ב"ה ערב ש"ק, ז' תשרי תשפ"א | 25.09.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ג אדר תשס"ח
הגאון הרוגצ'ובי: פטירתו והלווייתו בראי העתונות היהודית

 

פטירתו של הגאון הרוגצ'ובי והלווייתו, בעיני העיתונות היהודית

 

לפנינו דברים שנתפרסמו בשני העיתונים היהודיים הגדולים ביותר בימים ההם, "דער מאמענט" ו"היינט", שניהם וורשאיים.

כמובן שאין אנו אחראים לאי-הדיוקים בביוגרפיה של הגאון, וגם לא לסתירות המרובות, המצויות כמעט בכל פרט ופרט. סביר שחלק משינויי הגירסאות קשור, כנראה, לפוליטיקה הפנימית של יהודי וורשה, כשכל עיתון מייצג צד אחר.

יש לזכור כי בעולם התורה היה שמו של הגאון הרוגצ'ובי ידוע לכל, אבל היו באירופה גם מליוני יהודים שלא שמעו את שמו מעולם; לפיכך יכול היה העתונאי ע.ק. (ראה להלן) לכתוב את דבריו הבאים:

"..רק פטירתו הביאה אותו לשעה, לשעה קלה בלבד, אל הבימה הגלויה, ונתנה אותו לשיחה בפי היהודים הפשוטים ברחוב העיר. רק עם פטירתו נזכרים לרגע, שהיה בקרבנו גאון, ענק הרוח, שבחייו לא העניקו לו תשומת לב.. כי הוא היה כולו רוחניות.. לפיכך יכול היה לשבת במקום נידח, שכוח מעמו...

"רק עם פטירתו, רק כשדמותו הפלאית נעלמת מאתנו לעולמים, על מראהו הזך כבדולח ושערו הפזור, רק כשעיניו הגדולות נעצמות עיניים אלו שכמעט אינן גשמיות אלא רוחניות לחלוטין מביטים אנו סביבנו ורואים, כי לא רק הגאון הגדול ביותר הלך מאתנו, אלא, אולי, גם הגאון האחרון; התגשמות זכה, מוחלטת ואחרונה של רוח היהדות הקדומה...

באמצעות מאמרי ההספד שנתפרסמו בעיתונות היידישאית, נתוודעו רוב מניינם של היהודים לראשונה לדמות-פלאים זו, ובכך חשיבותם העיקרית לשעתם.

מאידך גיסא, תיאור פרטי האירועים סביב מחלתו של הגאון, פטירתו וקבורתו אינם ידועים גם לרבבות מעריציו, ואלו, כמובן, ימצאו בהם ענין רב גם בימינו אלו.

 

אירוע גדול בעולם הלומדים

            ביום חמישי י"א אדר תרצ"ו, יצא ה"מאמענט" במהדורה מיוחדת, שכותרתה הראשית היתה, החלטת הסיים הפולני לאסור את השחיטה היהודית, ובכותרת נוספת: נפטר ר' יאשע דינאבורגער זצ"ל, כשגוף הידיעה הוא ציטוט מסוכנות הידיעות 'יט"א' מווינה: בסנטוריום "אוערספערג" נפטר הלילה הגאון הרוגצ'ובי ר' יוסף ראזען, הידוע גם כר' יאשע מדינאבורג.

            למחרת נכתב שם תחת אותה כותרת בפירוט יתר: אתמול הגיעה מווינה לווארשא הידיעה המצערת, שנפטר שם גאון הדור ("דער וועלט-גאון") ר' יאשע ראזען, הידוע ברחבי העולם היהודי כר' יאשע מדינאבורג, או "העילוי מדינאבורג".

            רק לפני כשבועיים נסע הגאון הגדול דרך וורשה והתעכב כאן במשך יום אחד. שהותו של "העילוי מדינאבורג" בוורשה, שבה לא היה כבר עשרים-ושתיים שנה (הוא חתן של משפחה וורשאית), היתה אירוע גדול בעולם הלומדים: גדולי הלומדים שבוורשא, וחריף כר' מנחם זמבא בראשם, נחפזו לשוחח עם הגאון, הבקי בעל-פה בתלמוד הבבלי והירושלמי.

            ר' יאשע נראה מאוד לא טוב בהיותו בוורשא, ואחרי יום אחד נסע לווינה, למרפאה של הפרופסור הווינאי ליכטנשטיין. גילו המבוגר, וכן העובדה שהוא היה מאז ומתמיד חלוש בגופו, זירזו את קצו של הגאון.

            עם פטירתו התקשרו מטעם "אגודת ישראל" בווינה טלפונית ליו"ר הקהילה בוורשה, מר מזור, לברר האם קיימת אפשרות להביא את ר' יאשע לקבורה בוורשה. מר מזור התייעץ מיד עם הרבנות של וורשה, והרבנים פסקו, כי מפני שלשם כך יהיה על הנפטר לעבור דרך שלוש מדינות בארון חתום, שאותו חייבים יהיו לפתוח בכל מעבר גבול, אם-כן אין הדבר הזה לכבודו של הנפטר.

            לפיכך הגיעו להבנה עם קהילת ווינה, שתבעה בתוקף, שר' יאשע יובא לקבורה בעירם. הוא יקבר ליד הרבי מצ'ורטקוב, ועל קברו יקימו 'אוהל'.

            הגאון המנוח הניח אחריו חיבורים רבים, שעשו להם שם בכל עולם לומדי התורה.

            הנפטר כיהן במשך ארבעים-וארבע שנים כרבה של דווינסק, והיה אהוב מאוד בעירו. כדי להציל את רבם אספו אנשי העיר אלפיים דולאר, למימון נסיעתו למרפאה בווינה.

 

חסיד ליובאוויטש

            ואילו קוראי ה"היינט" קראו באותו יום שישי את הדברים הבאים, בכותרת: "ר' יאשע דינאבורגער נפטר";

            בסנטוריום "אויסבערג", ששם שהה בשבועיים האחרונים לשם ריפוי, נפטר הלילה ר' יוסף ראזין "הגאון הרוגצ'ובי", בגיל 84 [כאן בא מאמר הערכה ארוך מאת ד"ר ע[זריאל] ק[רליבך] שהיה חניך ישיבות ליטאיות מפורסמות ונביא ממנו רק קטע קצר שבו פרטים ביוגרפיים חשובים: בגיל 15, בשעה שלמד עדיין אצל ר' יאשע בער בסלוצק, היה לחתנו של ר' משה הרשפינקל בוורשה. כאן למד, כאן קנה לו שם, ומכאן לקחו אותו בגיל 31 לכהן כרבה של קהילת ליובאוויטש בדווינסק. מפעם לפעם היתה מגיעה לדווינסק משלחת מקהילה זו אחרת, ובידם הצעת רבנות לר' יאשע, והוא היה מגרשם מעל פניו. ובאמת, איזו נפקא-מינה היתה לו בזה? מה ההבדל בין דווינסק לבין ריגא או קובנא?...].

            המנוח נולד (בדווינסק) [ברוגצ'וב], לאביו, שהיה תלמיד-חכם. בגיל 7 אירע שהר"ר יאשע בער מסלוצק בחן אותו, והוא התפעל מבקיאותו של הילד. בגיל 13 עמד בקשר עם גדולי הרבנים, ואפילו כתב תשובות לשאלות די-חמורות.

            בגיל 15 לקח אותו הגביר הוורשאי ר' משה הרשפינקל לחתן, שכר עבורו דירה ברחוב טוורדו 3 וסיפק לו את כל צרכיו, כדי שיוכל לשבת וללמוד.

            בוורשה נאספו סביבו למדניה של פולין; גם חצרות החסידים גור וסוכצ'וב השתדלו למשוך אותו אליהם ולעשותו לחסיד, הוא אף נסע כמה פעמים לאדמו"רים, אבל נשאר חסיד ליובאוויטש.

            אחרי 15 שנים בוורשה, הוזמן לכהן ברבנות דווינסק. במשך כל שנות שהותו בדווינסק, שאף הגאון לעבור לוורשה. אשתקד, בשעה שקהילת וורשה פירסמה מיכרז לרבנות, הציג גם ר' יאשע ראזען את מועמדותו, אבל ועד הקהילה הנוכחי לא קיבל את ההצעה.

            לפני כמה חודשים חלה הגאון, ופרופסור ליכטנשטרן מווינה שבא אליו באווירון לדווינסק הציע שיעבירו אותו לווינה. בדרכו לשם התעכב הגאון בוורשה במשך יום אחד, וגם בפעם זו הביע את רצונו לחזור לוורשה ולהישאר שם לכשיבריא.

 

בקשת האלמנה

            מיד עם פטירתו של הגאון, התקשרה האלמנה טלפונית מווינה אל יו"ר הקהילה מר מזור, וביקשה ממנו שהקהילה תמלא את רצון הנפטר ותאפשר לקבור אותו בבית-החיים של וורשה. גם מזכיר "אגודת ישראל" בווינה, מר שיינפלד, פנה בבקשה באותו ענין, וכך גם תלמידיו של הנפטר פנו אל מר מזור ובקשו שייעתר לבקשה שיביאוהו לוורשה.

            התוכנית היתה להביאו מווינה באווירון, כך שהקבורה היתה יכולה להיות עוד היום. אבל הטסת הארון באווירון היתה צריכה לעלות 5,000 זלוטי, לכן דרש מר מזור ש25- איש יתנו כל אחד 200 זלוטי. התלמידים הסכימו, ורצו לתת התחייבות לפרעון הסכום, ובינתיים תממן זאת הקהילה מכספה.

            מאחר והתלמידים לא היו יכולים לאסוף את הכסף באופן מיידי, והקהילה גם היא לא רצתה לתת מכספה, לא יצא התוכנית לפועל והלוויה תיערך בווינה.

            על ימיו האחרונים של הגאון הרוגצ'ובי נודעו הפרטים הבאים: הפרופסור שטיפל בחולה, הבהיר ביום שלישי, שהניתוח הכרחי בהחלט. האדמו"רים מצ'ורטקוב, קופיצ'ניץ וסדיגורה, ורבני ווינה באבד והברמן, באו לסנטוריום "אוערסבערג" שבו התבצע הניתוח ביום שלישי ב5.30- לפנות ערב. הניתוח הצליח, ומצבו של החולה השתפר באופן משמעותי.

            ביום רביעי הורע מצבו, והרבנים קראו לציבור לומר תהלים בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש. בכל הלילה של אור ליום חמישי קיימו צעירי "אגודת ישראל" משמרות בסנטוריום, ואמרו תהלים.

            הגאון השיב את נשמתו ביום חמישי, בשעה 7 בבוקר.

            הנפטר הועבר לאולם "אגודת ישראל", ולשם זורמים אלפי יהודים.

            הלווייתו תתקיים ביום שישי, בווינה.

 

דין-תורה בין קהילות וינה ודווינסק

            ב"דער מאמענט" נתפרסמו הפרטים על ימיו האחרונים של הגאון, ביום ראשון י"ד אדר, בכתבה שנשלחה מווינה באור ליום שישי, וכותרתה: "פטירתו של הגאון הרוגצ'ובי ז"ל" (כתבה זו, וכן שאר הכתבות שנשלחו מווינה, נכתבה ע"י י[שעיהו] טיגר);

            גם לרופאים באה פטירתו של הגאון במפתיע. במשך שבועיים נערכו דיונים כיצד לרפאותו מבלי לנתח, אך לבסוף החליט ד"ר ליכטנשטרן שטיפל בו במשך זמן רב בריגא שיש לבצע ניתוח. ניתוחו של הסופר הידוע חנ"ב (שסבל ג"כ מסוג אבנים זהה) נערך גם הוא ע"י אותו רופא ובאותה מרפאה, ואצל שניהם לא הצליח הניתוח.

            הגאון מדווינסק נותח ביום שלישי לפנות ערב. בימים האחרונים הרגיש החולה לא טוב, והיה חלש מאוד, והרופאים קיוו שהניתוח ייטיב את מצבו. ד"ר סגל שליווה אותו מריגא לווינה חזר מיד לביתו, כך שלא היה "מישהו משלנו" להיוועץ בו. החולה עצמו, שמפאת מחלתו היה כמעט אדיש לנעשה סביבו, הסכים לניתוח, בתקווה שהוא יקל על מכאוביו. גם הרבנית השתכנעה מדעתם של הרופאים, ונתנה את הסכמתה.

            אבל התקוות לשיפור נתבדו; ביום רביעי, למחרת הניתוח, הרגיש החולה רע מאוד, והחלו החששות מפני הגרוע מכל. השתמשו בזריקות שונות שהועילו לפי שעה בלבד, רק עד ליום חמישי בבוקר.

            ביום חמישי, בשעה 7.30 בבוקר, עלתה נשמתו של הגאון למרום. בגלל השעה המוקדמת, היו במרפאה רק יהודים מעטים בשעת פטירתו. הרבנית היתה נוכחת גם היא בשעת יציאת נשמתו, שהיתה מהירה מאוד, ללא כאבים וללא גסיסה.

            הידיעה אודות פטירתו של הגאון מדווינסק נתפשטה תיכף בשכונת היהודים בווינה, ומיד התקשרו לוורשה, ריגא ודווינסק. כידוע, היה הנפטר חתן של משפחה וורשאית, והתגורר שם במשך עשר שנים רצופות, לכן שאלו את ראשי קהילת וורשה ואת הרבנות, האם יביאוהו לקבורה בוורשה או בווינה. יו"ר הקהילה מר מזור ביקש שהות להתייעצות, ואז הודיע טלפונית כי להוצאות הכספיות הכרוכות בכך אין כל השפעה על החלטתם, אבל לדעת הרבנות בוורשה אין כל מניעה שהקבורה תיערך בווינה, כי מאחר והבאת הארון לוורשה יכולה להיעשות רק במוצאי שבת, תתאחר הקבורה יותר מדי.

            תוך התחשבות בדעת הרבנות של וורשה, החליטו שהלוויה תיערך בווינה. מיד העבירו את הנפטר למרכז "אגודת ישראל" המקומית, והדליקו נרות. אלא שבגלל משך הזמן של ההתייעצויות עם וורשה, נאלצו על-פי החוק להניחו בארון חתום, וכשהביאוהו ל"אגודת ישראל" נמנע מהם להוריד את גופו לקרקע ולהניחו על תבן, כנהוג.

            מיד פנו גם להנהלת בית-החיים בקשר לאחוזת-קבר מתאימה, וחשבו שיהיה זה אותו שטח מיוחד, שבו קבורים הרבי מצ'ורטקוב ועוד אדמו"רים מפורסמים. קהילת וינה היתה מוכנה לתת קבר נכבד, עבור הגאון הגדול שנפטר בנכר. בסיומם של דיונים ארוכים נקבעה הלוויה ליום שישי לפני הצהרים.

            באולם שבו מונח ארונו של הנפטר הגדול יושבים מאות יהודים, צעירים וזקנים, ולומדים משניות. בכניסה, ששם הדוחק הוא סכנת-נפשות ממש, תלויה הכרזה המסורתית "משכנס אדר מרבין בשמחה", וממש לידה מודעת-אבל על פטירתו של הגאון מדווינסק: "נפלה עטרת ראשנו, רבינו הגאון הקדוש, רבן של כל ישראל". בחדר נפרד יושבות הנשים עם הרבנית, ומשם נשמע קול התייפחות חרישית של בכי.

            בפינה שבה עומד הארון, מכוסים הקירות בתמונותיהם של הגאון מווילנא, ר' עקיבא אייגר וגדולי תורה אחרים. מאות אנשים עוברים ליד הארון. מחוץ לבנין, רחוב "פלאסגאס" הרחוב היהודי ביותר מכל רחובות ווינה שחור מאדם. גם הגוים מגלים התעניינות, ומיד נודע בכל הסביבה כי "צדיק" מפורסם ("וואונדער ראבי") הלך לעולמו. אנשי המשטרה העומדים על המשמר אינם מונעים את המהומה שמקימים היהודים הדתיים, אף שהשעה היא שעת לילה מאוחרת.

            במשרד ה"אגודה" נערכות ההכנות האחרונות לעריכת ה'טהרה', האמורה להתקיים השכם בבוקר, וכן למסע הלוויה. לפתע מתקבלת שיחת טלפון מדווינסק: על הקו נציג הקהילה המקומית, התובע במלים מפורשות שיביאו את הנפטר לדווינסק, והוצאות ההעברה אינן מהוות שום מרכיב משמעותי בשיקוליהם.

            דרישתה של קהילת דווינסק היתה החלטית, ונאלצו להיעתר לרצונם. ר' יאשע ראזען ז"ל יועבר לדווינסק, ששם כיהן ברבנות במשך ארבעים-וחמש שנה. ההעברה תתבצע ביום שישי, או ביום ראשון.

 

ירושה רוחנית

            בו ביום, ביום שישי, נכתבה בווינה הכתבה הבאה (שנתפרסמה ב"דער מאמענט" רק ביום שני ט"ו אדר), בכותרת: אחרי פטירתו של הגאון הרוגצ'ובי זצ"ל.

            החלטתה הסופית של קהילת דווינסק, שהגאון ר' יאשע ראזין ז"ל שנפטר בווינה, יובא לקבורה בעיר שבה הוא כיהן ברבנות במשך שנים רבות, דהיינו בדווינסק, הציבה בפניהם של עסקני קהילת ווינה תפקידים וקשיים חדשים; מדווינסק הגיעה רק הבקשה לבצע באופן מיידי את ההליכים הנדרשים אצל הממשלה ואצל שלטונות הרכבת, בקשר לקרון מיוחד עבור הנפטר ומלוויו. אבל לכך היה נחוץ סכום כסף גדול שאותו היו צריכים לשלם באופן מיידי, וסכום זה היה למעלה מיכלתה של קהילת דווינסק הקטנה והעניה...

            נתקיימה שיחת טלפון עם ריגא, ומשם הבטיחו לשלוח את הכסף בהקדם האפשרי. המשא-ומתן נמשך זמן רב, ועד יום שישי בצהרים התחשבו עדיין באפשרות שייאלצו לקבור את הגאון בווינה. רק אחרי שנאסף כל הסכום הנדרש, פורסמו מודעות-האבל שבהן הודיעו כי הנפטר יובא למנוחות בדווינסק, ובווינה תיערך הלוויה במוצאי-שבת, אחרי קריאת המגילה.

            בינתיים נתקיימה ה'טהרה' ביום שישי בשעה 6.30 בבוקר, בבית "צעירי אגודת ישראל" המקומי. מרגע בואו של הגאון לווינה, יצרו "צעירי אגודה" סביבו מעין "משמר אישי" ושימשו אותו במסירות רבה. עתה קיבלו עליהם ה"צעירים" את התפקיד להסדיר את כל ההליכים הדרושים.

            כבר מההתחלה הערימו השלטונות קשיים, בשעה שהיו צריכים להעביר את גופתו של הנפטר מהסנטוריום אל מרכז "צעירי אגודת ישראל". וכשהתגברו על המניעה הזו, קיבלו גם את הרשיון לערוך את ה'טהרה' באותו מקום, ולא בחדר-המתים שבבית-העלמין המקומי.

            היות ובווינה קיימות שתי "חברה קדישא", האחת ליוצאי הונגריה (שמרכזם ב"שיפשוהל") והשניה ליוצאי פולין, באו לידי פשרה, ששתי החברות ישלחו את אנשיהן לביצוע ה'טהרה', והגוף יטוהר על-ידי כל קבוצה לחצאין. כמובן שלפני כן הלכו הם עצמם לטבול במקוה, וגם את מי-הטהרה נטלו מן המקוה.

            בשעת ה'טהרה' קשקשו כמנהג ישראל בקופסת הצדקה, והכריזו "צדקה תציל ממות".

            בחדר נפרד ישבו הרבניות הנכבדות של ווינה והתעסקו בתפירת התכריכים, ונשים צדקניות נוספות סייעו על ידן.

            בשעת ה'טהרה' שררו מהומה גדולה ודוחק, והמשטרה לא היתה יכולה בשום אופן למצוא עצה. מכל הכיוונים זרמו יהודים, שרצו לראות את הנפטר הדגול או, לפחות, לבקש ממנו מחילה.

            כמובן שלתוך ארבע אמותיו של הנפטר, לא הניחו שום אדם שלא היו בטוחים שהוא שומר שבת ושטבל במקוה. אבל גם יהודים חרדים לא יכלו לגשת אל הארון מפאת הדוחק, ואלו עמדו וביקשו מחילה ממרחק. לפתע פרצו יהודים זקנים בבכי, בשעה שביקשו מהגאון המנוח להיות מליץ-יושר במרומים, כדי שתתבטל הגזירה על השחיטה שנגזרה בפולין...

            אחרי ה'טהרה' ניגשו הרבנית ועוד כמה נשים אל הארון לבקש מחילה; בכי התמרורים של האלמנה שבר לבבות, והבכייה התפשטה והלכה מהאנשים שבבית אל ההמונים שצבאו על הבנין מבחוץ, וכך בבוקרו של יום בהיר כמעט יום אביב הלכו אנשים ברחוב ובכו.

            כידוע, לא הותיר אחריו הנפטר "קדיש", ולו רק שתי בנות, האחת בארץ-ישראל והשניה במוסקבה. הוא לא הותיר אחריו ליורשיו רכוש חומרי כלשהו, אלא רק ירושה רוחנית גדולה ויקרת-ערך. גם החפצים המעטים שהביא אתו לווינה נחשבים ליקרי-ערך, ואלו שזכו בהם רואים את עצמם כמאושרים.

כך, למשל, קיבל את התפילין של הנפטר אחד מתלמידיו, תושב וינה, שלמד אצלו זמן רב בדווינסק. את מקלו של הגאון קיבלו למזכרת "צעירי אגודת ישראל" המקומיים, שקנו להם זכויות רבות סביב הגאון, בחייו ובמותו. את מלבושיו של הגאון חלקו ביניהם כמה ממקורביו ומעריציו. אך האלמנה לא ניאותה לתת לאיש את החומש שבו היה הנפטר מעיין תכופות, גם בשעת מחלתו. בחומש זה רשם הגאון בכתב-ידו הגהות יקרות לפירוש הרמב"ן, שאותן יוציאו לאור בספר בפני-עצמו.

ביום שישי אחר הצהרים העמידו את הארון, לפי הוראת הרבנים, על כסאות, והדליקו נרות אין-ספור.

עתה מתכוננים לקבלת-שבת, וגם את הנפטר הכינו כראוי... למשך כל הזמן עד מוצאי-שבת נקבעו משמרות סביב הארון, וכן באולם, שרק וילון מבדיל בינו לבין הארון.

בליל-שבת ובשבת יתקיימו תפילות באולם זה, ובעוד מועד הכינו שמירה נרחבת של המשטרה, היות ומצפים למספר עצום של מתפללים שלא נשמע כמותו.

 

רבבה בהלוויה בווינה

            תיאור הלוויה בווינה ניתן ב"דער מאמענט" רק ביום שלישי, ט"ז אדר, וכותרתו: הלוויה הווינאית של הגאון מדווינסק;

            בהתאם לחוק, הניחו את הנפטר ביום שישי אחרי הצהרים בארון מתכת וחתמוהו בחותם ממשלתי, ואת הארון הזה הכניסו לארון עץ. בגלל כובדו של הארון דרשה המשטרה, שבשעת הלוויה ינהגו בדיוק לפי החוקים.

            במוצאי-שבת, עוד לפני תפילת ערבית, התאסף קהל גדול באולם שבו היה הארון מונח. אחרי קריאת המגילה התמקמה המשטרה בבנין, והתירה את הכניסה רק למי שהסדרנים של "צעירי אגודה" הורו להכניסו.

            מפקד המשטרה של "האיזור השני" לקח בידיו באופן אישי את ניהול השמירה בשעת הלוויה. הסדר אכן היה למופת, ולא אירעו שום התנגשויות. המפקד הביע את שביעות רצונו הגדולה מכך שהיה לו הכבוד לנהל את הלווייתה של אישיות מפורסמת שכזו.

            לפני שהוציאו את הארון נאספו כל הרבנים והאדמו"רים, וכן נכבדי החרדים שנתכבדו לשאת את הארון עד לבית-הכנסת של האורטודוכסים "שיפשוהל", וקודם לכן טבלו במקוה.

            ללא הבט על הגשם שירד ללא הפוגה מהבוקר, התאספו מחוץ לבנין וברחובות הסמוכים כעשרת אלפי איש, רובם יהודי מזרח-אירופה. ב"שיפשוהל" הועמדה מבעוד מועד מחלקה גדולה של שוטרים וכן פרשי-משטרה.

            את הארון העמידו ליד הבימה, והדליקו את כל המנורות כביום-הכיפורים. נשים לא הורשו להיכנס לעזרת-הנשים. בגלל איסור ההספד תיאר רק הרב של החרדים יוצאי הונגריה ר' ישעיה פירשט בקצרה, את גדולתו של הנפטר, ומשמעותה של אבידה גדולה זו ליהדות.

            בית-הכנסת רחב-הידיים היה מלא וגדוש; במשך מאה שנות קיומו לא ראה בית-כנסת זה קהל כה גדול של יהודים.

            כשהוציאו את הארון מבית-הכנסת, המתינו לו בחוץ אלפי יהודים. גם לאחר מכן, כשנאלצו בגלל קשיי התנועה להעלות את הארון על העגלה, המשיכו המלווים ללכת בעקבותיה לאורך שורת רחובות, עד אחרי "הגשר הכבד" המוליך ל"איזור הראשון". שורות ארוכות של חשמליות ומכוניות עמדו מנסיעתם בגלל הזרם העצום של המלווים.

            העגלה המשיכה לתחנה המזרחית, ואחריה אין-ספור מכוניות עם מלווים. לבד מהאלמנה מלווים את הארון אחד מתלמידיו של המנוח וכמה שומרים.

            קהילות היהודים בערים שדרכן אמורה לעבור הרכבת נושאת הארון, הגיעו להבנה, שגם שם תהיה ליהודים האפשרות להיפרד מהנפטר הדגול.

 

דווינסק הקטנה ניצחה את וורשה הגדולה

            ביום ראשון י"ד אדר, מודיע ה"היינט": "היום יובא ארונו של ר' יאשע דינאבורגער ז"ל לוורשה"; כפי שסיפרנו כבר ביום שישי, פנתה אלמנתו של הנפטר הדגול ר' יאשע דינאבורגער טלפונית מווינה, אל יו"ר הקהילה בוורשה מר מזור, מיד אחר הפטירה, כדי שיכבדו את בקשתו האחרונה של הנפטר ויביאוהו לקבורה בוורשה. האלמנה טענה, כי אם קהילת וורשה לא רצתה אצלה את הגאון הגדול בחייו, ראוי שתתן לו לפחות ארבע אמות של קרקע בבית-החיים של 'גנעשא' [שבוורשה].

            אחר קבלת הבקשה מווינה, התייעץ מר מזור עם תלמידיו של הנפטר והבהיר להם, שהבאת הנפטר לוורשה כרוכה בהוצאה כספית בת 5,000 זלוטי, ואם 25 ממקורבי הנפטר יתנו 200 זלוטי לאיש, תתאפשר העברתו לוורשה בכסף זה. התלמידים הביעו את הסכמתם לכסות את ההוצאות הללו, אבל ביקשו שלפי שעה תוציא קהילת וורשה את הסכום מכספה, והם היו מוכנים גם לתת ערבויות להחזרת כל ההוצאות.

            מר מזור סירב, ובשיחת טלפון לווינה הודיע, שוורשה מוותרת על הכבוד הגדול שבקבורת הגאון הדגול בעירם.

            אבל מה שקהילת וורשה לא היתה יכולה "להרשות" לעצמה, הנה דוקא הקהילה הקטנה של דווינסק הרשתה לעצמה. בדווינסק רעשו ותבעו, שהגאון הגדול שחי ופעל בעירם שנים רבות, יובא לקבורה בעירם.

            דווינסק, זו הקהילה הקטנטנה, שרק לפני כמה שבועות נתנה לגאון אלפיים דולאר לצורך הוצאות הריפוי בווינה, הביעה את נכונותה לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בהעברת ארונו של רבה מווינה לדווינסק.

            מאידך גיסא, גם קהילת ווינה רצתה לזכות בכבוד זה של קבורת הגאון בבית-החיים שלהם. בדין-תורה שנערך בווינה בין שתי הקהילות, זכתה דווינסק.

            לרכבת המהירה היוצאת את ווינה ב11- בלילה חובר קרון מיוחד, שבו מונח ארונו של הנפטר הדגול. והיום, בשעה 12.40 בצהרים, יגיע הארון לתחנת-הרכבת הראשית של וורשה (לרציף העליון). פחות מארבע שעות תשהה כאן הרכבת, ובשעה 4.30 ימשיך מסע הארון דרך וילנא לדווינסק.

 

אלפי מלווים בוורשה

            למחרת, ט"ו באדר, קוראים אנו ב"היינט" אודות אירועי יום האתמול, תחת הכותרת: "אלפי יהודי וורשה חולקים לר' יאשע דינאבורגער את הכבוד האחרון";

            הידיעה כי בדרך מסעו לדווינסק, יתעכב ארונו של הגאון המנוח ר' יאשע דינאבורגער ז"ל בוורשה במשך ארבע שעות, עוררה ציפיות גדולות בקרב ציבור הלומדים והיהודים הדתיים שבוורשה.

            במסעו מווינה לוורשה, המתינו לארון המוני יהודים בכל תחנה שבה עצרה הרכבת. קהל גדול במיוחד התאסף, לחלוק את הכבוד האחרון לנפטר, בצ'נסטוכוב, רדומסק ופיטרקוב. מלודז' נסע לקוליושקי לאותה מטרה ציבור גדול ובראשו אנשי הרבנות של לודז'.

            בוורשה התכוננו תלמידי הנפטר ומקורביו לקבלת פני הארון; בשעה 12 נאספו כבר המוני יהודים בתחנת-הרכבת המרכזית, לשם באו גם כל אנשי ועד הקהילה והיו"ר מזור בראשם. הקהילה, שסירבה, כידוע, להביא את הנפטר לוורשה על חשבונה, הכינה נרות וספרי תהלים, כדי שבמשך 4 שעות ההמתנה עד לצאת הרכבת לווילנא, יאמרו תהלים.

            אך ברגע שהרכבת המהירה מווינה הגיעה, היתה לציבור אפתעה בלתי-נעימה; התברר שיהודי דווינסק דאגו שקהילת וורשה לא תוכל לעכב את הארון, לפיכך נחתם הקרון בתנאי שלא יפתחוהו עד בואו לדווינסק! היתה זו אכזבה גדולה להמוני היהודים, שרצו לכל הפחות להעיף מבט על הארון. היתה זו אכזבה גם למפקחים הוורשאיים, שחשבו שיעלה בידם מבלי שתהיינה להם הוצאות על הבאת הארון לעכב את הארון בוורשה. הם פנו לאלמנת הנפטר, שסירבה אפילו לדבר אתם.

            רק במשך עשר דקות יכולים היו אלפי היהודים לעמוד ליד הקרון; אחר-כך העבירוהו למקום רחוק, ורק בשעה 4.22 חיברו אותו לרכבת המהירה הנוסעת לווילנא. בשעה 4.30 יצאה הרכבת לכיוון דווינסק.

            כשעזב יו"ר הקהילה מר מזור את תחנת-הרכבת, התנפלו עליו יורשי וולאדאווער בהאשמות כבידות; הם היו מוכנים לתת את 5,000 הזלוטי שנדרשו להבאת הנפטר לווארשא, בתנאי שהוא יובא לקבורה ליד אביהם המנוח ר' אייזיק וולאדאווער, ושיתנו להם קבר אחד נוסף.

            בשעה 3 בצהרים התאספו כל הרבנים ברבנות העיר, ומפאת שהיה זה יום הפורים, לא היו יכולים לערוך "הספד", ורק דיברו בגדולתו של הנפטר.

            מיד כשהגיעה מווינה הידיעה המרה על פטירתו של גדול הדור הרב ר' יוסף ראזען, נקרא הוועד הראשי של מרכז הישיבות "יבנה" לישיבת אבל, שבה תיאר  מנהל ד"ר כהנא את דמותו הדגולה של הנפטר, שהיה הסמכות העליונה לענייני יהדות. כל הנוכחים כיבדו את זכרו של הנפטר בקימה, ונתקבלה החלטה לערוך שורת הספדים בבתי-הכנסת של וורשה.

 

האירועים וההלוויה בדווינסק

            על האירועים בדווינסק ועל הלוויה שנערכה שם, נכתב ב"דער מאמענט" ביום שלישי ט"ז אדר:

            במוצאי שבת התקיימה בדווינסק ישיבה של הוועדה המתעסקת בקבורתו של הגאון הרוגצ'ובי, המונה שלושים איש, נציגים של ארגונים מקומיים שונים.

            ביום שני, בשעה 1 בצהרים בערך, התקיימה הקבורה. כל חנויותיהם של היהודים היו סגורות בשעת הלוויה.

            שני קרונות רכבת מיוחדים באו מריגא, ובהם כמאה איש, מנהיגי הארגונים הדתיים וצעירים דתיים רבים. באו גם רבנים רבים ולומדים מהסביבה כולה וגם ממרחקים.

            ובידיעה של סוכנות הידיעות יט"א מריגא:

בהשתתפותו של קהל עצום התקיימה הלווייתו של הגאון הרוגצ'ובי. באו ללוויה רבנים מכל עריה ועיירותיה של לטביה, וכן יהודים מכל רחבי המדינה. נישאו הספדים רבים.

            היום, ביום הלוויה, היו סגורות כל חנויותיהם של יהודי ריגא וערים אחרות, לאות אבל.

            בדווינסק הוכרזו שבעה ימי אבל, וכל אירועי השעשועים נתבטלו.

            העתונות הלטבית והרוסית הקדישה מאמרי-אבל נרגשים לזכרו של הגאון הרוגצ'ובי.

*      *      *

            כשבוע אחרי הקבורה, ביום ראשון כא אדר, נדפסה ב"דער מאמענט" הכתבה הבאה שנשלחה מווינה:

אמרותיו האחרונות של הגאון הרוגצ'ובי

            עתה, כשהחוגים היהודים המקומיים נרגעו במקצת מפטירתו הפתאומית של הגאון הגדול, נשמעים פרטים מעניינים מרגעי חייו האחרונים ומדיבוריו האחרונים.

 

"תרופה" לכאבים

            האבנים שמהם סבל הגאון גרמו לו יסורים נוראים; לתרופות ולזריקות שניתנו לו במרפאה היתה תועלת מזערית בלבד.

            לפיכך ביקש החולה, שהלמדנים של וינה יכנסו אליו לעתים תדירות יותר, כדי שיוכל לשוחח אתם בדברי-תורה. "שאלו! שאלו! אענה לכם על הכל!" היה מעודד את מבקריו, שעמדו סביבו ופחדו להעמיס עליו בשאלותיהם, שמא מרגיש הוא חולשה בגופו.

            אבל דוקא שיחות יום-יומיות אלו בעומקה של תורה, היו לו מאוד לרצון. למבקריו אמר, שכשהוא מדבר בדברי-תורה, שוכח הוא לחלוטין את מכאוביו. על אף מחלתו היה משיב לשואליו במשך כמה שעות רצופות, תשובות קצרות וחדות.

            בחדרו הצר במרפאה הווינאית, הביע הגאון דברים הרבה ממה שהיה ברצונו לומר. והוא ממש התחנן שיוסיפו וישאלוהו, מתוך הרגשה שזו צוואתו הרוחנית, השיעור האחרון...

 

מות וחיים נידונים בהתייעצות

            עם ההרעה שחלה במצבו של החולה, הכריזו מקורביו המקומיים: "ספר תורה שרוי בצער"! והוחלט כי הילדים הקטנים – תינוקות של בית רבן – יאמרו תהלים להחלמתו.

            אבל הרופאים מצדם עמדו על דעתם, שחייבים לנתח ללא דיחוי. הרבנית טענה שהגאון אינה רק בעלה, אלא הוא שייך ליהדות העולם כולו, ולא רצתה להסכים לביצוע הניתוח ללא שאלת פיהם של הרבנים המקומיים.

            לשם כך נתכנסו כל רבני וינה, אדמו"רים מכובדים ואישים דתיים נוספים, ונתקבלה החלטה להסכים לביצוע הניתוח. והחלטה זו אכן יצאה אל הפועל.

            החולה עצמו התייחס בשוויון-נפש גמור לכל ענין המחלה, הריפוי, הניתוח וכד'. הוא לא פחד מהניתוח, מפני שלא היו לו ממנו שום ציפיות. כל ה"טראסק" הרפואי לא הרשים את הגאון אפילו לא לרגע אחד, וכמובן שלא נטע בו אשליות... מאחר וייעצו לקיים את הניתוח, ומאחר שידע כי בכך מרגיע הוא את אשתו ומקורביו, לפיכך נתן גם הוא את הסכמתו.

            הכאבים גרמו לו יסורים גדולים, וכאמור, הוא נפטר מהם בדברי-תורה. לעתים קרובות נאלץ הגאון "להלחם" עם האחות שלא הניחה למבקרים להיכנס לחדרו, בהסבירו לה, כי דוקא המבקרים הם אמצעי הריפוי היעיל ביותר.

 

דבריו האחרונים

            כמעט עד לשעת הניתוח ישב הגאון לבוש "סורטוק" בכורסתו, ולא נלאה להשיב לשאלות שונות. לעתים היתה רוחו אפילו בדוחה עליו; אחד מרבני וינה ניסה להרצות בפניו את חידושיו שלו, והגאון קטע אותו באמרו: אל נא יתרעם רבה של וינה, אבל הוא אומר דברי "בדחנות"...

            הגאון עצמו סיפר בחיוך אודות ביקורו אצל הרבי הזקן מסוכצ'וב [בעל ה"אבני נזר"], שבצעירותו נכנס אליו ואמר לו שהוא – מי שנודע לימים כ"גאון מדווינסק" – בקי במחצית הש"ס.

            - באיזו מחצית? – שאל אותו הרבי מסוכצ'וב,

            - באיזו מהן שתרצו! – השיב ר' יאשע ראזען הצעיר...

עתה יושב הוא ומגלה את חידושיו האחרונים, בחדר שאך לא מכבר קבעו בו מזוזה, ושערו הארוך הנופל על צווארו משווה לו מראה של חכם קדמון; בשעה שמישהו מצלם אותו בחשאי אין הוא מוחה בידו, ורק מבקש הוא ממנו, שיראה לו את התמונה כשזו תהיה מוכנה. אגב, התמונה מוצלחת מאוד. תמונתו הראשונה וגם האחרונה של הגאון מדווינסק.

אחר-כך, ללא כל פחד, עלה הגאון על שולחן הניתוחים.

 

השקפה תורנית-חסידית על פטירתו של הגאון הרוגצ'ובי, זמנה, אירועי הלוויה והקבורה מנקודת מבטו של חסיד חב"ד בן זמנו ומקומו תתפרסם אי"ה ביום הזיכרון לפטירתו של הגאון הרוגצ'ובי, באדר שני.

                                                                        (כפר חב"ד גל' 894)




הוסף תגובהתגובות