ב"ה ערב ש"ק, ז' תשרי תשפ"א | 25.09.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ג אדר תשס"ח
הגאון הרוגצ'ובי: הסביבה שבה גדל (מאת ר' הלל צייטלין)

 

ר' הלל צייטלין הי"ד

הסביבה שבה גדל העילוי מרוגצ'וב זצ"ל

 

(תרגום מ'דער מאמענט' הוורשאי, 13 ו-20 במערץ, 1936 – יט ו-כו באדר, תרצו)

 

            לא זכיתי להכיר את העילוי מרוגצ'וב באופן אישי, אבל את הסביבה שבה הוא גדל – הן בגופו והן ברוחו – הכרתי היטב. הסיבה להכרותי המצויינת את הסביבה הזו היא פשוטה ביותר: גם אני עצמי נתגדלתי שם!

            משברי ים החיים טלטלוני אל חופים שונים לחלוטין מאלו שבהם מצא הגאון את מנוחתו הרוחנית, אבל העיר רוגצ'וב – שבה נולד הגאון ושם נתחנך – עומדת עד היום לנגד עיני; אני רואה למולי גם את בית-המדרש הגדול שבו היה ר' פישל – אביו של העילוי – לומד ומתפלל, אני זוכר גם כיצד נהגו הן ברוגצ'וב והן בעיירות סביב לה, להרבות בסיפורים על גדלותו של "העילוי הרהטשובי" (אצלנו לא היו אומרים "רוגצ'וב", אלא "רהצ'וב").

            אני רואה גם את עצמי כילד בן שתים-עשרה שנה, שנסע מעיירת הולדתו קורמא (שנשתייכה אז לפלך מוהילוב ולגליל רוגצ'וב) אל רצ'יצא – שבה היה אז אביו – ובדרכו ירד למשך כמה ימים אל דודו ר' הירש צייטלין, שהתגורר אותה שעה ברוגצ'וב.

            אני רואה את עצמי עומד באמצע היום בבית-המדרש הגדול של רוגצ'וב, ליד ארון הספרים, מדפדף בספר כלשהו. איני מבחין באיש בבית-המדרש. השמש מאירה בעד החלונות הגדולים, מחציתו של בית-המדרש מוארת, וזה מגביר עוד יותר את אפלוליותה של המחצית השניה שבה עומד ארון הספרים בפינה כמעט חשוכה.

            העיר אינה מוכרת לי כלל, ואני יודע רק את הדרך מדירתו של דודי ר' הירש אל בית-המדרש ובחזרה. אני מרגיש מאוד זר במקום, והדפדוף בספר נועד לגירוש העצבות הפנימית, יותר מאשר לשם התמדה בלימוד.

            כשנשאתי את עיני מן הספר, הבחנתי שאינני לבדי בבית-המדרש; ראיתי והנה יהודי גבה-קומה בעל תוי-פנים חדים, ה"קרטוז" (כך קראו אצלנו לכובע [בעל מצחיה] שהיו היהודים חובשים בימות החול) והכיפה מונחים כמעט במרומי ראשו, האבנט – חציו קשור למתניו וחציו נשמט ומשתלשל ארצה. והוא מהלך אנה ואנה, מקצהו האחד של בית-המדרש עד קצהו השני, האבנט נסרך לו בין רגליו, ה"קרטוז" והכיפה מתרוממים עוד ועוד לקצה קדקדו, וצעדיו נעשים עצבניים יותר ויותר.

            יהודי זה והילוכו מגבירים אצלי את רגש הזרות, ואני משקיע את מבטי בספר ביתר שאת. לפתע ניגש אלי אותו אדם, אין הוא נותן לי "שלום עליכם", אינו שואל "מאין?" ולא "לאן?" ופותח בדיבור: אומרים עליך שיודע אתה ללמוד, אמור לי איפוא פשט ב"פרי מגדים"...

            ותוך כדי דיבור מוציא הוא מארון הספרים את ה"יורה דעה", מדפדף ל'פתיחה' של ה"פרי מגדים" להלכות תערובות, ומצביע על משפט מסויים. שעה ארוכה עיינתי ב"פרי מגדים", ולא מצאתי עצה כיצד ליישב את דבריו הסתומים. הרגשתי שנפל שם שיבוש כלשהו, אבל התביישתי לומר זאת; "האם זו חכמה גדולה לומר 'טעות סופר'"?...

            נוכחתי שאין לי שום דרך ליישב את דברי ה"פרי מגדים", ואמרתי לאותו יהודי: "אני איני יודע את פשט הדברים; אדרבה, אמרו לי אתם את הפשט"... אבל הוא לא השיב לי כלל, הניף את ידו בתנועה של ביטול והמשיך לפסוע לארכו ולרחבו של בית-המדרש.

            כששאלתי את דודי מיהו אותו אדם משונה בעל ההליכותיו המוזרות, אמר לי: הרי זהו ר' פישל, אביו של "העילוי מרוגצ'וב"!

            לימים, כשהדפיסו "האלמנה והאחים ראם" בווילנא את ה"יורה דעה", עם כל הפירושים ופירושי-הפירושים, וביניהם גם הערות והגהות על ה"פרי מגדים", מצאתי שאחד המפרשים מציין כי באותו משפט אכן נפלה "טעות סופר", ואם נוסיף שם את המלה "לא" ועוד מלה אחרת, הכל יבוא על מקומו בשלום. אלא שר' פישל בחריפותו רצה דוקא שילד בן שתים-עשרה יתרץ את המשפט המשובש על-ידי פשט'ל...

            ואם בר' פישל עסקינן, אומר משהו על כתבי-העיתונות שלנו; קראתי באחד העיתונים "הספד" על הגאון הרוגצ'ובי, ובין השאר נאמר שם בנימה פסקנית: "אביו (של ר' יאשע) היה איש פשוט ("א פראסטער"), אבל ירא-שמים וחובב-תורה גדול". אם מישהו כר' פישל נקרא אצל אותו כותב "איש פשוט", הרי שאיני יודע מי כבר יכול להיקרא אצלו "למדן"...

מוזר! בה בשעה שכשכותבים על סתם "אחד משלנו", לא מסתפקים בכינוי "הרב הגאון", אלא דוקא "גאון שבגאונים", הנה כשעוסקים בר' פישל זה – שבכל האיזור שלנו היה ידוע כחריף שבחריפים – כותבים עליו שהוא היה "איש פשוט"!

            מה שנכון, שאצל חסידי חב"ד של פעם (ור' פישל היה חסיד חב"ד), לא היו עושים "מציאות" גדולה מלמדנות גרידא, אפילו לא מהלמדנות החריפה ביותר. לפיכך יכול היה ר' פישל להיוותר עומד בצל, לעומת חוגים אחרים, שאצלם למדנים רבים קטנים ממנו נישאים על כפיים.

            האפיזודה הבאה – ששמעתיה מזקני חסידי חב"ד – יכולה להוסיף נופך לדברים הללו:

            פעם בא רבי הלל מפאריטש זצ"ל לרוגצ'וב1; מיהו רבי הלל זה ומה הוא היה – לא כאן המקום לבאר. אבל דבר-מה אודותיו רצוני לספר בכל-זאת. בתחילה נמנה רבי הלל עם תלמידיו של הצדיק הגדול [רבי אברהם דב מאוורוטש] בעל הספר "בת עין", והיה מתנהג בקדושה ובטהרה יוצאים מגדר הרגיל. באותה תקופה התגורר רבי הלל בעיירה קטנה ושמה 'כאלמעטש' (בחבל מינסק), שבפי היהודים נקראה 'כיימעטש'.

            פעם נסע האדמו"ר האמצעי (רבי בער, בנו של ה'תניא' זצ"ל. הוא זה שהביא את חב"ד לרום-פסגותיה ולעומק-מעמקיה) דרך העיירה, ובראותו את רבי הלל אמר לו את דבריו של ר' חנינא בן דוסא: "מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ (חומץ – כיימעטש) וידלוק"! רבי הלל "נדלק" מדבריו של הרבי, וכל ימיו היה הוא "עמוד האש" ו"עמוד האור" של חב"ד.

            הגם שרבי הלל היה גאון גדול ב'נגלה' (הוא כיהן כאבד"ק פאריטש, ואחר-כך כאבד"ק בוברויסק), אבל חיותו ונשמת-אפו היו רק 'חב"ד'; כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו התמקדו בהתפעלות הזכה ביותר, העמוקה ביותר והעצומה ביותר, כמשמעותה של ההתפעלות שבספרו של האדמו"ר האמצעי "קונטרס ההתפעלות" (שרבי הלל אמנם חיבר פירושים לקונטרס זה).

            כשבא ר' פישל לרבי הלל וניסה "למשוך" אותו – כדרכו – לשיחת למדנות חריפה, קטע אותו רבי הלל באמרו: מוטב שנשוחח בענין "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה"...

            אני עצמי הכרתי כמה חב"דניקים – דוקא לא מן המפורסמים שבהם – שבחריפותם והעמקתם היו יכולים להיחשב בחוגים אחרים כ"פארי הדור" ו"מאורות גדולים", אבל בעיירותיהם שלהם, בין חבריהם, חיו כמלמדים עניים ונקראו בפשטות: "קוליע דער באבעס", "זלמן משה יצחק'ס", "געצל", "חאצקעל" וכדומה.

            אילו היה ר' יאשע מדינאבורג (כפי שנקרא "העילוי מרוגצ'וב" בשנים האחרונות) נשאר בחוגו החב"די הצר, בעיירותיה הקטנות של רוסיה הלבנה, היה הוא אותו גאון כפי שהיה (איש לא היה נוטל ממנו חס-ושלום את תורתו), אבל גאונותו לא היתה מעניקה לו את הפרסום הגדול שאליו זכה משעה שהתחבר לגאונים הגדולים ביותר של ליטא, שבדברים רבים הלך בדרכיהם.

            הלומדים החב"דיים הגדולים חדרו בעיקר למעמקים וריחפו בגבהים, בשעה שגדולי הלומדים הליטאיים שחו לרוחבו של ים התלמודים (הבבלי והירושלמי), מפרשים, ראשונים, אחרונים וגדולי הפוסקים.

            זכורני, שגדולי הלמדנים החב"דיים שבעיירתי, פעם – תוך כדי שיחתם בגדלותו העצומה של "העילוי מרוגצ'וב" – אמרו זה לזה בלחישה: אבל בלימוד "על אתר", בזה הוא לא כל-כך "איי-איי-איי"... כלומר, כל הגדלות שלו מתבטאת בבקיאות וביכולת להקים בנין מורכב ממאות אבנים מהבבלי, ירושלמי, תוספות, רי"ף, רא"ש ובעיקר – רמב"ם. אבל לימוד "על אתר" היה נקרא, אצל הלמדנים שלנו: להתעמק בסוגיא כלשהי, לדייק בכל מלה ומלה, לחדור יותר ויותר לתוכה ופנימיותה עד שמגיעים לשורשה, ואז להצמיח משורש זה אילן, ענפים, זלזלים, עלים ופירות.

            ולא פעם היתה ההעמקה בסוגיא גדולה כל-כך, עד שהיו מסתבכים ותועים בה כבשבילי יער עבות.

            היו גם למדנים שהיה ביכלתם להראות את חריפותם ועמקותם לא רק בסוגיא שלימה, אלא במשפט אחד של המהרש"א או של המהר"ם שיף; אחד מרבותיי היה מסוגל לשבת ולהתעמק שלוש יממות רצופות במשפט אחד של המהרש"א, בתוספות במסכת כתובות [דף ג, ע"א] בשאלת הגמרא "ולדרוש להו דאונס שרי", או בתוספות הקטן "דעתיה אמלוה" במסכת בבא-מציעא.

            אצלם נבעה תכונה זו, מכך שהם נטלו את שיטתה של חב"ד בחקירה אלקית – שיטה של התבוננות בלתי-פוסקת והעמקה – והעתיקוה גם ללימוד הגמרא ומפרשיה.

            משום כך תבעו הם מהלמדן לא כל-כך חריפות ובקיאות, אלא העמקה דוקא. ונדמה היה להם, ש"התפשטותו" של העילוי מרוגצ'וב על מרחבי שני התלמודים וה"ראשונים", אין בה את ההתמקדות הנחוצה ו"בירור הענין" ההכרחי שחייב לבוא בעקבותיה, כשמצליחים לחדור מבעד לקושיות הניצבות כהררים גבוהים, שביניהם משעול צר כסדק...

            אבל באשר לגאונותו של ר' יאשע טעות גדולה היתה בידם; כי לאמיתו של דבר הצליח ר' יאשע לאחד באישיותו את ההעמקה העצומה עם הבקיאות הגדולה, דבר המזכיר בהרבה את בקיאותו הנפלאה של "הכהן מלובלין" (רבי צדוק זצ"ל) – "אם לא למעלה מזה"...

            אלמלא נתייראתי מקנאותם של המתנגדים, הייתי אומר שבקיאותו של ר' יאשע בשני התלמודים, בכל התוספות ובכל ה"ראשונים", מזכירה כמעט את בקיאותו של הגאון מווילנא זצ"ל. ואיני מעמיד את "העילוי מרוגצ'וב" המנוח על מדריגה אחת עם הגר"א, היות ולגר"א היתה בקיאות יחידה במינה לא רק ב"ראשונים", אלא גם בכל ה"אחרונים". ואילו "העילוי מרוגצ'וב" התעלם מן ה"אחרונים" כמעט לחלוטין.

            ועוד הבדל גדול בין שני הגאונים: בקיאותו הנדירה של הגאון מווילנא היתה לא רק בשני התלמודים וב"ראשונים", אלא גם בכל הברייתות והמדרשים ה"נדחים", ב"זוהר", ב"תיקוני הזוהר", ב"זוהר חדש", בכל ספרי הקבלה, החקירה, הדרוש, המוסר וכד'. ואילו ר' יאשע מגלה לנו את בקיאותו העל-אנושית בשני התלמודים ומפרשיהם, ובפוסקים ה"ראשונים".

            אגב, יתכן בהחלט שר' יאשע התמסר גם ללימוד הקבלה והחסידות וכד', אבל לעיני "העולם" הוא נתגלה בעיקר כגאון תלמודי.

            אין זה אמת ש"העילוי מרוגצ'וב" היה – כפי שקראתי באחד העיתונים – "מתנגד בהכרתו"; איני יודע עד כמה הוא היה חסיד במשמעות של "לימוד החסידות" ו"עבודת החסידות", אבל באופן רשמי ובמוצהר הוא השתייך לחסידים דוקא!2 בדינאבורג [=דווינסק] היה הוא רבם של החסידים, בשעה שהגאון הידוע ר' מאיר שמחה זצ"ל היה רבם של המתנגדים.

            בסכסוכים רבים שנתגלעו בין המתנגדים לחסידים בקהילות שונות, היו החסידים בוחרים בו ל"טוען" של הצד שלהם. כמובן שהוא לא פעל מעולם נגד ה"דעת תורה" שלו, וכשראה שבענין כלשהו מענייני הקהילה אין הצדק אתם, ודאי שהוא חיווה את דעתו לטובת המתנגדים. אבל בדרך-כלל הוא נטה "לדעת החסידים", מאחר והוא ראה את עצמו כחסיד, ומזמן לזמן היה נוסע לצדיקי-חב"ד מסויימים (כמדומני – לרבי מקופוסט זצ"ל).

            מה שנכון, שהוא לא ייחס חשיבות רבה לאדמו"רים לא מעטים מפולין; אבל אין למתנגדים מה להתפאר בזה, מאחר ומגדולי הרבנים של המתנגדים – אפילו גאונים מפורסמים – הוא "החזיק" גם-כן מעט מאוד.

            מאידך גיסא, ידוע שהוא "החזיק" ביותר מגאון גדול אחד, שאף שמוצאו שלו עצמו אינו מפולין, אבל בפולין החשיבוהו בין האדמו"רים. כוונתי ל"עילוי מקרייזבורג" רבי צדוק הכהן זצ"ל, שבפולין היה לתלמידו של הרבי מאיז'ביצא והתנהג בחסידות.

            כל-כך "החזיק" ר' יאשע מ"הכהן", עד שנסע אליו במיוחד ללובלין, כדי להשתעות עמו בדברי-תורה. מה בדיוק התרחש בפגישתם של שני הגאונים הללו, בזה חלוקות הדיעות בין החסידים: הללו אומרים שהם ישבו והתפלפלו במשך שעות ארוכות, ואילו אחרים אומרים שרבי צדוק לא קיבל אותו כלל, באמרו: "מה ירוויח הקב"ה מזה שאני אנצח אותו, או שהוא ינצח אותי?".3

            איני יודע מה אירע שם באמת, אבל לאופיו ולדרך העבודה של "הכהן", ודאי שהנוסח השני מתאים יותר מהראשון, שהרי בכלל נמנע "הכהן" מכל פרסום שהוא, מכל ויכוח שיהיה ומכל התראות והתגלות לזולתו. הוא כתב אין-ספור ספרים בהלכה, באגדה, במחקר, בקבלה ובחסידות, ואפילו במה שנקרא היום "חקר הלשון", "תולדות התרבות" ו"תולדות הספרות" וכו', ובכל אחד מספריו אלו משתקפת גאונות עצומה; את כל החיבורים הללו החזיק סגורים ומסוגרים בתיבה, וכאב לו מאוד כשנזדמן למישהו באקראי להציץ קימעא בכתביו.

            ה"עולם" שסבב אותו ידע שהוא גאון גדול ושהוא כותב ספרים רבים, אבל גדלותו האמיתית נודעה רק אחר הסתלקותו, כשמקורביו החלו להוציא לאור את חיבוריו. יש סיפורים נאים למכביר אודות כך, אבל לא כאן הוא המקום לזה.

            לנו חשובה העובדה, שאצל ר' יאשע לא היה קיים המושג של "נשיאת פנים" לאיש; והוא, שלא נשא פנים לגאונים הגדולים מהדורות האחרונים, גם אם הכל הכירום לכאלו, לגאוני דורו שלו ודאי שלא נשא פנים כלל, בין אם היו אלו אדמו"רים ובין אם היו רבנים. אבל במקום של גאונות שגם הוא הכיר בה, גילה ר' יאשע את הדבר הזה לעין כל.

            ודאי שגם את יראת-הכבוד העצומה שלו לרמב"ם קיבל "העילוי מרוגצ'וב" מחב"ד; ה"צפנת פענח" שלו בנוי הרי כולו על הרמב"ם, ובכל מקום תופס אצלו הרמב"ם מקום בראש. אך כדאי להוסיף פרט אחד, שהוא כמעט ואינו ידוע: הוא העריץ את ה"מורה נבוכים", ועל יסודותיו חידש חידושים רבים בהלכה! יסודות ומושגים מטפיזיים טהורים שהוא נטל מן ה"מורה נבוכים", הותאמו על-ידו להגדרות הלכתיות שונות שבנבכי השיטות והדיעות של גדולי ה"ראשונים".

            למעלה אמרתי, שאין אנו יודעים עד כמה התמסר "העילוי הרוגצ'ובי" ללימוד החקירה, הקבלה, החסידות וכו'; לכלל של אי-ידיעתנו זו, חייב אני להוסיף יוצא-מן-הכלל אחד, שהוא ספרו הפילוסופי של הרמב"ם – ה"מורה נבוכים", שנחשב אצל ר' יאשע ספר חשוב אפילו לפסק הלכה, לא פחות משאר ספרי הרמב"ם.

            כידוע, חלוקות הן דעותיהם של גדולי הדורות באשר ל"מורה נבוכים"; עוד בחיי הרמב"ם "ריננו" על ה"מורה נבוכים", ואילו אחרי פטירתו נתלקחה מחלוקת גדולה בין המצדדים ב"מורה" לבין השוללים אותו, מלחמה שנמשכה דורות רבים וגרמה להרס רב בקהילות ישראל, גדולות וקטנות כאחת.

            במאות השנים האחרונות שככה המחלוקת, איש לא העז כבר לדבר נגד ה"מורה נבוכים",4 אבל גם חדלו מללמוד בו.

            רק עם הופעת חסידות הבעש"ט והתנגדות הגר"א, החלו לדון שוב ב"מורה נבוכים". באשר ליחסו של הגאון מווילנא ל"מורה" יש, דרך אגב, שתי דיעות הסותרות זו את זו. רבי פנחס מקוריץ (תלמיד-חבר של הבעש"ט), לא הרשה לבנו להוציא את ה"מורה נבוכים" מהבית, מכיון ש"בשעה שה'מורה נבוכים' נמצא בבית, הוא מביא בו יראת-שמים". לרבי נחמן מברסלב היתה דיעה הפכית לחלוטין ביחס ל"מורה נבוכים"; תלמידו – ר' נתן – כתב קונטרס שלם בשם "קנאת ה' צבאות", בעיקר נגד ה"מורה נבוכים".

            מאידך גיסא, בחב"ד שררה הערצה ל"מורה נבוכים", ומחב"ד באה לו ל"עילוי מרוגצ'וב" ירושה זו.

 

1. הערת המתרגם: בקונטרס ה'הוספות' שבסוף "פלח הרמון" לס' בראשית (קה"ת תשי"ד), נדפסה שו"ת מר' הלל בענין היתר עגונה, שנכתבה בחודש שבט תקפ"ה "פה ראהטשאוו" (ראה שם עמ' קמד).

2. הערת המתרגם: בענין זה, ראה את המאמר "פענח רזא; לדמותו החסידית של הרוגטשובי", בס' "מגדל עז" עמ' פח-צט, תרלח.

3. הערת המתרגם: יפה הוא הנוסח המובא אצל יאושזון (יוסטמן) – איש ווארשא – בספרו "פון אונזער אלטען אוצר" (אוסף רביעי, ווארשא תרח"ץ, כרך ח, פרקי אבות פ"ב, עמ' 511) – כאן בתרגום:

ר' יאשע מדינאבורג, "העילוי מרוגצ'וב", בהיותו בן שבע-עשרה שנה, נסע פעם ברחבי המדינה, לראות – כלשונו – האם "העולם" יודע ללמוד מעט...

תחילה בא לווארשא, שם שוחח בלימוד עם כל הלמדנים המקומיים, ולדבריו – בכל ווארשא ישנו אברך אחד (והוא לא נקב בשמו) שיודע קצת ללמוד...

מווארשא נסע ר' יאשע ללובלין, וניגש לשוחח בלימוד עם ה"תורת חסד"; בכניסתו נתן לו ה"תורת חסד" שלום ואמר לו: "שב בני!". "העילוי מרוגצ'וב" לא התיישב, והתחיל למנות מיד כמה פעמים מופיע הביטוי "שב בני" בתלמוד בבלי, בירושלמי, במדרש וכו'. וכך, בעמידה, התפתח ביניהם פלפול שנמשך כמה שעות. בצאתו רץ הרוגצ'ובי ברחוב ומלמל לעצמו: נאה מאוד! נאה מאוד! הזקן יודע ללמוד...

מן ה"תורת חסד" פנה ר' יאשע והלך אל "הכהן", רבי צדוק. כשפתח לדבר בלימוד אמר לו רבי צדוק: האמן לי, אברך! גם אנחנו היינו פעם אברכים, וגם אנחנו היינו משתטים. אבל חז"ל לימדונו: "יראת ה' היא אוצרו, אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת-שמים בלבד"!

אחר הדברים הללו נפרד ממנו הרוגצ'ובי ויצא את פניו, ובדרכו עצר מפעם לפעם ואמר: אוי! אוי! דבריו של הזקן חודרים עמוק ל?ע?צ?מו?ת...

עיקרו של סיפור זה נדפס עוד בחיי הגאון הרוגצ'ובי, בספרו של שמואל אונגר "תולדות הכהן", לובלין תרפ"ד (עמ' 54):

בהיות העילוי מדננבורג בלובלין, ביקר את האב"ד הגאון רבי שניאור זלמן. בהפרדו ממנו שאלהו: האם נמצא עוד בלובלין איזה גאון או למדן גדול? ויענהו רבי שניאור זלמן: יש פה רבי צדוק הכהן, והוא גאון גדול.

העילוי מדננבורג הלך אל "הכהן" ויקבלהו זה האחרון בכבוד גדול. בשיחתם הביע העילוי מדננבורג את חפצו, כי יחפוץ לפלפל אתו בדברי תורה. שאלהו: היש לכם לשאול דבר הלכה או איזה דבר בלתי מובן? ויענהו, כי אין לו מה לשאול, רק יחפוץ להתפלפל.

אמר לו "הכהן": האמינו לי, כי גם אנכי הייתי כמוכם, הייתי עילוי וחפצתי תמיד להתפלפל; אבל אחרי כן, בבואו ל"צדיק", נודעתי כי לא זו הדרך בלימוד התורה הקדושה. וגם אתם הואילו [לשמוע] לעצתי הנאמנה לנסוע אל איזה "צדיק", ותדעו גם אתם דרכה של תורה. ואל תחשדוני כי כוונתי – חלילה – אלי, רק אל איזה "צדיק" שיהיה רוחכם לנסוע אליו.

בספר "מגדולי החסידות" לרא"י ברומברג (ז, עמ' מט) באים דבריו של הר"ר צדוק הכהן בנוסח מורכב ומורחב יותר:

..קבלהו "הכהן" בסבר פנים יפות, אבל אמר לו במלים אלו: מה יצא לנו מן הפלפול? הרי אני אשתדל להראות שאני יודע יותר מכבודו, וכבודו ישתדל להראות שהוא יודע יותר ממני, ומה ירויח הקב"ה מזה?

וכשהפציר בו הגאון מאוד אמר לו "הכהן": ברי לי ש??ב??ר?כ??ת "אתה חונן לאדם דעת" שתקנו אנשי כנסת הגדולה, לא היתה כוונתם על מי שיש לו כח בפלפול; אבל אם כבודו בא אלי, אז בודאי "מה' מצעדי גבר כוננו". יכול אני לומר לכבודו, שגם אני הייתי עילוי בנעורי ונצחתי כל הגדולים ממני בפלפול, ובכל זאת ראיתי אחר-כך שאי-אפשר לזכות לכתרה של תורה עד שלא מגיעים אל פתחם של תלמידי הבעש"ט זצ"ל...

4. הערת המחבר: יוצא מן הכלל בפרט זה היה רבי יעקב עמדין, שהתמרמרותו נגד הדיעות המובעות ב"מורה נבוכים" גדלה כל-כך, עד שחיווה את דעתו שמישהו אחר ולא הרמב"ם, הוא זה שחיבר את ה"מורה נבוכים"!

 

הסופר ר' הלל צייטלין הי"ד

            ר' הלל צייטלין נולד בשנת תרל"א בעיירה החב"דית קורמא, שאת אווירתה החסידית תיאר לימים במאמרו "ציון לעיירה" (ערכים, תרע"ט, עמ' 28 ואילך). והוא מצאצאיו של ר' יוסף, "דער אלטער חזן" מקורמא, שהיה מן החסידים הנלהבים הראשונים של אדמו"ר הזקן (אודותיו מספר הרה"ח רש"ז דוכמאן בספרו "לשמע אוזן", שהיתה לו ברכה מאדמו"ר הזקן שהוא יהיה "נגיד", ואכן, הוא נתעשר במהלך "הפורים הגדול" שבו שהה אדמו"ר האמצעי ברוגצ'וב הסמוכה לקורמא).

קיבל תורה וחסידות מרבה של קורמא הרה"ח ר' זלמן דוכמאן, אחיו של החסיד הנודע ר' מרדכי יואל שניהם תלמידיו הקרובים של הרה"צ ר' אייזיק מהומיל, שהיה מגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן. במשך שנה קיבל ר' הלל תורה מפיו של האדמו"ר ר' שלום בער מרצ'יצא, נכדו של אדמו"ר ה'צמח צדק' (יתכן והיה זה בתקופה שבה התגורר אביו ברצ'יצא, כפי שמספר צייטלין במאמרו שלפנינו).

במשך השנים נתגלגל ממקום למקום וגם אישיותו עברה גלגולים שונים ומשונים, אך הוא שב אל צור מחצבתו (בתשובה מוחלטת ו?ז?כ??ה כתשובתם של אנשי נינוה, כהגדרתו), ופרסם אלפי מאמרים, קונטרסים וספרים, שבהם רב חלקה של תורת הסוד והחסידות.

בשנים תרצ"ב-תרצ"ג עודד אדמו"ר הריי"צ במכתביו את ההתדברות עמו, בדבר הפצת החסידות ואיגוד הכחות של הסופרים מגזע אנ"ש (אג"ק הריי"צ, ב, עמ' תטו, תיז, תקא; יא, עמ' שעא), ובשנת תרצ"ד השתתף עם הרבי בוועד למען אספקת מצות ליהודי רוסיא (שם, ג, עמ' סג).

מאמריו "שמועסן איבער דער חב"דישער וועלט-אנעהמונג" [=שיחות אודות השקפת העולם של חב"ד] שנדפסו בשנת תרח"ץ נכתבו ע"פ הזמנת מוהריי"צ, ולפי התוכנית היה עליו לכתוב מאמרים נוספים (ביניהם: ההדרת קונטרס 'עיון תפילה' מאדמו"ר האמצעי, וכתיבה אודותיו), והרבי עצמו היה מעוניין להדפיסם בעיתונים או בחוברות לעצמן (שם, יא, עמ' שיא-שיג).

בשנת ת"ש כותב אדמו"ר הריי"צ לרבה הראשי של א"י הגרי"א הרצוג, ומספר לו: כיומיים טרם עזבי את ווארשא ביקרני ידידי הסופר המפורסם הישיש ר' הלל שי' צייטלין, ויבקשני בדמעות על עיניו לבקש את כת"ר בשמו, שכת"ר ישתדל אצל הסוכנות שהוא אחד מחבריה לשלוח לו סרטיפיקט, כי מצבו בגשם וברוח מסוכן הוא. וגם אני מצדי מבקש את כת"ר בזה (שם, יב, עמ' ב).

הפעילות להצלתו לא הצליחה, ובערב ראש-השנה תש"ג יצא כפי המסופר לקראת מרצחיו כשהוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ובידו ספר הזוהר הקדוש.

            ה' יקום דמו ויהי זכרו ברוך!

 

                                                                        (כפר חב"ד גל' 893)




הוסף תגובהתגובות