ב"ה יום שני, י"ט תמוז תשע"ט | 22.07.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בי"ז אב תשס"ח
"משפטים", או "נעשה ונשמע"
חובה לזכור, אחרי כל ההבנה וכל הרגש שיש לנו, עלינו להניח את "האדם" שלנו בצד, ולעשות את העבודה באופן של כי "לא אדם הוא"
עומדים אנו לקראת שבת פרשת משפטים, העוסקת בעיקרה בדינים שהם בגדר של "משפטים", דינים המובנים בשכל אנושי. רוב הפרשה עוסקת בדיני שומרים, מזיק וניזק, השבת אבדה וכדומה. וכפי שהרבי מרבה להדגיש, ששמה של הפרשה מורה על תוכנה - פרשת משפטים, עוסקת ברובה במצוות מסוג ה"משפטים", ולא בדינים העוסקים ב"חוקים" או ב"עדות".

אולם לקראת סוף הפרשה, התורה מורה לנו "לא תבשל גדי בחלב אמו", שזו מצווה בגדר של "חוקה", איסור בשר בחלב זו מצווה מסוג ה"חוק". יתרה מזו – בחלק האחרון של הפרשה מספרת התורה על ההכנות למתן תורה, שם ענו בני ישראל "ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", קודם "נעשה", ורק אחר-כך "נשמע".

ההבנה שלנו לא חשובה ביחס לקיום המצוות, נבצע כל מה שיוטל עלינו. ביטוי והנהגה שהם בניגוד מוחלט לשמה של הפרשה "משפטים", המורה על מצוות שכליות.

*

פרשת השבוע נפתחת בדיני עבד עברי. עבודת העבד לאדונו.

עבודת העבד ברוחניות, אינה רק באופן של פחד ויראה מהאדון. שלמות עבודתו הרוחנית של עבד, היא בעבודתו השלמה גם בקו האהבה. כפי שהרבי מבאר בארוכה במאמר ד"ה "לא תהיה משכלה", שהפסוק בפרשתינו "ועבדתם את ה' אלוקיכם" אינו עוסק רק בעבודת היראה וקבלת עול, אלא עבודתו של העבד כוללת גם עבודת התפלה, "ולעבדו בכל לבבכם", איזו עבודה שבלב – זו תפלה. ושלמות התפלה היא "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", עבודת האהבה.

בעבודת היראה, האדם לא שינה את מציאותו, הוא רק גבר על יצרו הרע. אולם כאשר הוא עובד את ה' בעבודת האהבה, הוא משנה מברר ומזכך את נפשו הבהמית, הוא "עבד" מלשון "עיבוד עורות", המעבד ומשנה את מציאותם מדבר גס ונחות, לדבר בעל ערך ויוקר.

עבודת העבד השלמה צריכה להביא איתה לתוצאות מעשיות. כפי המשך הפסוקים, "לא תהיה משכלה ועקרה", עבודת העבד צריכה להביא להולדת בנים ובנות ברי-קיום, מדות האהבה והיראה שבלב הינן "בן ובת", תולדות, של עבודת המוח. ועבודת האדם צריכה להיות הן באופן שלא תהיה "עקרה", שתהיה לעבודתו לידת בן ובת - אהבה ויראה, והן שעבודתו זו לא תהיה באופן של "משכלה" חלילה, שיהיה לתולדות אלו קיום והמשך לאורך זמן.

אולם גם בזה לא די, עיקר העבודה היא ששלמות העבודה הזו לא תביא אותו לידי שביעות רצון, לידי סיפוק עצמי מעבודתו. "לא תהיה .. בארצך". "ארץ" מלשון "רצון". התורה מצווה את האדם, שעבודת ה' המושלמת שלו, עבודה בקו האהבה ובקו היראה, עבודה המביאה לידי תולדות ברי קיום – אסור לה להביא אותו לידי שביעות רצון ממצבו.

והדרך להגיע לזה הוא על ידי המשך הפסוק: "את מספר ימיך אמלא", על האדם לזכור כל העת, שקצבו לו מלמעלה סכום ימים ושעות מוגדר, וכל יום וכל רגע צריך להיות "מלא" בתוכן אמיתי, על האדם למלא את שליחותו בעולם ביום וברגע זה החדש. ובאם יש לו רגע נוסף, עליו לנצל אותו בשלימות, כרצון האדון, כך שכל ימיו הוא בתנועה של עבודה, ואין לו פנאי לשביעות רצון מדרגתו.

על האדם לעבוד את עבודתו בשלימות, בשני הקווים, אולם גם לאחריה - עליו להיות בביטול מוחלט, מבלי להקדיש ל"אני" שלו כל חשיבות, ללא שביעות רצון.

*

במאמר ד"ה באתי לגני תשכ"ח, שנלמד בשנה זו בהיות ובה מבאר הרבי את אות י"ח במאמרו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע,  מבאר הרבי שהכח שיש ליהודי להלחם נגד ה"שטות דלעומת זה", עד כדי מסירת-נפש, הוא כי מעניקים לו מלמעלה את האוצרות החתומים שלא משתמשים בהם לעולם, ולמען הנצחון במלחמת ה', מבזבזים ונותנים לצבאות ה' את האוצרות הנעלים הללו.

והסיבה לבזבוז אוצר כה נעלה, כי הרצון לנצח במלחמה מושרש בעומק הנפש. מדת הנצח, שממנה נובע הרצון לנצח במלחמה, מושרשת בעצם הנפש, ולכן מדת הנצחון היא ללא חשבונות.

מדת הנצח מושרשת בנפש האדם עמוק יותר מאשר מדותיו, הרבה מעל לשכל האדם, וגם מעל לרצון שלו.

"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם". מדת הנצח, נצח ישראל, מושרשת בעומק הנפש, במקום עליו נאמר "כי לא אדם הוא", בדרגא גבוהה יותר ממדרגת "אדם". ה"אדם" מבטא "שכל ומדות", אך מדת הנצח היא מעל לזה, היא מושרשת בדרגה עליה נאמר "לא אדם".

ועל דרגא עמוקה וגבוהה זו, נאמר "לא ישקר ולא ינחם". שם – אין כל מקום לשנויים או חרטה. שם גם אין מקום לדעה זו או אחרת, שם – בדרגא של "לא אדם", היכן שנטועה מדת הנצח, שם "לא ינחם ולא ישקר". אין מקום לשינויים.

מידות האדם – הם דבר בר שינוי, האדם עצמו מחליף מדותיו מקו הימין לקו השמאל. שכל האדם - גם הוא בר שינוי, היום הסברא מכוונת אותו לפעול בקו זה, ומחר – אותה הסברא – תכוון אותו לפעול בקו ההפכי.

אולם מדת ה"נצח" – דרגא זו של "לא אדם", עליה נאמר "לא ינחם". שם, בעצם נפש האדם, "לא ינחם", אין מקום לשינויים. הדבר הוא "כך, ולא אחרת". מכאן לא זזים.

"נצח" – כי ככה הדבר. ללא הסבר, למעלה ממדות, למעלה משכל, למעלה מרצון, ולמעלה גם מטעם הכמוס. כך ולא אחרת.

וכפי הפתגם: "אשרי העם שככה לו". אשרי העם שעובד כי "ככה" הדבר. אשרי העם שעובד ללא שאלות או בקשת הסברים. הוא עובד כי "ככה לו". כך, ולא אחרת.

*

באם אנו עושים את רצונו של הרבי, רק בגלל השכל - כי אנו מבינים זאת, כי הדבר הגיוני. באם אנו מקיימים אותם בגלל המדות – כי אנו אוהבים אותו, אין בזה ערובה כי נעשה את הדבר כנדרש במלא המדה. יתכן ואנו נעשה את הדבר עד כמה שאנו, בכלים המוגבלים שלנו, מבינים או חשים.

ובכלל, ייתכן ובעבודה זו אנו לא עובדים את האדון, אלא את עצמנו, במדה מסויימת אנו ממלאים את הרצונות (החיוביים אמנם, אבל) שלנו, פועלים לפי ההכוונה של שכלנו אנו.

באם אנו עובדים רק מדרגת ה"אדם", כאשר המניע שלנו הוא רק "אהבה ויראה", אזי ישנם עבודות שאנו מתחברים אליהם יותר, וישנם כאלו, שלא כך כל מתחברים אליהם, ישנם עבודות שאנו עושים אותם ברגש רב יותר, וישנם כאלו שפחות. ישנן עבודות שאנו יותר "מזדהים" איתם, וישנן כאלו שלא בכל מאת האחוזים.

וייתכן גם שאנו אכן נפעל בקו שהוא רצה, בכיוון אותו הוא הדריך אותנו, אבל מבלי לדקדק בפרטים שבדבר. אנו נעשה זאת "באופן כללי", ללא ירידה ודיוק בפרטים.

כי בשכל שלנו אנו מבינים שהמטרה היתה כזו, והפרטים הקטנים – לא ממש חשובים, דרכי ההגעה למטרה לא מחוייבים דווקא בצורה זו. אם אנו פועלים רק מתוך אהבה, אנו עלולים לשגות שעל כל פשעים תכסה אהבה, והאהבה תקלקל השורה, נעגל פינות, נחליק מהמורות, כי אנו פועלים מתוך אהבה...

חובה לזכור, כאשר ניגשים להימנות על צבאות ה', כשאנו רוצים למלא את רצונו של הרבי, כאשר רוצים לנצח במלחמה, אזי אחרי כל ההבנה וכל הרגש שיש לנו, אחרי כל האהבה והיראה, עלינו להניח את "האדם" שלנו בצד, ולעשות את העבודה באופן של כי "לא אדם הוא", לעשות את הדברים כי זה רצונו של הרבי, "כך, ולא אחרת". אין עבודה שלא מתאימה לי, אין עבודה שאני יכול "לעגל בה פינות", ואין רגע פנוי . זה רצון האדון – וזה צריך להתבצע, אפילו במסירת נפש, מסירת הרצון.

"את מספר ימיך אמלא", אין מקום לשביעות רצון, ואין מקום להצטעצע עם אהבה ויראה. אחרי כל העבודה בשכל ומדות, אחרי העבודה בקו היראה ובקו האהבה, אחרי כל ההישגים – באם יש לך יום נוסף, יש לך רגע נוסף – עליך לעבוד ולמלא את שליחותו של הרבי ברגע זה, לחשוב על המטרה, וכיצד ממלאים אותה כעת על הצד הטוב ביותר, ובאופן של "נצח", ללא חשבונות. כי לא אדם הוא. 

אחרי כל הרגש הרב שיש לך לרבי, אחרי כל ההבנה שלך שכך צריך לעשות את הדבר, עליך לזכור כי גם את המצוות שאתה מקיים כ"משפטים", כמצוות שכליות, מגיעה בסוף הפרשה ההוראה של מצוות ה"חוקים", התורה מספרת לנו שאחרי כל דיני ה"משפטים" – מגיעה ההוראה של "נעשה ונשמע". ביטול מוחלט לאדון.

חובה שתהיה "אדם", חובה שיהיה לך שכל ומדות, שתאהב את הרבי עד כלות, חובה שתלמד ותבין, ולהתייגע בהבנה. חובה שתהיה עבד בשלימות, הן בעבודה של קו האהבה, והן בעבודה של קו היראה, ושניהם – שיביאו לידי פועל ממש, לידי תולדות ברי קיום.

אולם לאחר כל זה, אחרי שלמות של ה"משפטים", עליך להניח את הכל על הצד, ולעבוד את האדון באופן של "מספר ימיך אמלא", באופן של "לא אדם הוא", לומר לו "נעשה" – ורק אחר כך "נשמע".

*

בשבת זו, כ"ו בשבט, יחול יום היארצייט של זקני הרב אפרים וולף ע"ה.

אפשר לומר עליו שהוא היה עסקן בקנה מידה, שהקים וניהל את מוסדות חב"ד בארץ במשך שנים רבות, אפשר לומר עליו שהוא היה "אדם" במלוא משמעות המילה, שהיה עבד נאמן בעל "אהבה ויראה" לרבי.

אפשר לומר עליו שהוא היה אדם בעל "שכל ומדות", רבים הם הסיפורים שסופרו על הלב הרחב שלו, יהודי שלא ביטל רגע מלימוד, כל ימיו התהלך כשגמרא, משניות או ספר הלכה תחת בית שחיו, ועסק בהם בכל רגע פנוי, אם זה בנסיעות, אם זה בארועים ציבוריים, וגם אם זה בשמחות בניו ונכדיו.

אבל אחרי הכל, אחרי כל המצוות הללו של "משפטים" – אין ספק כי ההגדרה ההולמת אותו ביותר היא, היותו "חייל של הרבי", הוא היה יהודי של "חוק", למלא את רצונו של הרבי, כי כך הדבר. כי לא אדם הוא להנחם.

אחרי כל המעלות שהיו בו, אחרי עבודת העבד של אהבה ויראה, מעולם לא היה בו "בארצך", הוא הניח את הכל על הצד, והיה בביטול מוחלט לרבי, מסור לעבודתו של הרבי, באופן של "את מספר ימיך אמלא".

אין עבודה של הרבי ש"לא התאימה לו", גם בגיל שמונים הוא יצא מידי יום שישי להניח תפלין לתשושי הנפש בבית הרפואה "שמואל הרופא", גם במרומי שנותיו היה יוצא לאחר תפלת שחרית של סוכות, לפני טעימת שחרית, לנמל התעופה בן גוריון ומזכה את העוברים ושבים בנטילת ד' מינים, כאחר הנערים משיעור א' בישיבה קטנה – ובה בשעה ניהל את מוסדות חב"ד בארץ, ועמד בקשר תכוף עם מזכירו האישי של הרבי הרב ח.מ.א. חדקוב ע"ה, בכל הנושאים של ליובאוויטש בארץ הקודש, העומדים על הפרק.

אדם שאחרי כל המעלות שהתרכזו בו – הוא היה בטל בתכלית לרבי. אחרי כל המעלות של פרשת "משפטים", הוא היה אדם של "נעשה", ורק אחר כך "נשמע".




הוסף תגובהתגובות