ב"ה יום רביעי, ח' אלול תשע"ד | 03.09.14
אוזן אחות ונפש תאומה

"וכבר אני תרה אחריה בדמיון. מנסה לדבוק בה, באישה הנדירה הזו טרם אשוב אל בנותיה הכמהות לדעת. השליחה חני ליפשיץ כותבת ל'שטורעם'


מאת חני ליפשיץ, נפאל

מפגש בין שני מחוגי השעון מורים על שעת חצות. שקט מבורך עוטף את עמק קטמנדו, מאפשר ללב להיפתח ולנפש לדבר.

"אבל .. איך היא יכלה"? שואלת אותי יפית בשיחת בנות אופינית לשעות אלו על הספה בסלון ביתי אל מול התנור החם . "איך היא היתה מסוגלת לראות את אחותה נישאת לאיש המיועד לה"??

"ועוד למסור לה את הסימנים"?!?! ממשיכה תמר "איך מגיעים לעוצמה כזו של ויתור וביטול עצמי"??!! שואלות אותי עיניה.

"היתי כל כך רוצה לדעת איזו מן אישה היתה רחל .." אומרת סיגל מהורהרת.

וכבר אני תרה אחריה בדמיון. בוקעת מגבלות מקום וזמן. מנסה לדבוק בה, באישה הנדירה הזו ולו לרגע קט טרם אשוב אל בנותיה הכמהות לדעת, ולא יודעות עד כמה...

*

הלמות התופים הולמים בה בקצב מהיר ללא רחם. מזמורי השירה וקולות ההילולה הרמים פוצעים את ליבה שותת הדם. היא אוספת את רגליה אל חיקה ומכנסת עצמה בפינת האוהל. עיניה היפות עצומות בכאב כשהיא ממלמלת לעצמה "לא לשמוע.. לא לראות ..לחדול מלהרגיש ולו לשעה אחת". מעליה שמיים זרועי כוכבים. הסהר מביט עליה בחמלה, נושך שפתיים בכאב.

כוכב נופל היישר את פתח האוהל סמוך לשמלתה השחורה "אני איתך עכשיו" הוא כמו לוחש לה "כמוני, הבריאה כולה!". גדי קטן שעלה מן הואדי צולע באיטיות את דרכו אליה מיישיר אליה מבט רב משמעות כאומר " כן, גם אני אבוד כרגע אבל דעי לך רחל, האצילה בנשים , כי טרם  נולדה האבידה אשר לא נמצאה לבסוף..עוד ימצאו אותך רחל ויקשרו כתרים לטוב ליבך . כל הבריות כולם עוד יכספו אלייך".

היא פותחת עין ירוקה כדי סדק, רק כדי לראות את אביה לבן מניח יד חסונה ומיובלת על כתפי ארוסה ואת חיוכו הטוב והתמים של יעקב, משיב לו כתגובה. את פניה המכוסות של לאה נבצר ממנה לראות אך נהרת האושר הנסוכה תחת ההינומה שולחת גלים של חום היישר אל תוך ליבה.

"את בטוחה"?! היא עוד זוכרת את עיניה הרכות של אחותה הגדולה נפקחות מולה בתדהמה באותו הבוקר.

שמש חורפית חדרה אז מבין חרכי האוהל. מבריחה את את עקבות הגשם והבוץ, לוטפת בקרניה שדות ירוקים מנומנמים  ומעירה יבולים מפיהוקם.

"יעקב מגיע לך. לא עשיו", היא לחשה אז ללאה.

מנסה להשקיט את הלמות ליבה המשתולל. שלא יסגירו אותן הלמות את הרעש הפנימי שבתוכה.

חלילה לא לספר לה, לאחות הטובה ורכת המבט את שתבע ממנה לבן אביהם. כיצד זה בא אליה אתמול כשהוא מתנדנד על רגליו, ריח שיכר חריף עולה מפיו ודרש ממנה את המשך עבודתו של יעקב עוד לפחות שבע שנים.

"את הגדולה. הטובה. את שתמכת בי כל חיי והתאמת צעדך הבוטח לצעדי הקטנים. שלך הוא יעקב!", היא מיצבת את קולה.

קשה לה ללאה להשיב. קרב קשה ועקוב מדם התחולל אז בתוכה פנימה. היא אינה בטוחה כיצד עליה לנהוג. כף ידה הקטנה של רחל בתוך ידה "הביטי עלי לאה" מבקשת רחל "הנה לך שלושה סימנים שיבטיחו לך את יעקב" היא מקרבת את פיה את אוזנה לבל יפלו הסימנים על אזניים ערלות. רק על אוזנה שלה. אוזן אחות ונפש תאומה.

רחל עוד זוכרת כיצד נפלה אחותה על כתפיה הצרות הניחה ראשה הגדול בחיקה ויבבה בבכי מבולבל עוד שעות ארוכות.

וכעת חשוך וקר בתוך האוהל ובחוץ קולות שחוק ומשתה.

אך לפני שעות אחדות היא סיעה לאחותה להתקין את השמלה הלבנה ולמשוך את פניה בפוך ובצבע. שנים שלא ראתה את לאה מאושרת כל כך. חיוכה הנדיר שהאיר את התכלת דבק גם באנשי חרן שהילכו אותו היום כשבת- שחוק מרחפת על שפתם, מבלי להבין מה זה היה להם.

היא מטלטלת ראשה מצד לצד כדי לדחוק את הזכרונות הטובים ההם שצפים בה ללא הרף. את הפעם הראשונה בה פגשה ביעקב על שפת הבאר הסתומה. מגולל את הסלע בידו השמאלית כמו היה זה פקק נאד מים. את הטיית הכדים אל עבר הגמלים להרוות צמאונם במיים, כמה חמלה היתה בתנועה הזו שלו. כיצד חיכה עד שאחרון האנשים יטב ליבו במשקה ורק לאחר מכן היטה את הכד אל פיו. ואת קול בכיו הרם והנרגש עת פגש את בת דודו, בכי שחדר אל נשמתה הקטנה באחת.

שבע שנים שהיא מתעוררת לקול הלמות המעדר באדמת הטרשים של אביה. שבע שנים שעבד יעקב עבורה והיו בעיניו כימים אחדים והנה היא, מוותרת ללאה אחותה מוסרת לה את הסימנים ומבטלת עצמה, את השנים הימים והלילות כליל. הכל שווה לה רק בכדי  שלא יבוזו לה לאחותה הגדולה. שלא יזלגו הדמעות המרות הללו על הלחיים שוב ושוב.

היא עוד לא משערת לעצמה כרגע, שעה שזרועותיה הרועדות חובקות את ראשה שם בחושך, שהויתור הנדיר והמיוחד הזה שקיבלה במתנה ודפק על שערי ליבה עוד ילך איתה לאורך כל הדרך, שמסכת החיים שלה, של רחל השזורה פסים של עצב וכאב עוד תבקע רקיעים.

לא המשפחה היא שתשבור אותה, לא ההמתנה הארוכה לנישואין, לא הציפיה מורטת העצבים לילדים, לא הנדודים... היא תישאר גיבורה, חזקה, קשובה, סבלנית, ארוכת רוח, כמו אמא אמיתית. כי ישנן שתי דרכים לקבל את הסבל. הראשונה מורידה אותך לתוך ביצה של מרירות, והשניה מעלה אותך לגבהים של קבלה, אמונה ואהבה.

היא תיקבר על אם הדרך. חלקת קבר מפוארת לא תעטוף את גופה אבל בניה עוד יבואו מרחוק ומקרוב לא רק כדי לשפוך את הלב. הם יבואו כדי לקבל כוח.

הם ידעו שאמא-רחל עברה ייסורים, ממש כמו שעוברים עליהם, ובכל זאת נשארה באמונתה, בשיעור הקומה שלה ובמורשת שהשאירה לדורות. והם ירצו גם קצת אמונה, קצת כוח, קצת השגה במה שייסורים מסוגלים להעניק, לא רק לקחת.

הלמות התופים הולמים בה בקצב מהיר ללא רחם. מזמורי השירה וקולות ההילולה הרמים פוצעים את ליבה שותת הדם. כן, היא עוד לא יודעת את שאנחנו כבר יודעים.

שאמא רחל יש רק אחת...

י"א בכסלו תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
5
1. גם את אישה נדירה חני.
הרגישות שבה את כותבת מעידה על נפש מיוחדת מאוד.
כמו תמיד זה מרגש ופורט על נימי הלב.

את חייבת לעשות משהו עם הכשרון הזה שלך ולשמש שופר לליובאוויטש בבמות תקשורת לא חב"דיות!!
י"ב בכסלו תשס"ז
2. חני את אישיות מיוחדת
חני אני כל פעם מחדש מחכה לכתבות שלך ומתרגשת מחדש.... את אישיות מדהימה!!! אין לי מילים!!!!!
י"ב בכסלו תשס"ז
3. חני את מעלה את קרנה של חב"ד
חני, תהיי בטוחה. הרבה גאה בך!!!!
י"ב בכסלו תשס"ז
4. כל התגובות הן רק מקצת שבחה..
היתי בנפאל חצי שליחה חצי מטיילת..
השתוממתי יום יום שעה שעה על דרך ההתנהלות של חני מול אנשים ובעיקר מול הבנות .מעולם לא שמעתי ממנה מילה אחת רעה על אף אחת ואף תלונה על הקושי בתפקיד. רק להיפך!!
חיוך תמידי על הפנים והכל בנועם ובחן. פשוט לראות לחקות.
מאז אני מעריצה שלך חני!!!
י"ב בכסלו תשס"ז
5. נתת לנו לחיות אותה!
חני הרבה פעמים שרוצים שילדים יבינו משהו ממחישים להם בשפה שלהם סיפור,הצגה וכדו. זה מה שעשית נתת לי להרגיש המחשת לי מי זו אמא שלנו. תמיד מספרים צאת הסיפור נו אז היא ויתרה היא מיוחדת הבנו אבל מה כ"כ מיוחד? נתת לי להרגיש את הקשר את הרצון להתקשר איתה ריגשת אותי מאד.אם היה עוד דברים בסגנון על דמויות נוספות זה היה ממש עוזר לי להרגיש ולחיות מי הם האנשים האלה.
י' בטבת תשס"ז