מאת חני ליפשיץ, נפאל

יושבים ביחד על הדשא הרטוב מטל נדיב של בוקר. אגלי השחרית השקופים נמסים בין האצבעות, מבטלים עצמם מרצון וצורה.

משהו דומה קורה לקבוצה המיוחדת הזו שהתגבשה לה בכפר הנופש דוליקל על רכס הרי ההימלאיה. גופים נמסים ונשמות נהפכות לאחד. דומה כי אין יום ואין לילה. מחוגים נושקים זה לזה באחווה נדירה.

רק אתמול עוד היטלטלנו כולנו באוטובוס העולה מעלה מעלה ברכס ההרים.

בחוץ, צמיגים מותירים סימנים על הכביש החלקלק ובפנים, החברים מחזיקים בידם את התוכניה בה מפורטים הנושאים שהם עומדים להתעמק בהם בימים הבאים. יהדות, חסידות, קבלה ועוד טעימות מכאן ומכאן.

"מעולם לא חשבתי שאמצע את עצמי בדרך לסמינר יהדות" אומר לנו תומר מהורהר. ומביט מבעד לחלון האוטובוס באופק הפתוח.

"משהו באוירה הביתית שיש בבית חב"ד והאהבה המיוחדת הזו שגורמת לך להרגיש כמו בן אהוב, לא נותנת לך מנוח" מסביר לנו זיו, "מהרגע שנכנסתי למקום הזה ידעתי שאני חייב להכיר ולהבין הרבה יותר טוב את השורשים האבודים שלי".

"יש איזו מין תחושה כזו באויר כאילו מצאת משהו יקר מכדי להניח לו "מסבירה לי שיר מאוחר יותר במרפסת הפתוחה לאחר יום שלם של שיחות ולימוד מעמיק עם הרב חזקי. הכוכבים הזהובים שמעלינו מרכינים ראשם מקשיבים. פני הירח החשופות מזכירים לי לרגע את פניהם של חברי הקבוצה הנחשפים לעולם מוכר- לא מוכר. עיניהם טהורות. מבקשות לדעת.

"עבורי זהו משהו שחיפשתי כל חיי" היא ממשיכה ונהרה של אושר על פניה. גם על פני.

אט אט עולה לה השמש בינות להרים. נאבקת בקורי השינה ומתנערת בחן מעקבות הלילה. מפלסת דרכה למעלה. צולחת בדקות ספורות את הדרך אודותיה אנו חולמים חיים שלמים.

רעש שקשוק הסירים עולה מן הבנין אותו אנו שוכרים לימי הסדנא. קול חיתוך הירקות ופתיחתן של קופסאות שימורים ממלא את החלל. גם בלהכין אוכל ביחד יש ערך מוסף. צלילי גיטרה שקטים, חודרים ללב נשמעים ברקע.

רחש ציוץ הציפורים מלווה את קולותיהם החרישים של מתפללי תפילת השחר. יש עוד משהו בוסרי בתנועותיהם מהסס משהו אך בה במידה נחוש. רצועות שחורות נכרכות על זרוע וכתר תפילין של ראש כמו מגביה קומתם.

קול צלצולו של הטלפון מנסר את האויר. אמא של אגם מבקשת לדבר איתה דחוף ואני שיושבת מרחק לא רב משם שומעת אותה צועקת בצידו השני של הקו "תגידי לי, את השתגעת"???? קולה חרד וכועס. "אני מחפשת אותך כבר יומיים בכל מקום. כעת אמרו לי בבית חב"ד שאת בסמינר יהדות. מה יש לך לחפש שם?????", אגם מעבירה את השפורפרת מצד אל צד ומביטה בי בפנים נבוכות. אני מתרחקת משם אך היא מסמנת לי בידיה להישאר.

"מה רע לך אצלינו שאת מנסה לחזור בתשובה"?? ממשיכה האם וקולה נסדק. שקט מתוח באויר.

"אמא" משיבה אגם וקולה הולך ומתיצב ממילה למילה, "זה לא שרע לי אצליכם חלילה, זה רק שטוב לי כל כך כאן. אני לא חוזרת בתשובה רק שואלת שאלות שמעולם לא ידעתי לשאול ועוד יותר לא ידעתי שהתשובות עליהן קסומות כל כך".

והיא ממשיכה ומספרת לה על מה שלמדה היום. על כך ששתיהן חוליה בשרשרת הצבעונית של העם היהודי הנמשכת כבר מאברהם אבינו. על מהותו של העם העתיק. העם הנבחר.

הן ממשיכות לדבר. הבת מסבירה. האם מקשיבה. כעת הן פנינים במחרוזת. מאוחדות בקשר הדוק.

בחוץ מתפזרים העננים האפורים בין שמי התכלת ומפנים את מקומם לפסגות ההרים הלבנות.

דומה ברגע זה כי בכל העולם צובע הלבן את האופק.