ב"ה יום חמישי, ט"ז מנחם-אב תשפ" | 06.08.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בז' טבת תש"ע
שגו ברואה וקבעו מנהגים

שגו ברואה וקבעו מנהגים

 

            סיפר הרה"ח ר' שלום חסקינד ע"ה, שבילדותו איפשרו לו להיכנס למנין שבו התפלל אדמו"ר מוהריי"צ בשנת האבלות ל"ע על אמו הרבנית ע"ה, בז' אדר תש"ב. הוא נכנס לחזרת הש"ץ והבחין שהרבי לא הכה על חזהו בברכת "סלח לנו".

            ממראה עיניו זה קבע ר' שלום שבחזרת הש"ץ אין מכים על החזה בברכה זו.

            רק כעבור שנים רבות נודע לו שנשיאי חב"ד אינם אומרים תחנון ביום ז' אדר, וא"כ זהו הטעם שהרבי לא הכה על חזהו.

והיה ר' שלום משתמש באירוע זה כמשל וכתוכחה, שאין לקבוע מנהג לא ע"פ ראיית חצי דבר (שהרי מן הסתם גם בשמו"ע של לחש לא הכה הרבי על חזהו, אלא שהוא לא ראה זאת) ולא ע"פ ידיעת חצי דבר (שהרי לא ידע שהאדמו"ר אינו אומר תחנון ביום זה).

אמרתי, אאסוף כמה "עדויות" שגויות מעין זו, ששימשו לקביעת מנהגים ותיאור הנהגות.

[א] ב"יומן מסע חדש השביעי תשכ"ג לליובאויטש" שהתפרסם בגל' 20 של 'בטאון חב"ד' (עמ' 15) קוראים אנו:

"לתפלת המנחה מופיע הרבי שליט"א שוב בצעדים זריזים והתפלה מתחילה מיד. כשהרבי הולך בדרכו – ללא כל ליווי ובצעדים מהירים – שפתותיו מרחשות. כפי הנראה הוא משנן ללא הרף דברי תורה, מאלה שסגולתם באמירתם בפה, כגון: חומש, משנה, תהלים, תניא (בניגוד לתלמוד וכד' שסגולתו בתוכנו אבל לאו דוקא בלשונו)". עכ"ל של בעל היומן.

לא נתפרש כאן שמדובר בהליכה לתפלת המנחה, אבל ההקשר ברור לעין. הנהגה טובה זו לא נכתבה לעיל בתיאור כניסתו של הרבי לתפלית ערבית וגם לא בתיאור כניסתו לסליחות בבוקר יום המחרת.

זאת אומרת, שהכותב הבחין שבדרכו לתפילת המנחה היו שפתותיו של הרבי מרחשות, ולהשערתו שינן אז הרבי חומש או משניות וכד', אבל לא סוגיא תלמודית.

אך דעת לנבון נקל שבדרכו לתפילת המנחה היו שפתותיו של הרבי מרחשות את פסוקי הקרבנות ופרשת הקטורת ועשייתה, הנאמרים לפני תפילת המנחה.

ובזה תתורץ תמיהתם של כל אלו שראו את הרבי נכנס ויוצא מדי יום ביומו ושפתותיו לא היו מרחשות כלל.

[ב] במבוא לס' 'אחד היה אברהם' (עמ' 13) מסופר בשם הרה"ח ר' אברהם פאריז: נזדמן לו לשהות בחדר קדשו של הרבי [מוהריי"צ] בזמן תפלתו, ואז הבחין כי בהתעטפו בטלית – שיש לשהות אז שיעור ד' אמות – היה הרבי צועד את ד' האמת בפועל, בהתהלכו עטוף בטלית... חושבני שראוי לפרסם אותה [= את ההנהגה הזו]... עכ"ל.

אם איני טועה, באחת משתי הפעמים (או אף יותר) שהכותב פרסם זאת בעתון 'כפר חב"ד', כתב שם שלמדנו מכך כיצד הוא מנהג עטיפת הטלית (ושוב: איני בטוח שזכרוני אינו כוזב בפרט זה).

בסיפור עצמו לא נאמר כמה פעמים היה ר"א פאריז נוכח בשעה שמוהריי"צ התעטף בטלית, ויתכן בהחלט שלא ראה זאת יותר מפעם אחת. האם מראייה חד-פעמית ניתן לקבוע שכך נהג הרבי תמיד? אולי באותה שעה היה נסער ונרגש מידיעה שהגיעה אליו, ואולי היה זה מאלף סיבות אחרות. אבל אין שום ראיה שכך נהג מדי יום ביומו.

ואפילו אם היה זה מנהגו בחדרו הפרטי, האם ניתן ללמוד מזה הוראה לרבים? הרי כבר כתבו פעמים אין ספור שהנהגה שהרבי אמר ליחיד (ועאכו"כ שלא אמרה לאיש, אלא נהג כך בד' אמותיו שלו) ולא הורה לפרסמה ברבים, אינה הוראה לרבים. וראה עוד בהערה הבאה מהם המנהגים הראויים ומותרים לפרסום.

מה גם שיתכן והענין אינו 'חלק' כ"כ. יעויין בס' נימוקי או"ח סי' כה לענין הליכה בין תש"י לתש"ר. ואף כי משו"ע אדמו"ר סי' ח סכ"ב משמע דהליכה בתוך בית אחד אינה נחשבת להפסק, אבל אין להורות לרבים לקבוע לכתחילה מנהג שיש בו צד הרהור. ומהיות טוב וגו'.

[ג] בקובץ 'ילקוט מנהגים – ממנהגי שבטי ישראל' (ירושלים, משרד החינוך והתרבות, תשל"ז) נתייחד מדור ל"מנהגי חסידי חב"ד". ובעמ' 163 קוראים אנו:

"הפסוקים 'ויתן לך' וגו' נאמרים אחרי ההבדלה, ונהוג ששניים-שניים אומרים אותם יחד מתוך הסידור... בזמן האחרון השתרש המנהג לומר את הפסוקים יחד – דרך הטלפון... (כדי לחסוך הליכה לביתו של אחר הגר בריחוק מקום").

במקרה זה ה"שגו ברואה" הוא בכך שהכותב כנראה הביט בעצמו וחשב שהוא רואה את כללות חסידי חב"ד.

ב'פרדס חב"ד' (גל' יח, עמ' 141 ואילך) נעשה ניסיון "לסכם את נושא המנהגים החב"דיים ובמגמה למצוא 'אבן הבוחן' להסתכלות והבחנה נכונה וכנה מה נכלל בגדר 'מנהגי חב"ד' ומה לא נכלל בזה".

מסופקני האם ה"מנהג" שמתואר לעיל יכול לעמוד בכל הכללים האמורים שם בפרקים: "מי קובע מנהגים" ("לא כל הרוצה ליטול את השם יכול לקבוע ולפרסם את מנהגי חב"ד... דרושה עין בוחנת לקבוע ולהחליט מה נכלל בהגדרה של מנהגי חב"ד השייכים לכולם... לא רק שאדם מן השוק אינו יכול לקבוע ולהחליט מה הוא מנהג – אלא שכהמשך טבעי וברור לכך עלינו להמתין לגילוי המנהגים ע"י רבותינו ולקבל מהם הודעה ברורה על קיומם"), "המקורות להנהגת המנהגים" (מנהגי חב"ד נקבעים אך ורק על ידי כך שרבותינו מגלים לנו ומודיעים לנו במפורש 'כזה ראה וקדש'... מנהגי חב"ד כוללים (כפי שאמר לי הרבי מפורשות ב'יחידות'... מנהגים הכתובים בלוח 'היום יום...'... המופיעים ב'ליקוטים'... הכתובים ב'לוח כולל חב"ד'..."), "המקורות החדשים" (בפרק זה שולל הכותב את שלושת המקורות החדשים ו"מחודשים" ש"נולדו" לאחרונה: הנהגות קודש שראו כביכול אצל הרבי עצמו ("מעשה רב"), מנהגים הנלמדים מעיון בשיחות – הנחות 'בלתי מוגה', מנהגים שדיבר עליהם כביכול בסעודות החג ('המלך במסיבו'), שמועות וסיפורים בשם הרבי; "לא יתכן לקבוע מנהגים בלתי חותם המלך").

*   *   *

מכאן לסוג אחר של ראיית חצי דבר:

אפתח בסיפור שסיפר מלומד יהודי ידוע, שהוא עצמו היה נוכח בהרצאה שנשא מלומד גוי שחקר מקרוב את מנהגי ישראל, ובה נאמר שהיהודים מכבדים ומייקרים את הקלף וקדוש הוא להם, על כן בכל פעם שפוגשים בקלף הם נושקים לו ביראת כבוד: כך בספר תורה, בתפילין ובמזוזה...

העובדות נכונות לחלוטין, אבל זו ראיית (הבנת) חצי דבר שמוליכה למסקנה שגויה ומגוחכת.

ומכאן לענייננו:

"הרבי מניח ידו על המזוזה אך אינו מנשקה". משפט מעין זה מופיע ברשימות רבות. העובדות נכונות כנכון היום, אך הענין בכללותו אינו שלם ואף לא למחצה, לשליש ולרביע.

שהרי קביעה זו באה לענות על השאלה: האם נוהגין לנשק את המזוזה או אין נוהגין?

אילו הרבי היה נושק למזוזה, האם נכון היה לומר "נוהגין לנשק את המזוזה"?

לא ולא! המנהג אינו לנשק את המזוזה, אלא, כדברי הרמב"ם בסוף דיני מזוזה (ו, יג): וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. עכלה"ק.

            ובס' החינוך (מצוה תכג): ומשרשי המצוה, להיות זכרון לאדם באמונת השם בכל עת בואו לביתו וצאתו.

            ולשונו של אדמו"ר הזקן ב'תורה אור' (פ' מקץ דף מב, ג): כי מזוזה היא בחי' העלאה ממטה למעלה... וקובעין בפתח הבית להעלות הבית וכל אשר בו כל רכושו וקנינו בכל התיבות להיות בטלים לאהבת ה' בכל מאדך בכל ממונך (וקרוב זה הוא לשונו של אדמו"ר הצ"צ ב'דרך מצוותיך', סוף מצוות נר חנוכה דף עו, א).

            ובשו"ע הל' מזוזה (רפה, ב בהג"ה): י"א כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה ויאמר ה' ישמר צאתי וגו' וכן כשיכנס אדם לבית יניח ידו על המזוזה.

            והברכ"י מביא מהאריז"ל להניח את אצבע אמה על שם שד"י וינשקנה ויתפלל לה' שישמרנו בשם שד"י וחילופו באותיות המאוחרות תכ"ה שיצילנו מיצה"ר.

            לאור כל האמור לעיל, האמירה ש"נוהגין לנשק המזוזה בכניסה וביציאה" או "אין נוהגין לנשק המזוזה", היא תפיסה בקצה זנבו של המנהג והתעלמות מעיקרו, ממש כהבנתו של אותו גוי האומר שהיהודים מקדשים את הקלף. והוא כמנהג הילדות המקפצות לנשק את המזוזה בכל פעם שהן עוברות לידה בשטף מרוצת משחקן, או – כמנהג הילדות מרמת ה"שפיץ" – שרק טופחות על המזוזה אבל אינן מנשקות.

אם ראינו את הרבי מניח ידו על המזוזה, הרי באותה שעה היה עסוק בענין יחוד השם, אהבתו ואמונתו. ולא היתה כאן פעילות שהגדרתה היא "שליחת יד אל המזוזה" כדי לנשקה או רק לגעת בה בלא לנשקה.

ועוד כיוצא בזה:

"באמירת 'אחד' (בפסוק "שמע ישראל") היה הרבי מטה ראשו ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, מטה ומעלה".

גם כאן העובדות נכונות אבל המסר מטעה:

הכל יודעים שבאמירת "שמע ישראל גו' אחד" (ובשכמל"ו) יש לקבל מלכות שמים ולמסור נפשו, והענין מבואר לכל בשעה"י שבתניא, בס' אמרי בינה ובמאמרי דא"ח אין ספור.

זהו עיקרו של הענין, תחילתו וסופו ואין עוד מלבדו.

נטפלו לעיקר זה פרטים נוספים: עצימת העיניים, הנחת היד על העיניים, יד ימין דווקא, נענוע הראש באמירת 'אחד', ופרטי הנענוע שלא יהיה בצורת שתי וערב ח"ו.

ואף גם כאן, האמירה שהרבי הניח אצבעותיו על עיניו בצורה מסויימת ונענע ראשו באופן זה או אחר, היא נכונה ואינה נכונה: הרבי אכן נהג כן באותה שעה, אבל לא זה מה שהרבי עשה באותה שעה. אין כאן אפילו "חצי דבר", לא מיניה ולא מקצתיה!

 

הערות הת' ואנ"ש, תות"ל 770, ה' טבת תש"ע




הוסף תגובהתגובות