ב"ה יום שלישי, כ"א מנחם-אב תשפ" | 11.08.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"א אדר תשס"ח
תניא - מכתבו של הרב זיסלין ע"ה

תניא – מכתבו של הרב זיסלין

 

            את המכתב הבא כתב הרה"ח ר' שאול דובער זיסלין ע"ה, לעורך "הקריאה והקדושה" מר א' לעוויט, שעל חלק ממאמריו ואלו שלפנינו בתוכם חתם בשם-העט "א"י סגל".

            בשעת כתיבת הדברים לא היתה לו למר לעוויט ידיעה כלשהי בחסידות חב"ד ובתולדותיה, ואת מאמריו בעניינים אלו שאב מכלי שני שלא תמיד היה מדוייק. רוחו הסוערת ואופיו הקיצוני תרמו גם היא רבות להוצאת הדברים מהפרופורציות הנכונות ולעיוות הכוונה, כפי שניווכח להלן.

            כמובן שאין להתייחס למאמריו כאילו היו מוגהים כולם על-ידי אדמו"ר הריי"צ, שהרי הרבי בוודאי לא סומך את ידיו על קביעות מוטעות שכאלו, כמו ששם משפחתו של אדמו"ר הזקן היה "שניאורסאהן", ושהוא היה בליובאוויטש.

            אדמו"ר זי"ע גם הוא לא ראה את המאמרים הללו, שנדפסו קודם בואו לארצות הברית.

 

 

ב"ה

כבוד הנכבד ומרומם בלתי מכירי, משכיל ע"ד תורת חסידות החב"ד, מו"ה א"י סגל נ"י, אמריקה.

אין אנחנו מכירים זה את זה, אכיר אני את עצמי במקום שאין מכירין אותי: תלמיד ישיבת תו"ת תרס"א-ס"ח, מאז, אחד מהמנהלים במחלקה של ישיבה הנ"ל (שצעדרין) עד תרע"ו, ומאז רב בקהילות חב"דיות, טשערניקא, ברעזין, ארשא. מסוף תרצ"ד בארץ-ישראל תל-אביב רב בשכונת מאה שערים.

אני קורא ב'הקריאה והקדושה' המאמרים של כב' "תורת חסידות חב"ד" והעתקת ה'תניא' לז'ארגאן [=אידיש]. אינני יכול לשער את דעתם וחוות-דעתם של הקוראים באמריקה, אפשר בשביעות רצון רב. אבל דעתי והרגשותי אינן נוחות. לעבור לגמרי בשתיקה, אחשוב זה לא מן הצדק. לכן אני רוצה לבוא בזה בדברים קצת עם כבודו בעצמו.

קצר המצע מהשתרע; לא אדקדק על דברים שרק הקנאי הנלהב יעמוד עליהם, כמו שכותב: "דער גרינדער פון שיטת חב"ד אין חסידות און דער ערשטער פון דער רבי'שער דינאסטיע אין ליובאוויטש איז גיווען דער גרויסער צדיק און גאון ר' זלמן מליאדי שניאורסאהן זצוק"ל" [=מייסד שיטת חב"ד בחסידות, והראשון לשושלת האדמו"רים בליובאוויטש, היה הצדיק הגדול והגאון הגדול ר' זלמן מליאדי שניאורסאהן זצוק"ל]. הפאמיליע [=שם המשפחה] שלו לא היה "שניאורסאהן", והוא לא היה בליובאוויטש. וקצת פגע בזה בכל הצדיקים מנהיגי חסידי חב"ד בשארי מקומות ליאדי, קאפוסט וכו'.

לא אדקדק במה שכתב "דארטין (ב'תניא') האט ער אוועק גישטעלט די נייע חסידות אויף אזא יסוד וואס אפילו די מתנגדישע גאונים פון זיין צייט האבין דער צו גיקענט מסכים זיין" [=שם (ב'תניא') העמיד את החסידות החדשה על יסוד שכזה שאפילו הגאונים שבמתנגדים שבזמנו היו יכולים להסכים לו]. אם לומר גיקענט [=שהיו יכולים] היה ביכולתם גם קודם שיצא ה'תניא' בעולם. ובפועל לא היה כן גם אחר זה. וכידוע מהמכתבים של רבינו אחר הדפסת ה'תניא' (נדפסו בבית-רבי).

גם אפשר לעבור כלאחר יד מה שכותב "עס האט געהאלטען דערביי [אז דער בעל ה'תניא' זאל זיך צוזאמענטרעפען מיט'ן ווילנער גאון] כו', נאר גיוויסע קליינליכע שטערער פון ביידע צדדים כו' [=קרוב היה הדבר (שבעל ה'תניא' יפגש עם הגאון מווילנא) כו', אלא ש"מכשילים" מסויימים ננסים משני הצדדים כו']. זה לא אמת! מצד החסידים לא היה עיכוב, אדרבה הכנעה ובקשה כידוע.

אבל מה שכותב (בתחילתו) "דארף מען דאס ניט צוזאמענמישען בנשימה אחת מיט חסידות בכלל, וועלכע באציהט זיך צו דער אלטער חסידות, געגרינדעט ביים בעש"ט זצוק"ל [=אין לערב זאת בנשימה אחת עם החסידות בכלל, המתייחסת לחסידות הישנה שנוסדה ע"י הבעש"ט זצוק"ל] כו'". אנחנו חונכנו ולמדנו לגמרי להיפוך! שעיקר נקודת הבעש"ט והתגלותו בעולם הוא בתוך חסידות חב"ד. והדברים ארוכים מאוד.

מהתרגום של קטעים ממכתבו של כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע זי"ע יוצא דברים מוזרים. קשה לי, אבל אין לי משהו אחר להגיד; זכורני מימי ילדותי שהיו מתלוצצים מיהודים שאינם יודעים לדבר רוסית, והיו מספרים שיהודי אחד מתאונן לפני גוי שבנו נתן לו בעיטה בבטנו, חשב באידיש ודיבר ברוסית, ואמר: "טוואי סאלנצע דאל מיניע מאסט ווקניגע" (הש?מ?ש שלך נתן לי גשר בספר).1 כל הפיסקא (הקוה"ק מס' 2) "אויף דער פסוק במחשכים" כו' עד התיבות "לימוד החסידות" יצאה בתמונה כזו; אין בהמקור תיבות כאלו שיתורגמו "אזוי אז דער נגלה אליין קען לייכט פערפיהרען און ארונטערפיהרען פון וועג" [=כך שה'נגלה' כשלעצמו יכול בנקל להטות ולהסיר מן הדרך]. התיבות "ווער עס בלייבט ביים טרוקענעם נגלה, בלייבט זיין נשמה אין דער פינסטער און זיין גאנצע תורה קריגט א ירידה" [=מי שנותר רק עם ה'נגלה' היבש, נשמתו נשארת באפילה ונפעלת ירידה בכל התורה שלו] תיבות כאלו מוזרים לעומת מה שרואים בהמקור. ואין להאריך בזה.

אך העיקר בזה הוא, שמכללות ההיקף של רעיונותיו ודבריו יכול לצאת רושם לא נכון. אפשר להתקבל רושם שגם החסידות היא כמין אידייע [=רעיון] ח"ו שהומצא משכל אנושי לוא יהא בעל שכל גבוה מאוד והמשכיל היה איש צדיק גאון וקדוש. הרבה הרבה שמענו ע"ז מכ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע זי"ע, שהחסידות היא גילוי אור מלמעלה, ומה שנתלבשה בשכל אנושי הוא ג"כ מתנה מלמעלה, עצה טובה בכדי לגלות את האור. וזה מה שאמר הבעש"ט "גנזו בתורה", הוא הגניזה, והיגיעה בעבודה של חסידות הוא להוציאה מהגניזה. והאריך בזה בשמחת-תורה אחד. ולכן צורם מעט את האוזן כששומעים כאן מלת "פילוזופיא", אפילו מוסיפים "על טהרת הקודש" (נכון לעיין בהמכתב של הגאון החסיד הר"א מהאמלי ז"ל, הנדפס ב'חנה אריאל').

דעתו, שחסידות חב"ד המציאה שיטה חדשה בלימוד התורה הק', ומאריך בדוגמא בהמשנה "שור שנגח את הפרה"; אין אני רוצה להתערב בעצם אמיתית הפשטים. אנו מוצאים כזאת גם בש"ס. המתנגד, אם לא היה לומד זה מפורש בגמרא רק היה שומע ממישהו הפירוש על הכתוב "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (ב"ב עח ע"ב),2 היה אומר שזה תורה בדויה. מתנגד אחד השיב לי ע"ז: חכמי המשנה והתלמוד היו בעלי רוח הקודש, ולכן היו יכולים לפרש באופן כזה. אמרתי לו: אבל מוכרחים להודות שישנו במציאות בכלל פירושים כאלו, רק שצריכים רוח הקודש לכוונם לאמיתתם. ואולי זהו הכוונה בגמרא גיטין (ז' ע"א) אמר ליה רב הונא בר נתן לרב אשי, מאי דכתיב "קינה ודימונה ועדעדה" כו', אלא רב גביהא מארגיזה אמר בה טעמא, כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין. אמר ליה, אלא מעתה "צקלג ומדמנה וסגסגה" הכי נמי, אמר ליה אי הוה רב גביהא מבי ארגיזה הכא הוה אמר בה טעמא עכ"ל. שלכאורה כל שהוא למדן יכול להמציא פירוש על הכתוב לפי השיטה הזאת, וניכר שהיו צריכים על זה דוקא את רב גביהא מבי ארגיזה.

אבל מדברי כב' יוצאת מסקנא שאיננה צודקת בהמציאות (פאקטיש). אני יכול להעיד, הישיבה הקדושה "תומכי תמימים" נתייסדה בעיקרה על היסודות הקדושות "חסידות חב"ד". בזמני למדו ועברו בהישיבה תלמידים למאות ב"ה, מופלגי תורה, למדו ש"ס ופוסקים, מפרשים, תשובות, ראשונים ואחרונים, התפלפלו הרבה ביניהם, גדולי התורה מהחסידים בחנו אותם, סמכו אותם, ולא שמענו ולא ראינו אף פעם שהתעסקו בשיטת לימוד כזה באיזה סוגיא בש"ס חמורה או קלה כמו שכב' מתאר.

בהישיבה תו"ת התעסקו הרבה בלימוד פנימיות התורה (חסידות חב"ד), אבל זה היה מה שחזרו והעמיקו בעיון רב להבין את מאמרי החסידות ששמענו מכ"ק אדמו"ר (נ"ע זי"ע) בשבת ויו"ט, למדנו בעיון רב כתבים ונדפסים ממאמרי החסידות מהרביים הקודמים מרבינו אדמו"ר הזקן עד הנה, העמקנו ותפסנו ע"ז הרבה זמן ומרץ, מוח ולב, להבין את ענין אחדות הוי' האמיתי שחידשה החסידות, ובהסברים על הרבה ענינים שנאמרו בקבלה עפ"י לשון הסתום של הקבלה ומוסברים בחסידות בהסברים מובנים, כמו "צמצום", "קו", "רשימו", "ספירות", "פרסאות", "השתלשלות" וכדומה.

הכרתי היטב גדולי החסידים בעלי השכלה בחסידות ובעלי עבודה ע"פ חסידות, והיו לומדים גדולים בקיאים ותקיפים בש"ס ופוסקים ומפרשים ראשונים ואחרונים, התדברתי ודברתי עמהם הרבה בלימוד הנגלה והחסידות, ואף פעם לא שמעתי מהם איזה סוגיא בש"ס באופן כזה ובשיטה כזאת שכב' מתאר.

וניתי ספר ונחזי, נפתח את הקונטרס עץ-חיים (תרס"ה) שהוציאו כ"ק אדמו"ר נ"ע ביחוד ובמכוון בשביל תלמידי תו"ת, שם מבואר באר היטב היסוד והמכוון של הישיבה "תומכי תמימים" וההכרח של לימוד פנימיות התורה חסידות חב"ד, ומבואר באופן ברור ובהיר הסדר והשיטה של לימוד הנגלה הרצוי והנכון, ואין שמה שום רמז כל דהוא על שיטת הלימוד הזה שכב' מתאר.

ואם ישאל השואל, איך סוף-סוף מגלה פנימיות התורה את המסך בכדי שתהיה האפשרות להיות מקושר לאלקות גם בעת שטרודים ומתעמקים בפשט הגשמי של שור שנגח את הפרה, ולהבין הסברות ולבוא לעומקה של ההלכה ובכל החילוקים הדקים שבה. הנה באמת קשה מאוד לבאר את זה במכתב, אבל זה נקל מאוד להבין ובפרט להרגיש מי שלמד הרבה חסידות כנזכר לעיל, וגם הביא זה אל העבודה בפועל בתפילה ובמידות, היה לו חינוך טוב של חסידות ע"י הקירוב של הרבי ומשפיעים טובים, ואז נופל לגמרי הדברים שכב' כותב בהקוה"ק הנ"ל "ווי ריכטיג דיעזער... עס דערמאהנט גאנץ וועניג דעם לערנער אן ג-ט" [=ככל שזה יהיה אמיתי.. הריהו מזכיר ללומד מעט מאוד אודות הקב"ה]. וגם אחרי עיון לא עמוק כ"כ ב'תניא' פרק ה' נמצא שאינו כן כמו שכב' כותב.

בדברי אלה אני רוצה לעורר, שהגם שעצם הענין צודק מצד עצמו, כל התורה כולה ישנה ע"פ סוד, אבל להעמיד זה שיטה בלימוד ככה בהתורה הנגלית במשניות ובגמרא בתוך תורת החסידות החב"ד, זה אינו צודק במציאות (פאקטיש). ואין לזה שייכות מה שידוע מכמה גאונים וצדיקים שכשבררו לעצמם איזה הלכה, בררו לעצמם את הענין איך הוא גם ע"פ הסוד; זהו לא נחלת חסידות חב"ד דוקא, רק למי שיש לו שייכות לזה. וע"ז נאמר "אין לך עסק בנסתרות".

(בשנת תרס"ד או תרס"ג, בהשבתים שבין פסח לעצרת, אמר כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע מאמר שבתוכו היה ביאור ענין הריאה עפ"י החסידות. המשפיע החסיד ר' גרונם ז"ל שאל מכ"ק אחר חג-השבועות: דאס איז ביי מיר א נייער ענין, וואו שטייט דאס? [=ענין זה חדש הוא אצלי, היכן הוא נכתב?], והשיב לו: ביי מיר איז דאס אייך א נייעס, איך האב גיקראגין דעם אלטין רבין'ס תשובה פון סירכות הריאה וואס איז גידרוקט אין די תשובות אין שו"ע (תשו' סי' י"ד), דאס איז ווערט א אוצר המלך! דאס איז זיין כתב י"ק. און צום סוף איז דארטין מבואר דער ענין ע"פ חסידות. פון דארטין האב איך גינומען דעם מאמר [גם אצלי חידוש הוא. השגתי את התשובה שכתב אדמו"ר הזקן בענין סירכות הריאה, הנדפסת בתשובות שבשו"ע (סי' יד), שוויה הוא "אוצר המלך"! כתובה היא בכתב יד קדשו. ובסופה מבואר הענין על-פי חסידות. משם נטלתי את המאמר]. זה לשונו הק'. ואין לזה ענין לזה. גם לא נשכח ממני כעת אגרת הקודש [סי' כו] ד"ה ברעיא מהימנא פ' נשא).

*      *      *

עכשיו אודות תרגום ה'תניא' בלשון זשארגאן [=אידיש]; זהו באמת חכמה ומלאכה ועבודה רבה מאוד, אבל עדיין יש לעיין בזה. מקובל הוא אצל חסידי חב"ד שה'תניא' הוא התורה בכתב שבחסידות. על תורה שבכתב נאמר "באר היטב.. בשבעים לשון", א"כ כתוב מפורש שיש להעתיק את התורה על כל השבעים לשון. אעפ"כ מוצאים אנו אח"כ שהיה לא כל-כך נוח ושביעת רצון מזה. במגילת תענית נאמר, שכאשר העתיקו הזקנים את התורה לתלמי המלך בלשון יוונית היה חושך בעולם שלושה ימים (מובא ב'סדר הדורות'). בדורותינו האחרונים גם-כן יודעים אנחנו מאי-שביעת רצון מהתרגומים. רואים שיש בזה איזה סוד, לפעמים התרגום מגביה ומייקר את העצם (אורגינאל) ולפעמים מורידו ומוזילו. ולא דבר קל הוא לתפוס ולכוין את הצד הטוב שבזה, רק רואים את הדבר אח"כ כאשר יצא לידי פועל.

מעת שזכיתי ליכנס בתוך הסביבה העליונה של חסידות חב"ד, זאת אומרת בתוך תלמידי "תומכי תמימים", למדנו חסידות בעיון ועומק, היינו כל ימינו ולילותינו עם כל מהות חיותנו סביב המשפיעים היקרים, והיינו מקורבים אל הרבי נ"ע זיע"א, נתחנכנו ולימדו אותנו כי ה'תניא' הוא גדול ועמוק קדוש ואלוקי שאין למעלה הימנו. הרגש זה אין קונים בחנות בכסף, רק נקנה זה על ידי חינוך טוב הרבה ע"י המשפיעים הטובים.

בזכרי איך המשפיע שלנו ר' גרונם ז"ל סיפר לפנינו פעם, איך שהרב החסיד ר' אברהם'קע ז"ל (הרב דזעמבין), איזה רגעים לפני פטירתו אמר לו: דערלאנג מיר גרונם דעם 'תניא', איך וועל זיך מיט אים זעגענען [=הגש לי גרונם את ה'תניא' ואפרד ממנו]. כשלקח ה'תניא' בידו התגבר וישב במטתו, פתחו בשתי ידיו והניח את פניו עליו ובכה בבכיה רבה עד שהרטיב את העלים בדמעות, ואמר: דער אלטער רבי האט גיזאגט, אז מיט דעם 'תניא' קען מען זיין א חסיד וויא אברהם אבינו [=אדמו"ר הזקן אמר, שעם ה'תניא' אפשר להיות חסיד כאברהם אבינו]. והמשיך לבכות ב'תניא' בפניו על ה'תניא'. אח"כ הושיט אותו לר' גרונם ושוב שכב במטה כמקדם. ואחרי רגעים מועטים יצאה נשמתו בטהרה. וכשרש"ג סיפר זאת ג"כ שפך דמעות רב.

פעם אחת ישב המשפיע ר' גרונם ז"ל אתנו בהתוועדות והחזיק בידו ה'תניא' מהדפוס החדש (תר"ס), זה היה בשנים הראשונות אחרי ההדפסה, ובהתלהבות גדולה אמר:

חסידים ווייסין ניט וויא צו דיינקען דעם רבי'ן, אפילו פאר דעם דרוק אליין וואס ער האט עס אזיי גידרוקט. ער האט גימאכט דעם 'תניא' פאר א "יש ומציאות" אפילו אין חיצוניות דחיצוניות. אז א 'תניא' האט גיקאסט צעהן קאפיקעס, ער איז גיווען א קליינער ספריל מיט קליינע ווערטערלאך, האט דאס פארשטעלט אויף די גרויסע ליכטיקייט וואס אין עם איז פאראן. אז ער איז אפגידרוקט אויף שיינע פאפיר, גרויסע ווערטער, גרויסע גליונות, שיינער בונט, און פארנעמט א ארט, מאכט דאס ליכטיגער צו זעהן די פנימיות פון 'תניא'.

[החסידים אינם יודעים כיצד להודות לרבי, אפילו עבור ההדפסה עצמה שהיתה בצורתה זו. הוא עשה את ה'תניא' ל"יש ומציאות" אפילו בחיצוניות דחיצוניות. כשמחירו של ה'תניא' היה עשר פרוטות (קופיקות), כשהוא היה ספרון קטן באותיות זעירות, הסתירה עובדה זו על האור הגדול אשר בו. אך כשנדפס ה'תניא' על נייר משובח, אותיות גדולות, גליונות רחבים, כריכה נאה, והוא "תופס מקום", נגלה האור לראות את פנימיותו של ה'תניא'].

וכאשר אני עובר על התרגום של ה'תניא' אני מתפחד מזה. כל מה שאנחנו הנחנו כוח רוח ומוח על ה'תניא', נשטף זה בתוך התרגום. יש לחשוב שכב' רצה לתקן זה בהקדמה הקצרה שהקדים, אבל זה אינו מועיל על ההרגש. וכאשר נספר בתוך מסיבה של חסידים שר' הלל פאריצער נ"ע אמר: "אז מי ווייזט א קינד דעם ערשטין מאהל אויף זיין לעבין אן אל"ף, זאהל מען עס ווייזין אין 'תניא', וועט ער שיים קיין אפיקורוס ניט זיין" [=כשמראים לתינוק את האות אל"ף לראשונה בחייו, יראו לו אותה ב'תניא'. והוא אפיקורוס כבר לא יהיה]. זה לא יורגש כאשר יחזיקו בהתרגום.

אולי היה אפשר לאמר סברא להדפיס את ה'תניא' עם העברי-טייטש כמו שעשו עם ספרי מוסר אחרים הגדולים והעמוקים, כמו החובת-הלבבות, שבט-מוסר, מנורת-המאור וכדומה, שלמעלה העמידו את הפנים ומלמטה העברי-טייטש בשביל המון העם. וגם זה אינני יודע אם כאן אפשר להגיד זאת. אבל כאשר הספר יוצא בפני עצמו מתורגם, נעשה לו צורה אחרת לגמרי.

עכשיו נעבור קצת על עצם התרגום; ידוע דברי המעתיק פירוש המשניות להרמב"ם, שחוץ ממה שהמתרגם צריך להיות בקי בשני הלשונות, לשון החיבור ולשון התרגום, עוד בה שלישיה שצריך לכוין את כוונת המחבר היטב. והדבר מובן מאוד, וכל מה שהכוונה עמוקה יותר צריכה זהירות יותר.

לא אגע כאן בהדיוקים הדקים שגדולי החסידות דקדקו בה'תניא' ועשו מזה מטעמים, מה שאין זה נוגע כ"כ לעיקר הכוונה של ה'תניא'. כמו שעל התיבות בתחילתו "(בספ"ג דנדה)" אמר החסיד ר' מרדכי יואל ז"ל מהאמליע ענין גדול (אינני יודע אם מעצמו או מהר"א מהאמליע),3 זה אינו מתאים כבר אם כתוב כמו שנדפס בהתרגום "(נדה, סוף פרק ג')".

לא אגע מה שהוסיף כאן המלים "[בעשווערט מען איהם] אין הימל" [משביעין אותו בשמים], כי זהו בדרך ביאור קצת. הגם שכ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע בהגהות על הסידור4 הקפיד אפילו על מה שהדפיסו בפנים מה שרבינו ציין רק "תמצא לעיל". אך אגע כאן על איזה חלקים אחרים שמורגשים כאן כאשר קוראים את התרגום (הקוה"ק סיון תש"ב).

לשון התרגום, "אז צדיק וטוב לו מיינט אזא צדיק וואס אלעס אין איהם איז טוב, און קיין רע האט ער אין זיך אין גאנצען ניט, בשעת וכו'". התיבות האלו אינם נמצאים כלל בהפנים.

ולהלן הלשון "צדיק ורע לו האט נאך כו' הגם ער אונטערדריקט דאס כו'". לעומת הפנים זהו עם מעט ביאור, אבל אין כאן הכוונה האמיתית. התרגום "ער אונטערדריקט דאס" [=הוא מכניע] נגד התיבות "שהרע שבו כפוף" אינן מכוונות כ"כ.

"די צדיקים רעכענען זיך נור מיט כו' די רשעים רעכענען זיך כו' די בינונים רעכענען זיך כו". הביטוי "רעכענען זיך" [=מתחשבים] אינו כלל התרגום של המלה "שופטן", לא בהוה אמינא ולא בהמסקנא.

דברי הביאור "ווייל אויב אזא גרויסער צדיק ווי דו רופסט זיך בינוני, טא ווער קען דאס זיין נאך גרעסער פון דיר ער זאל קענען האפען צו ווערען א צדיק" [=כי אם צדיק גדול שכמותך נקרא 'בינוני', א"כ מי יוכל להיות במדריגה גבוהה ממך ויוכל לקוות להיות 'צדיק'], זה לא צודק ולא הגיוני; וכי אם כל העולם יהיו בינונים כמו רבה, אפשר לומר ע"ז "לא שבקת חיי לכל בריה"? (ותמיד מפרשים שאם רבה הוא בינוני, זה עושה את כל העולם לרשעים ח"ו ומובן).

"אויסער דעם ווייסען מיר אז בשעת איינער טהוט אן עבירה איז ער א רשע גמור, און אויב ער טהוט נאכהער תשובה איז ער א צדיק גמור". לכאורה כאן התרגום טוב, אבל כאן יש להראות את הדיוק המדה והמשקל המדויק של תיבות ה'תניא'; בפנים כתוב "בשעה שעושה" (לשון הווה), "ואם אח"כ עשה" (לשון עבר), ואין זה בחנם. בזה מתבאר היטב מה שאינו מובן מאוד כל החקירה כאן "וגם להבין מהות מדריגת הבינוני", וגם מתבאר דיוק נכון מה שהסגיר את התיבות "ואם אח"כ כו'" בסוגריים. כאן אין המקום לבאר כל זה, ומתאים כאן לספר מה ששמעתי מהחסיד ר' אהרן יעקב וויילער ז"ל מקריסלאווע, מה שסיפר לו אביו החסיד המפורסם הרב ר' חיים פאנידעלער ז"ל, שאדמו"ר האמצעי נ"ע אמר לו (לר' חיים): "דער טאטע האט גימאכט דעם 'תניא' האט ער מדקדק גיווען אף א וי"ו" [=כשהאבא אדמו"ר הזקן כתב את ה'תניא', הוא דייק אפילו באות וי"ו (אם לכותבה אם לאו)].5 אני סיפרתי זה לר' גרונם ז"ל, ואמר אלי: "איך דאנק דיר פאר דעם סיפור, דאס איז ביי מיר זייער טייער" [=אני מודה לך על הסיפור הזה. הוא יקר אצלי מאוד]. לאחר זמן רב הראתי לו את הדיוק הזה ("שעושה" "עשה"), שלכאורה היה אפשר להיות כתוב גם להיפוך, ואמר שזה דיוק נכון.

מה שכתב "אן עבירה מיינט אפילו ווען מען איז עובר [אויף אן איסור קל מדרבנן]", כאן אין התרגום מכוון, כי בפנים כתוב "מקרי רשע".

מה שכתב "איז דאס מכל שכן און אודאי א גרויסע עבירה צו מבטל זיין [א מצות-עשה]", אין התרגום מכוון [למ"ש בפנים "וכ"ש וק"ו במבטל איזו מ"ע"].

מה שכתב "אזא איינער איז נאך א גרעסערער רשע כו'", תרגום זה אינו מכוון לעומת הלשון "מקרי רשע טפי".

מה שכתב "האט ניט די עבירה פו ביטול תורה", חסר תיבת "אפילו".

מה שכתב "דאס וואס די וועלט פערשטעהט א בינוני כו'" [=מה שה'עולם' מבין מהו 'בינוני'], לא כך הוא התרגום של התיבות שבפנים "והא דאמרינן בעלמא"; ברור שהכוונה הוא על מאמרי רז"ל, וכן נמצא הרבה פעמים ברש"י, לדוגמא גיטין דף ג' ע"ב ד"ה וגובה, ב"ב דף ה' ע"א ד"ה ארבעה, ובכמה מקומות (עיין ב"ב ס"ד ע"ב ודקאמר נמי בעלמא, ועיי"ש דף פ"ט ע"א ברש"י ד"ה אבל, בדאמרינן בעלמא), הגם שאינו ידוע איפה נמצא לשון כזה ברז"ל בדיוק (קצת נמצא ענין זה במסכתא קדושין ל"ט ע"ב ובר"ה ט"ז ע"ב ברש"י, ובזוהר בר"מ פ' בהר דף קי"א ע"א יש כדומה לזה). אבל זה ברור שאי אפשר לתרגם "והא דאמרינן בעלמא" "דאס וואס די וועלט פערשטעהט".

מה שכתב "וואס זי געפינט זיך אין בלוט און דערהאלט ביים לעבען דעם גוף", צ"ל "צו דער האלטין ביים לעבען" וכו'. ואח"כ חסר בתרגום "אזיי ווי עס איז גישריבען" כי נפש הבשר כו'.

מה שכתב "כעס און גאוה פון דעם יסוד האש, דער פייער פון אויבען", אין לזה שום מובן בתרגום התיבות "שנגבה למעלה".

עד כאן לדוגמא מפרק א', ויש עוד הרבה מקומות להראות עליהם מהפרקים האחרים שנדפסו.

בפרק ה' מתבהלים מכמה לשונות של התרגום. הרבה הרבה יגענו על הלשונות "נתפס ומוקף ומלובש", ואח"כ "שמשיגו ותופסו", ואח"כ "תופס ומקיף", ועוד כדומה לזה דקדוקים שרואים בעליל שיש כאן ענינים עמוקים ונפלאים, ובהתרגום נאבד כאן הכל בלא ראות.

מה שכתב "[צו ערקלעהרען] דעם געדאנק פון תופס זיין, וואס דערויף זאגט אליהו וכו'", אין זה מכוון להתיבות שבפנים "לשון תפיסא שאמר אליהו", ולא כתוב "ענין תפיסא שעל זה אמר אליהו".

מה שכתב "דערויף זאגט אליהו, דער געדאנק קען דיך, רבש"ע, ניט תופס זיין כו'", בפנים כתוב "שאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כו'", על התיבות "לית מחשבה" אין התרגום מכוון "דער געדאנק". אפשר אולי להגיד "קיין געדאנק". התיבה "רבש"ע" שהכניס באמצע לא כל-כך מכוון להוסיף, הגם שהמאמר "פתח אליהו" מתחיל בתיבות "רבון עלמין".

מה שכתב "צו דער זעלבער צייט [ווערט דער שכל ארומגערינגעלט]", שהוא תרגום של התיבות שבפנים "באותה שעה", בהפנים כתוב זה בסוף הענין, ואין זה בחנם.

מה שכתב "ווערט דער שכל ארומגערינגעלט און אנגעטאן פון דער באגריפענער הלכה", ובפנים כתוב רק "וגם שכלו מלובש בה".

(ויש כמה תיבות שמראים הרבה ונאבד כוונתם בהתרגום ולשון, כמו בתחילת פרק ה' "תוספות ביאור באר היטב", וכן בתחילת פרק י"ח, ובפרק י"ט כתב רק "לתוספות ביאור" וכן בפרק ל"ה).

אחשוב שיספיקו הדוגמאות.

ואסיים את דברי בענין שאי-אפשר לעבור עליו; פעם אחת אמר לי כ"ק אדמו"ר נ"ע זי"ע ביחידות בזה הלשון:

אין נגלה אז מי זאהל איין לערנען א פאלשין פשט, קען דער פון ארויס קומען ח"ו א פאלשער דין למעשה, איז דאך דאס זייער ניט גוט. אז מען זאהל איין לערנען א פאלשין פשט אין א ידיעת אלקות, חאטש למעשה קען דער פון ניט ארויס קומען א פאלשער דין, אבער א ניט ריכטיגע ידיעה אין אלקות איז נאך ערגער. עכלה"ק.

[=בלימוד הנגלה, אם לומדים פשט מסולף, יכול לצאת מזה ח"ו הלכה מסולפת למעשה, והרי זה מאוד לא טוב. אך אם לומדים פשט מסולף בידיעת אלקות, אע"פ שלא יכול לצאת מכך דין מסולף למעשה, אבל ידיעה בלתי-אמיתית באלקות הוא דבר גרוע עוד יותר. עכלה"ק].

בפרק ו' כתוב בהתרגום "אין דער מעשה מרכבה פון דעם נביא יחזקאל, רופט ער זיי אן מיט די דריי נעמען "רוח, סערה, וענן גדול" - ווינד, שטורם-ווינד, און פינסטערער וואלקען". מה שתרגם "פינסטערער וואלקען" ולא "גרויסער וואלקען", זה יפה כיון לדברי הזוהר ויקהל דף ר"ג ע"ב. אבל לא דקדק יפה בגוף ה'תניא' בלשון הכתוב, ונעלם ממנו כמה מקומות בזוהר ובלקו"ת. ב'תניא' כתוב אחרי התיבות "וענן גדול" - "וגו'", זה מראה להמשך הכתוב "ואש מתלקחת", שזהו השם של הקליפה השלישית, והראשונה נקראת "רוח סערה", והשניה "ענן גדול". לא דקדק בהכתוב שכתוב "והנה רוח סערה באה מן הצפון", ולא כתוב "באו". (ב'תניא' כאן אינו מעתיק אות באות מהכתוב, והראיה שבכתוב כתיב "ענן גדול" בלא וי"ו. ועיין לעיל מהסיפור מר' אהרן יעקב).

ונעלם מכב' בזוהר פ' תרומה דף קל"ד ע"א, ובפ' יתרו דף פ"ב ע"א, ובפ' בלק דף קצ"ו ע"א, ובתקוני זוהר תיקון י"ח (בדפוס בראדי דף ל"ו ע"א), ובלקו"ת פ' חוקת ד"ה ויקחו אליך בתחילתו ופ' מסעי ד"ה הנה גבי המסעות בתחילתו. הגם שאין כאן ח"ו מכשול בהלכה למעשה, אבל לפי דבריו הקדושים של כ"ק הנ"ל, צריכים ליזהר מאוד בדברים כאלו. בפרט כאשר מקבלים על עצמו עבודה גדולה וקדושה כזאת, בודאי צריכים להיות זהיר מאוד באות אחת של ה'תניא', מכש"כ שלא להתעלם מאיזה דבר שבזוהר ובלקו"ת שהן הן מהיסודות של החסידות.

בטוח אני מאוד שכב' לא יחרה בי על הערותי הארוכות האלה, כי הגם שאינני מכיר אותו הכרה אישית פנים בפנים, אבל בטוח אני שהמדות החסידיות שה'תניא' לומד אותנו ישנם בו בודאי בכל מלואם.

ידידו בלתי מכירו המצפה לישועת השי"ת בתוך כלל ישראל לאלתר לגאולה,

שאול דוב זיסלין

אחד מהמסתובבים ומתגלגלים בין חסידי חב"ד.

 

1. חידוד זה מבוסס על כפל המשמעויות של המלים: זון (בן שמש), בריק (בעיטה גשר), בוך (בטן ספר).

2. בגמרא שם: "המושלים" אלו המושלים ביצרם. "בואו חשבון" בואו ונחשב חשבונו של עולם כו'. "תבנה ותכונן" אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב. "עיר סיחון" אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו "כי אש יצאה מחשבון" תצא אש מחשבון ותאכל את שאינן מחשבין. "להבה מקרית סיחון" מקרית צדיקים שנקראו שיחין. "אכלה ער מואב" זה המהלך אחר יצרו, כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה. "בעלי במות ארנון" אלו גסי הרוח כו'. "ונירם" אמר רשע אין רם. "אבד חשבון" אבד חשבונו של עולם. "עד דיבון" אמר הקב"ה המתן עד שיבוא דין. "ונשים עד נפח" עד שתבוא אש שאינה צריכה ניפוח. "עד מידבא" עד שתדאיב נשמתן כו'.

3. אולי הכוונה לפירוש המובא בהגהותיו של אדמו"ר זי"ע בשם הרה"ח ר' הלל מפאריטש: דוקא עתה נתגלה ה'תניא', כי זהו "סוף פרק ג' דנידה", שג' פרקים יש ברגל, וישראל בגולה לנידה היתה, וא"כ סוף הפרק השלישי שהוא העקב הוא עקבתא דמשיחא.

4. בהגהות לתפילת מוסף דשבת.

5. ב'לקוטי שיחות' (ד, עמ' 1212) מובא ממכתבו של אדמו"ר מוהריי"צ (כח תמוז תרצ"ב) בזה"ל: בקבלה במשפחת בית רבי, אשר פעם מצא מהרי"ל מיאנוביטש את אחיו רבינו הזקן יושב אצל שלחן הכתיבה והוא בהתעמקות גדולה. כשעה עברה ונתעורר אדמו"ר הזקן, וירא את אחיו עומד אצלו ויאמר לו: "הנה זה שבוע השלישי שהנני מתבונן בכתיבת תיבה זו והראה על הגליון הכתוב, מספר ה'תניא', שהיה מונח לפניו אם לכותבה בוא"ו החיבור" (כמו תיבת "ועיקרה ושרשה" בפרק מ"א בתחילתו, שהיה יכול לכתוב "ראשית העבודה עיקרה [ושרשה]", וכתב "ועיקרה [ושרשה]").. "אויף יעדער אות החיבור וואס עס איז אין 'ספר בינונים', האב איך איבערגעטראכט דעם גאנצן ספר" [=בשעת כתיבתה של כל אות-החיבור שב'ספר בינונים' חזרתי והעברתי במחשבתי את הספר כולו].

וראה באריכות יותר ב'רשימות', נז, עמ' 17-16. וראה עוד אגרות-קודש אדמו"ר, ב, עמ' קיד.

                                  (כפר חב"ד גל' 1021)




הוסף תגובהתגובות