ב"ה ערב ש"ק, ח' כסלו תשפ" | 06.12.19  
 
הרב מאיר אליטוב
עודכן לאחרונה בח' אייר תשס"ח
על סף היכל תלמודו
ישנו פלא וישנה פליאה, ומה בין זה לזו? פלא, הגם שנשגב הוא מאדם עדיין דורש התבוננות, מושך סקרנות, כמבקש ביאור, אך כללו של דבר כל כולו אומר בא ולמד, בא אל הפלא ולמד לעצמך, קח ממנו השראה לחייך, צרף להליכותיך ולהשגותיך  ולו בחינה אחת מן הפלא.
אך פליאה, דעת ממני, נשגבה, לא אוכל לה. אינה בגדר השגה כלל וכל המנסה כח השגתו מולה חש מיד בקטנותו ובאפסותו, כללו של דבר, אינה אומרת בא ולמד, כי אם צא ולמד דברים שכערכך ונושאים שכגובה השגתך.
 מגדל מפעלותיו של הרבי, פליאות רבות בו, כל מסכת חייו, יותר משהיא מדרש רבה, היא מדרש פליאה, פרשה סתומה, מדרש אגדה.
אבל ישנו פלא אחד שיש ליישבו ומתוך שאנו משיבים עליו אנו מסתופפים תחת השארה חדשה הנותנת טעם טוב בחיינו.
ראה ראינו גדולי ישראל המקדישים חייהם לתורה, כל מחשבתם בלימוד התורה והם עצמם שקועים ראשם ורובם בחידושי תורה, ענקי רוח וגיבורי כח ויהיו בעינינו לאות ולמופת.
ומשום כך דווקא פלא גדול הוא איך תוך כדי כתיבת כל שיחותיו, חידושיו בש"ס, ברמב"ם, ברש"י, בקבלה ובאגדה, במדרשים ובחסידות, המצטרפים יחד לאחת המיוחדות והגדולות שביצירות התורניות בדורות האחרונים, הקים הרבי את תנועת התשובה העולמית ע"י צבא שלוחים חדורי מסירות נפש בהשראתו.
 איך יכול אדם אחד להיות שקוע בלימוד מעמיק כל כך, בדיוקים עדינים בדברי ראשונים ואחרונים ובו בזמן לגלות הבנה עמוקה במדינאות, בענייני צבא ובטחון בישראל, בהתפתחויות עולמיות ומקומיות.
הרי כדי לכתוב את יצירת הפאר התורנית-הלקוטי שיחות- יש לשקוע באלפי ספרים, להתבונן בהם, לחדש מהם, ולהיות "מונח" ביצירה שופעת ורצופה, איך יתכן בו בזמן להיות מעורה כל כך בנעשה בעולם, במתרחש עם כל אחד ואחד בין חסידיו ולתת יחס חם ותשומת לב לכל חסיד ואורח, לכל עסקן ומקורב, לכל ילד ומבוגר, לקרוא מחקרים אקדמאים ולהעיר הערות קולעות למחבריהם, לפנות שעות רבות כל כך לכוס של ברכה, לחלוקת דולרים, לכינוסי נשים וילדים ולמכתבי תשובה לכל הפונים הרבים מכל העולם וכאמור, עיקר הפלא אינו על הזמן כמו על תשומת הלב, על המחשבה האמורה להיות שקועה באלפי חידושי תורה, באופן הבנתם ובדרך הסברתם וכתיבתם לרבים.
אדם זר לו לקח לידו שלושים ותשעה כרכי ליקוטי השיחות בבחינת: נייתי ספר ונחזי איש, יאמר בוודאי, יושב אוהל היה המחבר, פרוש מהציבור, ספון במחשבותיו, שרוי בהגיגיו, שוכן בין ספריו ואינו מש מהם לרגע, שקוע בחידושיו המופלאים, ואינו מסיר מחשבתו מהם לעולם, איש שהוא פלא.
אך אנו היודעים גם גודל מפעליו בכל התחומים, הבנתו בכל השטחים, ראייתו הנכוחה בכל הנושאים, מגדילים ואומרים: פלא שהוא איש.
 אם באת ליישב פלא זה, על כורחך אתה אומר: בעולמו של הרבי אין רשויות מחולקות ולא ידיעות מחלקות, היינו הכל תורה והכל מן התורה.
אין רשות התורה ורשות העולם, אין ידיעת התורה וידיעת נפשו של אדם, כי אם הכל עניין אחד, רשות אחת היונקת חיותה וכוחה מלימוד התורה.
על כן משסגר הרבי ספריו והלך אצל חסידיו, נשאר באותה רשות, משעסק במרץ במפעל השלוחים שהקים, הקיש מתורתו על מפעלו.
אין הרבי שולח שלוחים וגם לומד תורה, כי אם לומד שליחות ושולח תורה.
מרגע בו ישב על כס נשיאי חב"ד התקין בעצם אישיותו עירוב חצרות גדול ומקיף, לתורה, לישראל ולבריאה כולה.
בעוד מפרשי הש"ס השונים נותנים דעתם על סיבת התחלתה של מסכת שבת במלאכת הוצאה על פי נגלה שבתורה, בא  (עיין לקו"ש חלק י"א ע' 69) והוסיף פירושו המגלה שהסיבה לכך היא שמלאכה זו היא היסוד לכל המלאכות כולן, ושהיא ההכרה שלגבי הקב"ה כל העולם רשות אחת.
עפ"ז הסביר באורח מופלא את כללו של רבי שמעון במסכת עירובין כולה שנאמר דווקא בעניין עירוב (ע"ש). 
     עד שלא תיקן עירוב זה, כל הרוצה לערב לעצמו אומרים לו כלך אצל עירוב תבשילין היינו הבא ענייני קדושה פחותה לתוך קדושת שבת החמורה יותר.
אך משתיקן עירוב חצירות כמו זיכה לכל אחד ואחד לערוך עירוב תחומין לעצמו ולהגדיל את תחום הקדושה שבנפשו גם לעיסוקיו שבחולין.
הבנה זו, במסכת עירובין שבחייו, מיישבת ולו במעט פלא זה.
 אך עדיין תוהים ושואלים אנו: כיצד מערבין? היינו מה היא התכונה המיוחדת כ"כ המאפשרת ראייה חודרת בכל פרט ופרט, מגלה את ייעודו האלוקי, וקובעת את מקומו הראוי לו ברשות יחידו של עולם?
"תולדותיהם של צדיקים תורה ומעשים טובים". בבואך להבין תכונותיו של הרבי לך לך אצל תורתו! שרק מתוך שיחותיו, מעומק מאמריו ומשיטת תלמודו, תעלה בלבך דמותו האמיתית של הרבי.
שיחותיו, בנוסף לביאורים השופכים אור יקרות חדש על התורה כולה, יותר מהלומדות החריפה, מלבד חן ההסברה ומתיקות העיון, רוח חדשה נושבת בהם.
רוח שוחרת טוב, רוח המפרשת הכל לטובה, רוח הקודש האומרת הן רבתי.
בשיחותיו של הרבי, בטוב העולם נידון. באמרותיו, מרובה מידה טובה מכל מידה אחרת.
 כל פרשה הנידונה ברותחין אצל ספרים אחרים, כמו טובלת בפושרים בבואה בצל פרשנותו.
במקומות רבים בהם הרחיבו הפרשנים לגנאי, בא והעמיק לשבח.
ואם בא אל פרשה הנדרשת בלאו הכי לשבח, הגדיל ודרשה לשבח שבשבח.
משפגש בדמות מדמויות התורה, עטרו בכתר פרשנות לטובה. ואם כתר נתנו לו כבר, שיבץ בו אבן יקרה.
כל פרשה חשוכה שבמקרא זכתה לאור בתלמודו, ואם מוארת כבר הייתה, בא ונסך בה נהורא מעלייא.
רוח טובה מקורה בלב טוב, ומשניטע לב טוב בענק הרוח וחכם הרזים, הרי לב חכם בו.
הלב והשכל לרוב מנוגדים הם, השכל מבחין ומפריד, הלב מאחד ומשלים, השכל קר ומרחיק, הלב חם ומקריב.
החכם, יודע בחכמתו, לחלק ולהגדיר נושאים ואנשים, רואה בכל דבר את הנקודה המיוחדת רק לו, בא הוא ודורש בעיקר "לא הרי זה כהרי זה".
אך בעל הלב החכם לאחר שהבחין בחכמתו בפרטים הדקים, בא ודורש "הצד השווה שבהם" מאיר הוא בלבו לכל אחד מהם, עטפו בחום לבו הטוב, מגלה בו רק את החיוב, דרשו לשבח.
תכונה נשגבה זו, מאות! הוכחות לה בליקוטי השיחות וכל שלמד שיחותיו לא יכול שלא תישוב בו הרוח הטובה העולה משיחות הקודש.
הנה פרשה שבמשך דורות נדרשה מעל דפי הש"ס (סוף מסכת נדה) לגנאי שבגנאי, עד שבא רבנו ודרשה למשובח שבשבח.
"שלשה דברי בורות שאלו אנשי אלכסנדריה את רבי יהושע בן חנניא", גנות אחת היא בורותם המונצחת לדורות מעל דפי הש"ס, וגנות אחרת המונצחת גם כן, היא עצם ישיבתם שם למרות האיסור להשתקע במצרים.
 בא הרבי, לקח את שני אבני הגנאי והכה בהן עד שיהא ניצוץ השבח עולה מאליו,
בעמקות נפלאה הוכיח  ששאלותיהם כלל לא מבורות באו, אלה שנקראו כך רק משום שאינם שייכים למקומם, בבקיאות נדירה הוכיח אחת לאחת איך כל שאלה משאלותיהם נדונה בפוסקים בכובד ראש.
אך לבו החכם והטוב רוצה להוציאם לגמרי מתחום הפרשיות שלגנאי נדרשות וע"כ מסביר שכל שאלותיהם נועדו להוכיח שאזלינן בתר מעיקרא וא"כ גם אותם יש לדון בתר מעיקרא, מכוון שבבואם למצרים מעיקרא לא הייתה כוונתם להשתקע שם, וכידוע רק להשתקע במצרים אסור(עיין חלק י"ח הדרן על מסכת נדה).
היש בכל התורה כולה עונש חמור כמו זה הבא על דור המבול? גם כאן בא הרבי ומשתי מילים שבזוה"ק הופך את המבול בחייו של האדם ואת דאגות הפרנסה למי הדעת המטהרים (עיין חלק א' פרשת נח).
"זכו ארו עם ענני שמיא לא זכו עני ורכוב על החמור" גם פרשיית "לא זכו" בטוב נידונה ע"י הרבי,
 היינו בירור הבחינות הלא זכות של העולם (לא זכו) הוא מצב נעלה בהרבה מ"ארו עם ענני שמיא". (עיין חלק ג' פר' וישלח).
בא וראה הסברו בפרשת נסיון גילוי הקץ של יעקב לבניו שלכאורה היה נגד רצון השכינה (חלק ט"ו פר' ויחי).
היש גנאי גדול יותר לצדיק מסילוק שכינה?
בפלפול ארוך ומרתק הסביר את כוונתו של יעקב אבינו שוודאי לא חשב לגלות מה שרצתה השכינה לכסות, "טעותו" של יעקב אבינו שנשמתו מעולם האצילות שלא יכול היה להבין שבניו עדיין לא
גמרו את עבודת הבירורים ואינם במדרגתו, ואעפ"כ רצונו של יעקב אבינו התממש במידה מסוימת בכך שגדולי ישראל עסקו בחישוב הקץ.   
או אם מצא  פירוש (תוס' ב"ב דף קי"ט) הדורש את המקושש עצים לשבח בכך שרצה להראות לעמ"י שגם אחרי חטא המרגלים עדין חוקי התורה תקפים, בא ודרשו לשבח שבשבח בכך שעבר על חוקי התורה ב"קום עשה" דווקא להוכיח נגד המרגלים ולהכריז שהמעשה הוא העיקר ושלא כדעתם הגורסת שההשגות הרוחניות שבמדבר הם עיקר, ולא המעשה (ולכן לא רצו להיכנס לארץ). (עיין חלק כ"ח פר' שלח).
הנה גם הסברו בפרשת ניסיונם של בני ישראל למנוע ממשה לקיים את ציווי ה' לעלות אל הר העברים כדי למות שם.
כמה התפלפל כדי להוכיח שבני ישראל בניסיונם למנוע ממשה לעלות להר, עשו מעשה שהוא בגדר "גרמא" שהרי הציווי היה למשה ולא אליהם, ואילו החיוב שלהם שלא להיות כפויי טובה למשה הוא חיובם האישי (עיין חלק י"ט פר' האזינו).
עיון בתורתו ובשיטת לימודו, הוא בבחינת בא ללמד ונמצא למד,
 כי מתוך שאנו משליכים מתלמודו על אישיותו, אנו מוסיפים כח בהבנת שיחותיו.
לב חכם הוא מתנת שמים, שאפילו שלמה המלך לא ההין לבקשה, שהרי ביקש רק לב נבון, וכמתנה נתן בו ה' לב חכם.
 מתנת שמים היא לא רק לאיש הפרטי, כי אם גם לדורו, ובנידון דידן לדורות הרבה.
ומשאתה מבין ייחודיות תלמודו, אתה פותר פלא אישיותו.
באותו לב חכם בו הוציא את אנשי אלכסנדריה ממצבת גנותם, ניגש אל יהודי כל העולם.
באותה רוח טובה המחזרת אחרי רוח קודשו של יעקב אבינו התייחס לחסידיו.
באותה נהורא מעלייא שהשליך על מקושש העצים, בא ושלח שלוחים אל הנידח שבנדחים.
באותו לב חם ניגש אל כל ילד, בחן את נפשו והאיר אותו בחיוכו.
בלב חכם אוהב ודואג, עסק בבעיות הקיומית של העם בארץ ישראל ומתוך כך ידע בדיוק רב לשים את אצבעו על הבעיות האמיתיות ועל פתרונן.
עולמו של חכם הלבב עשיר ומושלם, רחב, נטול מחיצות, כונס קהלים, מאחד המונים, ופורש סוכת שלום לרבים.
איש בר הלבב, לעולם, אינו ספון בדלית אמותיו, גם אם עולמו הפנימי עשיר ומגוון תמיד ירצה לשתף בו את עמו, שהרי טבע הטוב להטיב.
מי שהשכל עיקר אצלו, מי שגאון יאמר לו, משילך אצל הזולת, יוצא  מעולמו, נפרד מהגיגיו, נקרע ממחשבותיו, ועל כן טוב לו להישאר ספון במגדלי גאונותו.
אך אם בעל לב חכם הוא, בכל אשר יפנה לבו עמו, רוחו הטובה מפעמת בו, לבו לוחש לו חכמה, ושכלו משכיל הרגשה.
בקונטרס שלפנינו שלושה הדרנים ומשלושתם קמה וגם ניצבה תכונה נשגבה זו.
בהדרן הראשון מוארת באור יקרות דעתו של הרמב"ם שרבים תמהו על דרך לימודו בסוגיא (עד שאמרו עליו שלא עיין בגמ' כלל עיין הערה 21 להדרן הראשון) כמי שהעמיק לראות שיטת ר"א וחכמים המתאימה לעוד שבע מחלוקות בכל הש"ס.
בהדרן השני יישב את הקשר בין מימרותיהם של ר"א ור"ל לסיומה של המסכת ועיטרם בכתר הבנת עמקותה של סוגיה הקשורה למימרותיהם המיוחדות, ובנוסף תירץ שני מדרשים קשים.
גם במכתבו הסביר את אישיותו המיוחדת של ר"א על פי דרישתו מתלמידיו, ואת התחשבותם המיוחדת של חכמים בבואם לדרוש טהרה מהאדם.
 לעיתים נדירות מאוד זוכים אנו לראות את דמויות הש"ס מאירות בהכרת תודה לזה המכתירם בכתר חכמת התורה.
 מתוך פרקי אבות מאירה דמותו של רבן יוחנן בן זכאי, שכה טרח הרבי לשבח אישיותו ולהדגיש זהירותו בכבוד הבריות "אמרו עליו על ריב"ז שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק"
ובמשנתו של הרבי כמה וכמה הלכות שנאמרו בשמו, מקורם בתכונתו זו (עיין (לקו"ש חלק ט"ז פר' משפטים).
בא רבן יוחנן בן זכאי ממרחק מאות בשנים ומדבר במעלת הלב הטוב שכוללת כל המעלות כולן.
"אמר להם (רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו) צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם, רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב, רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, רבי אלעזר אומר לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם" (פרקי אבות פרק ב' משנה י')



הוסף תגובהתגובות