ב"ה יום שני, כ" חשוון תשפ" | 18.11.19
חג אינו חינגה

מאמר זה של הרב טוביה בלוי הופץ בשנות ה-60 בין מנהלי בתי הספר של משרד החינוך, לקראת פורים, בהתאם להוראת הרבי (עלה במחשבה)

המאמר דלהלן פרי עטו של הגה"ח הרב טוביה בלוי שליט"א הופץ בשנות השישים בין מנהלי בתי הספר של משרד החינוך, ברחבי הארץ, בהתאם לבקשת הרבי - להחדיר בין התלמידים של בתי הספר את קיום המצוות המעשיות ותחילתן וחינוכן לקיום מצוות הפורים משלוח מנות ומתנות לאביונים, המאמר עורר בשעתו הדים נרחבים והעיתונות הגיבה על כך. המאמר נתגלה לאחרונה והוא מוגש לקוראי 'שטורעם'.

משלוח מנות ומתנות לאביונים

חג הפורים זכה להיקלט יפה יפה בהווי הישראלי. מנהגיו המסורתיים שמדור דור הפכו ברובם, למנהגי הצבוריות הישראלית לכל שכבותיה. בולטים ביחוד הילדים ובני הנוער בקיימם את מצוות "משתה ושמחה", בהתלהבות ובמלוא ההידור.

אלא שמכל מצוות הפורים הוזנחו, משום מה, שתי מצוות, אשר מבחינה רעיונית מהוות דווקא הן את סמל השמחה היהודית, והן: משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

ידועים, ומאלפים מאד, דברי הרמב"ם ב"הלכות יום טוב": "חייב אדם להיות בהם (=בחגים) שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו... כל אחד כראוי לו. כיצד?

הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים - קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו... וכשהוא אוכל ושותה - חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו".

דברים אלה - האמורים לגבי כל חגי ישראל - מבטאים את גישתה המקורית של היהדות למושג : שמחה.

ואכן, מסורת העם, לדורותיו ולתפוצותיו, הטתה אזן לקול המוסר היהודי בפרשו את משמעותה של השמחה. יחד עם העליצות הטבעית מלאת החן ששלטה ברחוב היהודי בכל חג וחג (בהתאם למנהגיו המיוחדים) - נוצרה אוירת האחוה ואיחוד הלבבות. לא תתואר חגיגיות יהודית - ללא הבעות לבביות של רגשי אחוה והזדהות בין איש לרעהו. בשמחה הפרטית (נישואין, ברית מילה וכו') כבשמחה הצבורית - תפסה את המקום החשוב ביותר: הרגשת הזולת.

סופר כי ינסה לתאר הוי יהודי של מועד ושל שמחה - לא יוכל בשום פנים לפסוח על ביטויי הלבביות של אדם כלפי חברו, ובמיוחד כלפי העני.

ודוקא בחגיגיות ההמונית של עמנו על אדמתו הוא ובצל דגל עצמאותו המדינית - נעדר מוטיב יסודי זה!

צא וראה את הישראלי בשמחתו, ואפילו בשמחתו המסורתית - בה לא נעדר שום תפריט מאכל אשר היה נהוג בגולה לכל חג וחג. עמוד וחפש את האחוה, את הרגש הלבבי כלפי הזולת. ספק אם תמצא "בבואה דבבואה" של סממנים בריאים אלו.

עם תחילת מימוש הנטיה בין הוגי הדעות בשטח החינוך להחדיר בנוער שלנו יותר ויותר מן התוכן ומן הוי של מסורת עמנו - הגיעה השעה גם לעשות לתיקון ההזנחה האמורה.

ידע הנוער שלנו - שמחה יהודית מקורית מה היא. יבין ויכיר כי שמחה אינה התפרקות וכי חג אינו חינגה.

על אלו שבידיהם הופקד חינוכו של הנוער בישראל - לקחת יוזמה ולנצל את ההזדמנות חג הפורים ושמחתו הבלתי מוגבלת ("עד דלא ידע"), לשם העמדת הנוער על משמעותה האמיתית של שמחת אמת.

הדרך לכך היא פשוטה ביותר: יש לכוון את הילדים לקיום המצוות של "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", לפי תדריכי ההלכה היהודית, "חייב אדם לשלוח שני מיני אוכלים לחברו.. שתי מתנות לאיש אחד. וחייב לחלק לעניים.., שני עניים, נותן לכל אחד מתנה אחת.. שתי מתנות לשני עניים".

קיום מדויק של הלכה זו, יטע בלב הילד הרגשה חגיגית אמיתית. על תוצאותיו של קיום הלכה זו מבחינה חינוכית - אשאיר את המחשבה למחנך. לא לי להרחיב את הדבור על כך,

כי כל העוסק בחינוך יכול לתאר לעצמו את ההשפעה המבורכת של פעולה כזו על נפש הילד. רק על הצד של שלמות החגיגיות, שתורמת פעולה כזו, רציתי לעמוד במסגרת זו.

תורת החסידות מסבירה כי כשם שבחיי הגוף, לפי טבע הבריאה, הרי כל הדרוש לאדם יותר - ניתן לו להשיג ביתר קלות, כך גם בחיי הנפש: כל מצוה שחשיבותה גדולה יותר - קלה יותר.

מה קלה ונוחה היא מצות הפורים: שתי אגורות לשני עניים, ושתי מתנות מאכל קלות לאדם אחד, וכבר קוימה המצוה כתיקונה!

ההלכה היהודית דאגה גם למי שאין לו שתי מנות (למרות שגם בסוכריה וחתיכת ופלה אפשר לצאת ידי חובה!): "מחליף עם חברו. זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו".

יתכן, איפוא, לארגן את "משלוח המנות" בחברות הנוער בצורה של החלפת מנות.

מפלאי ההלכה: מצד אחד - "וכל המרבה לשלוח לריעים משובח" או - "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים... שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים", ומצד שני - בהשקעה של אגודות מספר אפשר לקיים המצוה כהלכתה.

דומה שכל מחנך ישמח לקראת הזדמנות חינוכית נדירה זו של שילוב רגשי אהבת הזולת עם השמחה העצמית, ודוקא לפי פרטי ההלכה המקורית.

י' באדר תשס"ו