבת תשס"ז