ב"ה יום שני, ד' כסלו תשע"ט | 12.11.18  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בח' אדר תשס"ח
אסיפת הרבנים ברוסיה בשנת עת"ר - 1910

אסיפת הרבנים ברוסיה בשנת עת"ר - 1910

            לפני תשעים שנה בחודש אדר שני עת"ר נפתחה בפטרבורג "ועידת הרבנים", בהשתתפותו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שהיה מן הבולטים באירגונה ובפעילותה.

            סיכום ענייני הועידה כפי שהם משתקפים באגרות-קדשו של מוהרש"ב, נעשה ע"י עורך סידרת האגרות הרה"ח ר' שלום דובער לוין שי', ב'מבוא' לאג"ק מוהרש"ב (א, עמ' 41-35). ועוד נוספו עליהן כמה אגרות, שנדפסו אחר-כך בחלק החמישי.

            הפרקים הבאים תורגמו מהספר "לעבן און קאמף פון יידן אין צארישן רוסלאנד 1917-1905" (פאריז, 1968), שהם זכרונותיו של מר יצחק שניאורסון, "רב מטעם" בצ'רניגוב ומזכיר ועידת הרבנים.

            מר שניאורסון (אחיו של פרופ' פישל שניאורסון הידוע) כשלעצמו, נמנה עם החלק ה"ליברלי" של חברי הוועידה, שהתנגדו נמרצות לאדמו"ר הרש"ב ולכל ה"סיטרא דקדושה" (כהגדרתו, וכלשון השגור באותם ימים). דוקא משום כך יש משקל רב להתייחסותו אל הרבי, המבטאת הערצה עצומה, הן לאישיותו והן לפעילותו.

            גם אם לא תמיד מדוייקים זכרונותיו בתכלית הדיוק, אבל יש בהם כדי לתת תמונת-מה מן הנעשה מ"אחורי הקלעים" של ועידה היסטורית זו, ומאווירת הדיונים עצמם.

            פרקים אלו מהווים הקדמה ופרוזדור ל"טרקלין", שבו יפורסמו אי"ה לראשונה, חלקים מהפרטיכל המילולי (סטנוגרמה) של הוועידה.

========

[א]

מחלקת "העניינים הרוחניים" במשרד הפנים בעיות חדשות שהזמן גרמן: עגונות, חליצה וכד' דרישה לשינויים במוסד הרבנות הרבי מליובאוויטש, ר' שלום בער ז"ל, כעסקן הציבורי הראשון הוא מארגן את "ועידת הרבנים" ומייסד את ישיבת ליובאוויטש בואו לצ'רניגוב לשם תעמולה הדוד והאחיין

 

            במשרד-הפנים של ממשלת הצאר הרוסי, היתה מחלקה ל"עניינים הרוחניים של דתות שונות" שכללה גם את ענייני הדת היהודיים. בתקופה שאנו עומדים בה, עמד בראש מחלקה זו המושל (גוברנטור) חארוזין.1

            במחלקה של "העניינים הרוחניים" כיהן כ"יהודי מלומד" ד"ר קרעבס,2 שהיה מקבל את הדו"חות וההחלטות של ה"מועצה הקובנאית".3 המחלקה היתה מוצפת במסמכים ובשאלות שהגיעו מכל רחבי רוסיה, ורובם עסקו בבעיות הבאות:

            א) שאלת עגונות בעיה שהחריפה בתקופת המלחמה, שבמהלכה תועדו רבים כ"נעלם ללא זכר", וכן בעקבות ההגירה הגדולה לאמריקה שהותירה נשים עגונות למכביר.

            ב) שאלת החליצה כי היו רבים שנתייראו לחלוץ, מתוך שהאמינו שהחליצה תזיק להם,4 ואותן נשים היו אסורות להינשא. וכן אירעו מקרים שערורייתים בגלל שאנשים ניצלו לרעה את ההלכה, וסחטו מהנשים הזקוקות לחליצה סכומי כסף עצומים.

            לכן הגיעו למחלקה דרישות מכל עבר, שיאספו את הרבנים וינהיגו "רפורמה" בשאלה כאובה זו. מאידך גיסא, החוגים הדתיים תבעו להנהיג הקלות בכל הנוגע להכרת הממשלה ברבניהם.

            ברוסיה הצארית לא היו הרבנים "הרוחניים" מוכרים על-ידי הממשלה, אלא רק ה"רבנים מטעם", שהיו צריכים להציג לכל הפחות "תעודת בגרות". לכן תבעו החרדים, שדי יהיה בתעודת "סמיכה" לרבנות כדי שהם יהיו מוכרים, ושלא ידרשו מהם תעודה של השכלה כללית. באופן כזה תהיה לרבנים הדתיים האפשרות להיות מדריכיו הרוחניים המוכרים של העם, שהם הרבנים האמיתיים יראי-השמים, ולא ה"רבנים מטעם" שהתיימרו להיות מחנכי הדור בשעה שהם עצמם היו מגולחים ועמי-ארצות.

            ומכיון שנדרשו פתרונות לשורת שאלות נוספות, כגון: הקהילה היהודית, מס הבשר ("קאראבקא") וכד', אסף ד"ר קרעבס את כל הדו"חות, פרוטוקולים, פניות ובקשות למיניהן, ועיבד תוכנית מיוחדת לאסיפה שבה ישתתפו רבנים דתיים, נציגי היהדות החרדית, מכל המוסדות היהודיים שב"תחום המושב" וכן מפטרבורג ומוסקבה.

            כך נוצר מצב, שהממשלה עצמה הודות לאותה מחלקה, ומיזמתה שלה זימנה בשנת תר"ע את "אסיפת הרבנים" (או: "קונגרס הרבנים"). תוכנית האסיפה עובדה על-ידי המשרד הממשלתי, ומכל עיר היו צריכים לבחור שני נציגים. חוגי האינטליגנציה ועסקני הציבור לא גילו התעניינות מיוחדת ב"אסיפת הרבנים", אך לעומתם פעלו חוגי הרבנים בחריצות נפלאה, והמארגן הראשי של פעילות זו היה האדמו"ר הגדול מליובאוויטש, ר' שלום בער ז"ל.

*

            מכל חסידי חב"ד הבריק תמיד בהצטיינותו בנו הצעיר של הצמח-צדק הרבי ר' שמואל, שהחסידים כינוהו 'המהר"ש' ז"ל. הוא נשאר בליובאוויטש כממלא-מקומו של אביו המפורסם.

            לבד מכך שהמהר"ש היה אדמו"ר חב"די גדול, ומפורסם כמופלג בחסידות, נודע הוא גם כחכם גדול, והחסידים היו מרבים לספר נסים ונפלאות על חכמתו האגדתית. סביבו התקבצו החסידים הנאמנים והמסורים ביותר של הצמח-צדק. מבין כל אחיו, האדמו"רים הגדולים, מילא המהר"ש תפקיד יוצא מן הכלל בעולם החסידי.

            כשנפטר המהר"ש, מילא בנו בנו השני ר' שלום בער ז"ל את מקומו. בין החסידים הוא נודע עוד משחר ילדותו ביראת-השמים הגדולה שלו, ובחריפותו היוצאת מן הכלל בתורת הקבלה והחסידות. אמירת החסידות שלו היתה נדירה בשם שיצא לה בכל העולם החסידי.

            הנהגתו המופתית בצעירותו, שנאת-הבצע שלו ומידותיו התרומיות, אפפו אותו בהילה של קדושה, וכבר מאז נודע שמו כקדוש עליון.

            הרבי מליובאוויטש הצמח-צדק ז"ל ובניו, שהיו כולם אדמו"רים, לא עשו מעולם נסיעות לשם "עשיית כסף", אף פעם לא קיבלו "פתקאות" מנשים, ולא עסקו לא ב"עריכת מופתים" ולא ב"עריכת שולחנות" כפי שהיה הדבר נהוג אצל אדמו"רי פולין. החסידים נסעו אליהם לא לשם קבלת עצות או דרישת מופתים, אלא פשוט כדי לשמוע חסידות מרבם האהוב וכדי להיות שרויים במשך כמה ימים באוירה של קדושה וטהרה.

            האדמו"ר [רש"ב] מליובאוויטש נתפרסם מיד כרבי הראשון שהחל לעסוק בענייני הציבור. הוא היה הראשון מבין אדמו"רי חב"ד שאירגן את הישיבה החב"דית המפורסמת, וביסס אותה לא כשאר הישיבות שהתלמידים נאלצו לאכול "ימים" והיו נתונים תמיד בדחקות, אלא על יסודות מודרניים, כך שהיא היתה להבדיל אלף אלפי הבדלות בין קדושה וטומאה כמין "סמינר", עם חדרי שינה מרווחים ומסודרים, עם חדר-אוכל לתלמידים ועם מטבח משלה.

            בנוסף לכך היו התלמידים מקבלים "דמי כיס" להוצאותיהם הפרטיות, וכן היו מלבישים אותם מכף רגל ועד ראש והכל בדרך של כבוד. גם הישיבה עצמה היתה באולם ובחדרים רחבי ידיים. מורי הישיבה היו למדנים נבחרים ומופלגים, כולם חסידים גדולים ובעלי-קבלה. ראש-הישיבה עצמו ניהל בחכמה ובסמכותיות את המוסד החינוכי הזה, המודרני והאופייני.

            הישיבה החדשה החלה למשוך אליה תלמידים מכל רחבי רוסיה, בני הציבור החסידי-חב"די. אין רצוני לעסוק כאן בעצם הענין של "ישיבה", שאפשר להתייחס אליו בצורות שונות; אבל העובדה היא, שהוא היה הרבי הראשון שביסס את הישיבה על יסודות מודרניים והפיץ תורה בישראל.

            בנוסף לעובדה שהוא הוציא מישיבה זו מורי-הוראה חשובים, שוחטים, חסידים ואפילו "חוזרים", היתה לו גם השפעה חזקה על הריכוזים היהודיים, בכך שהוא דאג לספק להם "חוזרים" ורבנים.

            הרבי מליובאוויטש היה הרבי הראשון שלא העלים את דעותיו; אדמו"רים רבים היו באותם ימים נגד הציונות, אך הם נתייראו לגלות זאת. ואילו הרבי מליובאוויטש יצא במכתב מפורסם נגד הציונים, מכתב שעורר סערה מובנת ומורת-רוח גדולה בחוגי הציונים. אבל גם הבלתי-מרוצים נאלצו להפליא את תקיפותו ואת גילוי-לבו.

            כעסקן ציבורי גדול הוא השפיע רבות על חסידיו ועל הרבנים; הוא פירסם את הוראותיו ואת קריאותיו לעבודת הכלל בכל המקומות וארגן את אסיפת הרבנים, כדי שיהיו בה כמה שיותר רבנים וחרדים, וכמה שפחות עמי-ארצות.

            בתנאים אלו בא הרבי מליובאוויטש לצ'רניגוב בשעה שאני כיהנתי שם כ"ראבינער" כדי לנהל את התעמולה לבחירת שני רבנים מהפלך כצירים ב"אסיפה", אבל לא חלילה כדי  שייבחר אחיינו יצחק שניאורסון,5 שלא הצטיין כל-כך ביראת-שמים...

*     *     *

 

1. נזכר בשמו זה בהערותיו של אדמו"ר הריי"צ לאג"ק אדמו"ר הרש"ב (ד, עמ' רמה). והוא הוא "חאר'" הנזכר באג"ק הנ"ל (ב, עמ' תקסח), וכן מכונה שם "חנן" (ראה שם, עמ' תקמח, ובהע').

2. עוד ידובר בו בהמשך ביתר אריכות. וראה גם באג"ק מוהרש"ב (ד, עמ' רמד-רמה) ובהערותיו של מוהריי"צ שם באריכות. ועוד נזכר פעמים רבות באג"ק (ראה במפתח השמות).

3. היא ה"קאווענסקאיע סאוויעשטאניע", שחבריה נקראו "קאקאווצעס". היתה זו האסיפה הרשמית הראשונה של 120 נציגי הקהילות היהודיות, שנתכנסה זמן לא רב לפני כן בקובנא. הם בחרו מתוכם 36 נציגים, שהקימו ועדת פעולה בת 9 חברים.

4. ראה בשו"ת אדמו"ר הצ"צ, חלק אהע"ז סי' שיט, בדבר "פטפוטי ההמון" החוששים מקיום מצוות החליצה.

5. הכותב היה נכד-נכדו של הצ"צ, מגזע קופוסט. אשתו היתה נכדת-נכדו של הצ"צ מגזע אוורוטש. הסבא שלה, ר' אהרן משה, היה אחיה של הרבנית שטערנא שרה אשת מוהרש"ב, ומשום כך קורא הוא למוהרש"ב "דודי".

 

 

[ב]

האינטליגנציה היהודית חוזרת אל העם אי שביעות-רצון בחוגים הדתיים היריבות מתחדדת הרבי מליובאוויטש בראש היהדות הדתית "סנסציה": הרבי מליובאוויטש בא לצ'רניגוב אני הולך לקבל את פניו אשתי מתקבלת אצלו לביקור שני הצדדים ברוח קרב מי ישב בראש האסיפה הרבנים הולכים בחשאי אל המושל המושל בוחר בי כיושב-ראש

 

            כבכל ערי "תחום המושב", נתכנסה גם בצ'רניגוב אסיפה לשם בחירת שני מועמדים ל"אסיפת הרבנים".

            הוזמנו אליה רבנים, "ראבינערס" ומכמה מקומות גם נציגים של "ההנהגה הדתית", וכן בעלי-בתים מבתי-כנסיות ובתי-מדרש. האסיפה היתה אמורה להיערך באולם העיריה. בערי הפרובינציה בכלל, ואפילו בעיר-פלך ראשית, כינוס מעין זה של יהודים דתיים עורר יותר סקרנות מאשר עניין. ה"חדשה" שבכינוס זה יהיה נוכח גם הרבי מליובאוויטש, עוררה "סנסציה" גדולה בעיר, וביאתו לשם הבליטה את התנועה החדשה שהתעוררה בקרב היהודים הדתיים והחרדים.

*

            כפי שהזכרנו למעלה, האינטליגנציה היהודית שעד כה היתה מרוחקת מענייניהם של היהודים ביצעה ברגע מסויים תפנית אל ההמונים, ופתחה בפעילות ציבורית ומדינית נמרצת ברחוב היהודי. אך בד בבד נתגבשה אצלם המגמה לערוך רפורמה גם בחינוך היהודי, ולהכניס שינויים במוסדות החינוך כגון ישיבות, תלמודי-תורה וחדרים.

            באותה שעה החלו גם הציונים לייסד תלמודי-תורה ובתי-ספר משלהם, שבהם התנהלו הלימודים בשפה העברית ("עברית בעברית"). הם הביאו מורים מומחים, בעלי הכשרה פדגוגית, ששלטו היטב בשפה העברית.

            אבל החרדים טענו: "הביאו מורים ללמד את הילדים לשון-הקודש, אבל הם עצמם אינם יהודים אלא אפיקורסים! אפילו את החומש אין לומדים אצלם כפי הנהוג בישראל שלומדים תוך הכרה בקדושת התורה אלא כ"מיקראה" ("כריסטומטיה") בעלמא, להבדיל"...

            גם אנשי ה"בונד" והסוציאליסטים יסדו בתי-ספר משלהם, אבל שם למדו הכל באידיש, והמורים היו רחוקים מלהיות דתיים ויראי-שמים. עליהם אמרו החרדים, שיותר משהם לומדים חומש, לומדים הם להבדיל לשיר את שבועת ה"בונד"... בקרב החרדים התעורר באותה עת הרצון ללחום ב"עוכרי ישראל" אלו, המפיצים כפירה ומסירים את ילדי ישראל מדרך הישר...

            החרדים לא היו שבעי-רצון גם מהעובדה שהרבנים האמיתיים, גדולי ישראל ויראי-השמים, אינם מוכרים על-ידי הממשלה, בו בזמן שה"רבנים מטעם" ("ראבינערס"), מגולחים, עמי-ארצות ואפיקורסים ר"ל, הם שנבחרו באופן רשמי להיות מדריכיו של עם ישראל.

            יש להדגיש, שרבנים, גדולי ישראל וחרדים באמת, שהיו מרוחקים תמיד מן הפוליטיקה וחיו בקרב הקהילה ובתוך עמם, לא הביטו בעין יפה על ה"מהפכנים" היהודיים שפעלו נגד השלטון הקיים. הם היו סבורים, שהחדרת המהפכנות בקרב ההמונים מהווה סכנה ליהדות, וכי "דינא דמלכותא דינא".

            רבנים אחרים היו אומרים מתוך כעס: "אם אין ביכולתכם להשליט סדר בבית-המדרש עצמו, אם-כן מה לכם להתערב בסדרים של 'פאניע חזיר' [=כינוי לשלטון הרוסי] להבדיל? ומה זה עסקכם ודאגתכם?..."

            וכך התחילה להתארגן "אגודת ישראל". אז הורגשה בקרב המנהיגות הדתית הנחיצות להתאחד במלחמה נגד הכופרים, המקעקעים את יסודות הדת ואת הקהילות היהודיות, ורוצים להחדיר את רוח הגויים ואת מנהגיהם.

            והיה ברצונם מה שנכון לייסד מפלגה שמרנית שלא תלך נגד השלטון הקיים, אלא רק תחזק את היהדות מפני פגיעתם של האפיקורסים מחריבי הדת. הם לא רצו יותר מאשר להציל את הדור הצעיר מידיהם של ה"מהפכנים", שבהשקפותיהם הכפרניות והמסוכנות גורמים הם לחורבן העם.

*

            בתנאים אלו, כשהכוחות הנמרצים של היהדות החרדית ביקשו להתארגן, כדי לנהל את המדיניות השמרנית שלהם, ולצאת למלחמה נגד הכוחות ההרסניים המקעקעים את היהדות ולהרביץ תורה בישראל בה בשעה עורר צעדו של הרבי מליובאוויטש תכונה גדולה; כאחד מהאדמו"רים המפורסמים והאהובים ביותר בין חסידי חב"ד, כירא-שמים גדול ובעל-מידות שהיו לאגדה ואשר שמו נודע בכל העולם החסידי, כמייסדה של ישיבת ליובאוויטש הנודעת שהיתה מודרנית מאוד בחיצוניותה אבל דתית-קיצונית בפנימיותה, הרבי שיצא ללא-חת ובפרהסיא במכתב נגד הציונות ולא התיירא מפני ההתקפות הצפויות הרבי הזה שלעולם לא ערך נסיעות כדי "לעשות" כסף, ושהיה מפורסם כשונא-בצע אמיתי והצטיין במידותיו הטובות די היה בגדלותו זו כשלעצמה להרשים את הכל ולהעמידו בראש התנועה.

            בניגוד לגדולי הגאונים החסידים והמתנגדים, שהיו גאונים בלימוד ובעבודת ה', אבל "בטלנים" בהוויות העולם שלא התאימו כלל לאווירה של פעילות ציבורית, היה הרבי מליובאוויטש בהיותו גדול בתורה ובעבודה גם יחד האדמו"ר הגדול הראשון שהיה בו-זמנית גם עסקן ציבורי פעיל וגם מארגן יוצא מן הכלל, שיותר ויותר ריכז סביבו את חוגי הדתיים והחרדים, ואגב כך הופך הוא להיות מנהיגם האהוד.

*

            הרבי מליובאוויטש אירגן בכל המקומות, שיבחרו כמה שיותר רבנים ויהודים חרדיים וכמה שפחות מגולחים ועסקנים חילוניים, ולשם כך שלח שד"רים שינהלו תעמולה עניפה בכל המקומות. אבל הודיעוהו מראש, שבצ'רניגוב יקשה עליו להעביר רק את המועמדים שלו, מאחר שה"ראבינער" של צ'רניגוב מהווה סכנה גדולה: כי הוא עצמו עלול, חס-ושלום, להיבחר...

            ומכיון שהרבי מליובאוויטש היה איש-אמת, אמר להם, שבמקום שמדובר בענין של קדושה שיקול הדעת אינו מתחשב בקירבת המשפחה! והוא בכבודו ובעצמו בא לצ'רניגוב כדי לנהל את המאבק לבחירת מועמדיו.

            כפי שכבר ציינתי לעיל, בואו לשם עורר בעיר ענין רב וסנסציה עצומה. היהודים קראו: "געוואלד! אם הרבי בעצמו בא לכאן, הרי שאין זה ענין פשוט של מה בכך!..."

            הוא בא לצ'רניגוב כזכור לי ביום שלישי בבוקר; בפני ניצבה השאלה: אני אינני מכיר אותו, והוא אינו מכיר אותי. אבל מכיון שנמנינו עם מחנות שונים, היה הצד שלי בדיעה שאין עלי לקבל את פניו. אולם אני עצמי הייתי סבור שלפני הכל הוא אדם גדול, וגם דוד, ונסיעתו אינה לשם ענייניו האישיים אלא לצורך הכלל. ומכיון שאין זה על בסיס אישי, אלא בגלל עניינים שבהשקפה באתי לקבל את פניו בתחנת הרכבת. החסידים שתמיד הם "יותר דתיים מהרב" לא היו כל-כך מרוצים מעובדה זו.

            כשהרבי ירד מהרכבת נתתי לו "שלום", ואמרתי לו שבאתי לקבל את פניו לא כ"דוד" אלא כאדמו"ר גדול, ולומר לו, שללא הבט על חילוקי הדיעות שבינינו הרי שהכל הוא על בסיס של השקפה ואין לזה כל שייכות לעניינים אישיים, ואני מרוצה מאוד לקבל את פניו ולומר לו, שקהילת צ'רניגוב מאושרת לארח בקרבה אורח נעלה שכזה!

            נסעתי אתו בצוותא לבית שבו היה הוא אמור להתגורר; הוא לא התאכסן במלון, שהרי הוא נצרך למנין משלו, ואנשים רבים היו צריכים לבוא אליו ללא הרף, דברים שקשה לבצעם במלון. לכן קבע הרבי את דירתו בביתו של גביר מקומי בשם ר' בערקע גינזבורג.

            לאמיתו של דבר היה ר' בערקע גינזבורג בכלל, לא רק יליד קופוסט, אלא גם חסיד קופוסט, ואנו הרי יודעים, שהיחסים בין קופוסט לליובאוויטש לא הצטיינו ב"שלום בית". אך ללא הבט על כך, היה ר' בערקע מרוצה מאוד מכך שהרבי מעניק לו את הכבוד הזה ומתאכסן בביתו.

            תחנת הרכבת היתה "נתונה במצור" של אלפי אנשים, שבאו לפגוש את הרבי. ביתו של ר' בערקע גינזבורג היה מוקף בכל-כך הרבה אנשים, שפשוט לא יכלו לעבור את הרחוב. התפעלותם של החסידים גברה והלכה מרגע לרגע.

            הצירים כבר הגיעו לעיר; מובן מאליו שכל הכלי-קודש, הרבנים והחרדים הלכו אל הרבי מליובאוויטש, ואילו ה"ראבינערס" והבעלי-בתים שלא היו יראי-שמים ביותר באו אלי. ושני הצדדים פתחו במערכת תעמולת הבחירות.

            הרבי מליובאוויטש לא ניהל את התעמולה "מעשה רבי" הגוזר על החסידים שיצביעו לזה או לאחר: הוא קרא אליו כל רב וכל ציר בנפרד, וביקש לשמוע את חוות דעתם בקשר לבחירות. את דעתו שלו כך אמר הוא יביע רק אחר-כך, כדי שלא לכפות עליהם חס-ושלום את רצונו, ושלא יחשבו שהם חייבים לנהוג כדעתו.

            מספר הצירים היה שלושים ושמונה איש, אבל כבר ביום הראשון נעדרו שלושה מהם, כך שלפי חשבוננו עמדו לצדנו שמונה-עשר צירים, ומן הצד השני שבעה-עשר. הצירים שעמדו להגיע למחרת היו צריכים להכריע את הכף.

            אלו שעמדו בצד שלנו, כגון הסופר הידוע אברהם יעקב סלוצקי מנובוגורוד-סיוורסק, הנדבן המפורסם זלמן אפשטיין שהיה מנכבדי הציונים שנודע כבעל-צדקה גדול ובעל מידות טובות היו כולם ב"רוח קרב" וסברו שיש לנהל מלחמה עד הסוף. לרבי מליובאוויטש עצמו אמרו הרבנים:

            "רבי! אם תדרשו זאת מאתנו, הרי שלא נצביע עבור הראבינער שניאורסון. אבל דעו לכם, כי אחרי נסיעתכם מכאן יכולה לפרוץ מחלוקת גדולה בפלך צ'רניגוב! שהרי בכל מקרה, הן בענייני כספי ה"קורובקא" לצרכי הקהל, הן בענייני היהודים המגורשים מבתיהם בכל אלו פונים אל הראבינער והוא עומד תמיד על משמרתו לסייע לנו. צעדים שנעשה כנגדו יהיו כפיות-טובה שלעולם לא תיסלח"!

            כל הדברים שהרבי שמע העמידו בפניו ספיקות רבים. אשתי, שהיה אחייניתו של הרבי, באה אליו לביקור; היות והיא עצמה גדלה בין אדמו"רים, השכילה בכניסתה אליו לקחת אתה גם את אחד מבנינו, כדי שלא יהיו ב"יחוד". היא בירכה את הרבי ואמרה לו:

            "דוד! מן הסתם השמיעו באזניכם הרבה 'לשון הרע' על בעלי. אבל הרי ידוע לכם עד כמה ניתן להאמין לבעלי-רכילות, ובטח יודעים אתם עד כמה התנהגו שלא כראוי עם אחיכם המבוגר ר' זלמן אהרן".

            הרבי חייך והשיב לה: "כן, כן, אמנם סיפרו לי הרבה על אישכם"!

            היא המשיכה ואמרה: "אבל סבורה אני שאין אתם מאמינים לכל הפטפוטים השטותיים, ויודעים אתם שפעמים רבות מסר בעלי את נפשו לטובת היהודים"!

            והרבי השיב שוב: "כן, כן, גם את זה שמעתי"!

            הידיעה כי הרבי קיבל את אחייניתו לביקור, התפשטה מיד בין החסידים, מאיש לרעהו.

            היום הראשון עבר בהתייעצויות של שני הצדדים. המועמד הראשי מצדו של הרבי היה ר' מענדל חן ע"ה מניז'ין; אף שהוא היה עדין צעיר מאוד לימים, אבל כבר היה למדן ידוע, נואם יוצא מן הכלל בדברי-חסידות ומפורסם בגאונותו ויושרו.

            לא רק החסידים בניז'ין אהבו אותו, אלא העולם החסידי כולו, שבו קנה לו שם כאחד מגדולי ונכבדי הרבנים שבחוגי ליובאוויטש.

            הוא היה נושא דברו של הרבי מליובאוויטש, שנתן את אימונו הן בכשרונותיו והן ביושרו וגאונותו.

            והרבי מליובאוויטש אמנם רצה שר' מענדל חן יבחר בכל מחיר. אבל במחנה שלנו חרה אף כולם ברבי, לכן סירבו להצביע עבור מועמד שלו.

            בין הרבנים היו כאלו שנהגו בתככנות והעבירו דברי-רכילות מאיש לרעהו; האירוע דלהלן הוא אחת הדוגמאות לכך:

            היו צריכים לבחור "יושב ראש" לאסיפה, והנבחר היה צריך לקבל את אישורו של מושל המחוז (הגוברנטור). תככנים אלו לא המתינו שהאסיפה תבחר את המועמד לכהונת "יושב ראש", אלא שלחו משלחת אל המושל מקלקוב, וביקשו ממנו שהוא עצמו ישב בראש האסיפה...

            המושל השיב להם שאין לו זמן לכך וגם אין לו שום ענין בתפקיד זה, "אבל הוסיף המושל יש לכם די מועמדים לתפקיד זה; היום אשלח לראבינער של צ'רניגוב, שניאורסון, את אשר אחליט בדבר מי שיעמוד בראש האסיפה".

            הרבי בא לצ'רניגוב בלוויית בנו ר' יוסף יצחק ז"ל, שהיה אחר-כך ממלא-מקומו (על אדמו"ר זה אכתוב בפרק אחר).

            ערב הבחירות התנהלה התעמולה במלוא עוזה, באסיפות גדולות וקטנות גם יחד. למחרת, בשעה אחת-עשרה בבוקר, היתה אמורה האסיפה להיפתח.

            הרבי מליובאוויטש, אחרי ששמע את דבריהם של הרבנים שהיו מצדו הנציגים הדתיים אחרי שפגש אותי ואת אשתי ואחרי כל הבירורים והידיעות שקיבל אודותינו, שלח אלינו לפנות-ערב את בנו ר' יוסף יצחק ע"ה לביקור, יחד עם ר' מענדל חן ע"ה רבה של ניז'ין.

            היתה זו הוכחה נוספת עד כמה הוא ניחון בחוש פוליטי וציבורי, אשר ללא הבט על חילוקי הדיעות שבינינו, מצא לנכון להחזיר ביקור-נימוסין באמצעות בנו, יחד עם הנציג האישי שלו.

            אך "מעשה שטן" בשעה שהללו ישבו אצלנו ושתו תה נכנס מפקד המשטרה ובידו מכתב רשמי מהמושל: הגוברנטור, מקלקוב, מבקש אותי בתור הראבינער של צ'רניגוב לעמוד בראש האסיפה!

            מיד מסרתי את המכתב לידיהם של אורחי החשובים. הם הביטו איש ברעהו, מתוך הבנה ש"הענין אינו כל-כך פשוט כפי שנראה תחילה"...

 

 

[ג]

ההכנות לאסיפה הגורל נתון בידיהם של שלושה צירים היבואו? אני מקדים ועושה הסכם עם הרבי מליובאוויטש ז"ל הרבי מליובאוויטש מעורר את הסנסציה הגדולה ביותר באסיפה אורחים מיוחסים: ר' דוד-הירשל חן ושני בניו המפורסמים הסופר הידוע אברהם יעקב סלוצקי החיכוכים הראשונים רבה של נובוזיבקוב מותח ביקורת תגובתו של סלוצקי הרבי מליובאוויטש יוצא חוצץ רבה של ניז'ין מסייע לי להרגיע את הרוחות

 

            ההכנות והתעמולה לקראת האסיפה התנהלו בכל המרץ. אם הרבי מליובאוויטש, כאדם פוליטי ועסקן ציבורי, ניהל את המערכה ביושר ובכשרון, אבל החסידים שלא הצטיינו בציבוריות ניהלו תעמולה אישית, וחידדו את האווירה. כרגיל במקרים כאלו, היו ביניהם גם לא מעט תככנים ומחרחרי-ריב, שמצאו מקום להתגדר בו.

            גם במחנה שלנו החלו כמה להגיב בחריפות. נאלצתי להפעיל מאמצים רבים, כדי לשמור על האיזון ולהרגיע את רוחותיהם הסוערות של רבים מהם.

            ביום השני לבואו של הרבי מליובאוויטש, היה המצב מתוח עוד יותר. אבל הכל היה בבחינת "סערה בכוסית מים" גרידא: בקרב החוגים המצומצמים שלנו אכן נוצרה מתיחות מסויימת, אבל בעיר עצמה לא הקדישו חוגי האינטליגנציה ועסקני-הציבור בתוכם תשומת-לב מיוחדת לענין כולו; היו שהביטו על זה כעל מאבק בין החרדים והדתיים מחד-גיסא, לבין החופשיים והיסודות הליברליים מאידך גיסא. ואילו החסידים שהם היו המוני העם הם התעניינו באישיותו של הרבי, יותר מאשר בעצם הענין.

            אני, מצדי, נקטתי בכל האמצעים כדי שהייחסים לא יתחדדו וילכו. אבל שני אירועים גרמו שתפקידי זה יסתבך עוד יותר:

            הראשון תביעתו של המושל שבמקום לבחור במישרין שני נציגים ל"אסיפת הרבנים" בפטרבורג, יבחרו שישה מועמדים, והוא עצמו יקבע ויאשר כראות עיניו מי מהם יהיו השניים המתאימים ביותר לייצג את פלך צ'רניגוב.

            והשני שלושה מתוך ארבעים ואחד הצירים1 לכינוס, היו צריכים להגיע לצ'רניגוב ביום הבחירות, שלשתם היו מן הצד שלנו ובכוחם היה להכריע את הכף לטובתנו. הם היו אמורים להגיע ברכבת של השעה 9 בבוקר. אנו ציפינו לבואם כדי שנזכה ברוב, ואילו היריבים שלנו קיוו שהם לא יגיעו ולהם יהיה הרוב.

            בבקרו של יום האסיפה, בשעה 8, באתי לביתו של הרבי מליובאוויטש והגעתי בדיוק בסיום התפילה. נכנסתי מיד לחדר שבו התפלל הרבי, וראיתיו מקפל את התפילין.

            - "רצוני לדבר אתכם אמרתי לו בענין חשוב, אבל ביחידות"!

            - "טוב השיב הרבי אין כאן איש"!

            נעלתי את הדלת כדי שאיש לא יכנס, ואמרתי לו:

            "רצוני למנוע את המחלוקות ואת תוצאותיהן; כמו-כן איני רוצה שאתם תהיו המנצחים, וגם לא שאנחנו נהיה המפסידים. ומכיון שצריכים לבחור שני נציגים, הבה ונעשה 'חציו לה' וחציו לכם' נציג אחד משלכם ונציג אחד משלנו. כרגע אין רוב לאף צד מן הצדדים, היות וכמה צירים עדיין לא הגיעו, ואיני יודע אם יגיעו. אם הם יגיעו כבר לא אוכל לעשות מאומה נגד האנשים שלי".

            "רצונכם המשכתי שיבחרו בר' מענדל חן; הוא סימפטי מאוד גם לנו, אנו מעריכים אותו מאוד ואני אתאמץ בכל כוחי שהוא יבחר. אבל הנציג השני חייב להיות אחד משלנו. אם תסכימו לנציג שלנו נסכים לנציג שלכם. אבל חייבים להחליט על כך מיד, כי מאוחר יותר כשיבואו הצירים האחרים לא נוכל כבר לעשות דבר".

            הרבי מליובאוויטש שהיה חכם מאוד, עשה לעצמו חשבון מדוייק מכל הקשיים הנובעים מההכרח להלחם בנו; בנוסף לכך היו חסידים רבים ובעלי-בתים שלא היו חסידי ליובאוויטש מובהקים, והרבי לא היה יכול לתת בהם אימון מלא, בהאמינו שברגע האחרון עלולים הם לשנות את עמדתם. לפיכך השיב לי מיד: "מוסכם!" וגם אני מצדי אמרתי: "מוחלט!".

            הרבי הושיט לי את ידו, לחצתיה ואמרתי: "אם-כן, רבי, הרי זו תקיעת-כף"! הרבי חייך בידידות. נפרדתי ממנו בחמימות וקבענו שבשעה 11 יבוא לאסיפה בבית העיריה.

            ביציאתי פגשתי כמה חסידים, שאמרו לי: יודעים אתם? שלושת מלאכי-החבלה שלכם לא הגיעו ברכבת!

            השבתי להם, שעתה אין לדבר הזה כל משמעות, מאחר וכבר עשיתי הסכם עם הרבי...

*

            בבואי הביתה פגשתי את אנשיי, וסיפרתי להם על ההסכם שעשיתי עם הרבי. חלקם לא היו כל-כך מרוצים מהעובדה שהם נותרו עתה ללא "מלאכת דיקור", אחרי שהם נערכו לקרב נמרץ עם הצד שכנגד. אבל, בדרך-כלל, רוב האנשים היו בדיעה שהודות להסכם זה ימנעו מחלוקות, והיחסים בין עסקני הציבור בפלך שלנו לא יתחדדו. הם היו שבעי רצון מכך ש"הכנענו" את "צד הקדושה", והשגנו את שלנו בבחירת נציג מצדנו. נציג זה נבחר פה אחד, והוא היה כותב השורות הללו.

            בשעה 11 בבוקר החלו הצירים להתאסף. הכינוס היה אמור להיערך בבית העיריה בנין שהיה נאה לא רק מבחינה ארכיטקטונית, אלא גם במסורת המהפכנית שלו וכן ברוחו הליברלית וההומניסטית. בית זה היה ידוע בכך שממנו יצאו הלוחמים הגדולים ביותר נגד משטרו של הצאר. לא לשווא היה בית העיריה אהוב כל-כך על העם, שממש רומם אותו למעין סמל.

            אלא שהממשלה ציוותה שהכינוס ייערך ב"דלתיים סגורות", ושלהמון הרחב לא תהיה גישה לוויכוחים כפי שהיה הדבר נהוג ברוסיה הריאקציונרית (מתנגדת הקידמה).

            הצירים שהתכנסו המתינו במתח לרבי מליובאוויטש, שגם הוא נבחר כציר מטעם אחת הערים.

            הרעש וההמולה שנישאו פנימה מבעד החלונות, היוו עבורנו את הסימן שהרבי מגיע. בירדו מהכרכרה הנאה שהעמידו לרשותו החסידים, הוקף הרבי מיד באלפי איש שמזה שעות ארוכות צרו על בית העיריה. המשטרה התקשתה לפנות לו דרך כדי שיוכל לחדור לאולם.

            האסיפה היתה מרשימה מאוד: שישה-עשר רבנים, שישה-עשר "ראבינערס", בעלי-בתים, יהודים "נאים" ונציגי האריסטוקרטיה. בין הרבנים בלט והצטיין במיוחד בשורה הראשונה רבה של צ'רניגוב, ר' דוד הירשל חן ז"ל, אחת מהדמויות הנאות ביותר של זקני המדריכים החסידים ביהדות רוסיה, החסיד הגדול, בעל-צדקה ובעל מידות טובות. נתינת הצדקה שלו היתה אפופה באגדות פלאים. כניסתו לאולם והוא איש שיבה בהדרת זקנו הלבן עשתה רושם עצום על הנוכחים.

הוא בא בלוויית שני בניו: הצעיר, הרב ר' אברהם חן רבה של נובוזיבקוב, שהיה מפורסם כלמדן גדול ומשכיל, שלמאמריו בעיתונות העברית היתה בעת ההיא תהודה נרחבת מאוד.

בנו השני המבוגר יותר ר' מענדל חן ע"ה רבה של ניז'ין. הוא היה גאון בנגלה וגם בחסידות ובקבלה. לכישרון הנאום המפורסם שלו היתה השפעה שכזו על שומעיו, עד שאפילו הפשוטים ביותר היו מבינים אותו. הוא היה ירא-שמים גדול באמת, בעל מידות טובות, ויחד עם זה יוצא מן הכלל בענוותנותו. ואכן, הכל העריכוהו וכיבדוהו, חסידים ושאינם-חסידים גם יחד.

ר' מענדל חן היה נושא דברו של הרבי מליובאוויטש. הרבי היה משתעשע עמו ומתגדל בו בפועל-ממש, ואהב אותו מאוד. להלן אכתוב אודותיו ביתר פירוט; להוותו נפל הוא קרבן חלף השתדלותו עבור היהודים אצל הגנרל האוקראיני שקורא, תוך לימוד זכות על אחיו הנרדפים נפל הוא עצמו קרבן-קדוש על מזבח שליחותו הקדושה.

בין האורחים היתה עוד שורת אישים נכבדים מהעולם הרבני. מהעולם הספרותי-משכילי עוררה התרגשות רבה אישיותו של הסופר הידוע אברהם יעקב סלוצקי, וכן זלמן אפשטיין, ד"ר מרשוב ואחרים.

אבל נקודת השיא היתה הופעתו של הרבי מליובאוויטש: אדם בעל דמות גאה, מבט חד והדרת-פנים רבה. הוא הרשים בעצם אישיותו, ומיד הורגש שלפנינו אדם בעל רצון תקיף ומלא מרץ. במלה אחת: מנהיג ישראל אמיתי.

כ"יושב ראש", היתה לי הזכות לשבת כשמימיני הרבי מליובאוויטש ז"ל, ומשמאלי ר' דוד הירשל חן ז"ל. השולחנות היו ערוכים בחצי גורן, כך שניתן היה לראות את כולם במבט אחד. ניתן לומר כי בדרך-כלל היתה האסיפה רבת עניין, ועמדה על רמה גבוהה.

במעמד פתיחת האסיפה ודברי הברכה לנאספים, הדגשתי שזו הפעם הראשונה שנערך בצ'רניגוב כינוס יהודי הכולל בתוכו רבנים, "רבינערס" מטעם הממשלה (שנקראו, אגב, רבנים "בלי טעם"), בעלי-בתים, סופרים ועסקני ציבור. אך במיוחד הדגשתי את הכבוד שיש לנו, לקבל אורח נכבד שכזה, הוא הרבי מליובאוויטש.

תוך שאני מראה עד כמה קשה מצבם של היהודים בתנאים המגבילים של אותם הימים, הדגשתי עד כמה חשובה לנו האחדות בינינו לבין עצמנו. כל אחד יכול להצדיק את השקפתו אמרתי אבל הכל צריך להיעשות לטובת ישראל ולשם האינטרסים העיקריים של העם.

בדברי אודות הבעיות היהודיות המיוחדות, האמורות להיות נידונות בוועידת הרבנים בפטרבורג, ששם יעלו שאלות כאובות רבות על סדר-היום, הבעתי את תקוות כולנו, שהכינוס בפטרבורג יעניק לנו את החיבה והמסירות הנחוצים, כדי שנוכל להתאחד בפעילותנו לטובת העם.

אחר-כך נשאו צירים נוספים את דבריהם ברוח דומה, תוך נגיעה בשאלות מסויימות שעמדו על סדר-יומו של הכינוס.

רבה של נובוזיבקוב יצא בחריפות-מה, ברצותו להדגיש את ההבדלים הגדולים הנובעים מחילוקי הדיעות שבין הצירים. אבל אני תימרנתי בצורה כזו שהדברים לא יביאו לידי קרע, ובזה סייע לי הרבה רבה של ניז'ין ר' מענדל חן ע"ה. באופן זה ניהלתי את האסיפה עד השעה 1, ואז הכרזתי על הפסקה.

הוסכם שבשעה 7 בערב יתקיימו הבחירות, שהן היו לאמיתו של דבר מטרתה הישירה של האסיפה.

הרבי מליובאוויטש אמר לי "יישר כח", והיה מרוצה מכך שניהלתי את האסיפה ללא תקריות, וכן מקריאתי לאחדות. לאמיתו של דבר לא היתה לו אמונה גדולה שאחדות זו היא לשם-שמים, אבל הוא הודה לי בצורה דיפלומטית וברוח בדוחה: "אתם יודעים את המלאכה"!

הצעתי לנאספים, שבשעה 3 אחר-הצהרים יבואו האורחים לביקור אצל הרבי מליובאוויטש; שם נוכל לשוחח בחופשיות ובשפת היהודים על עניינים פנימיים הנוגעים לנו שקשה היה לגעת בהם באסיפה, בגלל נוכחותו התמידית של מפקד המשטרה. בכלל, לרבנים היה נוח בהרבה להתבטא ביידיש, מאשר בלשון המדינה שהיתה השפה הרשמית.

החברייא שלנו שנקראו "סיטרא אחרא" בפי הרבנים אכלו את ארוחת הצהרים בביתי, שם יכולנו לשוחח בחופשיות אודות כמה עניינים דחופים. השוחט ר' שמעון זרק בנו מבט אירוני, ואמר:

"אם רק תברכו ברכת-המזון, אל תשכחו שאתם מהווים יותר ממנין, ויכולים אתם לזמן ב'נברך לאלקינו'... ומן הסתם גם תתפללו מנחה לפני שתבואו אל הרבי"...

            התכנסנו שוב בשעה 3 והתחלנו לנהל שיחות-חולין של תלמידי-חכמים, הנוגעות לשאלות אקטואליות בחיי היהודים. הכל התנהל יפה, הגם שכמה מה"ראבינערס" המשכילים וא"י סלוצקי בתוכם היוו אופוזיציה לחוגי החרדים, בכל זאת הכל היה כשורה. עד שלפתע יצא רבה של נובוזיבקוב בנאום שפגע במשכילים, בהאשימו אותם שהם מהרסי הדת וכד'.

            צעד זה גרם לתגובה חריפה מצד א"י סלוצקי, שבדברי תשובתו הביע צער עמוק על דבריו של הרב א' חן. לדבריו, בשעה שכולנו נאבקים לחיזוק רגשותיהם הלאומיים של בני עמנו ולחינוך ברוח הלאום, הרי שצעדים נגד האינטליגנציה והטחת אשמות בהם גורמים להחריף את היחסים בין היהודים לבין עצמם.

            על כך השיב הרבי מליובאוויטש בדברים הבאים:

            "דמעות אלו שאתם שופכים עתה, אינן אלא דמעות-תנין! תחילה הנחתם אבק-שריפה, ועכשיו כשאתם רואים ניצוצות שעלולים לגרום לפיצוץ אתם בוכים, אומללים... אבל אל לכם לשכוח שאתם הנכם "דור ההשכלה" שכיבה כל רגש דתי, וכל דבר הקדוש בישראל פיגול הוא לכם! ועתה, בראותכם כי היהדות יורדת חס-ושלום לטימיון, הפכתם לפתע לקדושים שרוצים להציל את היהדות. מקודם הבערתם את השריפה, ועכשיו הייתם ל'מכבי אש' הנזעקים לכבות את הדליקה"!

            מלים אלו שנאמרו על-ידי הרבי מליובאוויטש בשכנוע פנימי עמוק, עוררו התלהבות גדולה בין הרבנים והחרדים, אך בו זמנית מחאה נמרצת והתקוממות בצד שלנו. הייתי נאלץ להשקיע מאמצים לא מעטים כדי להרגיע את הרוחות המשולהבות. גם כאן בא לעזרתי רבה של ניז'ין ר' מענדל חן ע"ה, שבתמימותו וביראת-השמים האמיתית שלו הביא לרגיעת-מה של הצדדים הנרגזים, כך שלעת ערב כבר יכלו לשבת שוב ולשוחח יחדיו.

            אני מצדי כדי להסיח את הדעת מהוויכוחים והמאבקים שאלתי את הרבי כבדרך-אגב, אם יעמדו עתה להתפלל מנחה...

            כשהחלה התפילה, ראו א"י סלוצקי ושאר המשכילים לאיזו "צרה" הם נקלעו, ונזפו בי על שגרמתי להם "להסתבך" בעסק זה...

 

1. לעיל נאמר, שהיו אלו שלושה מתוך שלושים-ושמונה.

 

[ד]

מהלך הבחירות המונים צובאים על הדלתות כדי להעיף מבט ברבי מליובאוויטש המושל מאפשר את פתיחת הדלתות גלי אדם מציפים את אולמות העיריה האסיפה ננעלת תשואות כבוד לרבי מציעים לו להישאר ולשבות בעיר תמורת תשלום תשובתו הנעלה הרבי מברך את ילדיי התמונה המרשימה של נסיעתו ההדים שהיו לאסיפה מקלקוב מאשר את המועמדים

 

            בשעה 7 החלו המועמדים להתכנס למעמד הבחירות. האווירה היתה חגיגית, במידה רבה הודות לכך ששני הצדדים היו שבעי רצון מהעובדה שיש להם מועמדים. לחגיגיותו של הכינוס תרמה גם נוכחותו של הרבי, שממש חישמלה את קהל הנאספים. ביקורו של הרבי הבריק כברק המפלח את הרקיע בשעת סערה, והרי יודעים אנו שאחר הסערה נעשה האויר טהור וזך יותר.

            שאיפתם של שני הצדדים היתה, שהכינוס יסתיים בהרמוניה מלאה, ללא קרעים וללא התנצחויות.

            בנין העיריה היה נתון במצור של אנשים, שהמתינו לרבי מליובאוויטש. לאורך כל הדרך ניצבו שורות סקרנים, שרצו להעיף ברבי ולו רק מבט אחד בלבד.

            בפתיחת הישיבה השניה, קראתי תחילה בהתאם לחוק את כל סעיפי חוק הבחירות, תוך הבהרה שצריכים לבחור שישה מועמדים, ותחילה יבחרו את השניים הראשונים, שכפי המוסכם הם ר' מענדל חן רבה של ניז'ין, ואני הקטן...

            העמידו על השולחן שתי קלפיות, הזמינו את כל הנציגים, וכל אחד מהם הטיל את ה"עיגול" שלו לתוך הקלפי המתאימה: הימנית "בעד" והשמאלית "נגד".

            מכיון שארבעת המועמדים האחרים היו מפני נימוקים "רשמיים" גרידא רק כדי למלא אחר דרישתו של המושל בחר כל אחד שני מועמדים מכל צד. הליך זה נמשך כשעתיים, והיה מגוחך במקצת. בנוסף לכך התרחש אירוע בלתי צפוי לחלוטין:

            בערך בשעה 10 בלילה, החסידים וההמון שהמתין ברחוב רצו לפרוץ את הדלתות, כדי שיוכלו לראות את הרבי. בראותי זאת פניתי למפקד המשטרה בבקשה, כי מאחר והאסיפה עומדת להסתיים, והיות שבינינו נמצא אדם מפורסם שכזה שההמון דורש לראותו, מבקשים אנו את רשותו לפתוח את הדלתות ולאפשר לקהל לראות את הרבי. בקשה דומה הפניתי לשלישו של המושל... והדלתות נפתחו.

            גלי האנשים פרצו פנימה כשטף מים רבים, וכהרף עין נתמלאו כל החדרים, המסדרונות, הכניסות והמדריגות, בהמון אדם צפוף. התרגשותם של כמה מהחסידים גדלה כל-כך, עד שדמעות זלגו מעיניהם. הם נדחקו ונדחפו כדי להתקרב יותר ויותר אל הרבי, והדוחק היה גדול כל-כך, עד שנתייראתי שמא הריהוט היקר שבאולם ובשאר החדרים ינזק, או אפילו יכחד לחלוטין.

            פניתי אל ההמונים וביקשתי מהם, ביידיש, שישמרו על השקט, מפני כבודו של הרבי וכדי למנוע חילול השם. ההתרגשות ואווירת ההתפעלות גברו מרגע לרגע, וזה השפיע מאוד על הנציגים.

            האווירה היתה מחושמלת, נשבה רוח חדשה שהעניקה לי את שעת-הכושר לשאת את נאום הנעילה.

            הדגשתי את משמעותם החשובה של האירועים ושל הכינוס, שנסתיים באחדות, ועתה מתפזרים אנחנו כשרישומה הטוב של האסיפה מלווה אותנו, ומחזקת בנו את השאיפה להמשיך את עבודתנו מתוך אהבת-ישראל.

            הבטחתי שאעשה את כל המאמצים ששני המועמדים יקבלו את האישור הסופי, והוספתי, שידוע לי היטב כי באסיפת הרבנים שתתקיים בפטרבורג יהיו חילוקי דיעות רבים בכל השאלות שיעמדו על הפרק ובכל-זאת מקווה אני שתהיה זו מחלוקת לשם-שמים, ושנצא ברצון מחוזק לנתב את עבודתנו למטרה חיובית.

            בכך ננעלה האסיפה.

            הרבי מליובאוויטש היה שבע רצון ממהלך האסיפה ומתוצאותיה. ביציאתנו מן האולם אמר לי הרבי:

            "נו, בצעתם כאן את עבודתכם במומחיות, ואני משוכנע שתמלאו אחר ההסכם שלנו כפי שהחלטנו. אני מאחל לכם הצלחה, ו'יישר כח'!"

            ואני אמרתי לו:

            "דוד! יודעים אתם? קשה היה לכם להיכנס, אבל לצאת מכאן יהיה לכם קשה עוד יותר! הביטו וראו מה שנעשה ברחוב!..."

            הוא חייך, ויצאנו יחדיו. בקושי רב הצליחו השוטרים בעזרתם של החסידים לפלס דרך לרבי. כל הדרך עד לבית אכסנייתו היתה שחורה מאדם. באמת, היה לו לרבי מליובאוויטש כבוד מלכים!

            למחרת, יום חמישי בשבוע, באה אל הרבי משלחת מטעם אנשי העיר, והציעו לו חמשת אלפים רובל הון עתק באותם ימים כדי שישאר בעיר עד אחרי יום השבת. הרבי הודה להם, ואמר:

            "לא באתי לכאן כדי 'לעשות' כסף, ולא תמורת כסף אשאר כאן למשך זמן נוסף".

            באותו יום ערך הרבי בצוותא עם בנו רבי יוסף יצחק ז"ל ביקור בביתי. בטרם הספיק הרבי לעבור את הסף, וכבר נוצרה צפיפות עצומה בכל חדרי הבית, עד כי לא היה מקום למדרך כף רגל!

            הרבי רצה לראות את ילדיי, ואשתי שהיתה בעלת נטייה דתית חזקה השתוקקה מאוד שהרבי יעניק את ברכתו הקדושה לילדיה. נאלצנו להיכנס לחדר-השינה שלנו, שהיה החדר היחידי שעליו לא צבאו ההמונים, ושם בירך הרבי את ילדיי. אך למותר לציין, שאשתי היתה יותר ממאושרת מברכתו של הרבי.

            בקושי רב הצלחנו לפלס לו דרך מחדר-השינה אל חדר-האוכל, ושם הצענו לפניו "כיבוד". אשתי ניהלה בביתי מטבח כשר למהדרין, וכל הרבנים שהיו מבקרים אותנו תכופות היו אוכלים אצלנו. בכל זאת מצאה אשתי לנכון להגיש לו "כיבוד" של פירות בלבד, שאין בזה שום שאלה של כשרות, וכך יוכל הרבי לטעום מה"כיבוד", ולה לא תהיה "חלישות הדעת" אם יסרב לטעום מהם...

            הביקור עבר באווירה חמה מאוד, והדבר היסב לנו עונג רב.

            כעבור שעה יצא הרבי מליובאוויטש לדרכו; אירוע זה אחד הרגעים היפים ביותר שצ'רניגוב היהודית ראתה מעודה:

            מהבית שבו התאכסן, ועד לתחנת הרכבת כיברת-דרך לא קטנה ניצבו שורות-שורות של אנשים, ביניהם גם גוים רבים שהסירו את כובעיהם דרך כבוד. בתחנת-הרכבת עצמה עלתה הצפיפות על כל דמיון! אנשים נסחפו בזרם וריחפו מעל הראשים... תמונה מרשימה זו השאירה רושם בל-ימחה בכל צ'רניגוב.

            גם אני בנסיעתי עמו בכרכרה הנאה שהעמידו החסידים לרשותו הרגשתי בתת-ההכרה התרוממות-רוח בלתי רגילה. לאמיתו של דבר היה בזה דבר והיפוכו: יודעים אנו היטב כי גם השקרן הגדול ביותר מייקר את איש-האמת; ונשאלת השאלה: "אם מחבב אתה את איש-האמת, חדל לך איפוא מן השקר..." אבל זאת לא!... והוא הדין: האפיקורס הגדול ביותר, כשהוא רואה ירא-שמים אמיתי, חש הוא כלפיו דרך-ארץ רבה!

            אני כשלעצמי כמי שאינו ירא-שמים ביותר בכל-זאת הרגשתי נחת-רוח אמיתית להימצא במחיצתו של רבי גדול שכזה. ואף שנשארתי איתן בהשקפותיי, חוויתי הנאה רוחנית לראות אדם שהוא גדול באמת.

            נפרדנו בידידות, אמרתי לו "להתראות", והבעתי את תקוותי שיהיה לי העונג להיפגש אתו בוועידה שתיערך בפטרבורג, אף שבאופן טבעי נמשיך להחזיק בעמדותינו הקיצוניות.

*

            בעיתונות המקומית היה לכינוס הד יפה מאוד, ודעת-הקהל היהודי היתה מרוצה מכך ששום צד לא גבר על רעהו, כך שהחיים היהודיים יוכלו להמשיך ולזרום בתנאים הרגילים. הקשיים הגדולים ביותר היו בנוגע למועמדים:

            כשדיווחתי למושל מקלקוב על האסיפה ומהלכה, בירך אותי המושל בשל תוצאותיה; גם מפקד המשטרה דיווח לו על מהלך האסיפה ועל האישים החשובים שנטלו בה חלק. כאן העליתי אני את שאלת אישורם של שני המועמדים. תיארתי לפניו את דמותו הנעלית של ר' מענדל חן, שקיבלתי על עצמי שיומלץ כנציג חוגי החרדים, ודחקתי בו שיאשר אותו בשורה הראשונה. ומה שנוגע למועמדותי שלי אמרתי לו אני משאיר את ההחלטה שתהיה כראות עיניו.

            המושל הודיע לי שהוא ניאות לבקשתי, ושהוא עומד לשלוח לפטרבורג מיד את שמות שני המועמדים, כדי שיאשרום.

 

[ה]

מצב היהודים תחת ממשלת סטוליפין אירועים חשובים בחיי היהודים המאבק בין הריאקציה והסוציאליזם התנועה המחתרתית ציונות ובונדיזם מדוע היהודים הם מהפכנים? הסוציאליזם נגד הדת העולם הרבני מתארגן הרבי מליובאוויטש בראש היהדות החרדית גדלותו וחשיבותו בעולם החסידי

 

            אסיפת הרבנים נקראה בתקופה עשירה באירועים, שהיתה להם השפעה חשובה על המהלכים העתידיים של החיים היהודיים.

            סטוליפין [שהיה ראש-הממשלה ושר-הפנים] ניסה בכל האופנים שבידו להכחיד את המהפכה של שנת 1905; הוא ניהל מדיניות נוראה של אמצעי דיכוי וכפייה, לשם החנקת רוח המהפכה והחופש. קרובה היתה לו ברוחה מפלגת ה"אוקטובריסטן", ותחת ממשלתו התפתחו גם מפלגות "המאה השחורה" האנטי-מהפכניות, שלחמו נגד בית-הנבחרים ונגד מה שכונה "חוקה". התעמולה האנטישמית שלהם העקובה מדם, התנהלה תחת הסיסמה: "הכו ביהודים והצילו את רוסיה"!

            לאחר סידרת דיכויים השתרר שקט יחסי, שניתן להשוותו לביצת מים עכורים המכוסה בשיכבת בוץ דקה, אשר תחתיה לוחשים ניצוצות אש, שאכן התלקחו מאוחר יותר לשלהבת שהציתה את רוסיה ואחריה את אירופה כולה.

            סטוליפין היצר את סמכותו של בית-הנבחרים, אבל הבית נותר קיים, ובתוכו קמה לסטוליפין אופוזיציה חזקה, שחבריה ניצלו את החסינות שלהם לנאומים חריפים שנתפרסמו אחר-כך בעיתונים בעלי תפוצה של מיליוני עותקים שבהם הסירו את המסוה מעל פני הממשלה, תוך הסתמכות על עובדות ומספרים.

            לעתים קרובות היו הצירים היהודיים יוצאים יד ביד עם עמיתיהם הגויים, ומתקיפים יחדיו את הממשלה בגלל הפוגרומים התכופים, והיו מוכיחים ממסמכים ותעודות שאירגון הפוגרומים נעשה על-ידי המשטרה עצמה, וגם הממשלה ניצבת מאחוריהם.

            נאומים אלו התפרסמו גם בעיתונות החוץ, וכמובן שהדבר היה למורת רוחו של שלטון הצאר, בעיקר מפני שהם נזקקו להלוואות מממשלותיהן של מדינות חו"ל. לוחמי החרות נאלצו לרדת למחתרת ולהמשיך משם את התעמולה; רבים מהם נתפסו ונשלחו לארץ גזירה, להירקב בערבות סיביר.

            סטוליפין וממשלתו האמינו שיעלה בידם להחניק את המהפכה ולעוקרה מן השורש, אך מאידך גיסא חדרה רוח המהפכה לכל שכבות העם וההמונים, וקיעקעה את הנאמנות למלכות. גם ההמון היהודי נסחף בתנועה זו: פעלו בקרבם הן התנועה הסוציאליסטית שהיתה מאוחדת גם עם ההמון הרוסי בכלל, והן מפלגת ה"בונד" שפעלה רק בקרב היהודים. הם יסדו בתי-ספר שבהם למדו רק ביידיש, הוציאו לאור עיתונים ועלונים ביידיש, וגם הכרוזים שלהם נכתבו רובם ביידיש. ההשפעה שלהם היתה בעיקר על הדור הצעיר של היהודים.

            הציונים מצדם יצאו בתעמולה לאומית קיצונית, והלהיבו את ההמונים בזכרונות העבר ובחיבת ארץ-ישראל. הם פעלו בשיטת "כיבוש הקהילות", והחדירו את השקפת עולמם באמצעות בתי-ספר שבהם למדו "עברית בעברית", תוך שילוב התרבות הכללית והאמנות והתאמתן לסיסמאותיהם.

            כך השתקפה בכל עוזה גם בחיי היהודים התסיסה הכללית שאחזה ברוסיה כולה. המוני היהודים, שהיו תמיד מוגבלים בזכויותיהם הבסיסיות, לא יכלו לנהל אורח-חיים ציבורי מסודר ולא ליטול חלק בשום מוסד ממשלתי, חזו לפתע צעירים יהודים מולעטים בתעמולה ציונית ומטיפים בהתלהבות נגד הגלות, נגד ההגבלות, נגד העוולות והשעבוד, וקוראים לעלות לציון ולבנות מדינה משלנו... היהודי הקבצן, העלוב והנרמס מכל עבר, חזה לפתע בהתרחבות האופקים...

            אחריהם באו "לצים" אחרים, שלא דיברו על נסיעה לארץ-ישראל, אלא על מלחמה ב"פוניע חזיר" [=כינוי לגוי הרוסי], וכן נגד הגבירים ושאר בעלי-תקיפות שבקהל... הקשר שנוצר בין הסוציאליסטים והבונדיסטים ובין המון העם הרוסי, גרם לקירוב ולאחווה בין העמים, והיהודי כבר לא הביט על כל גוי כעל "פוגרומצ'יק"... גם על הסוציאליסטים הביטו כעל קדושים המוסרים את נפשם למען האידיאלים הנעלים. כך נמשך בהדרגה תהליך חדירתה של המהפכנות לצעירים היהודים, להמון היהודי ולחוגי המשכילים. ככל שסטוליפין השתדל יותר לשרש את אש המהפכה ולמחותה, כך הלכה האש והציתה את ההמונים.

            ואם כך היה בעם הרוסי המדוכא, על אחת כמה וכמה שהעם היהודי שסבלו היה כפול הן כשאר אזרחי רוסיה והן כיהודי נתפס למהפכנות; היהודי שלא היתה לו הזכות לנשום בחופשיות והוגבל ל"תחום המושב", היהודי שהיה נתון לפוגרומים במקום מושבו, או שנערך עליו מצוד בערים שבהן נאסר עליו מדרך כף רגלו, יהודי זה היווה קרקע מתאימה לתעמולה המהפכנית. ואם נוסיף לכך כמה מהתכונות המיוחדות של היהודים, לא נתפלא על כך שמקרבם יצאו כמה מגדולי המהפכנים, שהיתה להם השפעה מרובה גם בחוגי הסוציאליסטים הגויים.

            תופעה זו עוררה שינאה עצומה כלפי היהודים בקרב היסודות השמרניים, ובעיקר בחוגי הממשלה שהגיבה על כך בגל פוגרומים מחוזק, אגב האשמת התנועה הסוציאליסטית כולה בכך שהיא תנועה יהודית מובהקת. ובזה דחתה הממשלה את הדרישות שבאו מבפנים וגם מחו"ל ללחום באנטישמיות, מאחר ולדבריה היהודים הם אויבי המלוכה ואויבי העם הרוסי, ואסור להעניק להם זכויות!

            אם בתחילה עוררו "החשמונאים החדשים בעלי הכיפות האדומות" שביעות-רצון ממעשיהם בקרב ההמון היהודי הן הדתיים והן החופשיים הנה עד מהרה דעכה ההתלהבות; ראשית, בגלל שבעטיים האשימו את היהודים כולם בחתירה תחת השלטון, ושנית, בגלל בתי-הספר של הבונדיסטים והציונים, שהמורים שלימדו בהם היו רחוקים מיראת-שמים. כל התופעות הללו החלו לזעזע את הרבנים בפרט, ואת חוגי החרדים בכלל.

            הסוציאליסטים שברוסיה לא הצטיינו ביראת-שמים ולא ביראת-כבוד מפני הדת ונציגיה; הכמורה הפרבוסלבית צידדה תמיד בממשלה ובשלטון הצאר, ומובן שהמהפכנים היו נגד הכנסיה ונגד הדת. הסוציאליסטים היהודים הזדהו עם עמיתיהם הגוים, והטיפו גם הם נגד הדת ונגד הרבנים, אף שהללו היו בעלי-צדקה, לא התערבו כלל בפוליטיקה, והם עצמם נמנו עם "מעמד האביונים" ולא עם "הגבירים הנצלנים".

            לכן אין זה פלא, שהחרדים התייחסו אל הסוציאליסטים היהודים שהחלו מתערבים בחינוך, כאל אפיקורסים מהרסי הדת.

            הרבנים וחוגי החרדים בכלל, שאפו שיהיה ליהודים שוויון זכויות, אבל לא היתה להם התנגדות לשלטון הצאר, כי לטענתם אין להם ליהודים לפעול נגד השלטון וגם אל להם להתערב בענייני המלוכה כלל.

            בקרב חוגי החרדים החל אט אט לבצבץ רעיון ההתארגנות למען חיזוק הדת מחד גיסא, ושלא להתערב בפוליטיקה מאידך גיסא. "אם הסוציאליסטים מנהלים את התעמולה שלהם בשם העם כולו אמרו עלינו להראות שלא כל העם נמנה עם הסוציאליסטים"...

            וכשהחל רעיון ההתארגנות להתגבש, הוכשרה הקרקע להקמת "אגודת ישראל", "המזרחי" ועוד ארגונים שמרניים. יש לציין, כי לכאורה היתה צריכה התארגנות זו להיות לרוחו של סטוליפין, מאחר ולא היה בה מאומה נגד השלטון, ואדרבה, חוגים אלו היו נגד המהפכנים.

            התנאים המתאימים נוצרו, גדולי הרבנים, הגאונים, האדמו"רים והצדיקים  שאפו להתארגן כנגד הסכנה האורבת בפתח, אבל לא היו להם את האומץ והכישורים הדרושים לאירגון!

            ובשעה זו נתגלה האדמו"ר הגדול מליובאוויטש!

            השם 'ליובאוויטש' כשלעצמו היה מפורסם מאוד בקרב היהודים, כשושלת של צדיקים, גאונים ואדמו"רים מפורסמים, שתחילתה ב'אדמו"ר הזקן' ר' שניאור זלמן מליאדי שהיה מפורסם בעולם כולו, ואשר ממנו נשתלשלה שלשלת הזהב של שבעה דורות צדיקים גדולים ומפורסמים.

            הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שהיה אדם בעל רצון חזק, מרץ בלתי רגיל וכח פעולה, נודע כבר אז לתהילה בידע המופלג שלו בחסידות, ביראת-השמים שלו ובמידותיו הטובות. הוא היה ראשון הרבנים והאדמו"רים שנרתם לעסקנות הציבורית, ויכולת האירגון שלו היתה מהמדריגה הראשונה. הוא הכיר את העולם בראיה פנימית מכל צדדיו, החיוביים והשליליים גם יחד, והוא הבחין והבדיל היטב בין עניינים אישיים לבין פעילות ציבורית.

            בשעה שגם שאר כל הרבנים והאדמו"רים התנגדו לציונות, מתוך אמונה שבנין ארץ-ישראל יהיה רק על-ידי המשיח ואילו הציונים עצמם, ב'חדרים' שלהם ובהתנהגותם האנטי-דתית, מסיטים את היהודים מדרך הישר הרי שלאיש מהם לא היו האומץ והכוח לצאת נגדם באופן גלוי.

            הרבי מליובאוויטש יצא במכתב גלוי נגד הציונים, שעורר סער גדול בעולם החסידי. האדמו"רים וגדולי הרבנים העריכו את הגבורה שבצעד אמיץ זה.1

            מתוך התנגדותו לתלמודי-התורה וה'חדרים' שנוסדו באותם ימים על-ידי הציונים והבונדיסטים, יסד בראש ובראשונה ישיבה בליובאוויטש, שאודותיה כבר כתבתי בפרקים הקודמים. פעולה זו עוררה בכל העולם החסידי התפעלות שאין לשערה, ובו בזמן נמתחה עליה ביקורת חריפה מצד המשכילים. הרבי מליובאוויטש החל באירגון מחדש ובסיוע לבתי-הספר ותלמודי-התורה שכבר היו קיימים, בכל מקומות מושבותיהם של חסידי חב"ד; הוא שלח לכל הריכוזים רבנים משלו, שוחטים ו"חוזרים", והביא לתנועה ותנופה חדשה שהיו חידוש בעולם החרדי.

            הוא החל לנהל פעילות ציבורית עניפה, שהעמידה אותו מיד בשורה הראשונה של היהדות הדתית העולמית. הוא היה המנהיג בפועל, והפך למנהיגו הבלתי-מוכתר של העולם החסידי. הרבי מליובאוויטש הבין מיד של"אסיפת הרבנים" יכול להיות תפקיד עצום בתנאים הנוכחיים, ובאמצעותה יוכלו רוב הנציגים החרדיים להתאחד, לשם חיזוק הדת וביסוס החינוך על יסודות היהדות ורוחה. ואולי גם להתארגן עם היסודות שעתה מציגים הם את עצמם כנציגי העם, בה בשעה שהם רחוקים בתכלית מכל מה שהם מייצגים אותו... גם היה הוא סבור, שאולי לא היו היהודים צריכים להיות מעורבים בתנועה המהפכנית, פעילות שעלולה היתה להביא לתוצאות הרות-גורל עבור היהודים.

            הרבי מליובאוויטש היה המארגן בפועל של הבחירות לכינוס, ואנשיו נשלחו לכל המקומות כדי לנהל את תעמולת הבחירות. רק בשעה שהוא הרגיש שקיימת סכנה שיסודות שאינם דתיים עלולים להיבחר בא הוא בעצמו לאותו מקום. וזו היתה הסיבה העיקרית שהניעה אותו לבוא לצ'רניגוב, ולהתערב באופן אישי בהליך הבחירות, כדי שייבחרו אותם רבנים-נציגים שנראו לו כראויים לכך.

 

1. ברשימתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אודות א"ז הרבנית רבקה ע"ה, כותב הוא את אשר דיברה על ערש דווי, ביומה האחרון בעלמא דין, וכך סיפרה על בנה, אדמו"ר מוהרש"ב: בשעה שהיה הענין עם הציונים והוא כתב את המכתב לנגדם, באו אלי משה מדייבסקי [רבה? של חא?רא?ל] ויצחק יואל [רבה? של קרעמענטשוג], ואמרו לי שזו סכנת-נפשות בפועל-ממש, וחובתי לומר לו "בגזירת כיבוד אם" שלא יכתוב מאומה! שוחחתי עמו; לדרוש ממנו בתוקף איני יכולה כשמתחילים לדבר עמו רואים שהוא מחזיק באמת בכל היוצא מפיו. והקב"ה עומד לימינו בזכות אבותיו הקדושים. והאמת חזקה מהכל. והשיב לי שבאמת אין הוא מתיירא כלל, ועל ה' תקוותו.

וכך כתב אדמו"ר הרש"ב עצמו (אג"ק, ג, עמ' ס-סא): המכתב בדבר הציונות בדרך-כלל פעל הרבה לטובה ת"ל, ומכמה מקומות דורשים ומבקשים לשלוח להם המכתב. והנני שולח לכל דורש בלי שום יראה כלל, כי אין ממה ליראות.

ועוד שם (בעמ' קכה): ..ומה ש"המליץ" פער פיו אין ליתן לב ע"ז, כי בעת שכתבתי את המכתב ידעתי שהכלבים ינבחו ויצעקו מרה, ואני הסכמתי ע"ז באשר ראיתי גודל הנחיצות בזה, שנוגע ליסוד וקיום הדת אשר המהרסים חותרים חתירה תחתיה. השי"ת יפר עצתם. ומקודם כתבתי לרבנים ג[דולים] שיצאו במחאה גלויה נגדם, ובראותי שאינם שמים על לבם הוכרחתי לצאת במכתבי, ואינני מתחרט כלל ע"ז, כי ת"ל פעל הרבה למטרת כוונתינו. ומכל דברי המנגדים ומהחרפות שלהם אינני מתפעל כלל וכלל. ותקוותי חזקה שהשי"ת יסכר את פיהם.

 

 

[ו]

ההליכים לקראת הכינוס הרכב הנציגים גלריה של אישים מפורסמים מהיהדות הדתית והכללית של רוסיה שורת דמויות מגדולי המנהיגים היהודיים תשובתו המוחצת של ראבינער מזא"ה לנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ אישיותו של הרבי מליובאוויטש הבולטת ביותר בכינוס מדוע לא בא הרבי מליובאוויטש לקבלת-הפנים בבית-הכנסת של פטרבורג נציגי המועצה מנהלים "משא ומתן" עם הרבי תשובתו של הרבי מליובאוויטש

           

הבחירות לכינוס הרבנים התנהלו בכל רחבי תחום-המושב, בגבול פולין וכן בפטרבורג ובמוסקבה שלא נכללו בתחום-המושב.

            כפי שכבר הזכרתי, חוגי האינטליגנציה ועסקני הציבור לא גילו שום ענין בכינוס, הן מפני שלא היו להם שום ציפיות ממנו, והן בגלל שלא נתנו אימון כלשהו בכינוס רבנים רשמי שנקרא על-ידי ממשלת הצאר. יחס אדיש זה איפשר לחרדים למנות יותר ויותר מועמדים מצדם. לרבנים היו חישובים משלהם, והם החלו לנהל מערכת תעמולה נרחבת שבזכותה הגיעו לרוב מכריע. ניתן לומר ללא גוזמה, כי מבין כארבעים נציגים, נמנו שלושים וארבעה עם הצד שלהם.

            ההליכים לקראת הכינוס היו שונים מן הרגיל; הממשלה נהגה לעתים לא תכופות אבל מדי כמה שנים1 לכנס ועידת רבנים, שלפניה היו באות כל ה"שאלות ותשובות" שזרמו למשרדי הממשלה. ליד שר הפנים פעלה "המחלקה לדתות שונות", שאליה הגיעו באופן תדיר שאלות שונות בעלות אופי דתי (כגון: ענייני עגונות, חליצה, חופה וקידושין) שלא ניתנו להן תשובות ברורות, והמחלקה היתה מפנה את השאלות אל "היהודי המלומד" ואל הרבנים לשם קבלת תשובות. כשהצטבר חומר רב מסוג זה, היו מעבירים אותו להחלטת ועידת הרבנים.

            בשנים 1910-1909, כשכבר החלה התארגנות היהדות החרדית, פנו הם אל ד"ר קרעבס2 שהיה באותה שעה "היהודי המלומד" של "המחלקה לדתות שונות" כדי שיכין תוכנית לכינוס שלא יהיה "ועידת רבנים" גרידא, אלא "כינוס רבנים" בעל תוכנית רחבה.

            לשעבר היה ד"ר קרעבס "רב מטעם" במושבות היהודיות בפלכי חרסון ויקטרינוסלב, אחר-כך "ראבינער" באודסה אבל הוא לא נבחר לתפקיד זה על-ידי הקהילה, אלא נתמנה על-ידי שר-העיר, האנטישמי הידוע טולמצ'וב. ד"ר קרעבס היה שנוא על כל המוני העם היהודי; כל העיתונות היהודית, דעת-הקהל היהודית הגלויה, רחשו לו שינאה, והוא היה ל"שם דבר" של זלזול כללי.

            אני כשלעצמי לא הבחנתי בו שום דבר חשוד; כששוחחתי אודותיו עם עמיתיי, כגון הרב אייזנשטט, הרב מזא"ה ואחרים, נוכחנו לראות שלמעשה לא ניתן להביא נגדו שום הוכחה שיש בה ממש. אבל עובדה זו לא הפריעה כלל לייחסי החשד ואי-האימון שהכל רחשו כלפיו.

            את ד"ר קרעבס זה ניצלו הרבנים למטרתם, וכינוס הרבנים אכן זומן.

            מיד עם בואי לפטרבורג, הבחנתי שאיש אינו מגלה ענין באירוע זה. אבל תוך זמן קצר השתנתה עמדתם של העיתונות ושל דעת-הקהל, ולו רק בגלל ההרכב הנוצץ של באי הכינוס.

            עולם ה"מתנגדים" הציג את האישים הגדולים ביותר שהיו לו אז ברוסיה; די להזכיר את שמו של "ר' חיים בריסקער" ז"ל, ר' חיים סולובייצ'יק רבה של בריסק, אחד מגדולי הגאונים שבאותו דור, ששמו היה מקודש לא בקרב ה"מתנגדים" בלבד, אלא אצל כל היהודים, ללא הבדל ובכל מקום. נמוך קומה, אך בעל ראש מהודר בכבוד מלכות אמיתי וזקן לבן נהדר. עיניו חדות ופקחיות, וכל פניו מביעות את היופי הפנימי של אדם רוחני המרשים כל אחד, ומשרה מיד את ההרגשה שנמצאים כאן בנוכחותו של אחד מגדולי אישיו הגאונים של העולם הרוחני-יהודי.

            השני, ר' מאיר שמחה כ"ץ מדווינסק, שהיה מפורסם כ"הגאון מדווינסק", "חריף" נפלא, שעיניו השחורות והבורקות היו מותירות רושם בל ימחה על כל רואיו.

            ב"נבחרת" זו של דמויות נהדרות זרחו גם ר' חיים עוזר גרודזנסקי ז"ל מווילנא ור' איציקל [רבינוביץ'] מפוניבז' ז"ל. נתכנסו איפוא לשם גדולי ה"מתנגדים" שהיו לשם-דבר בעולם הרבני.

            אדמו"רי פולין הציגו את האדמו"ר המפורסם ר' יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב ז"ל, וכן את האדמו"ר [ר' מרדכי יוסף ליינר] מרדזין ועוד גדולי-ישראל.

            מהעולם החסידי הרשים בנוכחותו האדמו"ר ר' שמערל נח [שניאורסון] ז"ל מבוברויסק, שהיה יפה-תואר באופן בלתי רגיל. בעל קומה בינונית, אשר פניו בעלי ההבעה הרוחנית, זקנו האפור ועיניו הפקחיות ומלאות החיים הקסימו בפועל-ממש את כל אחד ואחד. הוא היה מפורסם ב'חסידות' שלו שהיתה חדורה ברוח פילוסופית. בד בבד עם היותו ירא-שמים גדול, היה גם סובלני, והיה מסוגל להאזין אפילו לדיעה שלא כל-כך מצאה חן בעיניו. הוא מילא את תפקיד "מיישר ההדורים" בין הצדדים השונים, והחדיר לאווירה הכללית זרם ממוזג של סובלנות והבנה.

            אבל בראש כולם התנשאה בברק על-טבעי דמותו המרשימה של הרבי מליובאוויטש ז"ל; כפי שהזכרתי כבר בפרקים הקודמים, הוא היה המנהיג האמיתי, הוא "נתן את הטון" והוא זה שניהל בפועל את האסיפה.

            מאחר ובישיבות הכינוס הותר לדבר אך ורק ברוסית, ושליטתו בשפה זו לא היתה מושלמת עד כדי נשיאת נאומים,3 היה מייצג אותו נושא-דברו ר' מענדל חן ע"ה רבה של ניז'ין, ששלט היטב בשפה הרוסית והיה אמן-הנאום.

            בכח הדיבור המעולה שלו, בלמדנותו היוצאת מן הכלל, בחסידותו וביראת-השמים שלו, מילא ר' מענדל חן תפקיד משמעותי בכינוס.

            הרבי מליובאוויטש הגיע עם אנשיו הרבנים החסידיים, שמתוכם הצטיין במיוחד הרב [ר' יצחק יואל] רפלוביץ' ז"ל רבה של קרימנצוג, וכן הרב [ר' משה] מדייבסקי ז"ל רבה של חאראל.

            מהחוגים הכלליים באו לכינוס: מפטרבורג הברון דוד גינזבורג, שבאותה עת עמד בראש משפחת הברון גינזבורג, והיה מפורסם בעולם היהודי כולו כמגינה של יהדות רוסיה. בכל צרה שהתחוללה על ראשי היהודים, מיד תלו הכל את תקוותם בברון דוד גינזבורג, שהיה מנצל תמיד את השפעתו הגדולה ואת קשריו המסועפים בחוגי הממשלה, כדי לסייע ליהודים העשוקים.

            הוא היה בעל-צדקה גדול, והיתה לו מזכירות מיוחדת שטיפלה בכל הבקשות והפניות שבהן הוצף. הוא היה בלשן גדול, ומומחה מפורסם לספרות ישראל הישנה והחדשה, ובנוסף לכך שלט בארבע-עשרה שפות. הוא היה מן הדמויות היפות והאצילות של היהודים ברוסיה של אז. בכינוס הרבנים נתמנה הברון גינזבורג ליושב-ראש.

            האורח המפורסם השני היה [עורך-הדין] הנריק סליוזברג מפטרבורג,4 אודותיו כתבתי בפרק אחר.

            את מוסקבה ייצג לאזאר פוליאקוב מגדולי אילי-ההון בתעשיה הרוסית וכן ר' יעקב מזא"ה ע"ה, אחת הדמויות הנהדרות ביותר ברבנות הרשמית של רוסיה.5

            ראבינער מזא"ה היה למדן גדול ומשכיל מפורסם; לבד מידענותו המעמיקה, התפרסם מזא"ה כנואם בחסד בשפה הרוסית. בשעה שהיה נושא את דברו, היו גדולי הנואמים המפורסמים מביטים בו בפליאה ובהשתוממות.

            הוא דיבר וכתב עברית בלשון יפה ועשירה, ונאומיו ביידיש, עברית ורוסית היו מלאכת-מחשבת אמיתית של מיבנה וסיגנון. הוא היה מראשוני חובבי-ציון ברוסיה, ושמו נתפרסם כל-כך, עד שכשהיה בא לעיר כלשהי לשאת נאום, היו האנשים לנים בבית-הכנסת כדי לבצר להם מקום ליום המחרת, לשעה שראבינער מזא"ה יזכה אותם סוף-סוף בנאום שכל-כך ציפו לו.

            נאומו של ראבינער מזא"ה ב"משפט בייליס" המפורסם היה יצירת-מופת אמיתית, שהיכתה הדים בעולם כולו.

            סביב תגובותיו הקולעות מלאות-החכמה נרקמו אגדות לאין-ספור; והרי אחת מהן המשקפת את תשובותיו שנאמרו ללא-חת ובפיקחות:

            כשיצאה פקודת הגירוש על יהודי מוסקבה, השתמדו כידוע יהודים רבים, כדי שיוכלו להמשיך ולהתגורר במוסקבה. בשעה שמזא"ה בירך את הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ לרגל השנה החדשה, אמר לו הנסיך: שלנו היינו הנוצרים מתרבים... ושלנו השיב לו מזא"ה מתנקים... משירים הם מעליהם את הענפים הרקובים...

            מיעליזבטגרד בא וולידימיר טיומקין, שכבר נודע אז כציוני; הוא היה מעוזריו של ד"ר הרצל, וכן אחד מהנואמים המעולים ברוסיה. הוא השתייך ל"נבחרת" הדמויות הנאות שהאינטליגנציה היהודית ברוסיה הוציאה מקרבה.6

            את כל חייו הקדיש טיומקין לפעילות לטובת הכלל; ביעליזבטגרד היה שמו נערץ לא רק בין היהודים, וגם הגוים כיבדוהו והעריכוהו. מראהו החיצוני הלם לחלוטין את יפיו המוסרי. התגלמו בו המידות הנאות ביותר של יושר, מסירות-נפש ואצילות. עסקנותו הציבורית שאותה ניהל בעדינות מיוחדת, היתה ממש לאגדה בקרב היהודים.

            מקיוב הגיע מ' מזור, אחד מגדולי המשפטנים ומראשי ציוני קיוב. הוא נודע כעסקן ציבורי ומנהיג, ונמנה עם האישים החשובים שיצאו מקיוב.

            נשיא האסיפה היה הרב [יהודה ליב] צירלסון, לשעבר רב בפרילוקי ואחר-כך רבה הראשי של קישינוב וציר בבית-הנבחרים הרומני.

            הרב צירלסון היה חסיד קופוסט, ואחת הדמויות הנאות ביותר ברבנות רוסיה, ואחר-כך ברבנות רומניה. במיוחד התפרסם הרב צירלסון כסופר בשפה העברית.

            אני עצמי הייתי הצעיר שבמשתתפי הכינוס הייתי אז בן עשרים-ושבע שנה, ומכיון שהיתה זכורה לי עדיין במקצת ה"גירסא דינקותא", והייתי "זעירא דמן חברייא" נבחרתי למזכיר הכללי של כינוס הרבנים.

            הרכב נוצץ זה של ה"אסיפה" משך אליו את תשומת הלב הן של דעת-הקהל, והן של העיתונות.

            כאן המקום לתאר אירוע נוסף, שהגדיל את ההתעניינות בכינוס:

            ביום כינוסה של אסיפת הרבנים, הוזמנו כל הנציגים לתפילת שחרית בבית-הכנסת, ושם כנהוג בשלטון הצאר היו אמורים לערוך תפילה לשלום המלכות, להצהיר נאמנות, ולהבטיח כי האסיפה תתנהל באמונה וביושר.

            אורחי הכינוס באו ל"קבלת הפנים"; את פנינו קידמו גבאי בית-הכנסת וכמה אישים נוספים, נציגי הקהילה היהודית בפטרבורג. החזן והמקהלה שוררו מאוד יפה, האווירה היתה חגיגית ביותר אבל הרבי מליובאוויטש לא הגיע...

            מיד נפוצו שמועות, שידעו לייחס לרבי את ההתבטאות שבית-כנסת שיש בו עוגב, וגם מנגנים בו ביום השבת אין הוא נחשב אצלו לא בית-כנסת ולא בית-מדרש!

            הרבנים ושאר היהודים הדתיים נהנו מאוד מה"סטירה בפנים" שנתן הרבי ל"חופשיים", אבל נציגי הקהילה וגבאי בית-הכנסת רגזו מאוד, וחשו עצמם כנעלבים ופגועים.

            באמצעים שונים ניסו להשהות את פתיחת הטקס, ובינתיים ניהלו "משא ומתן" עם הרבי.

נציגי המועצה שאלו אותו: אם לדעתכם בית-הכנסת שלנו אינו בית-כנסת, האם התפילה שמתפללים שם היהודים אינה תפילה חלילה, וה"קדיש" אינו "קדיש"?!

            הרבי עמד על שלו והשיב להם:

            הקב"ה הוא בעל-רחמים, "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב, ויהי רצון שתפילותיכם אם אכן אתם מתפללים ישמעו באזני ריבונו-של-עולם. אבל לדידי אין זה בית-מדרש ואני לא אלך לשם!

            אירוע זה גרם לסערת רוחות גדולה בעולם היהודי הקטן; היו שצעקו כי הרבי מליובאוויטש "פאנאטי", אבל בחוגי החסידים והחרדים גרם צעדו זה של הרבי להתלהבות גדולה. ואפילו הפוקרים העריכו אותו כאדם גאה ובעל כבוד, אדם שיודע היטב כיצד להגן על השקפתו ואמונתו, אדם המביט ישירות בעיניו של העולם, בגלוי וללא מורא.

            אירוע זה ביסס עוד יותר את סמכותו של הרבי מליובאוויטש בקרב העולם הרבני.

 

1. מאז נתקבל בשנת 1948 החוק להקמת ועדת רבנים קבועה, נתכנסו ועידות בשנים הבאות: תרי"ב (1852), תרי"ז (1857), תרכ"ב (1861), תרל"ט (1879), תרנ"ד (1894-1893), תר"ע (1910).

2. ראה אודותיו גם באג"ק מוהרש"ב (ד, עמ' רמד-רמה) ובהערותיו של מוהריי"צ שם באריכות. ועוד נזכר הוא פעמים רבות באג"ק (ראה במפתח השמות).

3. במכתב משנת תרס"ח, כותב אדמו"ר הרש"ב: בדבר שאלתו אם אני מוסכם להיות מהנרשמים על האסיפה.. הדבר כבד עלי הרבה, באשר מעולם לא הייתי בענין כזה, ובפרט אשר השפה המדינית חסרה לי (אג"ק, ד, עמ' רמה).

ובהערתו לדברים אלו כותב אדמו"ר הריי"צ (שם): הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הבין בשפת המדינה היטב, ולא הי' צריך למתורגמן כלל. גם בדברים עיונים כשהיו קוראים לפניו בשפת המדינה הי' מבין. אך לא חפץ לדבר בשפה זו, וגם כשבאו שרי הממלכה לבקרו לרגלי ענינים שונים, מעולם לא דיבר אפילו  מלים אחדים, והכל הי' ע"י מליץ ומתורגמן. ובשאר השפות, כמו אשכנזית וצרפתית, הי' מדבר. גם בשפה האיטלקית דיבר, אך לא הי' בקי בה כמו אשכנזית וצרפתית.

פעם, בהיותינו יחדיו בצרפת.. הנה במשך כארבעה שעות דיבר בשפה הצרפתית. ושאלתיו מדוע אינו מדבר בשפה הרוסית, ובמקרים שונים הי' ניכר כי מונע הוא בכוונה שלא לדבר בה. ענני ג' טעמים עיקריים שמונע עצמו לדבר בשפת המדינה, וציוה עלי שלא לגלותם. וטעם פשוט (שהוא הרביעי), שהדיבור בשפת המדינה יגרום לו ביטול הזמן, כי עתה שיודעים שכבד להתדבר אתו בשפת המדינה, הנה שאילת עצה של אינם יהודים בעלי האחוזות הקרובים והרחוקים הוא רק לפרקים, אבל כשידעו שאפשר להתדבר אתו בשפת המדינה, אז יתרבו הביקורים האלו. ובהיותו בחו"ל במדינות שונות, שאין לו טעם זה, מדבר הוא בהשפות שמכירם.

4. ראה: אגרות-קודש מוהרש"ב, ב, עמ' תקכד.

5. ראה: שם, א, עמ' רלח.

6. ראה: שם, ב, עמ' תקכב-תקכג. תקכז.

 

 

[ז]

אסיפת הרבנים עוסקת בשאלות נחוצות של "תיקונים" בחיי הדת והחברה של היהודים שאלת ברית-המילה האם מי שאינו נימול יכול להיחשב יהודי ויכוחים ודיונים צעדו של הרבי מבוברויסק הרבי מליובאוויטש משיב לו במשל על ר' לוי יצחק מברדיצ'וב

 

            אסיפת הרבנים התקיימה באולמי משרד-הפנים; צורפו אליה אליה גם שני פקידים גבוהים: פלטוניקוב וממונטוב, ולעתים היה נוכח גם סגן שר-הפנים, חארוזין.1

            בהתאם לחוקי המדינה שנהגו אז, התנהלה אסיפה זו ככל שאר האסיפות בדלתיים נעולות; שום איש מבחוץ לא הורשה להיות נוכח בדיונים, ומכל-שכן שלא הניחו לנציגי העיתונות להיכנס לשם.

            טקס הפתיחה היה מרשים מאוד; באווירה חגיגית החלו הנציגים להתכנס, בירכו איש את רעהו, וגם אני עצמי שהייתי צעיר מאוד ואשר ימי בחרותי עברו בין רבנים ואדמו"רים, ובבית אבי ראיתי "מגדול ועד קטן" גם בי הטביעו רגעים אלו את רושמם המדהים.

            הדמויות הגדולות, מגדולי האישים של עולם הרבנים ה"מתנגדי" שברוסיה, האדמו"רים של פולין, "ציורים" מעולמה של חב"ד כל אלו היוו את ה"סיטרא דקדושה". ומהצד השני ה"סיטרא אחרא" האישים הגדולים ביותר של "הרבנות מטעם" ברוסיה, האליטה של עולם עסקנות הציבור ועולם המשפט היהודיים. ומי שידע את התפקיד החשוב שמילא איל-ההון של התעשיה הרוסית לאזאר פוליאקוב, שעל אף שלא היה קרוב במיוחד אל היהודים, אבל הוא תפס את אחת העמדות החשובות ביותר בחיים המדיניים של רוסיה: הוא היה אחד מחברי "המועצה החשאית" ("טאיניע סאוויעטניקעס") ו"קרוב למלכות" מי שידע את כל זאת היה ביכלתו להעריך שיש ל"כינוס" במה להתפאר, שהרי האליטה של כל יהדות רוסיה נתכנסה לשם, ונוכחות זו כשלעצמה היה בה כדי ליצור אווירה מרוממת באולם הכינוס.

            אני עצמי הבחנתי כיצד הצירים שלרובם היתה זו הפעם הראשונה שביקרו בעיר-הבירה פטרבורג, ולא היתה להם "זכות שהייה" בעיר לא לפני הכינוס ולא אחריו היו מאושרים מאוד ב"זכות" הארעית שניתנה להם לשבת בחופשיות בפטרבורג וליהנות מאווירתה. לבי נתכווץ בקרבי על הטרגדיה של יהודים נבחרים אלו, ועל שביעות-רצונם מ"חופש" מדומה זה.

            ובשעה שהברון דוד גינזבורג אישיות נעלה זו שהיתה אהובה על כל שכבות העם היהודי, מגינו של העם מפני צריו וצרותיו, בעל-צדקה גדול ומלומד מפורסם, ברון זה שבהיותו קרוב למלכות ניצל את דרגתו הגבוהה אך ורק למען הטבת מצבם של היהודים כשהוא, בפניו המפיקים כבוד ובמין ענווה ופשטות שכזו, החל לצלצל לפתיחת ה"כינוס" נעשתה האווירה עוד יותר חגיגית ומרוממת.

            מאז ומתמיד שנא עם ישראל את הגבירים, אבל גביר זה היווה תופעה יוצאת מן הכלל; אדרבה כל היהודים אהבוהו והפליאוהו, והכל הביטו בו בהכרת-תודה מהולה ביראת-כבוד.

            הברון בירך את הנאספים במלים חמות ולבביות, בהדגישו את חשיבות הכינוס הן בכמותו והן באיכותו, ואת העובדה שהצירים החשובים מייצגים את כל שכבות היהדות הרוסית. בשעה שקרא את תוכנית הכינוס, הצביע הברון על השאלות הכאובות שדורשות פיתרון מיידי, אשר לשם כך כינסה הממשלה את גדולי המומחים של העם היהודי, שיש בכוחם לפתור את הבעיות כולן, הן מבחינת הדת ורוח התורה, והן מבחינה משפטית והשקפה חברתית.

            הברון גינזבורג הדגיש את העובדה שאין לנו את היכולת להיפגש לעתים קרובות ולהתדבר בעניינים העומדים על הפרק, ועתה היא שעת הכושר הנדירה שמאפשרת לנו את ההתדברות לטובת העם. חובתנו להתאחד בשאיפותינו המשותפות, וגם אם יהיו בינינו חילוקי-דיעות, לא ניתן להם לגרום למחלוקות.

            "ובתקווה זו פותח אני את הכינוס" סיים הברון את דברי הפתיחה. אחר-כך אמר כמה מלות תודה לנציגי הממשלה שהיו נוכחים באולם, וביקש מהם למסור לשר, שבמהלך הכינוס יעשו את כל המאמצים לפתור את השאלות המעשיות השייכות למנהגי ישראל, שעד היום התקשו ליישם אותם בחיי המעשה.

            מצדם של הרבנים נשא את דברו הרב [יהודה ליב] צירלסון נשיא האסיפה שהודה ליושב-ראש, בשם המתכנסים, על ברכותיו, והוסיף:

            "אנו גאים בכבוד זה שהברון גינזבורג הוא היושב-ראש באסיפתנו, ואנחנו מצדנו נעשה את כל המאמצים לחקור ולהתבונן בכל הבעיות, באותה רוח שהברון גינזבורג תיאר בפנינו".

            אז הציע הברון לבחור מזכיר-כללי לכינוס. ה"ראבינער" הצעיר ביותר, שהיה בנוסף לכך גם "שניאורסון", וגם הבין קצת ב"אותיות הקטנות" נבחר פה אחד לתפקיד המוצע. היה זה כותב השורות הללו.

            הכינוס נמשך ארבעה שבועות; תחילתו היתה בפתיחה הכללית, אחר-כך נערכה התייעצות של ועידת-הרבנים, ולבסוף נעשתה העבודה על-ידי הוועדות השונות שבדקו וחקרו את הבעיות השונות שעמדו על סדר-היום.

            הישיבות שהתנהלו במליאת הכינוס, שבהן היו נוכחים פקידים גבוהים מ"המחלקה לדתות שונות" ישיבות אלו היו מוכרחות להיערך בשפה הרוסית. ומכיון שלא כל הרבנים היו מסוגלים לנאום בשפת המדינה, הרי שלא כולם יכלו ליטול חלק בוויכוחים, לפיכך התנהלו הישיבות הללו בשקט יחסי. ודוקא משום כך, כשהתקיימו ישיבות בוועדות השונות שבהן לא היו הפקידים נוכחים והיו יכולים לדבר ביידיש שם פרצו במהלך הדיונים ויכוחים חריפים ולוהטים, ומאבקים אלו הותירו לעתים רושם מדכא.

            כפי שהזכרנו בפרקים הקודמים, תמיד היתה "המחלקה לדתות שונות" מוצפת בפניות מצד אנשים פרטיים, שלא ניתן היה לקבל עליהן תשובות החלטיות לא מהרבנים וגם לא מגדולי התורה. כשהיתה הממשלה פונה ל"יהודי המלומד" שבדרך כלל היה עם-הארץ גדול או ל"רבנים מטעם" שלא היו בעלי-סמכא כלל וגם הם היו עמי-הארצות לא קטנים מובן שלא היתה יכולה לצפות לפתרונות מעולים. אבל גם כשהפנו את אותן השאלות לרבנים גדולים באמת, בעלי-סמכא וגדולי-תורה גם מהם לא הגיעו פתרונות סופיים לבעיות כאובות אלו, מאחר ולא היו להם לא הכח ולא היכולת להתאים את דיני התורה לחיים המעשיים. ומכיון שהרבנים לא רצו לעבור על "קוצו של יוד", נותרו שאלות אלו ללא פיתרון.

            כל הבעיות שהצטברו במשך הזמן, הועמדו עתה בפני באי הכינוס, והם נדרשו לתת להן תשובות ברורות.

            השאלה הראשונה שעמדה על סדר-היום, היתה שאלת העגונות, שיחד עם שאלת החליצה עוררה דיונים נוקבים. בנוסף לכך שסדר החליצה כשלעצמו לא היה לרוחם של חוגים רבים, הנה האלמנה הזקוקה ליבום היתה לעתים קרובות קרבן לסחיטה מצד אחי בעלה, שהיו נוטלים ממנה את כל אשר לה תמורת החליצה. גם המציאות שהותירה נשים נעזבות מבעליהן לעיגון נצחי במקרים שהבעלים נעלמו מבלי להשאיר הודעה וללא נתינת גט היתה שאלה כאובה בחיי המשפחה היהודית, והוכרחו למצוא לה פיתרון מיידי.

            גם בענייני חופה וקידושין אירעו מקרים רבים של ניצול לרעה, ולא ניתן היה להמשיך ולסבול אותם; סחטן שהריח כי במקום כלשהו מתגורר גביר אב לבת מתבגרת שניתן להוציא מהם סכום כסף היה בא אותו ברנש בלוויית שני "עדים", נוכלים כמותו, ומקדש את הנערה בטבעת תוך כדי אמירת "הרי את מקודשת לי בטבעת זו", ומרגע זה ואילך נחשבה הנערה כאשתו החוקית. ואם היה ברצונה להיפטר ממנו, היתה זקוקה לקבל גט. את המצב הזה ניצלו הנוכלים לסחיטת ממון רב מאבי הנערה, אך גם אחר-כך היא נחשבה לגרושה שנמנע ממנה להינשא לכהן. כאן נדרשו הרבנים למצוא עצה לבטל את הקידושין הללו מעיקרם, כדי שלא יהיה להם תוקף כלשהו.

            על סדר-היום עמדה גם דרישתם של הרבנים לקבלת הכרה רישמית מהממשלה, גם ללא תעודת השכלה כפי שנדרש מה"רבנים מטעם". בד בבד עלתה גם הדרישה לבטל את מוסד ה"רבנות מטעם".

            שאלת "אירגון הקהילות" שלא היו מוכרות מצד הממשלה תפסה גם היא מקום נכבד בסדר-היום של הכינוס, וכן שאלת ביטול מס ה"קורובקא" ושאלת רישום הילדים שלא נימולו. כך שנצטברו שאלות דוחקות רבות אקטואליות מאוד באותם ימים הנוגעות לחיי המשפחה היהודית ולחיים הדתיים והחברתיים. אבל נמנעו לחלוטין מעיסוק בבעיות פוליטיות כלשהן.

            אני אספתי בקפידה את הפרטיכלים של הכינוס ואת כל הרשימות הנוגעות לתקופה רבת-ענין זו בחיי היהודים ברוסיה, אבל למרבה הצער את הכל שדדו ממני הגרמנים בשעת כיבוש צרפת. אם הידיעות שאכתוב להלן לא תהיינה מדוייקות בתכלית הדיוק, הרי זה מחמת שאני נאלץ להסתמך רק על שארית הזכרונות שנותרו במוחי.

            כפי שראינו, נחלקה תוכנית הכינוס לשני חלקים: הראשון בעל אופי קהילתי וחברתי, והשני שנשא אופי דתי לחלוטין בעיות שהרבנים היו צריכים לגשת אליהם בסמכותיות וב"כתפיים רחבות", כדי שיוכלו לבצע את השינויים שנדרשו מהם ולהתאים את ההלכה לתנאי החיים החדשים.

            במהלך הדיונים התברר, שהרבנים עמדו בקנאות על כך ש"רבנים מטעם" לא יתערבו בשאלות הדתיות, והם הגיבו בחריפות על כל התערבות מצד "אנשי העולם". בשטח זה אירעו התנגשויות קשות וחריפות, שאת חלקן אזכיר להלן.

            בחלק הנוגע לחיי הקהילה והחברה רצו החרדים והרבי מליובאוויטש בראשם להנהיג מדיניות שאנחנו התנגדנו לה בתוקף; מכיון שהממשלה הרוסית לא הכירה בקהילות היהודיות ולא העניקה להם שום זכות רשמית, התנהלו הקהילות באופן בלתי-רשמי בהנהגתם של הגבאים, אבל בפועל לא היו לקהילות אלו שמנו רבבות חברים לא נציגים משלהם ולא שום מעמד משפטי. לאמיתו של דבר, קשה לומר שאותם גבאים היו האנשים המתאימים לתפקיד נציגי הקהילות היהודיות.2

            רבים מקרב הרבנים התנגדו לאירגון הקהילות; הם היוו אופוזיציה סמויה לאינטליגנציה היהודית שהתערבה לדעתם בענייני החינוך והסיטה את היהודים מדרך הישר. אחד מהם אף התבטא: "לשם מה זקוקים בכלל לקהילה? חיינו עד עתה ללא קהילה, ויכולים אנו להמשיך הלאה בלעדיה..", אחרים, מתונים יותר וחרדים פחות, דרשו שהקהילה תהיה לצרכי דת בלבד ולצרכי-ציבור, אבל הם סירבו לסבול פוליטיקה כלשהי.

            אנחנו קבוצת ה"מתקדמים" שכללה את ה"רבנים מטעם" ואת העסקנים החילוניים לחמנו למען קהילה שתנהל את החיים החברתיים והפוליטיים, ומטרתנו העיקרית היתה להפריד את הקהילה מהדת, כלומר, שהקהילה תשא אופי חילוני.

            היינו שבעה נציגים בלבד, אבל "כח הדיבור" וההשפעה של הצד שלנו היה חזק כל-כך עד שנחלנו ניצחון: גם הפעילות הפוליטית נכללה בתחום הקהילה אף כי באופן מוגבל ביותר.

            אם הרוב החרדי ויתר לנו בפרט זה, היה הדבר רק בגלל שהם זכו בהצבעה על כך שהקהילה תתנהל לרוח הדת, ותשמש את האינטרסים של העם היהודי במשמעותם הדתית והחברתית בלבד.

            אנחנו יצאנו גם נגד מס ה"קורובקא", וכאן הגענו סוף-סוף לתוצאות חיוביות; מס זה שהיה למעמסה כמעט אך ורק על שכמם של ההמונים נשדד בחלקו על-ידי ה"בעלי טקסא" מחד גיסא, ועל-ידי הממשלה מאידך גיסא. לא אחת שימשו כספים אלו בידי הממשלה למטרות שאינן-יהודיות, ואף לרעת העם היהודי. אבל חלק מהחרדים לא הסכימו לבטל את המס הזה, מאחר ובהכנסה זו היתה תלויה משכורתם של הרבנים, השוחטים ושאר ה"כלי קודש", וכן לצרכי-ציבור נוספים.

            לאחר ויכוחים ארוכים החליט הכינוס לבטל את מס ה"קורובקא", ואנחנו ראינו בזה ניצחון גדול לצד שלנו.

            כשהגיעה השעה לדון בשאלת ה"אינם  נימולים", האם לרשום אותם בספרי הקהילה או להוציאם מכלל-ישראל, טען וולאדימיר טיומקין ראשון הדוברים   בהחלטיות, שאין לרשום את הילדים הללו. אבל סליוזברג לא הסכים אתו, ולדעתו עדיף לאלץ את ההורים למול את ילדיהם ולא להוציא את הילדים מהקהילה.

            אני טענתי שילדים אלו אינם "בני ברית", אבל הם "בני ישראל", ואין לזלזל בעובדה זאת. מ' מזור נשא נאום נפלא והראה פנים לשני הצדדים, אך לכלל החלטה לא הגיע.

            הרבנים היו סבורים, שאם יוחלט שלא לרשום ילדים שאינם נימולים, יתכן וקלי-הדעת שאינם "מומרים להכעיס" יהיו נאלצים עקב כך להכניס את בניהם בבריתו של אברהם אבינו.

            בשאלת ההכרה ברבנים הדתיים, הייתי אני הראשון לצאת כנגד קיומו של מוסד "הרבנות מטעם"; שטחתי את תולדותיו של מוסד זה ומניתי את הסיבות שהביאו להקמתו, והראיתי שלכל הטעמים הללו כבר לא היתה הצדקה באותה שעה. ואם נביא בחשבון שפנינו מועדות להקמת קהילות מוכרות ובעלות זכויות, מוסדות ונציגים הרי ש"הרבנות מטעם" מאבדת במילא את משמעותה.

            טענתי גם נגד התופעה המוזרה, שאנשים חסרי השכלה יהודית והם עצמם אינם דתיים, ישאו את התואר "רב רשמי"!

            כמובן שדבריי היו "סנסציה" לנאספים: נציגם של ה"רבנים מטעם", דן את המוסד הזה לטמיון...

            עוד הוספתי ודנתי בענין הרבנים בכלל; הדגשתי בדבריי את העובדה שתמיד היו היהודים מתפארים בנציגיהם הדתיים, שהצטיינו בלמדנות, ביראת-שמים ובמידות טובות והיו לתפארת ישראל. אבל דרישת-השעה היא טענתי שהרב יוכל להתקרב אל בני הדור הצעיר ולמצוא אתם שפה משותפת, ולשם כך עליו להתמצא גם בהשכלה הכללית ולשלוט בשפת המדינה. לכן הצעתי שבנוסף לתעודת הסמיכה לרבנות, תהיה לרב גם תעודה של השכלה יסודית, שתאפשר לו לייצג את היהדות הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

            טיעונים אלו הביאו להתנגדות נמרצת מצד הרבי מליובאוויטש ואנשיו; הם לא רצו שרב גאון וגדול לא יוכל לכהן כרב, רק בגלל שאינו שולט בלשון הרוסית או מפני שאין לו תעודת השכלה.

            כמו-כן התנגדו הרבנים לכך שהרב יתמנה באמצעות בחירות, כלומר, שההמון ועמי-הארץ יחוו את דעתם, האם רב פלוני ראוי או אינו ראוי להיות מורה-הוראה בישראל!

            אחריי דיבר טיומקין גם הוא באותה רוח, ובנאום למופת הראה לעין-כל כי מוסד "הרבנות מטעם" סיים את תפקידו, ועליו לפנות את הדרך למנהיגים האמיתיים נציגי הדת, שיש להם את האיכויות הדרושות: סמיכה לרבנות, למדנות, חריפות ודומיהן, אבל גם השכלה כללית שתאפשר להם לבוא בדברים עם הדור הצעיר "אסור לרב להיות בטלן!..."

            הוויכוחים והדיונים בשאלה זו לבדה נמשכו שלושה ימים; לבסוף הביא אירוע קצר גיוון-מה באווירה הכללית:

            הרבי מבוברויסק ר' שמעריל נח ביקש את רשות הדיבור, ואמר:

            אדמו"ר הזקן זי"ע בעל ה'תניא' התבטא פעם, עד כמה סבלו היהודים מכך שהם לא ידעו את לשון המדינה, ונזקקו לסיועם של החייטים תופרי בגדיהם של הפריצים, או לעזרתם של מנהלי האחוזות, שהם ינהלו את השתדלנות לטובת היהודים. לא פעם אמר אדמו"ר הזקן אותם "שתדלנים" לא הבינו נכונה את הענין שלמענו נדרשה התערבותם, ובמקום ישועה ליהודים הביאו פורענות על ראשם... והכל בגלל שהרבנים וראשי-הקהילות לא שלטו בלשון העם שבקרבו התגוררו!

            לפיכך טען הרבי מבוברויסק חייבים הרבנים לדעת את לשון המדינה, כדי להינצל מ"שתדלנויות" שכאלו!

            דבריו של אדמו"ר גדול זה נפלו על מאזיניו כפצצה... הרבי מליובאוויטש האדים מהתרגשות, ומיד השיב במשל על משל, וסיפר על אותה צעירה מופקרת שטענה כי נתעברה מאמירת "כתר" של הצדיק מברדיצ'וב, שהרי ידוע לכל, שמשמיעת ה"כתר" שלו נפקדות עקרות...3

            הרבי מליובאוויטש סיים את המשל בדברים הבאים:

            מעלליהם של אותם "שתדלנים" ידועים לנו היטב; אבל האם משום כך צריכים הרבנים ללמוד לימודים חיצוניים ולקבל תעודת השכלה?! זו שאלה שונה לחלוטין, ולא לכך נתכווין אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' בדבריו!

 

1. נזכר בשמו זה בהערותיו של אדמו"ר הריי"צ לאג"ק אדמו"ר הרש"ב (ד, עמ' רמה). והוא הוא "חאר'" הנזכר באג"ק הנ"ל (ב, עמ' תקסח), וכן מכונה שם "חנן" (ראה שם, עמ' תקמח, ובהע').

2. את דעתו בענין זה (ובענין ה"קורובקא" דלהלן), ביאר אדמו"ר הרש"ב באריכות במכתבו אל הר"ר פנחס הכהן אבד"ק אנשבאך שבאשכנז (אג"ק, ה, עמ' י ואילך): יראתנו ופחדנו עתה בעקב שתי שאלות רמות ונשאות מאד, העומדות להפתר בהועידה המיועדת להיות, ובהם תלוי כל המצב הרוחני במדינתנו, ולרחמי שמים אנו צריכים. האחת היא שאלת אישור הרבנים הדתיים.. השאלה השנית היא בדבר הסתדרות הקהלות.

בארצנו המוסדות של צדקה כמו הת"ת וביקור חולים וח"ק [=חברא קדישא] ובתי הכנסיות, מתפרנסות מהמכס שיש על בשר כשר עוד משנים קדמוניות. ורבים מהמתחדשים לוחמים נגד המכס הזה.. והיראים מחזיקים בעד המכס, כי הוא שמירה גדולה לכשרות הבשר, הוא מגדיר על השובי"ם שלא יהי' הכל שוחטים, הוא מגדיר בעד כניסת בשר מן החוץ, ועוד דברים בכדומה.

אמנם עוד ביותר אינם חפצים היראים בהתמורה אשר יבא על מקומו של המכס. המתחדשים.. המה רוצים להעמיד תמורת המכס הנ"ל הכנסות הקהלות.. וישלם מס שנתי כפי אשר יושת עליו מהממונים.. והממונים ינהלו את הוצאות בתי התפלה, ותשלומי הרבנים, והמוסדות של צדקה, ובתי החנוך, הכל יהי' מסור תחת ידם.. והנה הדבר הזה תמיט רעה ח"ו על המצב היהדות באופן נורא מאד, כי כמובן יהי' רובם של המנהלים מהחדשים, כי המה העזי נפש הלוקחים כל שררה בחוזק יד.. וכאשר ההנהגה תהי' על ידם, הלא יעשו מה שלבם חפץ.

החנוך, שהוא האחד מהעיקרים היותר גדולים ואשר שתי המפלגות לוחמים מלחמה תמידית על צעירי הצאן.. הנה כאשר כח הכסף יהי' בידם הלא ח"ו ינצחו המה.. הרבנים הדתיים רבני התורה, שהמה שנואי נפשם, שהי' רוצים לבלעם חיים ולא יכלו להם, הלא בכח הכסף שיהי' כל גורלם בידם, הרי ישתדלו בכל תוקף להדיחם וליקח רבנים כפי רוחם ודעתם. גם בהבתי כנסיות יעשו סדרים כפי רצונם המה. כן גם בכל מוסדות הצדקה ינהיגו כפי רוחם המה.. וכל תכלית כונתם בהסתדרות הזאת, הוא רק בכדי לכבוש הנהגת הקהלות תח"י. ואנחנו אין אנו רשאים להניח זאת בשו"א. והשי"ת יהי' בעזרנו.

3. ראה ביומנו של רבינו ('רשימות', חוברת ח, עמ' 5) בשם הג"ר חיים מבריסק בשעת האסיפה בפטרבורג שמשמיעת "כתר" מרלוי"צ מברדיצ'וב בימים הנוראים היו נפקדות עקרות. ובס' "שמועות וסיפורים" (א, עמ' סט) בשם אדמו"ר הריי"צ, שבימי אסיפת הרבנים ישבו פעם הרבנים ודיברו בינם לבין עצמם, ואחד הרבנים הנכבדים התנגד לדברי אדמו"ר הרש"ב בהסתמכו על המסופר בשם אדמו"ר הזקן, שאמר בבואו ממאסרו בפטרבורג, שאילו היה יודע את שפת המדינה ולא היה נצרך למתורגמן, היה מצבו טוב יותר. אז השיב לו הג"ר חיים בסיפור הנ"ל על רלוי"צ, וסיים את דבריו: היא נתעברה מאיזה חייל שיכור, אבל לומר, אומרת היא על הרב.

כאן מייחס הכותב את הדברים בטעות לאדמו"ר הרש"ב, בנוסף לכך שהוא גם לא הבין כלל את הנמשל. נראה ברור שהדברים הללו לא נאמרו בשעת הכינוס הרשמי, אלא בשיחת הרבנים בינם לבין עצמם, וקרוב לומר שהכותב כלל לא היה נוכח בשעת מעשה, וסיפור המאורע התגלגל לאזניו רק מפי השמועה.

 

[ח]

שאלת החליצה והעגונות עולה בכינוס התנגחויות חריפות במהלך הוויכוח אודות ה"חדרים" והחינוך המאבק בין טיומקין והרבי מליובאוויטש טיומקין נעלב ועוזב את האסיפה ה"סיטרא דקדושה" וה"סיטרא אחרא" נאבקים חזיתית הוויכוחים בענין "קידושין בעל-כורחה" אני תובע רפורמה הרבי מליובאוויטש מתנגד "הדוד והאחיין" שני אירועים

 

[לתשומת-לב הקוראים: בפרק זה באות לידי ביטוי השקפותיו של הכותב, שאינן עולות בקנה אחד עם דעת התורה וההלכה. דבריו אלו הובאו כאן בקיצור רק לשם הבנת המצב והאווירה שבהם היה אדמו"ר הרש"ב נתון באותה שעה]

 

            אחרי ויכוחים רבים קיבל הכינוס בין השאר את ההחלטות הבאות:

1)      לבטל את מוסד הרבנות-מטעם,

2)       להכיר ברבנים ה"דתיים".

אלא, שהרבנים הדתיים צריכים להיבחר על-ידי הקהילה, ולידם ישמש אדם השולט בשפת המדינה והוא ינהל את הרישום בפנקסים.

בשאלות שעסקו בעניינים בעלי אופי חברתי וקהילתי, היו שני הצדדים יכולים בדרך-כלל לבוא לכלל התדברות, הגם שה"סיטרא דקדושה" הטביעה על כל דבר את חותמה הדתי. לעומת זאת, כשנגעו בעניינים שהיתה להם שייכות כלשהי לשולחן-ערוך או לכל בעיה דתית שהיא כאן היה קשה מאוד להגיע להבנות.

הכל הבינו שטקס החליצה הוא מביש ופוגע בכבוד האדם; הכל ידעו שהיהדות הכללית מוכנה שלא לקיים את דיני החליצה, אבל ללא הבט על פנייתנו אל סמכותם הגדולה של גדולי ישראל שנאספו לכאן שהם היו עמודי התווך של התורה והדת נותרה פנייתנו אליהם כקול קורא במדבר; הם מיאנו לצאת מארבע אמותיה של ההלכה ולא גילו נכונות ליוזמה כלשהי בפרט זה. הם סירבו להתחשב ברוח הזמן ובתמורות שהזמן גרמם, ולא ניאותו לשנות מאומה.

הדבר היחידי שהצלחנו לפעול היה, קבלת החלטה שכל הממאן לחלוץ יחוייב על-פי החוק לשלם "מזונות" לאלמנה הזקוקה לחליצה.

שאלת העגונות היתה גם היא כאובה מאוד (כפי שהזכרתי בפרקים קודמים), אבל הרבנים לא קיבלו כל החלטה בענין זה, והבעיה נותרה בעינה כפי שהיתה.

כשהגיעה השעה לדון בשאלת ה"חדרים" והחינוך, החריפו הוויכוחים ביותר; כידוע, כדי לעסוק במלמדות לא נדרשה באותם ימים שום הכשרה פדגוגית או מקצועית כלשהי: כל "לא-יוצלח", "שלימזל" או סתם "בטלן" שלא היה לו במה להתפרנס, היה יכול לפנות לשלטונות ולקבל תמורת שלושה רובלים תעודת "מלמד". אחר-כך היה משיג "רצועה לאלקאה בה", והיה ניגש למלאכה...

אכן, היו ביניהם גם יהודים יראי-שמים אמיתיים, למדנים גדולים, ראשים חריפים ובעלי מידות טובות, אבל היתה זו תופעה נדירה ביותר; לרובם לא היתה אפילו הבנה כלשהי בחינוך ילדים, ולא היה מה לקנא בילדים שנפלו לידיהם של מלמדים מן הסוג הזה...

איני רוצה להאריך בזה, וגם לא בתנאי התברואה שהיו מזעזעים. אבל זו היתה המציאות, שאכן היו "חדרים" ומלמדים שכאלו. אלא שהותר להם ללמד רק ב"חדרים" פרטיים, ולא בתלמודי-תורה ובבתי-ספר ששם כבר נדרשה מן המלמדים "תעודת הוראה". ואכן, "חברת מפיצי ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" קיימה קורסים פדגוגיים מיוחדים בגרודנא ובערים נוספות, כדי להעניק למורים את ההכשרה הפדגוגית המתאימה.

אבל בה בשעה שהתלמידים הצטיינו ביראת-שמים ובשמירת מצוות קפדנית, כשהיו מלמדים אותם להתפלל, לקרוא את פרשת השבוע וללכת לבית-המדרש, הנה המורים "המלומדים" לא היו יראי-שמים גדולים. הם עצמם היו מגולחים ולמדו עם התלמידים בגילוי-ראש, וכמובן שלא דקדקו אתם על התפילה.

לכן ניהלו החרדים מערכה כנגדם, בטענה שהם עוכרי-ישראל, המרביצים בתלמידים אפיקורסות ומסירים אותם מדרך היהדות.

כשעלו שאלות החינוך, ה"חדרים" ותלמודי-התורה על שולחן הכינוס, וכן כשדנו בהן בוועדות המיוחדות והוויכוחים היו יכולים להתנהל בשפת היהודים מפני שהגוים לא היו נוכחים בישיבת הוועדות נשאו הוויכוחים אופי סוער ולוהט, וגרמו להתנגחויות חריפות בין שני הצדדים.

אני באופן אישי יצאתי בחריפות רבה נגד שיטות החינוך שרצו החרדים להנהיג, והוכחתי להם שצריכים להקים בתי-ספר שבהם ילמדו תורה, דברי ימי ישראל וספרות, ובה בשעה יעניקו להם גם השכלה כללית, כדי להכין אותם למלחמת הקיום ביום הגיעם לבגרות.

עם שנתתי כבוד למלמדים הוותיקים, שאולי היו להם זכויות בהיסטוריה של החינוך היהודי, אבל בד בבד הדגשתי שהחיים אינם קופאים על שמריהם, התנאים משתנים ובהתאם לכך משתנות הדרישות, אשר על-כן צריכים בתי-הספר להתאים את עצמם לעת החדשה. פניתי אל הרבנים בפנייה נרגשת, שיגלו התחשבות בזרמים החדשים ויזדהו אתם!

"החדרים הישנים הפסידו במערכה קראתי בלהט ואתם יודעים זאת! בואו אל בתי-הספר החדשים והפיחו בהם את רוח-היהדות ורוח-הדת! אתם ודאי רוצים בזה, וזה גם מה שאנחנו רוצים!"

דבריי שנאמרו בפתוס רב עוררו תשואות סוערות בצד שלנו, אבל מרירות גדולה וכעס אצל ה"סיטרא דקדושה".

אחרי יצא בנאום חריף וולדימיר טיומקין;1 הגם שמלומד גדול זה היה חלש מאוד ב"אותיות הקטנות", בכל זאת היה נאומו מרשים מאוד. שהרי היה זה הפטריוט היהודי הגדול, הציוני המפורסם ואיש המידות הטובות שהיו לאגדה, שהוא זה שפנה אל הנוכחים במלים הבאות:

"בשעה שההתבוללות בקרב היהודים מתפשטת והולכת, בכל יום נושרים מעם ישראל צעירים נוספים כענפים הנושרים מאילן, וגם מגיפת השמד כבר פושה במקומותינו. האם בשעה קשה זו יש מה לדבר על המלמדים מן הדור הקודם?! האם הם אלו שיעצרו את ההתבוללות?! האומה הישראלית מנהלת עתה מלחמה לחיים או למוות, אנו מצילים בכל יום יהודים מצפרני השמד, ואתם באים עם המלמדים הזקנים שלכם וחושבים לנהל בכוחם את המערכה?!

"הנואם שקדמני (כוונתו היתה אלי) למד בעצמו בשני מוסדות החינוך, הישן והחדש, והוא בעצמו מנהל בצ'רניגוב ובסביבתה מערכה נרחבת לשם הקמת בתי-ספר, תלמודי-תורה ומוסדות להשכלה מקצועית, שבהם יחנכו את צעירי עמנו להיות יהודים וגם בני-אדם, והוא הטיח בפניכם את האמת שעליכם לדעת! האם בשעה קשה זו רצונכם להמשיך בחינוך הישן?! אנחנו נילחם בכל כחנו נגד שיטת הלימוד הישנה שעבר עליה הכלח, ואנו פונים אליכם שתצטרפו אלינו כדי להציל את היהודים ואת היהדות!"...

שני הנאומים הללו זעזעו את הוועידה, אבל מיד יצא הרבי מליובאוויטש בתגובה:

"כל אותם בעלי-תשובה ויראי-השמים הגדולים, שכאילו יצאו מבתי-הספר ובתי-המדרש שלכם, הרי עדיין לא ראינו אותם מעולם! היכן הם?"...

ההמולה גברה והלכה מרגע לרגע, עד כי נאלצו לקטוע את הישיבה ולקבוע את המשכה ליום המחרת. בד בבד נפוצה השמועה, שמחר יצא הרבי מליובאוויטש בנאום ארוך, לראשונה מאז פתיחת הכינוס.

למחרת נפתחה הוועידה בהרכב מלא; הכל באו לשמוע את הרבי מליובאוויטש. מיד עם פתיחה הישיבה נטל הרבי את רשות הדיבור:

"הראבינער של צ'רניגוב הגדיר את המלמדים כ"לא יוצלחים", אבל לדעתי הם למדנים גדולים, יראי-שמים ובעלי מידות טובות. הם אלו שנטעו בילדינו את יסודות הדת, והם אלו שהיו הגורמים הראשיים לחיזוק קיומה של אומתנו. נכון שהם היו "לא יוצלחים" בזה שהם לא היו יכולים לגלח את זקנם, לא חיללו את השבת ולא יכלו לפעול בעצמם שלא להתפלל ושלא לקיים את המצוות ככל יהודי חרד וירא-שמים. אבל "לא יוצלחים" אלו הוליכו את הילדים לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שם למדו אתם יהדות. ילד שסיים את ה"חדר" ידע את התפילה בעל-פה, ידע לומר פרק-תהלים, פרשת-חומש והעיקר הוא ידע שהוא יהודי! מידיהם של "לא יוצלחים" אלו יצאו גדולי-ישראל והגאונים הגדולים ביותר, ואולי גם לצערנו לא מעטים מ"אנשי השם" שלכם...

"לעת-עתה לא הוכיחה עדיין שום סטטיסטיקה, האם כתוצאה מהתנאים הבלתי-היגיינים שב"חדרים", אחוז מיתת-הילדים היהודיים גבוה מאשר בכל מקום אחר. אבל אתם כבר דואגים ל"ניקיון"! אתם "מנקים" את רוח היהדות ממנהגי ישראל הנאים ביותר: לדעתכם אין צורך להתפלל שהרי המלמד עצמו גם הוא אינו מתפלל... במקום להתפלל שרים עם הילדים שירים עבריים, או שמלמדים אותם לשיר את "השבועה" [שבועת ה'בונד']. וכשהם מסיימים את בית-הספר, הם מסוגלים בקושי למלמל כמה מלים בלשון-הקודש, אבל לעומת-זה הם עמי-הארצות גמורים: אין הם יודעים לא להתפלל ולא לומר פרשה בחומש. ומה נשאר להם מבית-הספר? את מה שלמדו בשיעורי ההיסטוריה הרי הם שוכחים מיד! האם החומש שאותו החלפתם במיקראה ("קריסטומטיה") להבדיל בין טומאה לטהרה זה מה שנקרא אצלכם "יהדות"?!

"טיומקין מנופף לעומתנו בגלי השמד, ומבטיח לנו שהוא וחבריו מצילים יהודים מן השמד. אבל מי גרם למגיפת השמד אם לא אתם?! לא ה"חדרים" גרמו לכך אלא בתי-הספר שלכם וה'השכלה' שלכם!

"במשך דורות לחמתם נגדנו! אתם ניתקתם את הילדים מהחינוך היהודי ומסרתם אותם למוסדות החינוך הכללי, שהיו לעתים גרועים מבתי-הספר של הגוים. אתם ביטלתם את מנהגי ישראל הנאים ביותר, לעגתם לכל היקר והקדוש, וכך טיפחתם את הדור הצעיר ב'השכלה' שלכם... ועתה, לאחר שגרמתם למגיפת-שמד זו, אתם באים אלינו בטענות ושואלים אותנו, מה אנחנו עושים לאסון נורא זה!

"תחילה הנחתם אבק-שריפה ועכשיו, כשהניצוצות התלקחו לאש שהתפשטה לשריפה, עומד לו טיומקין כמו אותו גוי על ה"קאלאנטשאי" (מגדל) וצועק: פאזשאר! שריפה הצילו!...

"אנחנו לא נניח לכם להחדיר לתוך ה"חדרים" את רוח הגויים, שמדרדרת את בנינו לשמד! "חדר" יהודי חייב להיות מבוסס על יסודות דתיים, ולהתנהל על-ידי אנשים שהם עצמם חדורי רוח-יהודית בפנימיותם. מדריכי הילדים צריכים להיות בעצמם למדנים ויראי-שמים אמיתיים, כדי לחנך את הילדים ברוח הדת!

כשהגיע הרבי למשפט המתאר את טיומקין כאותו גוי העומד על ה"קאלאנטשאי" קם טיומקין ממקומו לאות מחאה ועזב את האסיפה, באמרו, שלמטה מכבודו הוא לשבת בוועידה שבה מתבטאים בצורה מעליבה שכזו! באולם פרצה מהומה שאין לתארה במלים, והישיבה הופסקה.2

גם בין הרבנים היו כאלו שחשבו שביטוי זה היה מוגזם בחריפותו, והכל הסכימו שהיתה זו התבטאות בלתי-מוצלחת. פגיעתו העמוקה של טיומקין נבעה מכך, שבהיותו חלש ב"אותיות הקטנות", הוא פירש את הביטוי "כמו גוי על הקאלאנטשאי" כרמז לעם-הארצות שלו בענייני יהדות...

בישיבה הבאה שבה לא השתתף טיומקין היו הוויכוחים אודות ה"חדרים" והחינוך חריפים מאוד; היו רבנים שהציעו, כי לשם המשך קיומם של ה"חדרים" יש להביא אליהם מורים שילמדו את הילדים רוסית, אבל רק בתנאי שיהיו אלו מורים גויים! שהרי המורה הגוי בא רק כדי ללמד, ואינו מבקש להחדיר בתלמידים אפיקורסות. ואילו המורים היהודיים לדעתם אינם מסתפקים בהוראה, אלא משתדלים באופן שיטתי לשרש את היהדות מן הילדים, מטעמים שבהשקפה.

על ענין זה לבדו ישבה הוועדה במשך שבוע שלם, שבסופו יצאתי בקריאה בשם ה"סיטרא אחרא":

"רוצים אתם להמשיך ולהחזיק ב"חדרים" שלכם? יהי כן! אבל אנחנו רוצים בבתי-ספר כלליים שבהם ילמדו השכלה כללית, ברוח יהודית-לאומית!"

בסופו של דבר נשארו שני הצדדים מבוצרים בעמדותיהם; הדבר היחידי שהצלחנו להשיג מן הרבנים היה, שקיבלנו את הסכמתם שבבתי-הספר הדתיים ינתנו גם שיעורים בהשכלה כללית.

*

            סוערים ביותר היו הוויכוחים בענין "קידושין בעל-כורחה"; כשעלתה שאלה זו לדיון, היה נוכח באולם גם סגן שר-הפנים חרוזין בלוויית שני הפקידים פלטוניקוב וממונטוב.

            אנחנו היינו איתנים בהחלטתנו שלא לוותר בנושא זה, ונערכנו לקראת מלחמה גלויה. אחד מאתנו היה צריך להציג את הבעיה, אלא שלטיומקין היה קשה לדבר בנושאים הלכתיים, לסליוזברג והאחרים גם-כן לא היה חומר מן המוכן, והיחידי שהתאים לכך הודות להופעתו הסמכותית, בקיאותו ולמדנותו היה ללא כל ספק הראבינער מזא"ה.

            אבל לד"ר מזא"ה לא היה חשק גדול להסתכסך עם הרבנים; הוא התחמק מעימותים גלויים עמם, וחיפש תמיד דרכים דיפלומטיות כדי להגיע לפשרה. מכל הטעמים הללו נפל הגורל עלי. אני הייתי חדור בלהט נעורים, לא מכבר עזבתי את ספסל-הלימודים לפיכך י?פ??ת?ה ה"סיטרא אחרא" את כוחי לשליחות זו.

            הברון גינזבורג איפשר לי להתכונן במשך יום שלם; הוא הורה לי לבוא לביתו ולהשתמש בספרייתו הפרטית, כדי להכין את כל החומר הנדרש.

            באותו יום נפתח הכינוס בשעה 11 בבוקר. כל הצירים היו נוכחים והאוירה היתה מחושמלת.

            במשך שעה ארוכה דיברתי אודות התופעה המוזרה, שיש ביכלתו של נוכל כלשהו להכמין עדים נוכלים כמוהו שיראו כיצד הוא נותן בעורמה טבעת קידושין לנערה, ובכל-זאת יהיו אלו קידושין תקפים. דבריי היו מבוססים על התלמוד, על השולחן-ערוך והפוסקים, וה"סיטרא אחרא" היתה כמובן מרוצה מאוד. אבל מן הצד השני נשמעו מחאות קולניות, ויושב-ראש ועידת-הרבנים הרב צירלסון צעק לעברי:

            "מר שניאורסון! אתם לא תעשו לנו תורה חדשה!"...

            על כך עניתי לו מיד: אתם לא תוכלו לומר בשם התורה שקידושין מעין אלו יהיו קידושין!

            כאן קם הרבי מליובאוויטש ממקומו, ופנה אלי במלים הבאות:

            "הראבינער דצ'רניגוב! מי ביקש זאת מידכם להתערב בתורה?"...

            אני טענתי לעומתו, שכל דבריי מבוססים על התלמוד והפוסקים, ואדרבה, ינסה מישהו מהרבנים להוכיח את טעותי!

            בגלל המהומה הגדולה שקמה באולם נאלצו לקטוע את הישיבה.

            ישיבה זו, שהיתה עשירה ברגעים של התרוממות-רוח ובאירועים עוצרי-נשימה, היכתה הדים בעיתונות שדיווחה על מהלך הכינוס, והיא זכתה לכותרת הסנסציונית: "הדוד והאחיין"...

            אותה ישיבה נחרטה בזכרוני בגלל האירוע האופייני הבא:

            כשהתכנסנו שוב לישיבת אחר-הצהריים, קרא הגאון [רמ"ש] מדווינסק לעברי: שניאורסון! בוא הנה!

            הוא העניק לי נשיקה חפוזה על לחיי, ואמר: אני אוהב אותך! אתה "שגץ" [=שובב] גדול!...

            במחווה זו באה לידי ביטוי ההנאה שהיתה לו כ"מתנגד" מחילופי הדברים החריפים שהיו לי עם הרבי מליובאוויטש, אף שהרבי דיבר גם בשמם.

*

            האירוע השני קשור לתקרית שהתחוללה בין הרבי מליובאוויטש וטיומקין.

            ביום שלמחרת המאבק המילולי בין הרבי וטיומקין, שלח הרבי לומר לטיומקין, שהוא מבקש לשוחח אתו ולומר לו, שלא היתה לו שום כוונה לפגוע בו באופן אישי.

            אלא שטיומקין הרגיש את עצמו פגוע כל-כך, שהוא נמנע מלהפגש עם הרבי.

            אחר-כך בישיבת הוועידה יצא הרבי בהבהרה, שבשום-אופן לא היתה לו כוונה כלשהי להעליב את טיומקין, ואם בכל-זאת נפגע טיומקין מדבריו, מבקש הוא להבהיר בפני הוועידה, שהביטוי "כמו הגוי העומד על ה'קאלאנטשאי'" בא רק לשם משל וציור וללא כל כוונה רעה. אם טיומקין רואה בזה פגיעה ברגשותיו, מבהיר הרבי בזה שהוא מצטער בכנות על האירוע שקיבל צורה חריפה ובלתי-צפויה מראש.

            כך הוכח, שוב, שהרבי מליובאוויטש הוא עסקן ציבורי גדול, שיש ביכלתו להפריד בין עניינים אישיים לבין נושאים שבהשקפה. הדבר מורה על גדלותו, שבה בשעה שהיה מדובר בגרימת נחת-רוח לאדם פגוע, נקט הרבי בכל הצעדים הדיפלומטיים הדרושים לחיסול התקרית המצערת.

*     *     *

נספחים לפרק זה

            תוכן קצר מהנאומים שנישאו בוועידה זו, ניתן במכתבו של אדמו"ר הריי"צ נ"ע (אג"ק, א, עמ' תרי-תריא):

            הנואם טיעמקין הרבה לדבר, כי צריכים להכניס [=להיכנס] בחוג העובדים העסקנים הציבוריים הכלליים, ולא שהרבנים יחזיקו רק בידם בלבד. ובמילא מובן, אשר צריכים להרחיב גם את המבט, שלא להביט בהשקפה מוגבלת רבנית. ואמר: בשעת שריפה כזו, אשר ח"ו נשמת ישראל נשרפת ורבו המשומדים ר"ל, אין רשות להרבנים לסגור הדלת בעד העסקנים הציבוריים, ולהגביל עבודתם רק במגבלות התורה והיראה. רבנים! פיתחו דלתי בית ישראל עבור העסקנים הציבוריים, מבלי התחשב עם זה אם ציונים המה או בעלי השקפה אחרת.. אנחנו כולנו הננו חפצים לעבוד עמהם יחדיו ולתת יד עזרה לאחינו מבלי אשר יאבדו בשטף זרם השמד אשר התרבה במספר גדול בקרב הצעירים והצעירות אשר אשמתם תלוי בנו.

            כבד לצייר ההתרגשות הכללית אשר פעלו דברי הנואם, ואחריו דברו הבארון גינזבורג, שליאז[בערג], מאזע והאחרון מארקיס...

            הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק כו' זי"ע חכה עד אשר כלו הנואמים דבריהם, ואז יצא בביאור קצר בדברים כאלה:

            העובר ברחוב עיר ורואה כי אש נפל באחת פינות העיר וצועק לעזרה, בודאי כי ראוי לתודה עבור מילוי חובתו הישרה כחובת כל הישר באדם, אבל אי אפשר לקוראו בשם עסקן ציבורי. והמביא מים עכורים לכבות את השריפה, גם את זה יקחו באותה שעה, כי אין הזמן גרמא לבחון בין ערוכים לצלולים. אבל המביא תמורת מים, קעראסין או נפט לכבות את השריפה, לא אדע באיזה שם יקראוהו... (לא אכחד אשר הדברים האלה הציתו והרעידו את לב השמאלים, עד כי קשה לצייר המחזה הכללית, לבנינותם ואדמימותם שהחליפו לפי שעה פני השומעים מימין ומשמאל. אבל הדברים נאמרו ברכות כזו, ובשברון לב ונפש הנואם, עד אשר פעלו רושם בלתי אפשר להכתב..)...

*  *

            גם בעיתון "הד הזמן" (יז אדר עת"ר) נסקרה ישיבה זו שנערכה ביום י' אדר, וניתן חלק מדבריו של אדמו"ר הרש"ב (נעתק באג"ק מוהרש"ב, ה, עמ' כח):

            ..אם ינהיגו בשביל הרבנים צינז [=תעודת השכלה] ואם עליהם יהיה להתבחן בידיעות חיצוניות, תיעשה להם בהמשך הזמן ידיעת התורה טפל, והצינז והבחינה עיקר. עד אשר יזניחו לבסוף את התורה והתלמוד לגמרי, ויתמכרו ללימודים בשביל להיות לרופאים, אינז'ינירים וכדומה. והנשאים בתוך המחנה, במטרה להתעתד לרבנות, למאומה לא יצלחו וערכם יהיה כאין. הצינז מעמיד, אפוא, את הרבנות ועמה את כל התורה כולה בסכנה.

            אמנם את ידיעת השפה הרוסית על-ידי הרבנים איננו ירא כלל, כי בלאו הכי יודעים כבר כל הרבנים הצעירים את השפה הרוסית. אולם להטיל חובה על הרבנים לדעתה אי-אפשר, כי דבר זה יגרום לבטול תורה ויראת שמים ולהתדלדלות הרבנות והתנוונותה...

            מר טיומקין דורש.. שידע הרב לדרוש מעל הבמה רוסית, אולם אז יהיה רק רב כטיומקין. הרב צריך לדרוש רק עברית; ומה שהרב ר' מאיר שמחה אומר, כי זאת אפשר רק בירושלים, הנה אומר לו, כי בירושלים יש אפיקורסים ובפטרבורג יש ויש הרבה חרדים. ואם-כן, אין הדבר תלוי כלל וכלל בעיר זו או אחרת. אסור לרב דתי לדבר רוסית, והלוואי שלא ידע לדבר עם החפשים והאפיקורסים, שאין להם חלק בנחלתנו.

            מר טיומקין בא ויספר לנו נפלאות, כי הציל כשתי עשרות צעירים וצעירות מן השמד. אולם בשביל זה אינני קורא לו בשם עסקן ציבורי, כשם שלא אכנה בשם מציל ומושיע מן השריפה את האיכר העומד למעלה אצל המצילה ומצלצל להודיע על דבר השריפה. נחוץ לדאוג מקודם, שלא נגיע לידי מצב של שמד והתפקרות, ואת זאת לא עשו האדונים טיומקין וחבריו.

*  *

            מר שמשון דוב ירושלמי, שנלווה אל אביו בימי הוועידה, מספר על אפיזודה אחת ממהלך הכינוס ('העבר', ו, עמ' 131):

            כאשר סיכמה ה"ועדה הדתית" של הכינוס שאבי ז"ל [הר"ר משה נחום ירושלמיסקי] היה היושב-ראש שלה את דיוניה בשאלת "קידושין ללא חופה", ורבה של קישינוב ר' יהודה ליב צירלסון ז"ל, הירצה על כך בישיבת המליאה, קמה סערה גדולה מצד הצירים המתקדמים שבוועידה, ובראשם העו"ד המפורסם סליוזברג, שטען נגד ההחלטות ה'קלריקליות' שנתקבלו.

            הברון [ד' גינצבורג], שניהל את הישיבה, הציע להחזיר את הדיון לוועדה הדתית, לשם ליטוש והסרת ה'עוקץ' שבהחלטות, והחלטתו נתקבלה.

            אבי ז"ל, כיו"ר הוועדה הנזכרת, מצא לנכון להזמין לישיבת הוועדה, לדיון הנ"ל, גם את הברון כיו"ר הכינוס, את הרב יעקב מזא"ה ואת הרב מטעם של טשרניגוב, מר יצחק שניאורסון...

            מכיון שהברון לא היה נזקק ליידיש, התנהלה ישיבה זו בעברית. הברון ניסה בנאום רב-תוכן ויפה-צורה בעברית צחה להוכיח עד כמה שזה רצוי ש"מאורי הדת" כפי שקרא לרבני ישראל יראו לדור הצעיר "סבר פנים יפות" כדי לקרבו על ידי כך לקנייני הדת.

            בשם הוועדה הדתית ניתנה תשובה ניצחת על ידי רבה של ניזין, רבי מנחם מנדל חן ז"ל, אשר בלשון חיה, בעברית עשירה, הסביר את מצבם של שומרי החומה חומת הדת והיהדות ואת הסכנות העלולות לצמוח מוויתורים בעיקרי הדת.

            הברון התרשם מאד מדברי הרב חן, בעיניו הגדולות והיפות נראו דמעות ובהתרגשות רבה קם ואמר:

            "אני מבטל את דעתי מפני דעת רבותי הגדולים!"

 

1. איני יודע כיצד מתיישב התיאור דלהלן, עם דברי אדמו"ר הרש"ב במכתבו (אג"ק, ב, עמ' תקכז), שטיומקין נשא הרצאה נאה נגד חיוב לימוד הרוסית בישיבות, שהן חיוניות בגלל הצורך הקיים בלומדים וגדולי ישראל בתורה, לפיכך יש על הממשלה לאשר את ייסודם של תלמודי-תורה וישיבות שבהם לא יצטרכו ללמוד שום דבר מלבד תורה. וכל הנאספים וסליוסברג בכלל הסכימו לכך פה אחד!

2. עוד אודות נאומו זה של הרבי, ראה ב'נספחים'. ומשם מוכח, שנאום זה היה במהלך הדיונים על השכלת הרבנים, ולא בקשר ל"חדרים".

 

 

[ט]

סיכום ההשגים בוועידת הרבנים הכינוס ננעל משלחת אצל סטוליפין דבריו של הרב צירלסון תגובתו של סטוליפין האווירה בסיום הכינוס כיצד נפרד ממני ר' חיים מבריסק אני נוסע יחד עם הרבי מליובאוויטש הרבי שולח לי ארוחה אל הקרון ה"חסידים" שלי ממתינים לי בנאומיהם

 

            כפי שכבר הזכרנו לעיל, ועידת הרבנים נמשכה ארבעה שבועות תמימים. לא נערך רישום מילולי (סטנוגרמי) ממהלך הדיונים,1 אבל הוכנו כמה עותקים של הפרטיכלים. אחד מהם היה אצלי, אחד אצל סליוזברג, יתכן שכמה עותקים ניתנו לארגונים יהודיים מסויימים ועותק אחד נשמר בארכיון משרד-הפנים. אצל אף אחד מאתנו לא נשארו הפרטיכלים עד היום.

            אילו הייתי מצליח להציל את העותק שלי מידי הנאצים, היה עתה בידינו מסמך היסטורי חשוב לידיעת החיים היהודיים במישטרו של הצאר. סביר שפרטיכלים אלו כבר אינם בנמצא, גם לא ברוסיה, וזו אבידה גדולה באמת.1

            במהלך עבודתו עיבד הכינוס חומר רב בקשר לכל השאלות שעמדו על סדר-היום. הסקירות היו מפורטות ויסודיות, והועלו דיעות ועמדות שהיתה להן חשיבות יוצאת מן הכלל לדברי הימים ההם.

            הוויכוחים הלוהטים שעוררו כל-כך הרבה חריפות ומרירות בקרב שני הצדדים, כבר החווירו והצטננו במשך ארבעים השנים שחלפו מאז. אבל בראייה היסטורית נשארו הם במוחי כזכרונות הקדושים והיקרים לי ביותר.

            אמנם לא הצלחנו להשיג אפילו את הרפורמות הקלות ביותר, בגלל בני-הסמכא הדתיים, שבידיהם ניתנו הרשות והסמכות לשינויים אלו; עד עצם היום הזה עומדות לנגד עיני דמויותיהם של גדולי וגאוני ישראל אלו, שלפניהם אני מרכין את ראשי ביראת-הכבוד.

            הם החזיקו בעמדותיהם איתנים כצור, ושמרו בקנאות על יסודות התורה, הדת, המנהגים ומסורת-ישראל, שבמשך אלפי שנים חיזקו בנשמותיהם של ישראל את הביטחון הגדול, שסייע להם לעמוד בפני כל הסערות הגדולות, הגזירות והרדיפות. יתכן שבזה אכן טמון סוד הקיום היהודי, והביטחון הוא זה שהציל את העם לא-פעם משקיעה מוחלטת.

            כאן עלי לחזור ולהזכיר את מה שרמזתי כבר בפרקים קודמים, שבקרב חוגים מסויימים בין החרדים, הסתמנה מגמה ללחום ב"מהפכנים" היהודיים שקעקעו לדעתם את יסודות היהדות מחד גיסא, ועוררו שנאה חזקה מצד הממשלה מאידך גיסא, שנאה שהתנקמה אחר-כך מרות בעם כולו. חוגים אלו ניהלו מגעים חשאיים ובלתי-רשמיים עם חוגים מסויימים מקרב הממשל, במטרה להקים מפלגה יהודית שמרנית.

            אנחנו מצדנו ניהלנו גם-כן מלחמה עיקשת; בכל נאומינו והופעותינו הדגשנו שלא דרך זו תושיע את העם, ולא היא שתחזיר את האנטישמים למוטב ותהפוך אותם לאוהבי ישראל. בתנאי הימים ההם, וכנהוג בחיי הפוליטיקה הרוסית, היה מאבק זה שקט וחשאי.

            למזלנו, רבים מן הרבנים לא הסכימו לקו פוליטי זה; זכורני, שבשעה שאחד הרבנים הגיב על נאומי במלים: "סטוליפין מעדיף להתעסק עמנו מאשר עמכם" השבתי לו: "אתם עוד תיווכחו לראות כיצד סטוליפין מחבב אתכם, שעם נעילת הכינוס לא תורשו לשהות בפטרבורג אפילו רגע אחד נוסף!"

            וכך הווה: אחר סיום הכינוס רצו כמה רבנים להישאר עוד ימים ספורים בפטרבורג, אבל נציג המשטרה ציווה עליהם לחזור מיד לבתיהם.

            הרבנים ובראשם הרב צירלסון דרשו, שמשלחת מטעם הכינוס תלך אל סטוליפין.2 אנחנו התנגדנו להצעה זו, אבל מכיון שחששנו שמא הם ילכו אליו בלעדינו, נאלצנו להסכים, אף שהדבר לא היה ללבנו כלל וכלל.

            חברי המשלחת היו: הברון גינזבורג, לאזאר פוליאקוב, הרב צירלסון וראבינער מזא"ה.3

            לפני צאת המשלחת לדרכה הוחלט בינינו, ששום בעיות פוליטיות לא יועלו בפני סטוליפין.

            סטוליפין קיבל אותם בידידות, ובמיוחד קידם בברכה את הברון דוד גינזבורג. ללאזאר פוליאקוב הוא פנה בתמיהה: "גם אתם כאן?!"... הוא היה רגיל לפגוש בברון גינזבורג, שבא אליו תדירות בהשתדלויות עבור היהודים, אבל פוליאקוב היה רחוק מפעילות מעין זו.4

            הברון גינזבורג בירך את סטוליפין, והודה לו בצורה דיפלומטית מאוד על כינוס הוועידה, בהדגישו בעדינות, כי מקווה הוא שהממשלה תיקח לתשומת לבה את כל ההחלטות החברתיות והדתיות שנתקבלו בכינוס.

            סטוליפין הודה לו גם הוא, וחלק מחמאות לכינוס שעשה עבודה נאה ביותר. אחר-כך איחל לצירים דרך צליחה לקראת צאתם לדרכם.

            אלא, שללא התחשבות בהחלטתנו שאין מעלים שאלות פוליטיות, יצא לפתע הרב צירלסון במלים הבאות:

            הוד מעלתו! חוזרים אנחנו עכשיו לבתינו, נספר על עבודתנו ועל קבלת-הפנים הנאה שערכת לנו, והיה כי ישאלונו בנינו: "היוטב מעתה מצבם של היהודים? היבוטלו כל ההגבלות כמו ה'נומרוס קלאוזוס' [=הגבלת מספר היהודים בכל מוסד לימודים גבוה] ודומיו?" האם נוכל לומר משהו בשמו של אדוני, שיעניק לנו תקוות לשיפור המצב?

            סטוליפין ניצת כאש, וקרא:

            בשעה שבניכם הם "בונדיסטים", "מהפכנים", ומנהלים נגדנו תעמולה ארסית שכזו אינני יכול להבטיח לכם דבר! אתם! המנהיגים והרבנים! מוטב שתשפיעו על בניכם שיהיו פטריוטים נאמנים לרוסיה ולא "בונדיסטים" ורק אז תוכלו לצפות להטבת מצבכם!...

            למשמע מלים אלו קם הברון גינזבורג ממקומו, דמותו כאילו גבהה עוד יותר, ובקול רוטט ברגש פטריוטיות יהודית השיב לסטוליפין בנימוס:

            הוד מעלתו! אנחנו נשוב לבתינו ונחנך את בנינו בדרך זו. אבל אדוני שוכח: איך יש ביכלתנו לדבר אליהם בה בשעה ששעריהם של כל מוסדות החינוך נעולים בפניהם? ואם הם מצליחים לסיים את בתי-הספר על אף כל הקשיים שמערימים בפניהם הרי שאין מניחים להם להמשיך וללמוד באוניברסיטאות! מעיקים עליהם בהגבלות שונות ומשונות מכל עבר... איך נוכל להטיף להם מוסר? במקום לתת לנו עצות שכאלו, מוטב שתאפשרו להם להשתחרר מהתנאים המגבילים שהם הם הדוחפים אותם אל שורות המהפכנים, ואז לא יהיה יסוד להאשמותיכם! אדרבה! אנחנו אלו המפצירים בכם: "אל תעשו את בנינו למהפכנים"!...

            סטוליפין, שהוא זה שהחניק את המהפכה בעודה באיבה, ורצה שאיש לא יהיה רשאי לפתוח את פיו ולהביע בחופשיות את דעותיו, עתה, למישמע הדברים הללו שיצאו בגאווה ובהדר מפיו של אדם נעלה זה, שהיה נערץ בכל החוגים התאדם עוד יותר ברוב כעסו, והשיב ברוגזה:

            אינני יכול להבטיח לכם דבר!...

במלים אלו הושיט סטוליפין את ידו לברון גינזבורג ולפוליאקוב, ואת שאר הנציגים הותיר על עמדם ללא הבט עליהם. ומבלי שהמתין אפילו עד שהמשלחת תצא את משרדו, עזב סטוליפין את החדר בחיפזון.

*

            אותה חגיגיות והתרוממות-רוח שאיפיינה את פתיחת הכינוס, שרתה גם בנעילתו; אחרי הדברים ששמעו חברי המשלחת מסטוליפין, התחילו הכל להבין שעתה יותר מתמיד על כולם להתאחד במלחמת הקיום, ללא הבדל בין הזרמים וההשקפות. נשכחו המחלוקות וחילוקי-הדיעות, ונפרדו איש מרעהו בלבביות רבה.

            אני חייב להעלות על הנייר את שני האירועים הבאים, שנותרו אצלי כזיכרון קדוש:

            אני ה"שגץ" הצעיר של הכינוס התנשקתי בלבביות עם כל גדולי ישראל; את החיבה הגדולה ביותר הראה לי ר' חיים מבריסק גדול גאוני-הדור, שהיה נערץ על ה"מתנגדים". דמותו ממש קרנה בשעה שאמר לי את המלים הבאות:

            לא תמיד הסכמנו אתכם; היו רגעים שהיינו מאוד בלתי-מרוצים והנאומים שלכם היו מאוד לא לרוחנו, אבל יודעים אנו שדבריכם נאמרו בכנות ובגילוי-לב. בעיקר הובנו היטב דיבוריכם החריפים נגד שאיפותיהם של חוגים פוליטיים משלנו, ותגובתו של סטוליפין להתערבותה של המשלחת מהווה הוכחה נוספת, שאכן השקפתכם היא הנכונה!

            הוא נשק לי בשתי לחיי, והוסיף:

            אני מקווה שעוד נתראה! ובמלים אלו נפרדנו כשהוא מברכני לשלום. לי אישית היה זה אחד הרגעים הנעלים והנאים שבימי הכינוס.

            והאירוע השני:

            אחרי שהעיתונות התעסקה כל-כך בענין "הדוד והאחיין", מצאתי לנכון לערוך ביקור אצל הרבי מליובאוויטש; בחדר החיצון פגשתי את בנו ר' יוסף יצחק ז"ל שהיה אז אברך מבוגר ממני קימעא שישב ליד השולחן, ולידו עמד ר' מאני מונסזון, גביר גדול וחסיד ליובאוויטש נלהב וקנאי. ברגע שר' יוסף יצחק הציג אותי לפניו, באמרו: "זהו שניאורסון, הראבינער דצ'רניגוב" נתן לי ר' מאני 'שלום עליכם', אבל מפני שאסור להסתכל בפני אדם רשע לא הביט בי כלל, אף שהיינו קרובים: אשתו בתו של הרבי מקופוסט היתה דודתי!

            ר' יוסף יצחק הודיע לרבי מליובאוויטש שאני כאן, והוא קיבלני מיד בחדרו המיוחד, בסבר פנים יפות. הרבי ציוה להגיש תה ו'כיבוד', וישבתי אצלו במשך למעלה ממחצית השעה.

            נסענו לביתנו יחדיו; במשך כל הזמן, בתחנת-הרכבת וברכבת עצמה, קירב אותי הרבי מאוד. הדבר הפתיע אותי כל-כך, עד ששאלתיו:

            דודי! כל-כך הרבה פעמים יצאתי לנגדכם, ועתה אני באמת מתפלא וגם נרגש מהייחס הידידותי והנאה שלכם כלפיי...

            על כך השיב לי הרבי במלים הבאות:

            ודאי שהייתי מאושר יותר ומרוצה יותר אילו הלכתם בדרך אחרת. אבל אף-על-פי-כן, מרוצה אני שנשארתם 'שניאורסון', ואתם הולכים בדרככם בגאווה ובתוקף!

            - אני בוודאי מזכיר לכם אמרתי לרבי אותו "מלמד" שתלמידו אינו יודע לענות על אף אחת מהשאלות שהוצגו לו, ובמקום להעניש את הילד צובט לו ה"מלמד" בלחיו צביטה של חיבה ונושק לו בראשו... אני אוהב אותך בגלל האמת שלך! מסביר ה"מלמד" לתלמיד הנדהם אתה גוי אמיתי!...

            הרבי חייך, ובהבעת פניו הבחנתי, שהמשל מצא חן בעיניו...

*

            יחדיו עלינו לרכבת, אבל הרבי ובנו ישבו בתא נפרד. הרבי ירד בתחנה של ויטבסק, ומשם היה אמור להמשיך בדרכו לליובאוויטש.

            תחנת-הרכבת היתה מליאה חסידים שהמתינו לרבי. הרבי נפרד ממני בחמימות רבה גם זה בין הזכרונות היפים ביותר שלי ואני התנצלתי בפניו במלים אלו:

            דודי! אף שהרכבת חונה כאן במשך שעה, אבל אין ביכלתי אפילו לרדת וללוות אתכם! אחרי שהעיתונים כתבו כל-כך הרבה על "הדוד והאחיין", מתיירא אני לצאת את הקרון, שמא יכבדוני החסידים ב"מתנת יד"... ואת ארוחת-הצהריים שחשבתי לאכול במסעדה היהודית שבתחנה, גם אותה כבר לא אסעד...

            הרבי חייך, נפרד ממני בצורה יפה, וירד מהרכבת. כמה גדולה היתה הפתעתי כעבור רבע השעה, כשהגבאי של הרבי בא אלי לקרון ובידו ארוחת-צהרים שלימה, שאותה הזמין הרבי במסעדה ושלח אלי...

            רק פתחתי בסעודה, ולפתע נכנס לתאי הרב ר' מענדל חן ע"ה, ואמר לי:

            שניאורסון! החסידים שלכם ממתינים גם הם בתחנה!

            לא הבנתי למה ירמזון מיליו, אבל הדבר הובהר לי כשירדתי מהרכבת: את פני קיבלה נציגות של המורים מוויטבסק, שאנשיה הגישו לי תעודה והודו לי על "מלחמתי נגד הקנאות החשוכה ואמונות ההבל"... כמעט ולא הקשבתי לנואם שדיבר גבוהה גבוהה על "הלוחם למען החרות, למען הנוער העברי ונגד האמונות החשוכות", שקולו הרועם הדהד מקצה התחנה ועד קצה?...

            הרגשתי היתה מאוד לא נעימה: במרחק-מה ממני עומד לו הרבי מליובאוויטש בקרב חסידיו, ומאזין מן הסתם לקולו הגבוה של ה'דרשן' שלי... נדמה היה לי, שכל החסידים שלו מביטים בבדיחות-הדעת על ה"חסידים" שלי...

            בכל זאת התרגשתי מקבלת-הפנים, והודיתי למשלחת בלבביות על ברכותיהם. אחר-כך ניגשתי אל הרבי מליובאוויטש, והוא אמר לי בחיוך:

            נו, האם כבר 'קיבלתם' את החסידים שלכם?...

            כאן רצוני להדגיש שוב וכבר כתבתי זאת כמה פעמים בפרקים הקודמים את התכונה הבולטת בדמותו הנפלאה של הרבי מליובאוויטש; הוא היה האישיות הפוליטית-דיפלומטית היחידה בעולם החרדי, שהתייחס אל מתנגדו בסובלנות הגדולה ביותר, והיה מסוגל להבין אותו מכל צדדיו ועבריו!

 

בזה מסתיימים זכרונותיו של מר י' שניאורסון אודות אסיפת הרבנים

בפרקים הבאים נביא בעז"ה, קטעים מהפרטיכל הרשמי של האסיפה

 

נספחים

            אם נשווה את תיאור הפגישה עם סטוליפין שקראנו בדבריו של י' שניאורסון, לתיאור הניתן במכתבו של הרבי, ניתן יהיה לחשוב שמדובר בשתי פגישות שונות!

            הדבר מתבטא הן במועד הפגישה שהיה קרוב לפתיחת הכינוס יותר מאשר לנעילתו והן באווירתה.

            אבל המשותף בתוכן דבריו של סטוליפין מוכיח, שאכן מדובר באותה פגישה, האחת והיחידה.

 

            במכתבו מיום רביעי י"ט אדר ב' עת"ר (אג"ק, ב, עמ' תקיט), מספר הרבי לרעייתו הרבנית אודות הפגישה עם סטוליפין שנערכה ביום האתמול (הדברים מובאים כאן בתרגום ללה"ק):

            ..המשלחת היתה בערך בשעה 5.30, בגלל התור.

            הוא קיבל את המשלחת בעמידה (כך נוהגים במשלחת של אנשים רבים). הברון גינצבורג הציג בפניו את כל אחד ואחד, והוא הושיט את ידו לכל אחד.

            דבר ראשון הוא שאל, כיצד מתקדמת העבודה. ואמרנו לו שבכינוס מתנהלים הדברים ל?א?ט??ם, היות ועלינו על "חומר קשה", היא שאלת הרבנים.

            והתבטא אודות הרבנים: גינצבורג! הרבנים הם חשובים מאוד, אבל אין הם ניכרים!

            [והשיב]: הממשלה מעלימה עין מהם!

            ואמר פוליאקוב: הרבנים הרוחניים [לאפוקי הרבנים הרשמיים שמטעם הממשלה] הם הרבנים האמיתיים, שהעם אינו יכול בלעדם, והם חבויים ללא שם. זהו דבר בלתי נורמאלי, ואי-אפשר כך. צריכים לתת להם מעמד רשמי.

            ואמר סטוליפין: ידוע לו שבפרובינציה מכבדים מאוד את הרבנים הרוחניים...

            אחר-כך הודה לו הרב צירלסון על שהוא נתן את האפשרות להודות לו, ובפרט על שהממשלה רוצה לשפר את המצב הרוחני, דבר שאנו מצדנו פועלים לעשותו. וזה נותן לנו את התקווה, שהממשלה תמלא את מה שחסר לנו.

            על כך השיב סטוליפין, שבזה שהצעירים עזבו את היהדות, הם עזבו את הכל... מי שהוא רחוק מן האמונה, הרי הוא מהווה סכנה לממשלה. הוא הופך לבעל מידות רעות בכל העניינים. לפיכך אין מה לדבר באותו ענין שאליו רמזתם.5

            אמר גינצבורג: בכל אופן, יאמר לנו דברי הרגעה כלשהם.

            סטוליפין חזר שוב על דבריו, והוסיף: אנו מקווים, שהרבנים (והראה בידו עלינו כולנו), ראשי הנציגות היהודית, ישתדלו להרים את רוח היהדות אצל הצעירים, ואז, לאט לאט, יוכל להיות משהו. אבל אינני חותם על שטר-התחייבות. מעולם לא חתמתי על שטר.

            הוא הושיט את ידו לגינצבורג ולפוליאקוב, לא לאחרים, רק נענע קצת בראשו.

            בכלל היה הראיון בפנים ידידותיות ונינוחות. והוא האריך בענין זה, שאם מחזיקים באמונה הרי זה טוב מכל הבחינות, ושישתדלו לרומם את מצב היהדות.

 

            יתכן ולזכרונותיו של י' שניאורסון אודות פגישה זו, נשתרבבו פרטים מתוך התיאור שנתן לימים יעקב מארק באחת מכתבותיו בעיתון "אידישע טאגעבלאט", שנתפרסמו אחר-כך בספרו "גדולים פון אונזער צייט" (ניו-יארק תרפ"ז).

            מארק עצמו היה בפטרבורג באותם ימים, ושמע את הסיפור מפיו של מר ניסלוביץ שהיה אז ציר בבית-הנבחרים, והוא שמע זאת לדבריו מפיו של אדמו"ר הרש"ב.

            כאן מובאים הדברים כפי שנדפסו בתרגום עברי בספר "במחיצתם של גדולי הדור" (ירושלים תשי"ח, עמ' 182), בשינויי-לשון קלים ובתיקונים התואמים למקור:

 

            ..לפני שהאסיפה הנ"ל ננעלה, החליטו הרבנים להשתדל כדי להתקבל לראיון אצל סטוליפין, על מנת לבקשו שיציגם בפני הקיסר. הם רצו להביע לו בשם העם היהודי את נאמנותם למלכות; הם חשבו שאפילו אם דבר זה לא יעלה בידם, הרי תהיה להם לכל-הפחות הזדמנות לשוחח עם סטוליפין ולהשתדל אצלו שיבטל כמה גזירות קשות.

            לאותה מטרה באו המהרש"ב ועוד כמה רבנים מן המשלחת אל ניסלוביץ, כדי שיכין בשבילם את הראיון.. ניסלוביץ הסביר להם, שבנסיבות שהיו באותה שעה לא יתכן ראיון עם המלך, שנאתו של הקיסר ליהודים גדולה כל-כך, שאינו יכול לראות יהודי בעיניו.. כמו-כן הביע את דעתו שאין טעם להפגש עם סטוליפין, שסטוליפין זה לא זו בלבד שהוא צורר גדול, הרי הוא מסתכל תמיד להיכן הרוח נושבת, וכדי להתחנף לחצר המלכות יביע בוודאי דברי גנות על היהודים.

            אבל הרבנים עמדו על כך שצריכים להפגש עם סטוליפין.. לבסוף הסכים הברון גינזבורג, שהיה יושב-ראש הכינוס של העסקנים, ונטל על עצמו להביא את המשלחת לפני סטוליפין.

            הברון דוד גינזבורג היה בימים ההם האישיות היהודית החשובה ביותר ברוסיה.. אבל מפני שהיה מדינאי חלש בישל "דיסה" שכזו, עד שחברי המשלחת קיללו את השעה שבה באו בהכנעה לסטוליפין.

            במשלחת בת שמונת האנשים היו חמישה רבנים "רוחניים",6 וכן הראבינער מזא"ה, מר פוליאקוב ממוסקבה והברון גינזבורג בראשם. סטוליפין קיבל אותם באופן מעליב; הוא נתן להם להמתין שלוש שעות תמימות, וכשנכנסו אצלו לא ביקשם לשבת.

            כשהרב צירלסון אמר דברי ברכה נלהבים בשם העם היהודי, על החסדים הגדולים שעושה עמהם ממשלת רוסיה, נתן סטוליפין תשובה כזאת, שהחשיכה את עיניהם של חברי המשלחת. הוא אמר מפורש שמצבם של יהודי רוסיה לא ישתפר כל זמן שהיהודים נוטלים חלק פעיל כל-כך במהפכה. "ומהו כיום העם היהודי?" סיים סטוליפין את דבריו "העם התרחק מן התורה הישנה ולא קיבל תורה חדשה. ואתם כולכם אשמים בזה שלא חנכתם את בניכם להיות מסורים לקיסר ולמולדת"!

            כל הראיון ארך כרבע שעה, וכשנפטרו לחץ רק את ידיהם של הברון גינזבורג ושל פוליאקוב, ואילו את הרבנים פטר בנענוע ראש.

            כשיצאו מסטוליפין.. נסע המהרש"ב מיד לניסלוביץ, סיפר לו על קבלת הפנים "הלבבית" שערך להם סטוליפין וביקש ממנו מחילה על שלא שמע בקולו ועל שהביע דברי ביקורת חריפים. באהבה גדולה התחבקו שניהם ובכו מר על צרותיהן של ישראל...

            סבורני, שמהדמיון השופע ממשפט הסיום, ניתן להסיק גם על אי-דיוקים נוספים בתיאור הפגישה.

 

 

1. נערך רישום סטנוגרמי של דיוני הכינוס, ועותק ממנו נמצא בידינו. תוכנו יתפרסם אי"ה בהמשך הסידרה.

2. באג"ק מוהרש"ב (ב, עמ' תקיז) נרשם, שההצעה להיפגש עם סטוליפין יצאה מהרב גארפינקעל.

על סטוליפין ראה באג"ק מוהריי"צ (ד, עמ' שעג) שהוא נמנה בין "השרים צוררי היהודים", ועוד שם (יב, עמ' קלד) על "מחשבת המן" שלו בשנת תרס"ו.

3. המשלחת היתה גדולה יותר, וחבריה היו: אדמו"ר הרש"ב, הג"ר חיים מבריסק, הג"ר חיים עוזר מווילנא, הגר"מ מענדל חן הי"ד, הרב צירלסון, הרב מזא"ה, הברון גינזבורג ופוליאקוב (ראה בספרו של ז"א רבינר, הרב יעקב מזא"ה, ת"א תשי"ח, עמ' מז).

וראה עוד ב'נספחים', את תיאורו של אדמו"ר הרש"ב עצמו לפגישה זו.

4. כעין זה כותב הרב מזא"ה בזכרונותיו (ב, עמ' פג): ..פוליאקוב, אשר חשוד היה בעיני רבים, כי איננו משתמש כדבעי בקרבתו אל השרים רמי המעלה לטובת עמו.

5. כוונתו לדבריו של הרב צירלסון: וזה נותן לנו את התקווה, שהממשלה תמלא את מה שחסר לנו.

6. שמותיהם נפרטו לעיל בהע' 5.

                                                      (כפר חב"ד גל' 898 ואילך)

        

 




הוסף תגובהתגובות