ב"ה יום ראשון, ט"ו אלול תשע"ט | 15.09.19  
 
הרב מאיר אליטוב
עודכן לאחרונה בח' אייר תשס"ח
תמכתי יתדותיי במראי המקומות
הרבי עשה מעשה שאין דומה לו בספרות התורנית, לתמוך את רוח הנסתר שבתורה באדני הנגלה

רבות דובר בליקוטי השיחות ומעלותיהן הרבות והמגוונות וככל שנדבר בהם עדיין לא אחזנו טפח בגובה כסא המלכות של הספר.

כי כך הם טבעם של שיחות הקודש, שהלומדים והמעיינים בהם דרך קבע פורצים בכל יום  נתיבים חדשים  בתורת הרבי ומופתעים בכל פעם מחדש, כי אלו השיחות אינם מפסיקות ללמד ולחדש, ונעשות ללומדים בהם כמעיין המתגבר, הולך ומתעצם,  מנביע  ומשפיע, מוליך ומסיע, המעלה בכל פעם מחדש מים זכים ומחיים ממעיינות הנצח של עמנו אל נתיב מוצאם הראשי  הלא הוא ספרו של הרבי על שלושים ותשע כרכיו.

מה רבים הם מי התהום התורניים ספוני בארות החכמה של עמנו, ואין שואב להם. עד שבא רבנו ובכוח למדנותו וצדקותו עלו המים לקראתו.

צא וחשב כמה חידושי תורה מקוריים, אישיים, ובלעדיים, חידש הרבי בארבעים וארבע שנות נשיאותו, עד כי אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם אלו ימנו, כי נכנס ובא מניין החידושים לתחום מושבו של הבלתי נמנה.

הפוך בהם והפוך בהם כי הכל בם. אמונות ודעות, הוראות והדרכות, רגשות טוהר והגיונות קודש, נועם דרכם של אבות ותפארת תורת הבנים, למדנות מדהימה  וחריפות שלא בנמצא, חן הפירוש ויפי העיון, מתיקות ההרצאה וקסם ההסברה, ברקים של חכמה ורעמים של אמונה, תורת הנגלה וחכמת הנסתר, מאות פירושים חדשים ברש"י על התורה שלא שמעתם אוזן מעולם, ביאורי שיטותיהם של תנאים ואמוראים בש"ס על פי שורש נשמתם,  ענייני עם ועולם ומושגים לפרט וליחד, התקשרותו של חסיד היאך היא ודיוקנו של צדיק מה דמות לו, סיפורי העבר כבבואה הממתיקה תהיות ההווה, ומסקנות ממאורעות אבותינו הבאים להסיר מכשול מדרכנו.

על כל אלו נוספו ובאו עניינים שלמים שכל כולם לעתיד לבא.

ואולי כל השיחות כולן  הן ברובן עניין שלעתיד לבא, ולא שהן מחוסרי מעשה שהרי הונחלו כבר לעולם מזה שנים וזה מכבר נתקיים בהן מאמר "ונכתב בספר".  אלא שמחוסרי זמן הן, כי אין לך כל אדם בדורנו היכול לומר למדתי כל הספר  וכבר יודע אני את כולו, הגם שחלפו כחמש עשרה שנה מאז שנחתם.

נדמה שטרם חלף הזמן הדרוש  לשוך הסער הגדול הכרוך בהנחלתו של הספר לעולם, ועוד פרק זמן צריך לחלוף עד יתפוס הספר את מקומו הראוי לו במדף האמצע והכבוד של כל ארון ספרים יהודי באשר הוא.

אלמלא מוראה של טענת מידת הגוזמה עלינו, היינו יוצאים  אל הפרהסיא התורנית ומכריזים  ואומרים: ליקוטי השיחות הן הם הש"ס שלעתיד לבא, לא רק תלמודה של בבל כי אף הש"ס  שלכל אתר ואתר, לא רק תלמוד ירושלמי כי אף תלמודה של ירושלים של מעלה ושל מטה שחוברו בו יחדיו, לא רק ש"ס ווילנא אלא אף ש"ס שמעיינות של פנימיות התורה צפות ועולות בו להשקות ממנו עם רב בעידן המתחדש ובא עלינו בו תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

אולם, ישנו פן מיוחד בספר המייחד אותו מכל ספר תורני אחר המונח כבוד בארון הספרים  של עמנו שספק אם רבים שמים לבם להבדל מהותי זו.

ייחודיות זו אינה מתבארת כל צורכה אלא בביאור שלושה דברים הכרוכים זה בזה, הספר, הסופר והסיפור, כי שלושתם מלמדים זה על זה נלמדים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להיות מקישים האחד על רעהו.

"זה ספר תולדות אדם" כי יותר משהאדם הוא תבנית נוף ספריו, הרי שהספר הוא בבואת הסופר.

משום כך אין אנו עומדים על סוד תוכנו של סופר אלא מתוך לימוד מעמיק ורצוף בספרו, ואין אנו יורדים  לסוף דעתו של ספר אם לא עמדנו על סודו של סיפור היינו סוד התקופה.

כשם שאנו אומרים נייתי ספר ונחזי איש, כך אפשר לומר נייתי סופר ונחזה  בו כראי הבהיר ממנו משתקפת באספקלריא מאירה מהות התקופה ואתגריה.

הוא הדין בליקוטי השיחות, שמתוך שאתה לומד ומתעמק בהם, עולה ובאה מול עיניך דמותו הפלאית של הרבי. וכשבאה אליך דמותו, אין היא באה אלא על מצע התקופה המפרש עוצם הדמות המשפיעה בה ומהות פעולתה. כלומר, הבנת גודל חידושו של ספר כרוכה בהכרח בהבנת התקופה בה בא לעולם ובהבנת פעולתו המיוחדת של הרבי בתקופה זו. ראייה תלת ממדית זאת היא הנוטעת בנו כח לבא ולחדש חידוש גדול ועצום האומר: נבדל זה הספר בתוכנו במהותו ואף במטרתו מכל הספרים שקדמו לו.

*                 *                  *

שתי הדיברות הראשונות בלוחות הברית של הספרות התורנית בכלל, הם ההלכה והאגדה.

אחריהם נחקקו בלוחותיו של עם הספר עוד שמונה דיברות כיוצא בהם. המקרא והתרגום, הפשט והדרש, הנגלה והנסתר, השולחן ערוך והקבלה.

כשאנו מעיינים בספרות התורנית הענפה, אנו מוצאים הבדל אחד מהותי בין ספרי ההלכה והסוד. שכל הכותבים בהלכה חייבים היו לתמוך את חיבוריהם, למצוא סימוכין לדבריהם ולהוכיח סברותיהם במקורות הקדומים.

כל ספרי ההלכה מן הרמב"ם הרא"ש הרי"ף הסמ"ג והמאירי ועד השו"ע, הכף החיים, המשנה ברורה, ספרי כללי הש"ס הרבים והשותי"ם המגוונים, לא  יכולים היו להציב את ספריהם על שולחן ספרות הקודש של עם הספר, אם לא שנסמכו במראי מקומות ברורים ומדויקים לכל סברה ופסק שכתבו ופסקו בספריהם הרבים. עד שלעיתים, רוב ההצדקה לקיומם של נושאי הכלים השונים  היא יכולתם לבא בדברים עם המחבר על דבר מקורותיו להוכיח שאם סמך דבריו על דעה אחת במקום אחד לא יכול לפסוק כדעה האחרת במקום השני וכד'.

באוהל מועד של ספרות הקודש, ספרי ההלכה הם כקרשי המשכן הנטועים עמוק באדניו - אדני מראי המקומות.

לא כן ספרי האגדה, הסוד והנסתר, התרגום והקבלה שהם כקול המידבר מבין הכרובים, מדבר ואין מקורו נראה.

כשם שאין יתדות לרוח, כך, כמעט שאין מראי מקומות להשגותיהם של גדולי הנסתר האגדה התרגום והקבלה, מראי המקומות לחלק זה של התורה אינם בכלל בצורתם שבהלכה, כי אלה כתובים היו ברוח הקודש של חכמי הנסתר, בהשגותיהם הנעלות וברגשותיהם הטהורים, שאי אפשר להעלותן על הכתב. לכן, על פי רוב עברו מפה לאוזן, בלחישה של רב לתלמידו מובהק ולעיתים, גם בהנהון ראש ומבע של אישור בעיניהם הקדושות , אבל פשיטא שאין לפנינו מראי מקומות כאלה שיכול כל בר בי רב  לבא ולשאול מהיכן דנתוני, בוודאי כשמדובר בהוראות שמימיות של אדמורי"ם וצדיקים לחיי המעשה של חסידיהם ושומעי לקחם.

באוהל מועד של הספרות היהודית הענפה, בזמן  שגאוני הנגלה עסוקים היו בתקיעת יסודותיהם בעומק אדני המשכן, הסתופפו חכמי הנסתר מאחורי פרגוד קודש הקודשים והקשיבו רוב קשב לשיח המלאכים שמאחריו. וכי יעלה על דעתך למצוא מראי מקומות לשיח השרפים או לשירת המלאכים?

כל תלמיד מתחיל יכול לבא ולהקשות על הרמב"ם מכח מקור וציטוט שלמד זה עתה בגמרא ואנו מחויבים לתרץ קושייתו ולהסביר לו ולעצמנו מדוע לא יקשה הרמב"ם. אבל האם יעלה על דעתו של התלמיד הכי וותיק בבית המדרש לבא ולשאול מניין לקח השל"ה הקדוש את התקנה לומר את תיקון ליל שבועות, או היכן שמע בעל ה"תולדות יעקב יוסף" את רוב חידושיו הפותחים במילים "כידוע בסוד" או "זה סוד", כיוצא בזה היכן הם מראי המקומות של בעל ה"נעם אלימלך" וכו' וכו'.

גם ה"ליקוטי תורה" לאדמו"ר הזקן כמעט שלא היו בו מראי מקומות, ורק בזמנים מאוחרים יותר נכתבו אלו על ידי ה"צמח צדק" ועל ידי הרבי זי"ע. האם עלה אי פעם בדעתו של מאן דהו לשאול מהם מקורותיו של האדמוה"ז ומהיכן לקח את חידושיו הנעלים כ"כ שרובם בתחום פנימיות התורה, הסוד והנסתר.  אם יבוא אדם וישאל מניין חידש האדמוה"ז את אמרתו על הפסוק "מאוייבי תחכמני" שעל פי אויביו של אדם יכול הוא לדעת את תפקידו בעולם, נאמר לו וודאי שאלתך זו אין בה ולא כלום ואפילו תשובה דחוקה אינה דורשת.

כי כך התייחס העם היהודי לדורותיו לאגדה, לקבלה, לחכמי הנסתר ולמגלי פנימיות התורה, שהם נושאים את עצמם. זכותם בהם, ומתוך עצמם הם שואבים  את סמכותם. דבריהם, אינם רק שיחה נאה אלא גם תורה שלמה, אינם רק משל אלא גם הנמשל, לא רק כפתילה באיסר אלא אף כמטבע המלך, הם המשמשים בקודש והם גם הקודש.

בדרך דומה התייחסו לומדי התורה גם אל ספרי המחשבה של גדולי ישראל בדור האחרון שכל רעיונותיהם הכתובים בספריהם באו להם מרוחם הגדולה שהחלה מנשבת בהיותם עוסקים בתורה על כל חלקיה וגם בהם כמעט שלא תמצא מראי מקומות וציוני מקורות, בסדר הזה נכתבו גם ספרי המחשבה פרי עטם של הרב י.ד. סולובייצ'יק (בסוד היחיד והיחד ועוד), הראי"ה קוק (אורות הקודש, אורות התשובה, ועוד) והרב דסלר ע"ה (בעל המכתב מאליהו). כי ציבור שומעי לקחם התייחס אליהם עצמם כמקור הראוי לשמו וככאלה שרוח התורה מנשבת בהם ומכאן שראוי לשמוע דבריהם.

עד שבא הרבי והניח את ליקוטי השיחות על שולחן הלימוד של בית המדרש היהודי ובספרו, אלפי רעיונות קודש, סודות תורה והוראות בעבודת ה' סמוכים ותמוכים באדני הפשט ההלכה והנגלה, ובכך עשה כמעשה שאין דומה לו בספרות התורנית שקדמה לו, לתמוך ולסמוך את רוח התורה באדני הנגלה של משכן הקודש, את רוח קודשם של חכמי הנסתר ביתדות האהל, ואת חידושיו העצומים שלו עצמו בתוך אין ספור מראי מקומות בנגלה ובהלכה.

עד שלא בא הרבי לא היה בנמצא ולו ספר תורני אחד  שכל תוכנו "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" כי כל החוזים במחזות הקודש שבהר לא הכניסו השגותיהם הרוחניות  בתבניות מראי המקומות לנגלה ולפשט שבתורה.

דוגמאות אין ספור אפשר להביא להוכחת מאפיין זה בספרו של הרבי אולם מפאת קוצר היריעה נביא רק כמה מהם.

אחד החידושים הגדולים והמהפכניים שחידש הרבי הוא עניין השליחות והיציאה החוצה. די היה אילו אמר לחסידיו צאו ועשו שליחותי, שהרי הם עצמם היו מבינים שאם צדיק הדור שולחם הוא  לוקח על עצמו את כל שליחותם ואחראי לשלומם בגשמיות ורוחניות, וכך אכן חשבו חסידים בכל הדורות כשנתבקשו על ידי האדמורי"ם לבצע שליחות זו או אחרת.

אולם הרבי לא הסתפק בזאת וטרח לתקוע את חזונו הרם בעומק פשט התורה, הנגלה וההלכה.

מהיכן לקח הרבי את ההצדקה למהפכת השליחות הגדולה, מהתורה! טרח והוכיח והביא ראיה מהמנורה העומדת בתוך ההיכל ובכל זאת מצוה להדליקה מהמזבח החיצון דווקא, ומכאן אסמכתא לכל יושבי ההיכל ובית המדרש שאם רוצים הם להאיר בעצמם, עליהם להביא את אש הקודש בנפשם מן החוץ דווקא (שיחה לפרשת צו חלק י"ז). ועוד הוכחות רבות מסיפורי התורה לעניין השליחות הפזורות על פני כל הספר כולו.

כשבאו הורים פשוטים ותמימים וטענו הייתכן לשלוח זוגות צעירים כל כך למחוזות מרוחקים ושכוחים, ומה יהיה על חינוך הילדים, שלף הרבי את אדני שיטתו הנעוצה עמוק בהלכות בשר וחלב שבשו"ע, והביא את הכלל הידוע הנאמר על בשר בשעת ההכשרה "איידי דבעי למיפלט לא בעי למיבלע".

כך גם אנשים העוסקים בהפצה לא יבואו לבלוע את השפעות הסביבה.

בא וראה מהיכן הוכיח הרבי הנהגה שקדושי עליון שאפו לה, הכרוכה בהשגה שהיא ברום המדרגות הרוחניות לעובדי ה' שעד כדי כך גבוהה היא שכמעט ונכנסה לתחום ההלכה החסידית שאין מורים כמוה ובטח שאין דורשים כן מכל אדם ואדם. מהיכן הוכיח זאת הרבי? מפלפול בשיטת הרמב"ם ומישוב קושיא הכרוכה בשיטתו.

ידועה האמרה ש"כל חלב לה'" היינו כל תענוג שיש לו לאדם בעולם עליו למסור לגבוה ושלא תבוא הנאה כל שהיא לאדם מדבר מה בעולם הזה.

ידועה מחלוקת רש"י והרמב"ם במשנה הראשונה במסכת ברכות האם גם על הקטר אברים וחלבים גזרו חכמים שיהיה רק עד חצות (כדעת הרמב"ם) או שגזירתם עד חצות היא רק לעניין קריאת שמע, והקטר אברים וחלבים כשר כל הלילה.

וקשה על הרמב"ם מהכלל הידוע שדבר שהתירה התורה בפירוש אין כח לחכמים לאסור ומוכח מכמה מקומות שגם הרמב"ם סובר כן.

מתרץ הרבי את הרמב"ם ואומר: שהרמב"ם יסבור כלל זה  רק במקום שצוותה על מעשה החיוב,  אבל כאן מה שאמרה תורה כל הלילה עד הבוקר הוא רק כדי שלא יבוא לידי איסור נותר וא"כ בעניין כזה שאינו ציווי על מעשה אלא ניתנת אפשרות נוספת שלא יבוא לידי איסור, כאן יכולים חכמים לגזור ולהרחיק את האדם עוד מן העבירה.

נמצא לפי זה שעיקר מצות הקטרת החלבים והאברים היא ביום, וכל שאמרה התורה שכשרים כל הלילה הוא עניין "צדדי" הבא למנוע הגעה לאיסור נותר.

מכאן הוכיח הרבי את ההנהגה הנעלית בעבודת ה', שעיקר איסור ההנאה מן העולם הוא בעניינים של יום וקדושה שלא יבוא לידי הנאה מקיום מצוה בהידור, ולא מסברה שכלית שהשכיל  בתורה, ומה שדרשו חיות ושמחה בעבודת ה' הוא שישמח האדם על כך שמקיים רצון ה'.

מילתא דפשיטא הוא שאין להנות מעניינים שהם בגדר "לילה" היינו ענייני הרשות ועאכו"כ דברי איסור, אבל מהרמב"ם מוכח שלא על כך דיברה התורה ו"הלילה" שבדבריה הוא עניין צדדי, כי עיקר הוראת התורה היא שלא להנות גם מענייני הקדושה כאמור. (עיין חלק ג' שיחה לפרשת צו).

והדוגמא הבולטת מכולן היא דעתו בעניין החזרת שטחים הנעוצה עמוק בסעיף אחד שבשולחן ערוך ס' שכ"ט הידוע סעיף ו'.

כמה סברות נאמרו בזמן ההוא ונאמרות גם בימינו המתאפיינות בחוסר יציבותן משל היו רוח נושבת, אולם דעתו של הרבי נעוצה היטב בהלכה, בפשט, ובסעיף אחד ומשום כך לא זזה משם לעולם.

דוגמאות רבות למאפיין זה בשיחות הקודש וכל הלומד בהם באופן קבוע יכול בוודאי למצוא שיחות רבות נוספות המאששות את הקו  המאפיין כל כך את ליקוטי השיחות.

*                         *                         *

מתוך שהבנו סוד יחודו של הספר והסופר, מתבאר בפנינו בבהירות גם סיפורו, היינו זמן התרחשותו ושייכותו לתקופתנו אנו.

התקופה, תקופת עיקבתא דמשיחא, ובה  מכוון הרבי את כל פעולותיו חובקות העולם אל המטרה האחת הלא היא הבאת משיח צדקנו בדורנו הדור השביעי. גם המפעל האדיר ששמו ספר ליקוטי השיחות כוון כל כולו למטרה זו.

מיד כשישב על כסא נשיאות אמר את המאמר באתי לגני המבאר איך על ידי חטא אדם הראשון נסתלקה השכינה לרקיע הא' ואח"כ על ידי עוד חטאים נסתלקה עד לרקיע השביעי. וכשבא אאע"ה הוריד את השכינה מרקיע הז' לרקיע הו' וכסדר הזה עשו האבות כולם, אך משה רבנו הוריד את השכינה לארץ.

כך גם האמוה"ז וכל אדמור"י חב"ד עסקו בהורדת השכינה למטה, והרבי נשיא הדור השביעי עסק בהורדת השכינה לארץ.

ועתה צא ולמד מה הוא כל תוכנו של ספר אם לא הורדתם של רעיונות קודש וסודות התורה אל הארץ למטה? האם לא הוריד הרבי בספרו זה את רוח קודשם של חכמי ישראל וצדיקיו לדורותיהם אל תוך תוכם של אדני הנגלה, הפשט, המקרא והרש"י בפשוטו של מקרא הנהיר לכולם?

זהו סיפורו של הספר שסופרו היה קודש למשימה האחת והיא הורדת השכינה לארץ, הבאת רוח הקודש שמאחרי הפרגוד באדני המשכן. עד שלא בא הרבי הייתה השכינה מרחפת מעל הארץ וכשבא הרבי המשיכה והחדירה לארץ ביתדות בל ייסעו.

האין זוהי משמעות  דבריו הידועים שנאמרו באמונה ובדבקות פעם אחר פעם  "דא למטה מעשרה טפחים", הלא זהו כל תוכנו של הספר, זוהי משימתו הנעלית של הסופר, וזהו גם הסיפור, סיפורו של הדור השביעי.

מתוך כך מתבאר לפנינו מדרש רז"ל הידוע (קה"ר יא, ח.) "כל תורה שאדם לומד בעולם הזה הבל היא לעומת תורתו של משיח" וכי יעלה על דעתך לומר על התורה שהיא הבל? אלא, כשם שההבל דרכו לרחף מעל הקרקע ואינו  מחובר לארץ, כך גם תורה שאנו לומדים היום אינה מחוברת למציאות היום יומית המתרחשת בעולם וגם חלק הנסתר שבה אינו מובן מאליו דרך הפשט. עד יבוא זה שנאמר בו "ידריך בנעלים" ובכח תורתו של משיח הכתובה בליקוטי השיחות בה הורדה השכינה לארץ יוריד  את השכינה למטה מעשרה טפחים עד לבירור הבחינות הכי תחתונות המשולות ל"נעלים".

מכאן אנו מוציאים מזור מה, גם לפרשיית הדור השביעי שפרשיה סתומה היא ואין איתנו מי יודע פשר פרשת זו  ופשרה. כי כשהבטיח הרבי שיבוא משיח בדור השביעי נתכוון שיבוא במעשה הגדול שבדור ובכח תורתו של משיח הכתובה בשיחותיו של הרבי נשיא הדור השביעי. כי מה הוא הדור השביעי? אנשי הדור?! הרי שכמותם היו רבים בכל הדורות. האם הדור השביעי נתייחד בכך שתאריך הלידה בתעודת הזהות שלו נע בין השנים תש"י לתשנ"ד?! הדור השביעי נתייחד בזכות המעשה הגדול שנתרחש בו והוא תורה המורידה את השכינה למטה מעשרה טפחים בארץ. וכשדיבר הרבי בדור השביעי נתכוון לתוכן המעשים שיעשו בו בזה הדור ובכללם המעשה הגדול והוא ספר ליקוטי השיחות על שלושים ותשע כרכיו שמכח החידוש שנתחדש בו ופעולתו ואשר פעל בעולם בכלל ובעולם הספרים התורניים בפרט, מכוחו זה יבוא משיח צדקנו. שהרי זה עניינו של משיח כמבואר הרש"י הראשון לשיר השירים שאומרת כנסת ישראל שעוד תזכה ליום בו יובנו לה טעמי המצוות.

מכאן שהרבי את שלו עשה, והנחיל לנו את הספר שהוא תורתו של משיח וכל שעלינו לעשות הוא ללמוד בו דרך קבע ולהפוך את שיטת הלימוד שבו לשיטת לימודנו הכללית בש"ס בהלכה ובעבודת ה'.

הבנה זו במשמעות הדור השביעי מחייבת אותנו ביתר עז ללימוד מעמיק ורצוף בספר, להפצתו, ולהבאתו בקהלים רחבים בציבור, כי ככל שיתפרסם ויופץ נקרב את ביאת המשיח ויתמלא ייעודו של הדור השביעי.




הוסף תגובהתגובות